על "כאן ועכשיו", של ג'ון מ. קוטזי ופול אוסטר, הוצאת "עם עובד" (מאנגלית: ברוריה בן-ברוך)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

חליפת המכתבים בין אוסטר לקוטזי מעניינת מאד. אולם יותר משזו חליפת מכתבים בין שווים, התחושה העולה מההתכתבות היא של דו שיח בין מתכתב בכיר למתכתב תלמיד. ואכן, קוטזי הוא גם סופר חשוב מאוסטר (אולי אף חשוב בהרבה?). הקול של אוסטר אנושי, חם, מעורר אהדה, גם נבון. ואילו קוטזי נוסק לעתים לתובנות גאוניות, וקולו יותר מפוכח, יותר אנליטי, יותר צונן. כשאוסטר גולש לרגע קט לשטיקים הניו אייג'יים שלו על צירופי מקרים (הוא פגש שלוש פעמים את צ'רלטון הסטון בנסיבות ובמקומות שונים ועל פני טווח זמן קצר), אחד מתווי ההיכר הספרותיים שלו, קוטזי המיושב מצנן מעט את ההתלהבות: "לא נראה לי מוזר שאתה, שפועל בסביבה קולנועית, תיתקל פעם אחר פעם באדם אחר מאותה סביבה". הם מדברים מעט על מבקרי ספרות, מעט במרירות ומעט בזלזול (בעקבות ביקורת לא מחמיאה שקיבלה אשתו של אוסטר, הסופרת סירי הוסטוודט, מג'יימס ווד, המבקר הבולט של ה"ניו יורקר"). אבל שוב ושוב מפגין קוטזי את כישוריו הביקורתיים, שהם חלק אינטגרלי מהכישרון הגדול שלו ("'הרוח יוצא' לא נראה לי תוספת חשובה במיוחד לקנון של פיליפ רות'", "הסרט עצמו, לדעתי, אינו בנוי נכון" וכיו"ב).

על מה השניים מתכתבים? יש כאן, בין היתר, חילופי דברים על המשבר הכלכלי שהחל ב-2008, על יחסם של השניים לספרות בכלל ולכתיבתם בפרט, על מהות הידידות (לעומת האהבה), ומעט יותר מכפי טעמי יש כאן עיסוק בספורט. למרות שקוטזי מבריק גם כאן: "אתה רואה בספורט עניין אסתטי בעיקרו ובהנאות הצפייה בספורט – הנאות אסתטיות בעיקרן. אני ספקני לגבי הגישה הזאת, ומכמה וכמה טעמים. מדוע הכדורגל הוא עסק גדול ואילו הבלט – שסגולותיו האסתטיות נעלות יותר ללא ספק – זקוק לסבסוד? מדוע תחרות 'ספורט' בין רובוטים לא מעניינת? מדוע נשים מתעניינות בספורט פחות מגברים? הגישה האסתטית מתעלמת מדבר אחד שהספורט מספק – הצורך בגיבורים". ועוד דוגמה להברקה של קוטזי שנוגעת הן ליחס שבין ידידות בין-גברית לבין אהבה בין גברים לנשים והן לספורט (הערה מבריקה, אף על פי שאני לא בטוח בנכונותה): "אפלטון סבור כי שאיפה ליחס של כבוד מצד שווי הערך שלנו מניעה אותנו להצטיין. בעידן הנשלט עדיין על ידי דרווין, ניטשה ופרויד קיימת הנטייה לצמצם את התשוקה ליחס של כבוד למשהו אידיאליסטי פחות – הרצון לעוצמה למשל או הדחף להפיץ את הגנים שלנו. אבל דומני שזיהוי התשוקה להערכה כאחד הגורמים המרכזיים בנפש [כפי שעשה אפלטון] מניב תובנות רבות ערך. למשל הוא מלמד מדוע הספורט האתלטי – פעילות שאין לה אח ורע ביתר הבריאה – חשוב כל כך לבני אדם, במיוחד לגברים. גברים אינם רצים מהר יותר או בועטים בכדור רחוק יותר בתקווה שנערות חמודות עם גנים טובים ירצו להזדווג אתם. הם מקווים ששווי הערך שלהם, גברים אחרים שאתם הם חשים מאוחדים בהתפעלות הדדית, יתפעלו מהם". הציטוט הזה מרתק מכמה בחינות. הנה שלוש מהן: א. הוא ממחיש את רצונו – ויכולתו – של קוטזי להציע ראיית עולם שמתרוממת מעל ראיית העולם הצרה, "האינטרסנטית", שמקדמת הצייטגייסט המודרני (אותה השקפת עולם שנגזרת מפרויד, ניטשה ודארווין). ב. הוא מדגים את חשיבות העולם העתיק והגותו – קיום והגות שונים לחלוטין משלנו – בסיוע מההיחלצות הזו מהמוסכמות של זמננו (זה, אגב, אחד הרעיונות העמוקים של ניטשה עצמו במסתו על חשיבות לימוד ההיסטוריה – המאפשרת לנו להיחלץ מצרות האופק של ההווה). ג. הוא מאשש, לאור תפיסת העולם הזו, קשר בין-גברי, כלומר מחוות (ספורט) שלא נועדו להרשים נשים.

בחלקים אחרים של הדו-שיח מנהלים השניים דיון על העולם העכשווי ועל מצב האמנות בו. קוטזי מעיר הערה מזהירה (תרתי משמע) כשהוא מאמץ משל המערה של אפלטון על מנת להמחיש את שעבודנו למסכים בהווה המטופש שלנו: "בספר השביעי של הרפובליקה אפלטון מבקש מאיתנו לדמיין חברה שאנשיה מבלים את שעות הערות שלהם במערה חשוכה, ישובים בשורות ומתבוננים במסכים מהבהבים. איש מהם לא יצא מעולם מהמערה, איש מהם אינו מכיר דבר מעבר להבהובים על המסך. הכול מקבלים ללא עוררין את האפשרות שמה שנראה על המסכים הוא כל מה שיש לראות". והנה הערה נוספת רבת העניין הנוגעת לתרבות שלנו: "לקראת סוף שנות השבעים או תחילת שנות השמונים קרה משהו, שבעקבותיו ויתרו האמנויות על תפקידן המוביל בחיינו הפנימיים". ההבחנה הזו היא רבת חשיבות ומעניין אף חיוני להבין מה אירע ל"תרבות" בעשורים האחרונים – השניים בהחלט לא ממצים את אפשרויות ההבנה של הסוגיה החשובה הזו.

באחד הרגעים בספר פונה קוטזי לאוסטר היהודי ומספר לו, נסער, על מכתב שקיבל ובו הואשם באנטישמיות. אוסטר מרגיע את קוטזי. בהחלט לא אותו עניין, אבל כן עניין קרוב לו: קוטזי ביקורתי מאוסטר ביחס לישראל (הגם שהוא מבקר גם את הפלשתינים) ואוסטר מצדו מספק "פתרון" לסכסוך במזרח התיכון: "לפנות את כל אוכלוסיית ישראל ולתת להם את מדינת ויומינג. ויומינג היא מדינה עצומה ומיושבת בדלילות […] ובתוך זמן קצר יקימו הישראלים מדינה משגשגת".

קיימת בתחלופת המכתבים שאננות מסוימת של אנשים מצליחים. אך, ככלל, זה דו שיח לא נפוח, חם ואנושי ולעתים קרובות מעורר למחשבה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: