קצרים מעט מיזנטרופיים

1. לקריאה בשפה זרה נלווה לעתים עונג מיוחד – תחושה המאששת את העצמי של הקורא על כך שביכולתו לקרוא בשפה זרה.
גם חלק מהנאת הקריאה בשפת אמנו היא כזו – תחושת העונג מגילוי הכוח-העצמי לפענוחן של המילים לכלל מציאות מנטלית.

לקריאה בשפה זרה נלווית גם ההנאה מההזרה, כך שרעיונות שלו היינו קוראים בשפת אמנו היו נדמים לנו דלים יכולים, לעתים, להישמע מצודדים באנגלית.
זוהי אזהרה עצמית.

2. עליונות הקריאה על הצפייה בטלוויזיה (לטעמי) נובעת גם מכך שבקריאה איננו צריכים לשאת את נוכחותם של אנשים אחרים. הדמויות שאנו יוצרים בקריאה הן פרי רוחנו (המצטרפת לרוח המחבר), הן העלאה באוב ואנו עצמנו בעלי האוב, כלומר הן חלק מעצמנו. כי הזולת הוא אכן לעתים הגיהינום – זה חלק מההנאה בבדידות – ובצפייה בדמויות בשר ודם על המרקע אנו חשים באי נחת מנוכחותן, מנוכחותם של האחרים – אבל בקריאה אנו מצויים בבדידות יחסית, וזה חלק לא מבוטל מההנאה שכרוכה בה.

אגב, חוסר הנחת מה"ריאליטי" נובע בדיוק ממה שאנשים נוהגים בגינו לפאר את ה"ריאליטי" (זו המציאות! זה ניסוי אנתרופולוגי מרתק! ושאר הבלים – ואגב נוסף: הגילוי שבני אדם הם קטנוניים או אף מורכבים הוא חידוש עצום רק למי שאינו משכיל). אם בדרמת טלוויזיה קשה מעט לשאת את מציאותם של אנשים אחרים, קל וחומר כאשר אלה אנשים "אמיתיים".

אבל חדוות הקריאה אינה נשענת רק על התובנה המיזנטרופית הזו. כי עליונות הקריאה בפרוזה על פני פתירת משוואות מתמטיות, נניח, או על סתם התבודדות נובעת מכך שבקריאה בכל זאת יש "אחרים", כלומר ישנו מפגש עם דמויות! הקריאה, לפיכך, היא מצב ביניים בין בדידות מחד גיסא ושהייה מטרידה עם אחרים מאידך גיסא. היא דרך להיות לבד-ביחד. ולכן, אולי היא לא תיעלם כל כך מהר מעולמנו.

3. בסיפור הגאוני בהטרדתו "החולה הנצחי והאהובה" של חנוך לוין נוגע לוין באחד משורשי הכאב של הקיום – ואוסיף, של הקיום הפייסבוקי שלנו בפרט.

גיבור הסיפור מאוהב במישהי שלא מחזירה לו אהבה. לאחר ייסורים רבים הוא מצליח להינתק מאהבתו ולהקדיש את עצמו לדבר מה שממלא אותו סיפוק עמוק – ריצה. אלא שבסוף כל דבקותו בריצה והצלחותיו בה מגלה הגיבור שמה שמעניין אותו בעצם זה שהאהובה הלא נעתרת תתפעל ממנו הרץ…
כלומר, אומר לוין הגאון הסדיסט: אין כזה דבר לעשות דבר מה רק בשביל עצמנו, להתמכר לדבר מה לשמו (אני מתאפרת בשביל עצמי, אני כותב בשביל עצמי) – תמיד קיימת העין של האחר שאנו זקוקים לה.

זו, להבדיל, השטניות הגאונית של פייסבוק (או הכתיבה בבלוג!).

אנחנו זקוקים לאחר – והמדיום הזה מרווה לכאורה את צמאוננו. אלא שאז אנו מגלים שלא נוח לנו עם התלות הזו או שצמאוננו לא נרווה. חלקנו מתנתקים אז מהפייסבוק ומחפשים אחר סיפוק שלא כרוך בהכרה מצדו של האחר. אלא, שחלקנו מוצא – כמו גיבורו של לוין – שאין דבר כזה חיים מחוץ להכרה של האחר. או אז אנו חוזרים לפייסבוק והתהליך מתחולל מחדש. צמא – אי-רווייה או מאיסה בתלות במים – השתחררות – גילוי שאין דבר כזה השתחררות – צמא וכו' וכו'.

כל זה מפרספקטיבה פסימית. מפרספקטיבה פחות פסימית הרי ש:א. ישנו קיום – או תקופות-קיום – שאנו יכולים להיזון בהם מעצמנו (מסקרנות אינטלקטואלית, מיצירה שאינה עם הפנים לפרסום וכו'). ב. ישנה אפשרות לשכך את הצמא להכרה גם בדרכים אחרות, ביחסינו הקרובים באמת. ג. ישנו שביל זהב שבו אנו משביעים את החיה אבל לא משעבדים את חיינו להאכלתה.

4. לפרוטוקול, אלו שלוש תופעות הפייסבוק המטרידות ביותר לטעמי:

א. שיווק עצמי חסר מעצורים או מודעות עצמית. במיוחד כאשר סופרים ואנשי רוח נוקטים בשיווק כזה המראה קשה מנשוא. היית מצפה מאנשי רוח לעסוק פחות בשיווק עצמי ולכל הפחות לשמור על פאסון. אני מנסה לחשוב למשל על קפקא מודיע בפייסבוק שסוף סוף ראה אור "המשפט" וכולם מוזמנים להשקה והנה יצאה כבר ביקורת חיובית זו וזו ומוסיל משבח אותו גם כן ברשימה מאד מעניינת שקפקא לא חשב על הפרספקטיבה המעניינת שהיא חושפת ב"המשפט" וכו' – ולא מצליח. אמנם באופן כללי סופרים – רצוי לאהוב את יצירתם ולא אותם. אבל אני חייב להודות שכשאני רואה סופר שאני מעריך את כתיבתו משווק את עצמו בפייסבוק ללא רסן – אני חש פיחות דרמטי ולא נשלט בהערכתי גם ליצירה.
ב. דרמה קוויניות – הכרזות נחרצות והיסטריות בכל דבר ועניין.
ג. השעבוד לאקטואליה. חשוב לדעת מה קורה ולנסות לגבש עמדה ערכית ביחס למה שקורה (למרות שלא תמיד זה קל כל כך). מאידך גיסא חיים שמוכתבים על ידי האקטואליה – שהיא בעצמה הרי תעשייה, אסור לשכוח זאת – הם חיים מרוששים, חיים לא פרטיים, חיים שלא ראוי לחיותם.

יצאתי מיזנטרופ, סותר-את-עצמו וצדקן (בפוסט אחד!) – אני משער. אבל רווח לי מעט שדיברתי.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דניאל  On ספטמבר 7, 2014 at 11:52 AM

    מזדהה מאוד עם הסעיף הראשון, ואף מוסיף שמעבר להנאה שבקריאה בשפה הזרה ושביעות הרצון העצמית של היכולת להבין, גם יכולת הריכוז אצלי גבוהה יותר בשפה זרה, אולי בדיוק בגלל אותו "תגמול" שאני מקבל בהנאה הנוספת הזאת.

    לגבי 4א, זה מעניין, אבל גם מעניין לחשוב אם הירידה בהערכת היצירה של אותו הסופר היא לא תוצאה של התרגלות לנורמות מסוימת, תלויות תרבות ותקופה (למשל – סופר בהכרח נוהג בפאסון, סופר מרוחק במידה רבה מיצירתו ולא עוסק בה באופן פומבי), וייתכן שפשוט אנחנו חיים בתקופה הזאת תחת תנאים שונים, שמשנים גם את היחס של הסופרים ליצירתם, ולכן אולי בכל זאת אין קשר לאיכות היצירה וכדאי לשפוט אותה במנותק מזה.

  • נילי  On ספטמבר 7, 2014 at 12:07 PM

    כל מילה. ✌️

  • לי עברון-ועקנין  On ספטמבר 7, 2014 at 12:12 PM

    גם לי קשה עם 4א. והרבה פעמים, גם אם לא תמיד, יש קורלציה בין השיווק העצמי המשולח רסן לבין יצירה שממילא לא תעניין אותי. נושא הבדידות ומינון נוכחותם של אנשים אחרים מרתק, ולגבי תוכניות הריאליטי הארת את זה מזווית אחרת ממה שחשבתי – אני חשבתי שאני אוהבת את האדם בתאורה מחמיאה (למשל בספרות ושירה, וכמובן זו הכללה ותלוי מה) ולא בקלוז אפ על הפגמים כמו בריאליטי הבלתי נסבל.
    ואכן כיף לקרוא בשפה זרה וההזרה הופכת את הכול למרשים יותר, אבל שמתי לב שיש לי חוש למטבעות לשון שחוקים (בצרפתית), אני מזהה אותם גם אם לא הכרתי אותם מראש.

  • רוני ה.  On ספטמבר 7, 2014 at 7:33 PM

    4א. שיווק עצמי מוגזם של סופרים מזכיר לי התבטאויות של סופרים בענייני פוליטיקה. הרי מה מותר הסופר על הפוליטיקאי? האם יש לו ידע ביחסי חוץ, בהיסטוריה, בדמוגרפיה וכיו"ב שאין לאדם אחר?
    אותו הדבר ביחס לשיווק. אנחנו חיים אמנם בעידן ההפרטה, אבל צריך להודות ששיווק ומכירה היא אומנות שיש ללמוד אותה והיא אינה חלק ממיומנויות הסופר. לגבי היחס לסופר כזה – לדעתי לא בהכרח קיים מתאם בין רמת הסופר בכתיבה לבין רמתו בשיווק עצמי או בפוליטיקה, ומוטב להתעלם משיווק עצמי מוגזם כשם שראוי להתעלם מהצהרות פוליטיות כאלה ואחרות של הסופר.

  • אריק גלסנר  On ספטמבר 7, 2014 at 7:48 PM

    תודה על תגובותיכם.
    דניאל, אתה צודק שכדאי ורצוי לשפוט בלי קשר, אבל לא תמיד זה קל 🙂
    לרוני – השאלה היא לא שאלת המיומנות בשיווק אלא שאלה ערכית (סליחה על הביטוי, אני באמת לא אוהב אותו). כלומר גם משווק גאוני של יצירתו – ויש סופרים כאלה, בהחלט – מרתיע אותי.

  • אמיר בן-דוד  On ספטמבר 7, 2014 at 9:49 PM

    סעיף 4א קצת הקפיא אותי. כי מצד אחד קל לי להזדהות איתו. אני מניח שבנסיבות אחרות הייתי מהנהן בהסכמה וממשיך הלאה. אבל הנסיבות הלא אחרות הן שכשיצא ספרי עשיתי בעצמי את כל מה שתיארת ואף יותר. לא נהניתי לעשות ולא אהבתי את עצמי עושה, אבל עשיתי בכל זאת, כי הספר היה בחוץ, וכתבתי אותו שנתיים וחצי אינטנסיביות, ומעטים הם רגעי החסד שם על השולחנות העמוסים של הרשתות, עד שהוא יידחק אל המדפים הצדדיים ואולי אף ייעלם. ואתה רוצה לעזור לו. זה אנושי. אז אתה כותב עוד סטטוס. ונותן עוד פוש קטן איפה שאפשר. אולי זה יעזור? וכן, זו פעולה לא נעימה, וקשה לדמיין את קפקא או מוסיל עושים אותה. אבל הם גם לא נולדו אל הארבע במאה וטלוויזיית הריאליטי. וחוץ מזה – כמה מאיתנו קפקא ומוסיל?

    • דוד  On ספטמבר 10, 2014 at 11:05 AM

      אבל יש נקודה מסוימת בה אתה כן יכול להיות כמו קפקא ומוסיל- בכבוד העצמי שלך כסופר

  • אריק גלסנר  On ספטמבר 7, 2014 at 9:55 PM

    אמיר, אני מבין היטב את הדילמה. ואני לא נגד שיווק בטעם טוב של הסופר את יצירתו. זה אנושי וזה גם נצרך בתנאים של היום. לא כולם יכולים לנקוט את המודל של קנז וזה גם לא הוגן לדרוש זאת. אני מניח שהשאלה היא של מינון וכאמור של טעם טוב. הדברים שיצאתי נגדם (ונדמה לי שלפחות מישהו ממכריי כבר נעלב מהם למרות שבכלל לא אליו כיוונתי) הם מין תופעות שיצאו משליטה, או שנעשות בוולגריות.

  • דודי  On ספטמבר 8, 2014 at 9:51 AM

    דווקא יש להניח שגם בני דורו של קפקא – גם אם לא הוא עצמו – נקטו בפעולות יח"צ שונות, בהתאם לאפשרויות שהציע הזמן.

    לביאליק יש סיפור קצרצר משעשע (אחד מקבוצה של דיוקנאות סטיריים) המתאר דמות של משורר חובב שנטפל אליו ואל הסובבים באיזה מפגש חברתי – מקריא ברוב פאתוס את שירו, מספר בהרחבה יתרה על פרסומי עבר ועל תכתובות עם עורכי עיתונים, מתייעץ… בזמן שנגזל ממנו היה מספיק לעבור על כל הפיד שלו כמה וכמה פעמים.

  • אריק גלסנר  On ספטמבר 8, 2014 at 9:57 AM

    אז גם אז ביקרו את התופעה, מסתבר…ובכל זאת יש הבדל במינון, שקשור גם בכמות האנשים שפנו לכתיבה שעומדת ביחס הפוך למרכזיות של הכתיבה בתרבות הכללית.

  • איתן  On ספטמבר 8, 2014 at 12:02 PM

    וכעת אני תוהה האם משום שאני זקוק ל'אחר', הרי זהו גהנום ?

  • דודי  On ספטמבר 8, 2014 at 4:03 PM

    אכן, היקף המגעים החברתיים כיום גדול בהרבה.

    הנה הסיפור (בקריאה שנייה, מדובר שם על משורר\סופר\סוחר חובבן, כושל וטרחן, לא בדיוק התופעה שתיארת: הדגש שם הוא על החובבנות והעליבות, אבל קרוב, ומעניין מאד בכל מקרה).

    http://benyehuda.org/bialik/resh01.html

    התפעלותו של האברך הלכה וגדולה: שירים?! אם כן למה לא הודיעוהו מיד? קל וחומר בן בנו של קל וחומר שיש לו רשות עלי, שהרי חברו אני בהיכל השירה ושנינו משמשים בכתר אחד. אף הוא היה "מתעלס" עם ה"מוזא" בבחרותו. הרבה שירים כתב בימי חייו ואחד מהם נדפס ב"תלפיות". הוא יודע אותו השיר על פה מתחילתו ועד סופו – "נצח ישראל" שמו. השיר נחמד ונעים, כפתור ופרח. כך כתב לו ירוחמהזוהן, רצונו לומר – לֶוויק… מבינים ראוהו ויהללוהו – והריהו מוכן ומזומן לקראו לפנינו בשלמות – אל תיראו, אין בו אלא קי"ט בתים – מראשו ועד סופו יקראנו, ובאותו מעמד…

  • שפי  On ספטמבר 9, 2014 at 12:52 PM

    הויכוח החשוב על תורת דרווין אינו הויכוח הדתי אלא הויכוח על השאלה האם היא מתכוונת למוטציות של פרטים או למוטציות של משפחות, קבוצות, קהילות, מינים, גזעים. אם של פרטים אז המשהו-בשביל-מישהו הוא אלטרואיזם. אבל אם הפרט המנצח הוא משפחה, או עם, או המין האנושי בכללותו, אז מה שאנחנו רואים ההקרבה אינו הקרבה אלא סדר עדיפויות פנימי.

  • עוגיפלצת  On ספטמבר 10, 2014 at 9:56 PM

    רשימה מושלמת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: