על "קו המלח", של יובל שמעוני, הוצאת "עם עובד"

פורסם בשינויים קלים במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

אני הולך להפסיד כסף על הרומן הזה, חשבתי כאשר ראיתי את שני הכרכים של "קו המלח", בני כאלף עמודים יחדיו. זו האנחה הפרוזאית של מבקרי פרוזה לנוכח ספרים מופרזים – פרצה מפי. וכשנוכחתי גם עד מהרה שהפרוזה דחוסה ותובענית למדי, אף הלנתי באוזני העורכת שלי על כך שמאז איין ראנד והבלוקים הקפיטליסטיים שלה לא הפסדתי כל כך הרבה ממיזם ביקורת בודד.

אבל, למרבה השמחה, התגלה גם כן עד מהרה, אין מה להשוות. הגודל אינו חזות הכל. ולמרות שהרומן הזה אינו יצירת מופת, הרי שצאתו לאור היא לא רק – וסליחה על הקלישאה – חג לאוהבי הספר, אלא גם – ראו לעיל – חג מיוחד לתרבות העברית-ישראלית, שזקוקה נואשות לחג כזה בעת הזו, כאשר הזהות התרבותית הישראלית החילונית (לא זו שבהכרח הנוטלים בה חלק הם חילוניים, אלא כזו שמחפשת אחר ערכים רוחניים שאינם דתיים) נמצאת תחת מתקפה עזה (התרתי מכוון) מצד צרתה, הזהות היהודית הדתית המיתית.

הרומן כתוב באופן מסורתי כרומן ריאליסטי רחב יריעה מהמאה ה-19. וזו הרדיקליות שלו! כך אני מבקש לטעון.

שמעוני (יליד 1955) סומן משלב מוקדם, מצאת ספרו הראשון "מעוף היונה" ב-1990, כקול מסקרן ומקורי מאד. עם פרסום הרומן "חדר" ב-1999, שהתקבלותו הביקורתית הייתה מהללת מאד, הוא הפך לנציג המובהק של האוונגרד בספרות הישראלית (אם כי אציין כי אני לא התפעלתי מ"חדר", הוא, כמדומה, שייך למסורת מודרניסטית של כתיבה קשה במכוון, מרוסקת, לשונית-שכלתנית יותר מאשר רגשית-רעיונית, מסורת – "הרומן החדש" הצרפתי, אולי אפילו ג'ויס המאוחר – שאני מתקשה להתמסר לה וקל וחומר להתפעל ממנה וקל וחומר בן בנו של קל וחומר לראות בה אופציה הולמת לזמננו). צאת הרומן הזה לאור, אחרי חמש עשרה שנה של המתנה (עם זאת, יש לציין כי ב-2007 ראתה אור מסה שלו על התנ"ך בשם "אל העפר" ושמעוני הוא גם עורך בהוצאת "עם עובד"), מלווה, אם כן, בציפייה בקהילה הספרותית. ומה שמעניין הוא ששמעוני נוטש כאן את אונגרדיותו לטובת רומן ארוך נשימה של מספר כל יודע, "רומן של פעם". ונטישה זו, כאמור, ואולי זה מעניין שבעתיים, היא בעלת אפקט מהפכני. ארחיב על כך מעט מיד.

זמנו של הרומן נמתח על פני כמאה שנה, מסוף המאה ה-19 עד סוף המאה העשרים. עלילתו מתחוללת בשתי יבשות (אירופה ואסיה) ובחמש ארצות (רוסיה, הודו, אנגליה, איטליה וישראל). בחלק העלילה העוסק במפנה המאה העשרים מפגיש שמעוני את פוליאקוב, בן כפר יהודי מ"תחום המושב", שהשתתף בפטרבורג בפעילות טרור נגד משטר הצאר ונמלט משם לצפון הודו, עם דוקטור מקנזי, רופא אנגלי פרובינציאלי, שאשתו הלונדונית הססגונית ברחה ממנו לזרועות ארכיאולוג איטלקי בזמן טיול באיטליה. האנגלי מקנזי מתכנן כנקמה תרמית מורכבת של הטמנת ממצאים ארכאולוגיים מזויפים שימשכו את האיטלקי לתת-היבשת ואז, בעקבות חשיפה מכוונת של התרמית, יחשפו גם את ערוותו האינטלקטואלית. בחלק העלילה שמתרחש בסוף המאה העשרים, השזור בחלק הראשון, יוצא נכדו של אותו פוליאקוב, אמנון, עיתונאי לשעבר, להתחקות אחר קורות סבו, אותו לא הכיר כלל (פוליאקוב עיבר את סבתו היהודייה של אמנון לפני שיצא לפטרבורג ונמלט משם, כאמור, להודו). אלא שמסע ההתחקות הזה הינו מסע בריחה של אמנון מקריירה כושלת, מזוגיות שאינה מצליחה לטעת שורשים, מזיכרונות נוראיים ממלחמת לבנון, בריחה גם מהחיים עצמם.

את כל זה (ויש גם חלק עלילה קצר יותר שעוסק בדור הביניים, באביו של אמנון, בנו של אותו פוליאקוב) כותב שמעוני בדיוק וברהיטות עילאיים, במסירת אינפורמציה מחושבת בשום שכל לשיהוי ולפיתוי ובכלל בטכניקה ספרותית מתוחכמת, בפסיכולוגיה מורכבת ואמינה, בעקבותיו של תחקיר מרשים. הטקסט הזה נושם, הוא חי הנושא את עצמו. אין כאן את אותה הכברת והכבדת מילים לריק שנפוצים ברומנים "רחבי יריעה" בני זמננו בכלל, וברומנים רחבי יריעה "היסטוריים" בפרט, שבהם ה"היסטוריה" הין מין חומר מילוי לסופר.

ובכל זאת, שאלתי את עצמי, מדוע שיכתוב אדם רומן כזה? כלומר, רומן, כתוב אמנם נהדר, אבל שהנו מפעל שתובע מאמצים כבירים וככלות הכל אין בו איזו אמירה מרעננת וחדשה, אלא הוא כמו רומן טוב מהמאה ה-19 שנכתב כאילו במקרה, וכאילו במקרה בעברית, בתחילת המאה ה-21. הרי התמות (השיטתיות) כאן אינן מרעישות: יחסים כושלים בין גברים לנשים, נתק בין בנים לאבות, מוראות האלימות במצב הישראלי, פסימיזם כללי קודר במיטב המסורת של הספרות העברית הדכאונית (אגב, אני אוהב אותה, בין השאר, בגלל תו האופי הזה). אביא פרט שימחיש את תמיהתי. לאורך עשרות רבות של עמודים מתאר שמעוני בפירוט סבלני ומזעזע פוגרום שנערך בכפרו של פוליאקוב שבו גם נרצח אביו. איני זוכר שקראתי אי פעם תיאור נרחב כזה, אכן וירטואוזי. אבל פוגרום מראשית המאה הוא גם לא בדוחק נושא רענן בספרות העברית. מדוע, אם כן, לטרוח כל כך?

אלא שאני חושב שהחידוש הגדול שברומן הזה אינו שייך לא לתוכן שלו ואף לא לצורה. הם, התוכן והצורה, שמרניים למדי (וזו, בין השאר, הסיבה שהרומן אינו יצירת מופת; לעיתים רחוקות הוא אף נחווה כמי ששואל נוסחאות קיימות, כמו, למשל, תיאור "מערבוני", קורמאק מקארתי-י, של השיירה ההודית שנשלחה להטמין את ה"עתיקות"), אפילו שמרניים במפגיע. העוקץ ברומן של שמעוני שייך למדיום. שמעוני מכניס לתוך עולמנו, עולם שבו קריאה של טקסטים רציניים וארוכים, שבו תרבות הכתב בכלל, הפכו להיות לא מובנות מאליהן – רומן עב כרס (אך חי ובועט). כמו שדוקטור מקנזי ופוליאקוב יוצרים "עתיקות" מזויפות מחומרים חדשים, בני זמנם, כך שמעוני כותב רומן של המאה ה-19 בתחילת המאה ה-21. אלה ההתרסה והחידוש של הטקסט הזה: השמועות על מותי, כמו אומר ז'אנר הרומן דרך "קו המלח", היו מוקדמות מדי. והחדווה כאן היא גם ספציפית לתרבות העברית. על מנת לזייף את העתיקות שהוא מטמין בצפון הודו נעזר דוקטור מקנזי בפוליאקוב שכותב עבורו מגילה מזויפת בעברית תנ"כית. פוליאקוב עצמו שייך לתקופה – ואף קרוב למילייה – של יוצרי הספרות העברית המודרנית. הרומן מתרפק כך לא רק על הז'אנר של הרומן עצמו, אלא, בסובטיליות, מתרפק ספציפית על הכתיבה בעברית. דרך הדמות של פוליאקוב – שלצורך תיאור קורותיה גם משתמש שמעוני בקטעי עברית מהעיתונות העברית בת הזמן – כמו מאותת לנו שמעוני מעבר לגדת אלף העמודים על כך שהשלשלת העברית לא ניתקה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גליה  On ספטמבר 27, 2014 at 4:09 PM

    יפה ומעניין

  • מרית בן ישראל  On ספטמבר 27, 2014 at 5:08 PM

    אני מתאפקת לא לקרוא עד שאקרא בעצמי (ועוד לא יצאתי מהמעמקים של אוסקר ויילד, שכמעט התייגעתי מן הטרוניות שלו למאהבו ואז הוא עשה תפנית ונהיה ספר אחר לגמרי מרתק ומעורר מחשבה).

  • אריק גלסנר  On ספטמבר 27, 2014 at 5:11 PM

    תודה, גליה.
    מרית – גם אני לא קורא ביקורות עד שקראתי בעצמי 🙂 ואכן "ממעמקים" הוא בעצם שני ספרים שונים והשני מעניין יותר, אבל אהבתי גם את הטרוניות.

  • רננה לוי  On דצמבר 29, 2014 at 9:06 PM

    תודה על הביקורת המעניינת ביותר וחמת-הלב ל"קו המלח"!!

    אני עדיין במחצית הכרך הראשון, וקראתי בזהירות כדי לא להפר את הריתוק לסיפור. מצאה חן בעיני התזה שלך על "מה שמעוני עושה כאן", אבל מאוד צר לי שהביקורת שלך כל כך קצרה, כי יש עוד כל כך הרבה מה לומר ועל מה לחשוב בקשר לספר הזה.

    יש לי מחשבה נוספת או אולי אף אחרת על הרומן, והיא נקשרת ל"מעוף היונה". ב"מעוף היונה" שמעוני עקב אחרי שני סיפורים מקבילים: נערה פריסאית, וזוג תיירים אמריקנים בפריס.

    חנה הרציג, בספר שלה "הקול האומר אני: מגמות בסיפורת הישראלית של שנות השמונים" – מזכירה את "מעוף היונה" מאת שמעוני, ובאופן מעניין היא מאפיינת אותו כבדיקה של מודלים מבוססים שונים. היא מציינת – וצודקת – שלשני הסיפורים שמרכיבים את הספר יש מודלים שפותחו במודרניזם הצרפתי – מצד אחד הכתיבה בנוסח רוב גרייה, ובסיפור השני כתיבה של זרם התודעה (אולי נטלי סארוט?) .

    (אפשר לקרוא ברשת, בקלות):

    ע"ע 97-98,

    https://books.google.co.il/books?id=BZ7TrBcT7FIC&pg=PA97&lpg=PA97&dq=%D7%9E%D7%A2%D7%95%D7%A3+%D7%94%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%94+%D7%A2%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%94&source=bl&ots=CKFuf_UxDf&sig=6_opTsNElRHx38ZAPvwxbic5M3s&hl=en&sa=X&ei=eJqhVNr4BpLaaLXVgMgC&ved=0CFcQ6AEwBw#v=onepage&q=%D7%9E%D7%A2%D7%95%D7%A3%20%D7%94%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%94%20%D7%A2%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%94&f=false

    ובאמת, התחושה שלי כשקראתי את "מעוף היונה" היתה של "חיקוי" או "ציטטה" במובן "פוסט-מודרני". ובאופן אישי אני סברתי שהליטוש והחיקוי המושלם הם מעין אמצעים של חדירה אל תוך אותה פאריס, ואל תוך אותן שתי זהויות אדירות, "מגה-זהויות" – הצעירה הצרפתיה והזוג האמריקני. חדירה אל הזהויות וגניבת הזהויות, שדידת הזהויות לעצמו, עם הפרדוכס של כתיבה בעברית כה נקיה, כל כך "עבריתית" על דברים שאדם עברי לא יכול לרדת לסודם.

    מאוד מאוד עניין אותי הקו הדק שכל הזמן קיים שם, ברומן "מעוף היונה", בין קלישאה לבין ספציפיות חיה. את הרעיון של "חיים" נטלתי מהביקורת שלך. אכן, משהו חי בספר ההוא, אך יחד עם זאת המשהו לא בדיוק חי, אלא הוא כאילו משומר בפלסטיק שקוף.

    האפקט של השימור בפלסטיק שקוף – אני מוצא אותו עכשיו גם ברומן הנוכחי.
    ייתכן שגם ברומן הנוכחי הצורה הספרותית המובהקת, המבוססת ("מבוססת" זה המושג של חנה הרציג) משמשת כדי לחדור אל המקומות האחרים שהם "לא שלנו".

    ולא רק הצורה הספרותית מבוססת, אלא גם התכנים מבוססים. הם רפרטואר ידוע של רגשות, נופים, מחוות, חפצים. למשל, בסיפורו של האנגלי – יש פה הכללה של כל הסרטים והספרים האנגלים, עם שני מוקדי ה"שם" – שני מוקדי ה"אחרות" – שלמדנו מהרומנים האנגלים: המוקד הראשון הוא איטליה, ואחר כך הודו . יש לנו את אי אם פורסטר עם רומנים באיטליה ורומן בהודו, ויש עוד אלף יצירות כאלה.

    כאמור אני רק ברבע הרומן,

    מסקרן איך ייבנה היחס בין שתי הדמויות.

    כי הרי הן מייצגות שני קטבים פוליטיים של מפנה המאה:

    בריטניה השולטת לעומת יהודי תחום המושב. שיא של עוצמה (מקנזי האנגלי בזוהר האימפריאליזם שמגיע אפילו עד אל אפגניסטן תוך ריגול חכם בהשטת מרכבה כמתנה למלך האפגני, שגם במקום הנידח ההוא ישנם האנגלים עם התה והרכילות – סומרסט מוהם??? – ) ושיא של חולשה – הצעיר היהודי מתחום המושב, פליט הפוגרום, הרעב שלא יכול לעשות כלום כי חולשתו הגופנית לא מאפשרת לו שום דרך פרנסה).

    האם שמעוני רוצה להחליף ביניהן?
    רוצה לקחת לו את הזהות של האנגלי? או להעניק "לנו", (אנחנו מסומנים לגמרי, אנו שקוראים את העברית המצוחצחת שלו, אנו ההמשך של העברית של תחום המושב) את הזהות של האנגלי?
    וכו ' וכו'.

    הארכתי מאוד, כי הספר באמת מעורר התלהבות גדולה, רצון גדול לפענח את המהלך של הסופר. וגם כיף אמיתי של קריאה. באמת כיף קולנועי למדי. זה ספר שבבירור נכתב לאחר שכבר קיימים המון סרטים והמון שחזורים של התקופה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: