על חדוות חדילת השגרה

הדברים שלהלן אינם "אקטואליה" או "פובליציסטיקה" – במובן זה שאינם מביעים דעה לכאן או לכאן על "המצב" ועל מה שיש לעשות בו.

אני רוצה להפנות מבט ולייחד ניתוח לתופעה נפשית שנוגעת עם זאת לאירועים האחרונים ושלה אני קורא "החדווה שבחדילת השגרה". ממדי התופעה אינם ידועים לי. חלקנו חשים בחדווה הזו. חלקנו אולי לא מודעים לה. ואולי, איני יודע – חלקנו לא חשים בה כלל? (אם כי אני מפקפק באפשרות הזו).

ניקח ערב כמו זה שהיה לנו אתמול. הפסקת האש נמשכת כבר כמה ימים. יש תחושה של חזרה לשגרה. והנה, לפתע (אינני מנתח את הנסיבות הריאליות – מי התחיל וכו' – אלא רק את התופעה הנפשית, כאמור, של קליטת המציאות) – האש מתלקחת מחדש. עשרות רקטות נורות על ישראל. עד מהרה מסתבר גם שישראל ניסתה – או חיסלה – בכיר בחמאס.

והנה, מתחת למועקה, ולפחד, ולרתיעה, ולזעם – מבצבצת גם חדווה. זו חדוות חדילת השגרה. אנחנו מנסים אולי להדחיק אותה – כי היא רגש שתבונתנו והדימוי העצמי שלנו סולדים ממנו: האם אנו חפצים במלחמה? במוות? אבל קשה להכחיש שחלקנו, אולי רובנו (אולי כולנו?) – חשים בה. היא קיימת מתחת למועקה, ולפחד, ולרתיעה, ולזעם שאנו חשים מחזרת הלחימה. איני טוען לרגע שהיא רגש בסיסי יותר, או חשוב יותר, חלילה – אבל זו חדווה מסוימת שקיימת – חדוות חדילת השגרה.

ממה היא מורכבת החדווה הזו? מעניין לנתח את התופעה – ואכן צריך לנתחה כי היא מורכבת, כמדומה, מחמש תופעות-משנה (לפחות) – כי היא נוגעת בסוגיות קלאסיות באסתטיקה ובסוגיות פוסטמודרניות הנוגעות לתפקידה של המדיה בתרבות העכשווית, ויותר מכל, אולי, משום שהיא נוגעת בצד מסוים ועמוק באנושיותנו.

1. תופעת-משנה אחת שמהווה רכיב בחדווה הזו היא חדווה אסתטית. נוצרה-מחדש לנגד עינינו "דרמה". כלומר, אחרי תקופת שיממון, מועלה בפנינו מחזה חדש. אבל יש לשים לב שלדרמה שמעלה בפנינו המדיה יש יתרון עצום על פני הדרמה במובן המקורי (או המשאיל) של המילה: כיצירה בדויה המועלָה בפני קהל. כאן הרי אין צורך "להשעות את אי האמון" של הצופה, או לייצר "אמינות". כאן זו דרמה מהמציאות – היא גם ודאית ולא מומצאת וגם אמינה בהכרח. זו דרמה שנחרצים גורלות בה לחיים ולמוות ממש – ובכך היא דומה להנאה "האסתטית" (המפוקפקת מאד, כמובן) מצפייה בקרבות לודרים בעולם הרומאי  העתיק, יותר מאשר לזו הנובעת מצפייה בטרגדיה של סופוקלס בעולם היווני העתיק (היוונים, אגב, באנינותם לא הראו אפילו רצח על הבמה שלהם – בניגוד לרומאים – והרציחות שבמהלך העלילה התנהלו מאחורי הקלעים).

לכל זה התכוון פיליפ רות בשנות הששים כשטען שהמדיה נוטלת את מקומם של הספרות והתיאטרון הבדויים באספקה של סיפורים להמונים.

2. אבל במקרה הספציפי של שובה של המלחמה בדרום והחדווה (גם אם זו המוכחשת) שהיא מעוררת נוסף, לטעמי, עוד רכיב, שלא קיים בהנאה ה"אסתטית" שקיימת בצפייה בהתרחשות מדיה הרת-גורל. והרכיב הזה הוא רכיב הסכנה-בעלת-הסיכויים-הנמוכים-להתממשות.
ניתן לומר שכל הנאה אסתטית מדרמה (או מרומן או מסרט) נחלקת לשניים. חלק אחד: התבוננות במה שעובר על הגיבורים בדרמה ובנפתולי גורלם – ואילו החלק השני, חדווה על כך שאנחנו מוגנים, ספונים בבתינו תחת השמיכה וקוראים בספר על תלאות הגיבורים, או ישובים בכורסה נוחה בבית הקולנוע וצופים בהן.
אלא שבמקרה של המלחמה בדרום, מלחמה שפגיעותיה הקטלניות – ברוך השם – נדירות למדי בעורף, הרי שתחושת הסכנה שאנו חשים יוצרת אצלנו עוררות אדרנלינית, עוררות שמצטרפת להנאה האסתטית, אך היא לא מעכירה אותה כיוון שהסיכויים לפגיעה נמוכים מאד. הרי חייל בקרב אינו יכול להתמסר להנאה "אסתטית" מהקרב, כי חייו מונחים על הכף. אבל אנו, בעורף, שסיכויי הפגיעה בנו נמוכים (הודות ל"כיפת ברזל"), יכולים לצרף את שצף האדרנלין ואת גימוד הסבל הפנימי השגרתי לנוכח סכנת החיים (הקטנה, עם זאת, סטטיסטית), שמעוררת בנו החזרה ללחימה, אל יסוד ההתבוננות המרוחקת בדרמה, על מנת להגביר את החדווה שעליה אני מדבר כאן, חדוות חדילת השגרה.

3. תופעת-משנה שלישית של החדווה הזו קשורה לכך שאנחנו נחלצים מחיינו הקטנים – מרובי התסכולים, האכזבות, הטרדות, הקשיים – ויוצאים אל המרחב של דאגות "גדולות מהחיים". כלומר, בניגוד לתופעת-המשנה הראשונה שמתמקדת בכוח המושך של המאורעות עצמם – תופעת-המשנה הזו, השלישית, מדברת על הכוח הדוחף אל המאורעות מתוך המאיסה במה שקורה במישור הפרטי. יש משהו משחרר בכך שבמקום לעסוק בחשבון הבנק שלנו, בחיי האהבה המסובכים שלנו, בלבטי הקריירה, בקשיי גידול הילדים, בתשוקות, בקנאות, בשעמום – פתאום נוחת עלינו אירוע גדול כזה שלמולו הכל מתגמד כביכול.

אגב, ישנם שני סוגים (לפחות) של חדוות ההימלטות מהחיים הפרטיים. יש מי שנמלא חדווה על כך בגלל שחייו ריקניים, ויש מי שההיפך, נמלא חדווה על כך בגלל שחייו טעונים ומיוסרים ורדופים; יש מי שמוצא בחדילת השגרה בריחה מריקנות פנימית ויש מי שמוצא בה בריחה מגודש פנימי. זה כזה מוצא נחמה ורווחה בעיסוק שאינו עיסוק עצמי.
עקב התקפת טילים על ישראל – אני יכול לזנוח את התקפותיי על עצמי, או את העובדה שלא קורה אצלי שום דבר מעניין.

4. תופעת-משנה רביעית של תחושת הרווחה והנחמה ואף החדווה מחדילת השגרה, נוגעת לכך שהטילים מאיימים על כולם. כך נוצרת לרגע תחושת-שוויון בין האזרחים. החיים הם תחרותיים, אנחנו אמביציוזיים, ומקנאים, ונאבקים. והנה, לרגע, כולנו שווים בפני האש. חזרת האש המלחמתית היא הכרזה על הפסקת אש במלחמה האזרחית הרגילה של חיי היומיום.
כל אירוע מדיה המוני מתודלק מכך שהוא מאפשר לכולנו ליטול חלק בדבר-מה משותף וכך לשכוח בהקלה את המפריד ומעורר המחלוקת, השנאה והקנאה. גם הופעה של ה"רולניג סטונז" יוצרת תחושת ביחדנ'ס כזו. קל וחומר תופעה שיש בה סכנה ממשית המחולקת שווה בשווה בקרב הצופים בה.

5. תופעת-משנה חמישית היא עצם היציאה מהשגרה – כלומר המרענן שבדבר מה חדש כשלעצמו, בלי קשר לתוכנו. זה יסוד עצמאי, כמדומה, והוא אינו כלול בטיב המחזה שמוצג לעינינו, או בכך שחיינו משעממים או גדושים בהצקות פנימיות וחיצוניות. כמו שאנו כמהים לחופשה ולנוף חדש בגלל עצם החידוש,  כך יש בנו יסוד שכמה ליציאה מהשגרה, בלי קשר לתוכנה של היציאה הזו (סעיף 1) או לאופייה של השגרה עצמה (סעיף 3).

——-

אנחנו, כמובן, יצורים מורכבים. בדברים שלעיל אין בכדי לטעון שאנחנו חפצים בהמשך הלחימה. מעל כל השיקולים האלה שמניתי גוברים אצל חלקנו (ולבטח אף רובנו) השיקולים הרציונליים והמוסריים – אנחנו לא חפצי מוות, לא אצלנו ואף לא אצל אחרים.

בנוסף, החדווה הזו היא בעלת תאריך תפוגה שממהר לבוא. עד מהרה אנו כמהים לשוב אל השגרה.

אבל בבחינת "דע את עצמך", כדאי לשים לב לתחושות האלה שמפעמות בנו כיצר-סוכן, ואולי, ככלות הכל, אף יש לניתוח המוצע כאן השלכות פוליטיות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ישראל לאש  On אוגוסט 20, 2014 at 7:50 PM

    אני חושב שהחדווה דומה לחיוך המטופש העולה כששומעים שמישהו מוכר נפטר.

  • אריק גלסנר  On אוגוסט 20, 2014 at 10:21 PM

    נכון, ישראל, זו תופעה שקשורה לתופעה שציינת, שמוזכרת אצל כמה סופרים ריאליסטים (אני זוכר אצל דוסטוייבסקי, ונדמה לי שגם טולסטוי כותב עליה) – אותה חדווה משונה שיש גם אצל האנשים המוסריים ביותר בשמיעה או התוודעות למוות של אחר.

  • תמי  On אוגוסט 21, 2014 at 12:42 PM

    הרשימה הזו יכולה להיות אילוסטרציה שמדגימה למה אנשים כמו הסופר אדולס האכסלי ועוד רבים שנאו את הרעיונות של פרויד, שנאו את הפסיכולוגיה. אתם (אוהבי הפסיכולוגיה הדקדקנים) מתעקשים למשוך אותנו לאפלה תת אנושית, מרגיז אתכם שהאדם מעז לצאת ממנה, לגדול מעליה, מרגיז שהאדם הוא לא נחש ולא קוף, בואו נגרור אותו לשם בכוח.

  • אריק גלסנר  On אוגוסט 21, 2014 at 12:59 PM

    האדם הוא לא נחש ולא קוף. אבל הוא לא מלאך גם כן.

  • תמי  On אוגוסט 21, 2014 at 2:11 PM

    אבל.. שפוטיי הפסיכולוגיה מתאמצים לגרור את האדם דווקא לאזור הנחשיות והקופיות. אולי הנטייה הזו זקוקה בעצמה לטיפול פסיכולוגי.. אני יודעת שהאהבה הזו לפסיכולוגיה זה אופי כמו שמישהו אוהב טרקים. אבל הפסיכולוגיה לא מכבדת אותנו, היא באה ממקום של בוז עצמי. של זילות האדם. נאמר ממזמן על הפסיכולוגיה שהיא לא הפתרון אלא הבעיה (לפחות סימפטום של הבעיה). החיטוט בדברים שוליים מזכיר לי את תופעת הדז'ה וו שרומנטיקנים התעסקו בה, ולא אתפלא אם פסיכולוגים השתמשו בה, עד שמדענים גילו שזה בעצם פגם מוחי קטן ולא משמעותי (אם כי יכול לשמש טריגר ליצירה ודמיון) בגלל טעות בחווט המוח שהתפתח במהירות שיא באבולוציה, אז מהחיפזון האבולוציוני לא הכול נבנה תקין.

  • אריק גלסנר  On אוגוסט 21, 2014 at 6:06 PM

    תמי, אומר לך דבר מה אישי וקצת מלא פאתוס: אני נוכחתי בחיי עד כמה מסוכן לבני האדם להתייחס אל עצמם כיצורים נעלים ולא להיות אמפטיים וקשובים לצדדיהם "הנמוכים" – כי כאשר הצרכים "הנמוכים" פורצים, ואנשים לא מוכנים לקבל שיש בהם צרכים כאלה – הם יכולים להתערער.

    האדם הוא יצור שיכול להגיע לקדושה, אבל הוא יכול להגיע לשם רק אם לא ידחיק ויתעלם מהמחילות שבנפש. אחרת זה מגדל פורח באוויר.

    סליחה על הפאתוס 🙂

  • תמי  On אוגוסט 22, 2014 at 12:27 PM

    אני מבקשת סליחה, לא התכוונתי לפגוע באף אחד (מלבד בפסיכולוגיה ובפסיכיאטריה שנוהגות כרגיל להתחזות ל"מדע", בהן כן התכוונתי לפגוע). גם אני אתוודה: קרה שמישהו יקר לי נפטר, ואז חשתי כמו הפסד נורא ומשפיל בתחרות, תסכול ובושה נוראיים, שכן חשתי שאנשים ישמחו על מותו וילעגו לי על שהמת ואנו הפסדנו ב'תחרות החיים'. הרי זה בדיוק מה שכתבת, וזו ככול הנראה סיטואציה לא נדירה כלל. השא' מה הדבר הזה ומה מרכזיותו. לי נראה שזה משהו כמו שריטה מחיינו הפרהיסטורים כיונקים נחותים בעידן הדינוזאורים למשל. המוח האבולוציוני (החלק הקדום במוח) משמר אולי תחושות שאז היו חזקות כמו שהמוות היה קרוב לאותם יצורים (אבותינו הקדומים). במאבק להישרדות אולי פריטים פיתחו 'שמחה' על כך שאחרים בלהקה מתו, ואז להם יישארו יותר מים ומזון למשל. לדעתי השריטות/צריבות האלה מהזמן הקדום – לא באמת משמעותיות! איזה כיף, למה להיות עבד בזמן שאתה לא.

  • אריק גלסנר  On אוגוסט 22, 2014 at 4:03 PM

    הכל בסדר, תמי

  • עוגיפלצת  On אוגוסט 22, 2014 at 4:55 PM

    כל כך מעציב אותי, אנשים שרואים בפסיכולוגיה שרלטנות ואויב. אני רק מקווה שאנשים אלה טוב להם, והם לעולם לא יזדקקו לפסיכולוגיה. אלה שיוכלו להיעזר בה ולשפר את חייהם – וחיי הסובבים אותם – אך רואים בה שרלטנות או אויב, זה מעציב אותי.

  • דודי  On אוגוסט 22, 2014 at 6:29 PM

    לנקודה הראשונה, הייתי אומר שכדי ליהנות כראוי ממלחמה טובה צריך דווקא להשעות את האמון, בדיוק להפך מהנדרש כדי ליהנות מדרמה. כלומר, לדמיין באיזה אופן שהטילים אינם טילים אמיתיים, ההרוגים יקומו עוד רגע לחיים ונכי המלחמה ייצאו במחול. (כאשר מדובר בנפגעים לצד השני, אפשר לדמיין שאין שם בני אדם אמיתיים, אלא מין שדים).

  • תמי  On ספטמבר 4, 2014 at 8:16 PM

    אמנם לא קשור לרשימה, אבל סימפטומטי לאיך שדברים מתגלגלים, לא בכוון חיובי במיוחד: סלח לי, אני נאלצת להזכיר את הרקע, שכיום כול אחד כותב, זה ידוע כמובן. שיבחת את הספר החלש של נוגה אלבלך, באמת שאני לא מבינה עם כול ההתחשבויות, למה לשבח ספר חלש. אבל זה לא נגמר בזה, יש המשך: אלבלך התעודדה (באופן טבעי) מהביקורת הטובה, והמשיכה עוד באותו כוון, הוציאה (כעורכת) ספר חלש של ענבר ליבנה. האם תשבח גם אותו?

  • Mia  On ספטמבר 27, 2014 at 6:10 PM

    מבריק
    במיוחד וללא קשר שאוששת את מחשבותיי שלי..

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: