Monthly Archives: אוקטובר 2014

על "ממעמקים", של אוסקר ויילד, בהוצאת "מודן" (מאנגלית: ליה נירגד)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הטקסט האינטנסיבי ויוצא הדופן הזה מורכב למעשה משני חלקים שונים. בחלק הראשון, הפסיכולוגי יותר באופיו, בא ויילד חשבון עם מאהבו, לורד אלפרד "בוזי" דאגלס, שהמיט עליו אסון נורא. בחלק השני, המסאי יותר באופיו, מתאר ויילד את התמורות הרעיוניות והרגשיות שהביא עמו אותו אסון שהתרגש עליו.

ויילד כתב את "ממעמקים" ב-1897 בתא הכלא שלו בו נכלא לשנתיים בגין יחסים הומוסקסואליים, נכלא כשהוא במרומי הצלחתו האמנותית והחברתית. השתלשלות הנסיבות שהביאו למאסרו אומללה במיוחד: מאהבו המוזכר דרבן אותו להגיש תביעת דיבה כנגד אביו (של המאהב), שהטיח בויילד בפומבי שהוא מדיח את בנו לדבר עבירה. במהלך המשפט הנאשם הפך למאשים וויילד נכלא כאמור ואף התרושש כליל בגין הוצאות המשפט.

הטקסט כתוב כמכתב לאותו אלפרד ובחלקו הראשון מתאר ויילד בחיוניות כאובה ומכאיבה את מערכת היחסים הנוראית שהייתה ביניהם (אם כי, כנראה, הייתה סיבה להישארותו במערכת היחסים הזו, ארוטית או מזוכיסטית או ארוטית-מזוכיסטית, סיבה שהוא לא מתעכב עליה). אלפרד זה היה כנראה אדם נוראי למדי, דרמה-קווין היסטריוני ונצלן, רתחן וחסר בושה, מי שלא העריך את יצירתו של ויילד ואת הפנאי שדרוש לו לשמה, מי שהעריך רק את מעמדו החברתי של ויילד וטובות ההנאה שהוא, אלפרד, יכול לשאוב ממנו. הוא בזבז את כספו של ויילד בתענוגות מתענוגות שונים, רב איתו מריבות איומות כל שני וחמישי, שאב אותו לתוך הסכסוכים האיומים של משפחתו. החלק הזה של הטקסט, המכיל את עשרות העמודים הראשונים וגם כמה מהעמודים האחרונים, מושך לקריאה כמו רומן פסיכולוגי אכזרי וקצר נשימה שעוסק ביחסים לא אסתטיים, בפצע פתוח (באסוציאציה שלי עלה "פקעת צפעונים" של פרנסואה מוריאק).

החלק השני, ההגותי, עקרוני יותר. ויילד האסתטיקן, המייצג הבריטי המפורסם ביותר של דמות הדנדי המצועצע, ממנסחיה המרכזיים של אידאולוגיית "האמנות לשם אמנות", בא כאן חשבון לא עם מאהבו, אלא עם עצמו ואמונותיו הקודמות. יש כאן דיון בשורה של רעיונות מסחררים: על חשיבות הסבל ברכישת תובנה מלאה על החיים, על הקִרבה בין האמן לאיש הדת בפתיחותו ללקחי הסבל, על היתרון שיש לישו על פני היוונים בהבנה הזו. הן האמן והן הקדוש מפעילים את הדמיון (אצל הקדוש הדמיון הוא היכולת להיכנס לעורם של אנשים אחרים, אנשים סובלים), שניהם נאבקים בתפיסה הבורגנית התועלתנית של הקיום: "בני אדם מכאניים יותר, שלדידם החיים הם הימור ערמומי המבוסס על חישוב זהיר של דרכים ואמצעים, תמיד יודעים לאן הם הולכים – והולכים לשם. הם מתחילים במשאלה אידיאלית להיות שָמש הקהילה ותו לא. אדם השואף להיות משהו הנבדל ממנו – להיות חבר פרלמנט נודע או שופט או כל דבר משמים שכזה – לעולם יצליח בכך. זה עונשו. אלה המבקשים להם מסכה נאלצים לעטות אותה. אך שונה המצב כשמדובר בכוחות הדינמיים של החיים, ובאלה שבהם מתגלמים כוחות אלה. אנשים שכל משאלתם לממש את עצמם, לעולם אינם יודעים לאן הם הולכים. […] המסתורין האחרון הוא האדם עצמו". תיאור המעבר הפנימי בנפשו של ויילד, המעבר המקביל מרדיפת העונג להכרה בערכו של הצער, מהיוונים לישו, מהדנדי לקדוש, מהמסכה לפנים האמתיות, מהאסתטי לאתי ולדתי, מהרדידות לעומק (ויילד ממשיג את המעבר הזה באופן מעניין גם כמעבר מהתפיסה הקלאסיציסטית לזו הרומנטית) – מאלף. ישנן כאן פסגות של תובנות אתיות. למשל, כשויילד כותב על כך שהוא רוצה בכל מאודו להיפטר מהמרירות כלפי המאהב ("בכנות גמורה אני אומר לך, שאני מעדיף בכל מאודי לחזר אחר הפתחים כדי לבקש את לחמי, מאשר לצאת מהכלא ובליבי מרירות כלפיך או כלפי העולם"). או כשהוא מספר על גילויה של הענווה, על חשיבותה המוסרית של השמחה, גם בתנאים הקשים ביותר. מסעירה, למשל, התובנה שלו שהמסוכן ביותר במצבו הקשה הוא לא שברון הלב אלא סכנת התאבנותו ("ומה שהכי נורא בזה הוא לא שיברון ליבו – לבבות נועדו להישבר – אלא העובדה שליבו הופך לאבן").
לא הפכתי טוב יותר בגין המאסר, אומר ויילד, אבל בהחלט הפכתי לעמוק יותר. בגין המהפך הזה שחל בו מהרהר ויילד: "ייתכן שכדאי ללכת לכלא".

הטקסט החזק הזה אינו טקסט על הומוסקסואליות. זה מעניין. ויילד אינו מתייחס לסיבה בגינה הוכנס לכלא. גם מערכת היחסים המתוארת בינו לבין אלפרד יכולה להיות מערכת יחסים בין גבר לאישה. ויילד מעיר כמה אירוני הדבר שמערכת יחסים שאנשים רואים בה סמל לתענוגות נלוזים הייתה בעצם סיוט מתמשך. נראה כי הוא אינו מחשיב את מעשהו הספציפי לחטא, כפי שהחברה בזמנו רצתה שיחשוב, לא בעניין הזה הוא "חוזר בתשובה". החטאים היחידים שהוא מכיר בהם הם חטאי הגאווה והרדידות.

קצרים

1. אני לא מדבר כבר על סטואיות, אדישות לפגעי החיים הניחתים עליך כמו גם אדישות להצלחותיך בהם – אבל מה קרה לקונספט ההיאכלות מבפנים (ולמקבילתו: צהלת היוהרה הפנימית)? – הזעקה (והצהלה) בפומבי החליפה אותה למגינת לב.

2. אחת הסיבות שהעידן שלנו מתקשה להיות רציני – שיש בו יסוד בסיסי של אי-רצינות – היא שהמחשבות שנחשבות בו לא נחשבות כשלעצמן, אלא עם הפנים כלפי חוץ, כלומר כלפי פרסומן. אנחנו חיים בחברת ראווה לא רק בחלקים קלי הדעת של החברה, אלא אף בחלקים הרציניים או הרציניים-כביכול שלה – כלומר, באספקט מסוים, כולנו שחקנים (כמו שכינה ניטשה כמה מאויביו האינטלקטואלים, את ואגנר, למשל), גם הוגי הדעות ואנשי הרוח שבינינו.

הפומביות היא האוויר והאור שממסמסים את ציורי הקיר הנהדרים שהסתתרו במשך דורות במעבה האדמה ונחשפו בפתאומיות.

(ולמען הסר ספק: זה בהחלט נכתב גם כלפי עצמי).

3. היתרון בלא לדעת מספיק – הוא שיש לך עוד הרבה ללמוד.

4. תורת מוסר צריכה לקחת בחשבון שלעתים הדרך הטובה ביותר להתמודד עם דכדוך היא חיזוק האגו וחידוש הרדיפה אחר כבוד והצלחה. כלומר, חלק מהסבל בעולם נובע מטשטוש "האני" והמרפא לו הוא לפיכך סוג של אגואיזם.

5. הסופרים הטובים תיארו את העולם – המטרה היא לשנותו (בפרפרזה על מרקס – שדיבר על הפילוסופיה – זו התחושה שעולה לעתים אצל אנשי ספרות מסוימים). זו אחת מבעיות היסוד של הספרות היום (כשיאה של הסובלימציה).

6. מדוע יש כאלה שעוינים את – או רק אדישים כלפי – השיח המזרחי המיליטנטי החדש?

סיבה אחת – לא לגיטימית, ושאין להקל בה ראש והיא בהחלט חמורה – היא שהם נעדרי אמפטיה כלפי הסבל המזרחי או אף חוששים למה שמכונה בז'רגון הפובליציסטי העכשווי ה"הגמוניה" שלהם.

זו, כמובן, סיבה לא לגיטימית, ועל אלה שאוחזים בה לעשות תשובה בנידון.

סיבה אחרת, נייטראלית יותר, היא הבדלנות המוצהרת של חלק מהשיח המזרחי המיליטנטי. מי שלא רוצה שאסייע לו, מי שלא רוצה בי – אין סיבה שארצה בו. כבוד עצמי מינימלי תובע זאת.

עוד סיבה נייטראלית מתמצית במשפט גדול שאמר המחזאי ניסים אלוני בראיון סמוך למותו: "אני לא מדבר כבר עם אנשים", אמר אלוני, "אנשים מדברים על מה שהם קראו בעיתונים, וגם אני קראתי את אותם עיתונים – אז מה יש להם לחדש לי?".

אבל אני רוצה לדבר על סיבות אחרות, עקרוניות בעיניי, להסתייגות מהשיח המזרחי המיליטנטי החדש:
א. השיח המזרחי החדש מבטא נסיגה מהשיח המעמדי שהרים סוף סוף את ראשו במחאת 2011. נכון – יש הלימה בין המעמדות הנמוכים יחסית בחברה לבין שיוכם העדתי, אבל אין חפיפה מוחלטת. ולא זו אף זו: להבין את התהליכים הכלכליים שהופכים את חלקנו למרוששים קשה יותר מאשר להצביע על "טובים" מול "רעים" כמזרחים מול אשכנזים. קל יותר לחשוב בשחור ולבן, בשחור מול לבן, מאשר במושגים של כסף – שלו הרי אין צבע, הוא חמקמק בהרבה. חשבון הבנק של כל אחד מאיתנו מוסתר יותר מאשר שם משפחתנו או צבע עורנו הנישאים לפנינו – ולכן קל יותר לפעול ברובד הזה, של המוצא העדתי. קל יותר – אבל לא צודק יותר.

ב. החיים הם קשים, כולנו מתוסכלים, מי הרבה ומי מעט, רגשות אגרסיביים עולים בכולנו, אצל אחד הרבה ואצל אחר אולי פחות, אבל עולים גם בו. יש בנו – כחלק מהחיים – שנאה ועוינות כלפי בני אדם אחרים ואנחנו רק מחכים לתירוץ. והנה, ברגע שמסומן "אויב", ברגע שנמתח הבדל אמיתי או מדומה בינינו לבין "אחר" כלשהו – יש מוצא לגיטימי לכאורה לאגרסיביות! זה הקסם של הגזענות והבדלנות באופן כללי: הנה יש מוצא כביכול לגיטימי לאגרסיות שאנחנו חשים כלפי העולם, כלפי כולם, או כלפי פלוני אלמוני!
בעידן שלנו בפרט, שמלא בסיפורי הצלחה פנומנליים שמתפוצצים לכולנו בפרצוף באמצעות המדיה, התסכול של הרוב הדומם גדול במיוחד. אלא שרגשי נחיתות פרטיים, זעם ותסכול וקנאה אישיים, כל אלה לא לגיטימי לבטא בספרה הציבורית – ולכן יש התגבשות של הרגשות האלה לאג'נדה "כללית". אג'נדה כללית היא גם סוג של מותג שמאפשר מוביליזציה סימבולית תחת חסותו. זה חלק מהמקור לקיצוניות של העידן שלנו (טבעונות, פמיניזם קיצוני, חלק קטן מהשיח מזרחי), התסכול האישי.
חלק (קטן) בשיח המזרחי המיליטנטי החדש משתמש באותו אמצעי מפוקפק: ניקוז אגרסיות (חלקן אישיות) על ידי מציאת מוצא לגיטימי לכאורה.
כך הוא חוטא בחוסר מודעות עצמית (למקור כעסו) ובחוסר צדק כאחד (בהתקפה לא מבחינה).

שלא יהיה ספק: אני בעד חתירה ליתר שוויון בחברה הישראלית, אני אכן סבור שהמזרחיים הופלו לרעה ויש לתקן זאת, ואני משתדל גם לעשות תשובה בעצמי ולהכיל ולהבין יותר את הסבל המזרחי (ואגב, ובקצרה, אני גם סבור שמה שהגדרתי לעיל כתסכול "אישי" הוא בהחלט, בחלקו, עניין לתיקון חברתי; אחת הסיבות שהקנאה הפכה לרגש כל כך בזוי, לרגש שמתביישים בו כל כך, בזמננו, ל"חטא" בה"א הידיעה, היא דווקא בגלל שהקנאה כל כך מרכזית לעידן הליברלי, היא מגדירה אותו בעצם, היא המנוע שלו, אבל זה צריך להיות נסתר, כי משיוכר הדבר בפומבי – הקנאה המייסרת רבים היא בדיוק הסיבה לשנותו) – אבל הדרך, לטעמי, צריכה להיות סוציאל דמוקרטית "אוניברסלית" ולא עדתית, זהות ישראלית ולא רסיסי זהויות עדתיות.

7. להביט בפיכחון בכל תעתועי הבשר והגאווה, על דקויותיהם – זו יוהרתה המוצדקת של הרוח – וגם אם היא לא מתגברת עליהם.

הפנייה למסה שלי על הזהות היהודית-ישראלית

פרסמתי במגזין "ליברל" מסה אישית-קולקטיבית (ארוכה…) בסוגיית הזהות היהודית-ישראלית. הנה הפתיחה למסה – קריאתה בשלמותה מצריכה מנוי.

קצרים וחלקם מעט עמומים (גם לכותב)

1. כשאין דבר מה גדול להאמין בו בעולם החיצוני מנסים חלק מהאנשים להגדיל את עצמם.
הנרקיסיזם הוא לפיכך הדת של החילוניות, מסקנתה הסופית.
וזאת אם מקבלים את ההנחה שהאדם הוא יצור דתי, כלומר כמה לדבר מה גרנדיוזי, "גדול מהחיים".

1א. לעתים אותם מגדילי-עצמם מתייסרים מניסיון ההגדלה (או מפני שההגדלה נתקלת במראה לא מחמיאה שמשיבה להם ומשווה להם ממדים צנועים יותר – או שהיא לא מספקת, ההגדלה, כי היא יוצרת נתק עם בני אדם אחרים והאדם הוא יצור חברתי מטבעו, צדק כנראה אריסטו).

1ב. אבל לחזור ולהאמין בדברים הגדולים אחרי כישלון ההגדלה העצמית אינו אפשרי לחלקנו, הישרים עם עצמנו.
ולעתים, אלה שחוזרים אחרי הפאזה הניהיליסטית להאמין בהם, בדברים הגדולים (באלוהים, בלאום) הופכים לפשיסטים, כלומר ניהיליסטים-מאמינים.

1ג. חלק מהפשיסטים החדשים – בניגוד לימין הישן הרציונלי, ו/או החם, אוהב האדם, הדתי וההומניסטי – נראים טוב, טוב מדי למישהו שאידאולוגיה לא אישית כביכול מפעמת בו. הם משלבים את הנרקיסיזם הפרטי, את התחרות הפרטית, את הניהיליזם של השלב הקודם – באידאולוגיה שלהם, בדעת ובלי דעת.

יש ימין חדש בארץ – והוא מפחיד.
הוא נראה טוב – וזה רע.

במילים אחרות: העובדה שהימנים החדשים – שאינם חובשי כיפות בחלקם – אינם מזוקנים ומדובנים (לובשי דובון) היא מפחידה בעיניי.

(אני כותב את זה לא רק כחיווי דעה עליהם, אלא גם כניסיון שיחה איתם – אני לא בטוח שחלקם מבין מה הוא מייצג ועושה ועד כמה זה מסוכן)

2. יש כאלה שדווקא מאמינים שהאמת קיימת, אלא שחיי אדם קצרים מדי בשביל ללמוד ולהשיג אותה – ולכן הם חיים בקלות דעת.

3. העובדה שבתור גבר מטרת חייך אינה לדכא נשים אינה אומרת שעליך להציב כמטרת חייך את המלחמה בדיכוי הנשים.
יכולות – או צריכות – להיות עוד מטרות בתווך, בטווח, העצום שנמתח בין דיכוי – למלחמה בדיכוי.

קצר על נורמליות

התפיסה שעל הקיום היהודי בישראל לחתור ל"נורמליות" היא שאיפה נעלה באמת ואוהבת-ישראל באמת (אותה זו שא.ב. יהושע טבע בשבילה את הסיסמה "בזכות הנורמליות"). והיא ניצבה בתשתית זרמים מרכזיים בציונות. לא עם לבדד ישכון אלא דווקא ככל העמים בית ישראל – זו, דווקא זו, אוטופיה ציונית.

אלא שהמציאות של האלף החדש שברה את התקווה הזו – ויש לקוות שרק לזמן מה.

אני מזדהה מאד עם האמירה הנוקבת של ברנר על כך ש"אני – בהנאה חריפה ותאוָנית הייתי מוחק מן הסידור של העברי בן-הדור את ה'אתה בחרתנו' בכל צורה שהיא". אמנם ברנר – וליתר דיוק אובד-עצות, בן דמותו ב"מכאן ומכאן" – יוצא באמירה הזו בעיקר נגד היוהרה חסרת הכיסוי של ה"אתה בחרתנו", יוהרה שמביאה גם לחוסר מעש בטלני ולשאננות, אבל ניתן לנכס את האמירה הבוטה הזו של ברנר לטובת החתירה לנורמליות של הקיום היהודי בישראל.

—-

הנקודה היא שלחתירה הזו לקיום יהודי נורמלי (באותו חלק שבו הדבר תלוי בנו – וחשוב לזכור שלא הכל תלוי בנו) יש שתי התנגדויות.

האחת, המובנת מאליה, סבורה שהקיום היהודי אינו קיום נורמלי ביסודו.

אבל יש עוד סוג של התנגדות לשאיפה לנורמליות. זו לא התנגדות פוליטית – המתנגדים מהסוג הזה תומכים בשאיפה לנורמליות במישור הלאומי, אם כי באופן רפה – וזאת משום שהתקוממות פנימית מונעת מהם להתלהב כל כך מתזת הנורמליות. ההתנגדות שלהם נובעת מכך שהם אינם סבורים שהקיום – שלהם עצמם, או אף בכלל – הוא נורמלי.

את הקיום – שלהם עצמם, או בכלל – סבורים אלה, לא "פותרים" אלא "מנהלים" – כי הקיום, סבורים אלה, הוא סכסוך, וככזה לא פתיר.

קצר אישי על שבת "בראשית"

איך אהבתי בנערותי את השבת הזו, שבת "בראשית"! אולי יותר מכל אחד מהחגים שקדמו לה (לבטח יותר מיום הכיפורים הקודר). מתחילים מההתחלה את קריאת התורה. התחלה חדשה לשנה חדשה. אפשר להתחיל מההתחלה! דף חדש, כמו שאומרים.
הייתי מחליט ללמוד השנה את הפרשה עם מפרש זה או אחר, הרמב"ן (גדול המפרשים שנתקלתי בהם בנעוריי), או האברבנאל.
האוויר, גם הוא, חריף ורענן, אוויר חדש לשנה חדשה והשתקעות בפרשה חדשה – בראשית!

לילות קריאה במטבח עם כוס תה מכלי שני. נעוריי, נעורי השנה, נעורי התורה, נעורי האוויר – נעורי העולם!

היכן הם? מסתבר שכאן, בפנים. עדיין.

על "עוד תראה", של ניקולא פארג, הוצאת "בבל" (מצרפתית: לנה אטינגר)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

כבר כשרפרפתי על פני הכריכה האחורית עלה בי גל עוינות כלפי הספר: "בכתיבה סוחפת […] מגולל ניקולא פארג, מחבר רב המכר 'הייתי מאחוריך', מונולוג כן וכואב של אב חד-הורי שאיבד את בנו הטרום-מתבגר בתאונת מטרו". עוד רומן סנטימנטלי! חשבתי לעצמי. יש כאלה שכותבים על סרטן, יש כאלה על סרטן של ילדים, והנה אחד שהולך עד הסוף.

אבל, רגע, מדוע העוינות? למה אתה מתכוון בדיוק ב"סנטימנטלי"? ומה בעצם רע בזה? שאלתי את עצמי. מה רע בלהרגיש משהו? אולי זה האשכנזיות שבך, חקרתי את עצמי במרץ ברוח הימים הנוראים האלה, שבהם כל אחד משפשף ומפשפש נמרצות בעצמו על מנת לחלץ מתוכו איזה שד עדתי לרפואה, ברוח הדיכוטומיה המהותנית המגוחכת של הימים האלה לפיהם מזרחיים הם "חמים" ואשכנזים "קרים" (הכל שטויות, אמר לי פעם חבר ממוצא תימני, אמא שלי ממש לא אישה חמה, וגם לא אוהבת לבשל, אגב). לא נכון שאני לא רגשי, מחיתי, אכן אולי מעט יותר מהדרוש, אולי להיפך! הסנטימנטליות היא זו שמעידה על חוסר רגישות כי היא סבורה שאנו זקוקים למצבי קיצון על מנת שנרגיש משהו. והיא גם חשודה בציניות, כלומר בשימוש במניפולציות (המקבילה הטראגית של החלקה על בננה בקומדיה היא סרטן או מוות של ילדים בטרגדיה). אבל מלבד זאת, התווכחתי עם בן שיחי שבתוכי, אנחנו אכן לא רק יצורים רגשיים, יש לנו גם שכל, ויש לנו רגעים ריקים מרגש, ויש רגעים שבהם רגשותינו מכוערים, ויש רגעים שבהם רגשותינו היפים לכאורה, כמו חמלה ורחמים, נובעים ממקורות לא כל כך טהורים (תחושת רווחה על שלנו זה לא קרה, תחושות עליונות וכו'). לכל זה לא מתייחס הסנטימנטליסט. הוא משול למעסה רשלן ששוכח לעסות את השרירים הקטנים הנסתרים שלנו ומתמקד רק באלה הבולטים.

כל זה לפני הקריאה. הקריאה עצמה לא שינתה הרבה ביחס העקרוני הזה לסנטימנטליות שהספר מגלה. אבל היא כן עידנה מעט את ההתנגדות לספר. הרצאת הסיפור קולחת וקצבית ויש בדמויות ובתיאורן רכות רבה. אכן, המיית רגש חמה עולה אצל הקורא כלפי הדמויות – ובצד ולמרות כל מה שנאמר לעיל על הרגשנות, יש בזה גם דבר מה יפה, בלהרגיש אכפתיות, בלהרגיש אנושי באכפתיות הזו, ביכולת של הספר לְפַנות מקום בנפש הקורא לחמלה כלפי אנשים אחרים (גם אם דמיוניים). בנוסף, עומדת לזכותו של פארג איזו חתירה למלאות ריאליסטית בסיפורו של האב ששכל את בנו בתאונה. ריאליזם עכשווי, חשוב לומר – ובאופן כללי ולאו דווקא כאן – הוא לאו דווקא "חשוב", אלא מענג; הוא מציע את חוויית ההתבוננות בחיים שלנו בהווה, את המרחק המסוים המאפשר אותה. האב הוא עובד מדינה שחי בפריז חיים צנועים יחסית. אמו של הבן, קלמון, עזבה את האב לטובת גבר אמביציוזי ומרוויחן, אבל האב זכה במשמורת על בנו וקלמון גדל אצלו. חייהם בצוותא מתוארים בחריפות מסוימת. האב, המעט מלנכולי, שסולד מגבריות בוטה מחד גיסא ומהבורגנות הצרפתית הקרה והמלוקקת מאידך גיסא, ושכואב לו לראות את בנו, בתחילת גיל ההתבגרות שלו, מתוסכל מזה שהוא לא "קול" מספיק ולא "גבר" מספיק כמו כמה מחבריו לכיתה. מתוארים כאן גם פרצי הזעם של האב על הבן שלא מצליח במיוחד בלימודים, או שחדרו לא מסודר (והחרטה עליהם, כמובן, אחרי האסון). יש כאן וואריאציה מעניינת ולא בלתי מרעננת על דת ההורות המערבית העכשווית בכך שכאן האב עומד במרכז ולא האם, וכן בכל שפארג מתייחס, כאמור, גם לחלקים הלא פוטוגניים של ההורות. כחלק מהמלאות הריאליסטית הזו מצוי כאן – וזה רווח משני עבור הקורא שלומד דבר מה על החברה הצרפתית היום – תיאור מעניין מאד של היחס בין הצרפתים השורשיים למהגרים האפריקאים והערבים בפריז. קלמון מקנא בכמה מחבריו לכיתה הגבריים, שהם בני מהגרים ממוצא ערבי, ואף מחליט, בגיל שתיים עשרה, ערב מותו, להתאסלם (בפייסבוק הוא כותב שהוא "מוסלמי")! אביו השכול אף מוצא נחמה בקשר עם אישה שחורה ממרטיניק ואף נוסע לאפריקה על מנת להיפגש עם רופא אליל שאולי יפיג את כאביו. רגשי הנחיתות הגבריים האלה מול הזרים הלא צרפתים, כמו גם האמונה שהספר מפלרטט איתה שהשחורים קרובים יותר לטבע ולפשטות, ולכן יכולים להציע נחמה כשהקיום כך שומט אותך (אצל איבן איליץ' של טולסטוי, להבדיל, היו אלה האיכרים הפשוטים, כאן אלה השחורים – אגב, לא הערבים!) – הם, כמובן, קלישאות גדולות ובעייתיות (בדיוק כמו החלוקה למזרחים "חמים" ולאשכנזים "קרים"). לא רק זאת: ההתמקדות בהבדלים הגסים בין צבעים וגזעים – תמה מרכזית ברומנים אירופאים ואמריקאים בינוניים רבים שראו אור בשנים האחרונות; למשל, "טירזה", של ארנון גרונברג, שגם שולח את האירופאי הלבן לאפריקה – היא מקבילה הולמת לרגשנות הגסה הבסיסית של התמקדות במותו של ילד; כאילו חש הסופר שאנחנו זקוקים לאירוע הקיצוני ביותר על מנת להרגיש ולהבדלים הבולטים ביותר (שחור ולבן) על מנת לחשוב. ובכל זאת, זה מעניין. כלומר הקורא נשכר אינטלקטואלית מהידיעה שהתפיסה הזו רווחת וממחשבה אודותיה. יש כאן עדות אגבית מדהימה למדי על רגשי נחיתות גבריים ביחס למהגרים ועל ייחוס חוכמה עמוקה ופשוטה לשחורים בניגוד לתחכום הקר והעקר של החיים הפריזאיים.

כך שלא סבלתי מקריאת הספר. אבל בהחלט יש ספרים טובים יותר שם בחוץ.

קצר על אמנות וכאב + ניטשה על כאב

1. האמנות שאני אוהב, שאני זקוק לה, היא תולדת הכרת המציאות, תולדת רעב למציאות. יש דבר מה חריף ומעורר בלהיפגש עם המציאות ללא כחל ושרק. זה לא מדויק, יש כחל ויש שרק באמנות, אבל לא כזה שמייפה את הכיעור, גם לא בדיוק כזה שמדגיש אותו – אלא כזה שנותן לו נוכחות מבחוץ, כלומר מחוצה לך, וממחיש כך אגב אורחא את היכולת של התודעה האנושית להקיף את ההר האטום הגדול הזה של הכאב, היא המציאות, ולהגיש אותו לך, ואולי אף לחלץ כך את ההר הזה מתוכך החוצה – איזו הקלה!
כל זה לא ברור עד תום ויש לבררו ואם הזמן-הגורל ייתן – גם יתברר.

הכאב הוא חוויית יסוד בחיים. לא החוויה היסודית בה"א הידיעה, אלא אחת מכמה חוויות יסוד. גם העונג הוא חוויית יסוד. וגם השלווה המשלימה. והאמנות הגדולה, לטעמי, חייבת לגעת בכאב.

לעתים, אתה מצליח לנתח את הסיבה לעכירות רוחך, לכאב. היו אלה, מסתבר לעתים, כמה סיכות קטנות, דקירות, שבהצטרפן יחדיו יצרו להב עשת חסון פוצע. יש דבר מה משחרר ביכולת הזו של הרוח להבין את עצמה, וכך גם לא בדיוק להתגבר על עצמה אבל כן לחלוש על עצמה.

אבל, לעיתים, רוחך עכורה ללא סיבה, לא גלויה לעין ולא כזו שנחשפת בהתבוננות פנימית. יש דבר מה חזק, אפילו מהמם – לאחר העיכול הראשוני שמוקדש להתמודדות עם הכאב – במפגש הזה עם הכאב חסר הסיבה. הכאב, מודגש כך, הוא חלק מהקיום שלנו. הכאב חסר עילה אבל הוא לא חסר תוכן, פעמים רבות. אבל בכל אופן במקרים האלה הוא נחשף בעירומו, הכאב, בהיותו או דבר מה אורגני או דבר מה שמוטבע בנו עמוק כל כך שכבר אינו נזקק לתירוצים.

2. בתוך הטקסט הגאוני הבעייתי הקשה הזה (קשה לא מבחינת ההבנה, אלא מבחינה נפשית), "מעבר לטוב ולרוע", יכול אדם כמעט לפרוץ בבכי כשהוא קורא את תחילת הסעיף הבא:

"גאוותנותו הרוחנית וסלידתו של אדם אשר סבל עמוקות – ומעלתו של אדם נקבעת כמעט על ידי עומקו של הסבל שיש בכוחו לשאת – , זה בטחונו המזעזע, המרווה אותו ומטביע את צבעו בו, שמכוח סבלו הוא י ו ד ע  י ו ת ר מכל מה שמסוגלים לדעת חכמי החכמים וגדולי הידענים, תודעתו שהוא בגדר נכנס ובא ו'בן בית' בעולמות רחוקים ומחרידים, שעליהם 'לכם אין מושג!'" (תרגומו של ישראל אלדד).

הקטע הזה בו ניטשה מדבר כמובן על עצמו – ועם זאת לרגע הוא לא מתבכיין – יכול בעיניי לשמש קנה מידה: לא, לא כל נרקיסיסט המוני מאוהב בעצמו, אלא רק מי שסבל כמו ניטשה מותר לו שיהיה ניטשיאני.

על האתאיזם השטחי של ריצ'רד דוקינס (הפנייה למאמר של ג'ון גריי וגם למאמר ישן שלי)

גם אתאיסטים יכולים להיות שטחיים. הדת היא תופעה מורכבת מאד, ויש בה לא רק הרבה עומק, אלא גם הרבה יופי.

הפילוסוף ג'ון גריי, אתאיסט בעצמו, תוקף לאחרונה (אם כי לא לראשונה) את ריצ'רד דוקינס במאמר מעניין ב"ניו ריפבליק"

(אגב, יש במאמר פרט פיקנטי לקורא הישראלי: טיעון אינטלקטואלי מעניין שנטען בסוף המאה ה-19 נגד התיאוריה הדארוויניסטית של לא אחר מאשר לורד בלפור, זה מההצהרה)

הנה כאן

גם אני, אתאיסט בעצמי, ולהבדיל, כתבתי לפני כמה שנים נגד השטחיות של ההתקפה על הדת אצל דוקינס

הנה כאן

כיוון שכתבתי לאחרונה כמה דברים נגד תהליך ההדתה (מלשון "דת") והלאומניזציה שעוברת ישראל – תהליך אכן עגום בעיניי – אני רוצה להדגיש את הדברים האלה, על מנת להרכיב (מלשון "מורכבות") את התמונה.

הערה מעט ארוכה על "ניצבת" של א.ב. יהושע ("הספריה החדשה")

*הערה מקדימה (קינתו של המבקר העמוס) – הספר החדש של א.ב. יהושע ראוי לביקורת מפורטת ומדגימה. הדברים הבאים אינם בבחינת ביקורת כזו, אלא בבחינת הערה (ארוכה) על היצירה המעניינת מאד הזו, שלא רציתי למהמה את ביטויה עד שאתפנה לכתוב ביקורת מפורטת. וזה בדיוק לב הקינה: איני מספיק להגיע ליצירות ישראליות רבות ואולי חשובות ולבקר אותן כי אני טרוד בענייני פרנסה (שכוללת כמובן גם כתיבה על ספרים אחרים). חבל לי על כך ואני מקווה שבעתיד יימצא לי יותר זמן לקרוא יצירות עבריות ולבקרן, כמו שגם אנתח באופן מספק ויסודי יותר את הרומן הזה עצמו.

*
א.ב. יהושע "בולי" – קלע בול.

הסופר הוותיק, מבכירי סופרינו, רואה נכוחה יותר ממרב הצעירים הבולטים בספרות היום.

"ניצבת", הרומן האחרון שלו, נוגע בנקודה, לא אומר עמוקה, אבל כזו שנמצאת מתחת לפני השטח, חושף אותה ומאיר דרכה באור מדייק תווים את המציאות הישראלית 2014.

והמציאות הישראלית של 2014 היא מציאות שבה הרגע הליברלי של ישראל – זה שצמח בשנות השבעים, הגיע לשיאו בשנות התשעים, ונמצא בירידה מאז שנות האלפיים – הרגע הליברלי הזה של ישראל חלף עבר. אבל אין זה אומר שהרגע הזה לא ישוב, כעוף החול. אין צורך להיכנס לייאוש ולדיכאון.

זו יצירה מובהקת של "צופה לבית ישראל" אך כזה שאינו נביא חורבן ואף לא נביא נחמה, אלא נביא של פטליזם משחרר מחד גיסא ושל התנגדות עמוקה לייאוש מאידך גיסא, גם אם אין הבטחת תקומה קונקרטית באופק.

ראשית, כיוון שהספר הזה עורר איזשהו פולמוס שטחי עם צאתו, אדגיש מה הספר הזה אינו. הספר הזה – שבמרכזו נוגה, נגנית נבל בת ארבעים ושתיים ללא ילדים שמנגנת זה כמה שנים בתזמורת הולנדית ובהולנד היא גם חיה כי לא נמצאה לה תזמורת ישראלית – הספר הזה אינו על פמיניזם וזכויות האישה על גופה. אינו, אומר שוב. זה לא מה שמעניין את יהושע והעובדה שהגיבורה היא אישה היא, לא אומר מקרית, אבל משנית מאד.

הספר הזה הוא על הליברליזם הישראלי – זה החילוני, ההומניסטי (בהוראה התיאורית ולא השיפוטית של המילה), הבורגני או הסוציאל-דמוקרטי – ועל שקיעתו.

וההברקה הראשונית, הבסיסית, המוצלחת, של יהושע היא לתקוף את הנושא הזה דרך דבר מה שמונח מתחת לאף אבל איש לא דן בו – לפחות עד כמה שידיעתי מגעת – בישירות, תבונה וחן (!) כאלה. יהושע תוקף את הנושא הגדול שלו, הנושא הגדול שלנו, הוא דן בליברליזם הישראלי ובשקיעתו – דרך שיעור הילודה (או אף היעדרם של שיעורים אלה).

וזו הברקה מהסיבה הבאה: הליברליזם בתמציתו מציב את האדם, היחיד, במרכז. לא השבט, לא הלאום, לא המעמד הכלכלי, לא העדה – האדם. והנה, אם האדם היחיד ניצב במרכז, ממילא עולה השאלה כמה להוליד ואף האם להוליד. הרי צאצאינו היקרים והאהובים יונקים את חיינו מאיתנו. הם גם מעניקים לנו הרבה, כמובן (סיבה ליברלית למהדרין להולדה). אבל ההולדה הופכת לשאלה, ל"פרובלמה", למי שהשקפותיו ליברליות. ואכן, בחברות ליברליות – כמו במערב אירופה – שיעורי הילודה נמוכים מאד. בעוד שבחברות בהן האדם הפרטי אינו במרכז – אלא השבט או הלאום – שיעורי הילודה גבוהים. זאת משום שהיחיד נתבע להגדיל את כוחו של השבט; או שהוא תופס את עצמו כחוליה בלבד בשלשלת הדורות ולפיכך, באופן מסקני, ההולדה היא שיא הביטוי של התפקיד הזה, שיא הביטוי האפשרי ליחיד; או בגלל שפשוט יש לו יותר אנרגיה וזמן להולדה וגידול ילדים כי הרי הוא לא נתבע "להגשים את עצמו".

והנה, יהושע איתר במיעוט ההולדה של השבט הליברלי הישראלי לא רק ביטוי תמציתי לתפיסת העולם הליברלית, אלא גם הסבר לא מבוטל במשקלו לשקיעתו של הליברליזם הזה. כי בעוד הליברלים הישראלים שוקדים על רווחת חייהם, הרי שחלקים אחרים בציבוריות הישראלית – פטורים מעול הליברליזם וכפופים לצו השבטי, שבישראל, מסיבות היסטוריות מובנות, עוד מועצם פי כמה – יולדים. כך ששקיעתו של הליברליזם הישראלי נובעת גם מסיבה דמוגרפית.

את כל זה משרטט יהושע בדרך אלגנטית וחסכונית כשהוא יוצר את המנוע העלילתי הבסיסי של "ניצבת". אמה של נוגה גרה בשכונת מקור ברוך הירושלמית. השכונה מתחרדת והולכת והאם מזדקנת והולכת. בנה, הקשור לתעשיית הטלוויזיה וחי בתל אביב, חפץ שהיא תעקור לדיור מוגן בסמוך אליו, בתל אביב. הוא מוטרד מהתחרדותה של השכונה, מהזדקנותה של האם ומריחוקה ממנו. הדירה של האם היא דירה שניתנה לה – ולאב שנפטר זה לא כבר – לפני עשורים רבים בדמי מפתח. אם האֵם תעקור מהדירה אל הדיור המוגן לתקופת ניסיון בתל אביב, הרי שבעלי הדירה יזדרזו להכריז על בעלותם המחודשת על הדירה והאם – אם תחליט שתל אביב אינה מתאימה לה בסוף תקופת הניסיון – תאבד את הדירה הירושלמית. לצורך כך מוזעקת נוגה מהולנד לשהות כמה חודשים בדירה הירושלמית.

כך לוכד יהושע בתחבולה עלילתית אלגנטית כמה ציפורים יחדיו: דיון דרך סיפורה של האם בהגירת החילונים מירושלים, הגירה שהנה חלק אינטגרלי של שקיעת הליברליזם הישראלי; עימות של מי שלקחה את השקפת העולם הליברלית לשיאה הכמעט מסקני, נוגה חשוכת הילדים, נוגה שבחרה-נאלצה לגור מחוץ לתחומי ישראל, עם המציאות הישראלית החדשה.

בספר נושבת רוח מתוקה ורכה של השלמה עם – אם כי לא קבלה של – השינוי הדרמטי הזה בפניה של ישראל. זו כרגע המציאות, אומר יהושע מבעד לסיפור. הכוחות הליברלים והחילונים בישראל בדפנסיבה גדולה, ואולי אנו חוזים בשקיעתם (לא הסופית, עם זאת).

אבל יש ברומן הזה גם רוח גדולה של חסד, הנוגעת לתיאור הרך של הדמויות. ויותר עקרוני מכך יש ברומן הזה אזהרה ערמומית, שובבה ומתוחכמת נגד רוח הייאוש שפושה בחלקים הליברליים של ישראל (ושוב, אדגיש, שב"ליברלים" אני כורך גם סוציאל-דמוקרטים ואיני כורך – אם כי זו תופעה קשורה, עקב אכילס של הליברליזם הישראלי – ניאו-ליברליזם חזירי).

זאת כי בבניין המתחרד שבו משתכנת נוגה לכמה חודשים נתקלת הנבלנית בתופעה מוזרה ומשעשעת. ילדיהם הקטנים של שכניה, ילדים חרדים עטורי כיפות גדולות ופאות, מנסים לחדור בכל הדרכים האפשריות אל דירתה (דרך הדלת או אף דרך חלון האמבטיה תוך סיכון חייהם).

הסיבה היא פשוטה: הטלוויזיה. הם מהופנטים מהטלוויזיה של שכנתם החילונית וממש התמכרו לה. הסצנות האלו – של ניסיונות החדירה של החרדים הקטנים והחמודים אל הדירה החילונית – רוויות הומור טוב לב אבל מכילות גם מסר עמוק: כל החשבון עוד לא נגמר. הליברליזם הישראלי עוד יכול לחזור מן המתים, כי יש קסם באורח החיים הליברלי. הטלוויזיה מייצגת אמנם את הקסם השטחי יותר שלו, אבל היא בכל זאת מסמלת את החופש ואת הצבעוניות של הקיום הליברלי.

ואולי ניתן להוסיף (את זה יהושע לא אומר, אלא אני): עתידו של הליברליזם, גם זה הישראלי, לא נחרץ כי – בסופו של חשבון – הוא הוא האמת. אלוהים ולאום הן נחמות שאיני מזלזל בהן. את אלוהים איני רוצה לבטל ואני אף גא בלאומיותי; אבל אלוהים הוא בדיה שלא תספק את הכנים והחזקים-רוחנית שבינינו והלאום הוא משני ל"אני", כפי שלימדו אותנו לא רק הליברלים אלא האקזיסטנציאליסטים. "האני" הליברלי הושמץ, ובצדק, בשנים האחרונות, כיוון שהוא הידרדר לנרקיסיזם. אבל זו לא האופציה היחידה לשימורו של "האני" הזה.

*
דווקא ניצחונה (הזמני) של הזהות היהודית השבטית בישראל 2014 מאפשר לנו, אוהבי היהדות והישראליות אבל גם חסידי הליברליזם, לזהות נאמנה את מלחמתנו וללכד את שורותינו. אנחנו חלק מהמקום הזה, ישראל, ונאבק על קיומנו בו.
במלחמה הזו הספרות העברית יכולה לשוב ולרכוש מקום מרכזי (בגלל שהספרות, ובייחוד ז'אנר הרומן, הרי מציבה את האדם במרכזה) כפי שהיה בעתות מצוקה לתרבות היהודית גם בעבר.