על "תבונה ורגישות", של ג'יין אוסטן, הוצאת "סנדיק ספרים" (מאנגלית: שי סנדיק)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

ביצירתה של ג'יין אוסטן ישנו לטעמי תלכיד יחיד במינו בין אופיין של הגיבורות הראשיות, אופי הקול של המספרת הכל-יודעת ותכונותיו של המדיום הספרותי עצמו. התלכיד הזה אחראי במידה לא מעטה לכך שהיצירות הללו הן יצירות "קלאסיות", וששרטוט מסלול התפתחותה של סוגת הרומן אינו יכול לעקוף את ששת הרומנים שפרסמה אוסטן בחמישית הראשונה של המאה ה-19.

"תבונה ורגישות", הרומן הראשון של אוסטן, ראה אור כעת בתרגום רהוט חדש של שי סנדיק. הוא מתמקד בסיפורן של שתי אחיות צעירות, אלינור ומריאן דשווד, בחורות אינטליגנטיות ונאות ממעמד כלכלי צנוע. כרגיל אצל אוסטן – והתכונה הזו משכה, כמדומה, את מרב תשומת הלב הביקורתית לספריה – הדרמה הגדולה שהיא עוסקת בה היא הדרמה של הזיווג. אלינור נקשרת לגבר מופנם וחסר ביטחון בשם אדוארד, ואילו מריאן נסחפת בהתאהבות בצעיר כריזמטי בשם ווילובי, ודוחה את אהבתו של גבר מבוגר ואציל רוח ("בצד הלא נכון של שלושים וחמש") בשם קולונל ברנדון. המתח הבסיסי של הרומן נוגע לשאלה מה – ומי – יעלה בגורלן של האחיות מבחינה זו. בהקשר זה, של סוגיית הזיווג, אוסטן מנהלת בספריה מלחמה מעניינת מאד באהבה ממבט ראשון. המשיכה הראשונית הסוערת – לגבר או אישה מצודדים או כריזמטיים – נתפסת בעיניה בדרך כלל כשגויה. במובן עמוק, הדרמה של הזיווג שפורשת אוסטן נוגעת בסוגיות אבולוציוניות בסיסיות: בצורך להפעיל תבונה בבחירת בן הזוג; בהכרה בכך שמשיכה גופנית אינה מספקת בהצדקת בחירה זו; בהטעיות המכוונות של "השחקנים" בזירה הזו, כלומר בכזבן של נוצות הטווס (זכריות ונקביות). המשיכה העמוקה ליצירתה של אוסטן לאורך הדורות נוגעת, יש לשער, לצלילות הראייה שלה בכל הנוגע למהמורות שעל דרכו של הצעיר או הצעירה העומדים בפרק הזה בחייהם, בהכוונה שלהם על מנת שיוכלו לשאת כראוי בנטל שימור המין (ברומן, כמובן, מדובר בהשגת אושר אישי).

אגב, מעניין מאד להשוות בין אוסטן לבין מספר בן תקופתה, פחות או יותר, שעסק גם הוא בהולכת שולל ארוטית. "יחסים מסוכנים" של דה לאקלו, כשמעמידים אותו מול אוסטן, מחדד את ההבדלים בין הצרפתיות לאנגליות, בין הקתוליות לפרוטסטנטיות הפוריטנית, בין הפיאודליזם לבורגנות, בין הפרספקטיבה של המפתים לפרספקטיבה של המועמדת לפיתוי – וגם בין מספר גבר למספרת אישה. אוסטן אינה תמימה כלל, אבל הפתיינים הגברים שלה הם די מאופקים, ולא תמיד הם חותרים – או מגיעים – לכיבושה הממשי של האישה מולכת השולל; הם מסתפקים פעמים רבות בכיבוש רגשי.

אבל בעוד החלק הגלוי יותר במשיכה אל ספריה של אוסטן כרוך בסוגיית מציאת הזיווג הנכון, הרי שחלק לא פחות משמעותי, כאמור בפתח הדברים, נוגע לטעמי בהלימה המשולשת יוצאת הדופן בין הגיבורות של אוסטן, קול המספר שלה וז'אנר הרומן עצמו.

גיבורותיה הראשיות של אוסטן הן אי של יושרה, יישוב הדעת, תבונה ואנינות בתוך ים של גברים ונשים בעלי פגמים מוסריים "אזרחיים" שונים: טיפשים, להגנים, ריקנים, עצלים, חמדנים, קמצנים, יהירים, חסרי אופי (ולעתים רחוקות אף נכלוליים מרושעים). אם יש הבדל במזג בין הגיבורות הראשיות החיוביות, ובעקבותיו הבדל גם בשיפוט שלהן מצד המספרת, כמו ההבדל כאן בין מריאן לאלינור, הרי שהוא נוגע לנלהבות רומנטית תמה ומעט פזיזה (כאן – אצל מריאן) לעומת יישוב דעת מפוכח (אלינור).

אלא שהתכונות החיוביות של הגיבורות עולות בקנה אחד עם אופייה של המספרת הכל יודעת. גם היא מתונה, נבונה, אירונית וביקורתית כלפי הפגמים המוסריים "האזרחיים" שהוזכרו (דוגמה: "לג'ון דשווד לא היה דבר לומר שהיה ראוי להישמע, ולאשתו עוד פחות. אבל לא הייתה בכך בושה מיוחדת, שכן מצב דומה שרר בקרב רוב האורחים; רובם סבלו מחיסרון כזה או אחר שמנע מהם מלהיות אנשי שיחה נעימים: חוסר תבונה, אם מכוח הטבע אם מכוח החינוך, חוסר אלגנטיות, חוסר מצב רוח או חוסר אישיות"). היצירה של אוסטן היא לפיכך יצירה מוראלית "אזרחית" בטיבה, הרומנים שלה שיפוטיים מאד, ומעניקים רווחה ואף סוג של נקמה צנועה לקוראים אנינים ומופנמים, שבחייהם האמתיים חשים מוקפים בכל התכונות המגונות שנזכרו לעיל. גם כשהמספרת משתמשת, למשל, באנדרסטייטמנט (דוגמה: "הביטה במריאן במבט שהיה רחוק מלהיות מיטיב", במקום לומר "הביטה במריאן במבט עוין"), הרי שהקורא חש כי ערכיה האנינים והמיושבים בדעתם של אלינור כמו התגבשו לקולה של מספרת (למרות שהיא אינה המספרת של הרומן!). למעשה, ב"תבונה ורגישות" במיוחד, הנאה אסתטית משמעותית מצויה במה שהמספרת לא אומרת, כלומר מהאיזון והאיפוק בהולכת הסיפור שלה, יותר מאשר ממה שהיא כן אומרת ("גאווה ודעה קדומה", לעומת "תבונה ורגישות", הוא, לטעמי ולפיכך, ספר מעורר יותר).

והתלכיד הזה – בין הגיבורות למספרת קורותיהן – לא נעצר כאן. הוא נוגע גם לז'אנר שבו נכתב סיפורן. אלינור ומריאן הן היחידות ברומן שמבלות את זמנן בקריאת רומנים. כבר בכך נרמז לנו כי בילוי הזמן בקריאה – בילוי חרישי, מופנם, מתבונן, חסר תכלית חומרית מיידית – הוא האנטיתזה לפטפטנות חסרת המידה של הדמויות האחרות, לריקנות שממלאת את חייהן, לחוסר יכולתן להתנהגות חסרת פניות ו"מתבוננת" גרידא, לחומרניותן. וכך גם כמו מכריז הרומן שעצם הקריאה בו מיישמת את השקפת עולמן של אלינור ומריאן וכן של המספרת שמספרת עליהן.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מרית בן ישראל  On אוגוסט 1, 2014 at 1:43 PM

    הרומנים של אוסטן בלבלו אותי במשך שנים. הרי בשלב מאד מוקדם ברור מי ראוי למי ולכן יזווג לה בסוף הספר. הקריטריונים הם מאד ברורים וכמעט מתמטיים בנוקשותם. לדמויות שלה אין אפשרות בחירה, אין להן סיכוי להשתנות ולפרוץ את הגבולות של עצמן (אפילו לרע – גיבורה כמו מריאן לא יכולה להדרדר להרס עצמי, כמו שהיה קורה לה אצל סופרים אחרים). ויש ב"דטרמיניזם החינוכי" הזה משהו מחניק ופסימי שמצנן (ולו במובלע ומרחוק) את הסוף-טוב-הכל-טוב שלה. ובסופו של דבר המלכוד הזה (בצד כל מה שאמרת) הוא שעושה אותה סופרת גדולה.

  • לי עברון-ועקנין  On אוגוסט 1, 2014 at 6:11 PM

    מעניין מה שאמרת על התלכיד. בעצם זה דומה למה שקירקגור כתב ב"או-או", שאי היכולת להפריד בין התוכן לצורה הוא שהופך יצירה לקלסית.
    ונדמה לי שיש קרבה יתרה בין אלינור למספרת, בנקודה מסוימת עד כדי מילוי משאלות מופרז של אלינור (הסצנה ההיא שבה מריאן אומרת לאלינור את כ-ל מה שאלינור כמהה לשמוע, מכירה בכ-ל מאמציה הבלתי נראים). אבל מותר לה לאוסטן, היא באמת סופרת גדולה והספר הזה הוא אחד הגדולים ביותר (מבחינתי "אמה" בראש.)
    להשוות בין אוסטן לדה לאקלו – וואו! איזה קרנבל! צריך לעשות על זה קורס באוניברסיטה 🙂
    ולא הבנתי, בסוגריים, איזה משני הרומנים מעורר יותר ולמה?
    ומרית, זה קצת כמו בתיאטרון, כשמבנה הקומדיה או הטרגדיה הקלסית אומר לך מראש מה יקרה, וההנאה היא מלראות איך, לא?

    • מרית בן ישראל  On אוגוסט 2, 2014 at 4:01 AM

      קודם כל, כמובן שידיעת הסוף לכשעצמה לא מקלקלת, ובכל זאת אנסה להסביר. הספרים שלה הן מעין קומדיות של סוף טוב הכול טוב. אבל בקומדיות קלסיות האוהבים תמיד נוקטים תחבולות כדי להתגבר על מכשולים ואילו אצל אוסטין תחבולות ויוזמות שמורות לדמויות מפוקפקות, והן יכולות להצליח רק אם מושאיהן הן דמויות מפוקפקות. הטובות פשוט צריכות להיות טובות (והכללים בעניין זה מאד מוגדרים וחד משמעיים) ובסוף הן מבינות או שדברים מסתדרים לטובתן, וזה מאד מצמצם את מרחב החירות והבחירה. זה לא כל כך מורגש בספר כמו גאווה ודעה קדומה שהוא באמת הכי סוחף וקרוב לקומדיה, אבל ספרים כמו "תבונה ורגישות" מזכירים לי את מילות הסיום של עגנון ב"שלוש אחיות", כשהוא מפנטז (באירוניה, ובכל זאת) איך הכל היה יכול להסתדר, ולבסוף אומר ש"אפילו הכול היה עשוי יפה בעיתו, עדיין אין בכך משום נחמה גמורה." והקדרות המעונה של ספר כמו מנספילד פארק היא כבר לגמרי גלויה.

  • אריק גלסנר  On אוגוסט 1, 2014 at 8:01 PM

    תודה על התגובה, מרית.

    לי – אם את זוכרת היכן קירקגור אומר זאת, אנא כתבי.

    לגבי עירור: הקריאה של ב"גאווה ודעה קדומה" הייתה חווייה סוחפת יותר. לכך התכוונתי.

  • hiladg  On אוגוסט 3, 2014 at 7:47 AM

    כיבוש רגשי
    כמו שוויקהם לא מעוניין באליזבת בנט, אבל למה לא לכבוש אותה רגשית ולשים עוד סימן על החגורה, כדי לא לצאת מהכושר?

  • לי עברון-ועקנין  On אוגוסט 3, 2014 at 10:26 AM

    אריק, באו-או (בתרגום של מרים איתן, הוצאת מאגנס) – סביב עמ' 72 (מתחיל לפני, נגמר אחרי, ומתמקד ב"דון חואן" של מוצרט כדוגמה לטענה הזאת).
    מרית, הציטוט מעגנון נפלא. להבהרת עמדתך ובכלל…

  • אריק גלסנר  On אוגוסט 4, 2014 at 7:45 AM

    תודה!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: