קצרים (לא אקטואלים)

1. צפיתי לאחרונה בעונה הראשונה של הסדרה של הקומיקאי היהודי-אמריקאי, גארי שנדלינג, "זה המופע של גארי שנדלינג" שמה. היא הייתה זכורה לי במעומעם מנעוריי, כסדרה מסקרנת. הסדרה שודרה בשנות השמונים (מ-1986 ואילך) והיא מציגה סוג של פוסטמודרניזם חינני בכך שהסדרה מודעת לכך שהיא סדרה ושנדלינג והדמויות האחרות מתייחסים לכך בשנינות רבה. הסדרה, בצד היותה רבת המצאות ומעוררת תחושה של חדוות יצירה, היא גם טובת לב למדי, ועם זאת אינה טובעת בצ'יזיות מיינסטרימית של הטלוויזיה האמריקאית באותה תקופה ובתקופות שקדמו לה. זו נקודה מעניינת כי זו סדרה פרה-סיינפלדית שנוצרה רגע לפני "סיינפלד" בידי מי שבמובן מסוים הוא מקבילו של סיינפלד (קומיקאי טלוויזיוני יהודי אמריקאי בן גילו בקירוב). אבל שנדלינג – בעונה הראשונה, לכל הפחות – פוסע על קו ביניים מעניין בין ציניות מתונה לטוב לב לא שמנוני.

לאחר שראיתי את העונה המדוברת התחלתי לראות מההתחלה את "המופע של לארי סאנדרס", הסדרה הידועה יותר של שנדלינג משנות התשעים. ראיתי רק ארבעה פרקים (בלי לספור את הפרקים האקראיים שראיתי בעבר) והשתעממתי יחסית. הסדרה הזו הרבה יותר צינית – וציניות בזמן המדובר ועד ימינו אלה נהפכה לסימן ההיכר של טלוויזיה "איכותית" – אבל איכשהו לא חיונית (כלומר ויטאלית) ולא חודרת. היא בהחלט תאומתה (הלוס אנג'לסית?) של "סיינפלד" ותופעה מובהקת של שנות התשעים – אבל שנות התשעים היו אסון תרבותי בהרבה מובנים, לא?

בכל אופן, בזעיר אנפין – דרך גארי שנדלינג – הוכחתי לעצמי שוב שקידמה הנה מושג שאינו רלוונטי לאמנות.

באמנות, שלא כבסלולרי, "הדור הראשון" הוא לעתים הדור המוצלח יותר.

2. אחד הנושאים שמעסיקים אותי הוא הקשר או אי הקשר בין אמנות לחריגות נפשית (בלשון נקייה). כתבתי על זה בעבר משהו.
בעניין הזה:

הרבה אמנים גדולים היו גם חריגים מבחינה נפשית לאו דווקא משום שיש קשר אינהרנטי בין השתיים (אמנות וחריגות), אלא משום שהחריג צריך לעבוד קשה על אסתטיקת הביטוי שלו על מנת שקולו יוכל לבוא בכלל בחברה – ואי לכך הוא "נדחף" להיות אמן.

3. קראתי בימים טרופים אלה את יצירת המופת של ההיסטוריון היווני תוקידידס, "תולדות מלחמת פילופוניס" (האמינו לי, מלחמה גרועה מזו שלנו). אתה קורא יצירה מהמאה החמישית לפני הספירה שאין רומנים קלאסיים רבים שמתקרבים בכלל לקרסוליה (וההשוואה לפרוזה אינה מופרכת. כי הפרוזה היוונית צמחה מתוך הכתיבה ההיסטוריוגרפית) – כאמור, אין קידמה באמנות.
על תוקידידס אכתוב – בעזרת השם (מטבע לשון) – בהזדמנות אחרת.

אבל עניין אחד מרכזי שמושך אותי לתרבות היוונית הקלאסית אני רוצה להזכיר. יש בתרבות המפותחת הזו משיכה דומה לגופניות ולאמנות. היופי של הגוף והיופי של האמנות אינם צרים זה לזה (אני לא נכנס כרגע לאפלטון, שהוא תופעה בפני עצמה). בניגוד למגמות בתרבות ההודית הקדומה – שכובשת חלקים גדולים מהקהל הרגיש והאנין במערב – התרבות היוונית אינה תרבות של שנאת הגוף והקיום, אלא של עידון הגוף והקיום. זה אחד מהדברים שקורצים לי בה. היא תרבות לא דואליסטית, שהגוף בה זוכה לכבוד, אך לא על חשבון העידון והרוח.

בהקשר זה מעניין היה לקרוא אצל תוקידידס את הטענה שבתחרויות שערכו ביניהם היוונים הם בחרו להתחרות גם בשירה ולא רק בספורט:
"גם לפנים היתה בדילוס עצרת גדולה של האיונים ושל תושבי האיים המוקפים לה [הכוונה לאיים הקיקלאדיים]. הם היו באים להיראות את פני האל [הכוונה לאפולון] עם נשותיהם וילדיהם […] והתחרות שהייתה נערכת שם הייתה גם גימנאסטית [גופנית] וגם מוסית [כלומר, תחרות שירה ומוזיקה]. והומירוס מעיד בבירור בחרוזים הבאים, הלקוחים מן ההמנון לאפולון, שכאלו היו העצרות:
'[…] שמה בקרב אגרופים, במחולות מקהלות ובזמר,
שבח יתנו לשמך [אפולון], כאשר התחרות יערוכו'" (הוצאת מוסד ביאליק, מיוונית עתיקה: א.א. הלוי).

בקיצור, יוצאים לפסטיבל של קרבות אגרוף וקרבות זמר וקרבות שירה!

בהקשר זה, אגב, קשה לי להימנע מלהביא אפוריזם עצום של ניטשה ב"אנושי, אנושי מדי":
"האנשים של העולם הישן ידעו לשמוח טוב יותר: אנו יודעים להתעצב פחות; הם העלו בחכתם ללא הרף הזדמנויות חדשות להרגיש טוב ולחגוג חגיגות […] בעוד אנו מנצלים את הרוח לפתרון משימות הממוקדות יותר בהיעדר הכאב, בחיסולם של מקורות לאי-עונג".

וניטשה חותם בהשערה האופטימית הבאה: "אולי אנו רק בונים את התשתיות שעל בסיסן אנשים מאוחרים יותר שוב יקימו את מקדש השמחה" (הוצאת מגנס. מגרמנית: אדם טננבאום).

הלוואי!

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • לי עברון-ועקנין  On יולי 30, 2014 at 7:27 AM

    הלוואי אמן! מדהימה ההבחנה הזאת של ניטשה. אני צריכה עוד לחשוב עליה. והרשומה הזאת שלך, וגם האחרת שהפנית אליה על אמנים וחריגות, שימחו אותי.
    ובכלל יש פה אצלך הרבה אוויר לנשימה, אולי כי קידמה באמת אינה מושג רלוונטי לאמנות והסתכלות מרובדת על פני יריעה רחבה של זמן היא מצרך טוב וחסר בדרך כלל.
    הזכרת לי נשכחות עם גארי שנדלינג, אני זוכרת בעיקר את הפנים שלו שהיה לי קשה להכריע אם הן מכוערות או חביבות, אבל שמחתי מאוד גם בהערה שלך לגבי הציניות. ("וציניות בזמן המדובר ועד ימינו אלה נהפכה לסימן ההיכר של טלוויזיה "איכותית" – אבל איכשהו לא חיונית (כלומר ויטאלית) ולא חודרת").
    בכלל, כפי שעלה גם בתגובה שכתבתי לך לא מזמן בעניין אחר, אני לא ממעריצי הציניות, יש לה מקום אבל לא נכבד יותר משל כל פריזמה אחרת, ובטח לא כקול שמשתלט על האחרים.

  • אריק גלסנר  On יולי 30, 2014 at 8:56 AM

    תודה על תגובתך, לי.

  • דודי  On יולי 30, 2014 at 12:59 PM

    לגבי טענתך שאין קידמה באמנות, זה ניסוח קצת קיצוני. הישן איננו בהכרח פחות טוב, זה נכון, אבל זה נכון במידה מסוימת גם לתחומים אחרים. יש באמנות התפתחויות, ויש חידושים מהותיים (המצאת הרומן, למשל. לא שלא היו קטעי פרוזה יפים גם קודם, אבל בכל זאת קרה משהו).

    ספציפית בטלוויזיה, בניגוד לתחומים ותיקים יותר, ההתקדמות מהירה מאד, ומי שהורגל בצפייה בסדרות בנות זמננו יתקשה בדר"כ להינות מסדרות מלפני 20 שנה או אפילו פחות. מאפיין בולט מאד הוא הגברת קצב ההתרחשויות.

    קוריוז בשולי נקודה 3: למרבה הפליאה, גם באולימפיאדות המודרניות הראשונות, עד 1948, נכללו תחרויות באמנויות (ציור, ספרות, אדריכלות ועוד) והוענקו בהן מדליות.

  • תמי  On יולי 30, 2014 at 3:04 PM

    בכ"א ב'המדע העליז' או 'הרצון לעוצמה', לא בטוחה באיזה מהם, ניטשה מסביר שהשמחה קשורה בעצב כך: ככול שמתעצבים יותר בחיים, מתפתחת בהתאמה היכולת לשמוח שמחה עמוקה. זה ממש לא או או, זה קשר גורדי בל יינתק בין עצב לשמחה. קיצר ניטשה לא מביא פה 'גאולה'. נכון, הוא כתב גם במקור שקראתי, שאנחנו בגלל שאיפתנו למנוע עצבות, גם שמחים באופן מופחת. אגב כנראה 'היקים' הביאו את הרעיון לארץ בשנות השלושים של המאה ה – 20 וניסחו אותו בשיר ילדים: " זכור אמרה/ אין טוב בלי רע/ אין אור בלי צל/ אין יום בלי ליל".

  • אריק גלסנר  On יולי 30, 2014 at 3:44 PM

    דודי, הערתך על האולימפיאדה המודרנית מעניינת מאד.

    לתמי – הרעיון הזה שאת מביאה מניטשה מקורו בשופנהאואר, רבו-יריבו (ואולי גם הוא מסתמך על הגות יוונית קדומה).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: