על "עוד תראה", של ניקולא פארג, הוצאת "בבל" (מצרפתית: לנה אטינגר)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

כבר כשרפרפתי על פני הכריכה האחורית עלה בי גל עוינות כלפי הספר: "בכתיבה סוחפת […] מגולל ניקולא פארג, מחבר רב המכר 'הייתי מאחוריך', מונולוג כן וכואב של אב חד-הורי שאיבד את בנו הטרום-מתבגר בתאונת מטרו". עוד רומן סנטימנטלי! חשבתי לעצמי. יש כאלה שכותבים על סרטן, יש כאלה על סרטן של ילדים, והנה אחד שהולך עד הסוף.

אבל, רגע, מדוע העוינות? למה אתה מתכוון בדיוק ב"סנטימנטלי"? ומה בעצם רע בזה? שאלתי את עצמי. מה רע בלהרגיש משהו? אולי זה האשכנזיות שבך, חקרתי את עצמי במרץ ברוח הימים הנוראים האלה, שבהם כל אחד משפשף ומפשפש נמרצות בעצמו על מנת לחלץ מתוכו איזה שד עדתי לרפואה, ברוח הדיכוטומיה המהותנית המגוחכת של הימים האלה לפיהם מזרחיים הם "חמים" ואשכנזים "קרים" (הכל שטויות, אמר לי פעם חבר ממוצא תימני, אמא שלי ממש לא אישה חמה, וגם לא אוהבת לבשל, אגב). לא נכון שאני לא רגשי, מחיתי, אכן אולי מעט יותר מהדרוש, אולי להיפך! הסנטימנטליות היא זו שמעידה על חוסר רגישות כי היא סבורה שאנו זקוקים למצבי קיצון על מנת שנרגיש משהו. והיא גם חשודה בציניות, כלומר בשימוש במניפולציות (המקבילה הטראגית של החלקה על בננה בקומדיה היא סרטן או מוות של ילדים בטרגדיה). אבל מלבד זאת, התווכחתי עם בן שיחי שבתוכי, אנחנו אכן לא רק יצורים רגשיים, יש לנו גם שכל, ויש לנו רגעים ריקים מרגש, ויש רגעים שבהם רגשותינו מכוערים, ויש רגעים שבהם רגשותינו היפים לכאורה, כמו חמלה ורחמים, נובעים ממקורות לא כל כך טהורים (תחושת רווחה על שלנו זה לא קרה, תחושות עליונות וכו'). לכל זה לא מתייחס הסנטימנטליסט. הוא משול למעסה רשלן ששוכח לעסות את השרירים הקטנים הנסתרים שלנו ומתמקד רק באלה הבולטים.

כל זה לפני הקריאה. הקריאה עצמה לא שינתה הרבה ביחס העקרוני הזה לסנטימנטליות שהספר מגלה. אבל היא כן עידנה מעט את ההתנגדות לספר. הרצאת הסיפור קולחת וקצבית ויש בדמויות ובתיאורן רכות רבה. אכן, המיית רגש חמה עולה אצל הקורא כלפי הדמויות – ובצד ולמרות כל מה שנאמר לעיל על הרגשנות, יש בזה גם דבר מה יפה, בלהרגיש אכפתיות, בלהרגיש אנושי באכפתיות הזו, ביכולת של הספר לְפַנות מקום בנפש הקורא לחמלה כלפי אנשים אחרים (גם אם דמיוניים). בנוסף, עומדת לזכותו של פארג איזו חתירה למלאות ריאליסטית בסיפורו של האב ששכל את בנו בתאונה. ריאליזם עכשווי, חשוב לומר – ובאופן כללי ולאו דווקא כאן – הוא לאו דווקא "חשוב", אלא מענג; הוא מציע את חוויית ההתבוננות בחיים שלנו בהווה, את המרחק המסוים המאפשר אותה. האב הוא עובד מדינה שחי בפריז חיים צנועים יחסית. אמו של הבן, קלמון, עזבה את האב לטובת גבר אמביציוזי ומרוויחן, אבל האב זכה במשמורת על בנו וקלמון גדל אצלו. חייהם בצוותא מתוארים בחריפות מסוימת. האב, המעט מלנכולי, שסולד מגבריות בוטה מחד גיסא ומהבורגנות הצרפתית הקרה והמלוקקת מאידך גיסא, ושכואב לו לראות את בנו, בתחילת גיל ההתבגרות שלו, מתוסכל מזה שהוא לא "קול" מספיק ולא "גבר" מספיק כמו כמה מחבריו לכיתה. מתוארים כאן גם פרצי הזעם של האב על הבן שלא מצליח במיוחד בלימודים, או שחדרו לא מסודר (והחרטה עליהם, כמובן, אחרי האסון). יש כאן וואריאציה מעניינת ולא בלתי מרעננת על דת ההורות המערבית העכשווית בכך שכאן האב עומד במרכז ולא האם, וכן בכל שפארג מתייחס, כאמור, גם לחלקים הלא פוטוגניים של ההורות. כחלק מהמלאות הריאליסטית הזו מצוי כאן – וזה רווח משני עבור הקורא שלומד דבר מה על החברה הצרפתית היום – תיאור מעניין מאד של היחס בין הצרפתים השורשיים למהגרים האפריקאים והערבים בפריז. קלמון מקנא בכמה מחבריו לכיתה הגבריים, שהם בני מהגרים ממוצא ערבי, ואף מחליט, בגיל שתיים עשרה, ערב מותו, להתאסלם (בפייסבוק הוא כותב שהוא "מוסלמי")! אביו השכול אף מוצא נחמה בקשר עם אישה שחורה ממרטיניק ואף נוסע לאפריקה על מנת להיפגש עם רופא אליל שאולי יפיג את כאביו. רגשי הנחיתות הגבריים האלה מול הזרים הלא צרפתים, כמו גם האמונה שהספר מפלרטט איתה שהשחורים קרובים יותר לטבע ולפשטות, ולכן יכולים להציע נחמה כשהקיום כך שומט אותך (אצל איבן איליץ' של טולסטוי, להבדיל, היו אלה האיכרים הפשוטים, כאן אלה השחורים – אגב, לא הערבים!) – הם, כמובן, קלישאות גדולות ובעייתיות (בדיוק כמו החלוקה למזרחים "חמים" ולאשכנזים "קרים"). לא רק זאת: ההתמקדות בהבדלים הגסים בין צבעים וגזעים – תמה מרכזית ברומנים אירופאים ואמריקאים בינוניים רבים שראו אור בשנים האחרונות; למשל, "טירזה", של ארנון גרונברג, שגם שולח את האירופאי הלבן לאפריקה – היא מקבילה הולמת לרגשנות הגסה הבסיסית של התמקדות במותו של ילד; כאילו חש הסופר שאנחנו זקוקים לאירוע הקיצוני ביותר על מנת להרגיש ולהבדלים הבולטים ביותר (שחור ולבן) על מנת לחשוב. ובכל זאת, זה מעניין. כלומר הקורא נשכר אינטלקטואלית מהידיעה שהתפיסה הזו רווחת וממחשבה אודותיה. יש כאן עדות אגבית מדהימה למדי על רגשי נחיתות גבריים ביחס למהגרים ועל ייחוס חוכמה עמוקה ופשוטה לשחורים בניגוד לתחכום הקר והעקר של החיים הפריזאיים.

כך שלא סבלתי מקריאת הספר. אבל בהחלט יש ספרים טובים יותר שם בחוץ.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דודי  On אוקטובר 15, 2014 at 10:07 AM

    נשמע מעניין למדי, בפרט החלק עם רופא האליל, אולי שם מבחנו הגדול של הספר: האם נפל לבור הקלישאות או התעלה מעליהן לאבחנות מקוריות?

    שכן אכן קיים – כך אני למד מקריאה – הבדל גדול בין התרבות האפריקאית לתרבות המערבית בכל הנוגע להתמודדות עם שכול. כתב על כך בצורה מרתקת אורי שוורצמן ב"רופא לבן, אלים שחורים", ספר זכרונותיו מעבודתו כפסיכיאטר מתנדב בכפר נידח במערב אפריקה. דוגמה בולטת היא הלווייה עצמה, שאצל הכפריים האפריקאים שבספר היא מאורע משמח. שוורצמן גם רוחש כבוד לרופאי האליל המקומיים, ומוצא חכמה בדרכי חשיבתם ותועלת בפעולתם.

  • אריק גלסנר  On אוקטובר 15, 2014 at 10:56 AM

    פרשיית רופא האליל נותרת מעורפלת ואמביוולנטית בספר. אבל אני מסכים איתך שאין לפסול אפריורי את המחשבה על כך שיש דרכים לא מערביות מוצלחות יותר להתמודדות עם סבל נפשי.

  • מרית בן ישראל  On אוקטובר 15, 2014 at 4:47 PM

    בכבלים יש להם סלוגן – "לא תפסיקו להרגיש" שתמיד גורם לי תחושה כאילו משהו נדבק לי לנעל או ללב. כל תיאוריית התיאטרון האפי של ברכט מכוונת נגד תיאטרון כזה ש"מבשל את הקהל לכלל כוּפתה חסרת צורה בסיר הרגשות." זה היה כזה אושר להיתקל בו.

  • שרון רוטברד  On אוקטובר 15, 2014 at 6:55 PM

    אריק שלום, אני בדרך כלל לא נוהג להגיב על ביקורות, אבל אני מרשה לעצמי כאן לחלוק אתך את מחשבותי. ראשית, אם הצלחת לצבור כזאת מידה של אנטגוניזם לספר רק למקרא הטקסט שעל גבו, עוד לפני שפתחת אותו והתחלת לקרוא, אז זו קודם כל אחריות המו"ל, ואם זה כך הרי שאין לי אלא להביע את צערי על חוסר הצדק שגרמנו לניקולא פארג במו ידינו. יחד עם זאת, מן הראוי לומר כאן שיחסים בין לבנים ושחורים באירופה ובאפריקה השחורה הוא נושא שמעסיק את פארג מאז תחילת דרכו הספרותית ואם איני טועה כמעט בכל ספריו (הוא חיבר כעשרה רומנים). הוא חי הרבה שנים בכמה מדינות באפריקה (בשנים האחרונות הוא חי בקמרון), מכיר היטב את המפגש המאוד טעון ובעייתי בין צרפתים ואפריקאים בצרפת ובמושבותיה הכביכול לשעבר ומתאר אותו מזוויות שונות. מה לעשות, זה הנושא שלו, זה מה שמעניין אותו ולדעתי הוא בדרך כלל מצליח לטפל בנושא הזה בלי סנטימנטליות וללא קלישאות. אני חושד שכאן הוא אולי נפל קורבן דווקא להשלכה שלנו הקוראים שתורמים את הקלישאות שלנו על אשכנזים קרים ומזרחים חמים (ואגב, ההיפוך המכוון של הקלישאה הזאת לא אמור לחלץ את הסטריאוטיפ מקלישאיותו), וכאמור לטקסט שהמו"ל בחר לשים על הכריכה.
    אני חושב שיהיה לך מעניין לקרוא את ספרו הקודם שהוצאנו "הייתי מאחוריך", שהוא מוצלח יותר ועוסק באופן ישיר ובוטה יותר ברגשי הנחיתות הגבריים של הלבן ביחס לשחור (אגב, גם וולבק עסק בזה בשני הרומנים הראשונים שלו). אשמח אם תיתן לו עוד צ'אנס.

  • אריק גלסנר  On אוקטובר 15, 2014 at 7:05 PM

    שלום שרון,
    תודה רבה על תגובתך. את "הייתי מאחוריך" לא הספקתי לקרוא. חשבתי להספיק לקוראו לפני הביקורת הזו אבל לא תמיד אני יכול לקרוא לצורכי עבודתי יותר מספר בשבוע… זה אכן חסרון, במקרה הזה כבמקרים אחרים, לא להכיר את מכלול ולעתים אפילו חלק מיצירת הסופר המבוקר – אבל המציאות הביקורתית כיום היא כזו שלא תמיד הדבר אפשרי. הלוואי וסגולות אחרות בביקורות שאני כותב מפצות על חסרון זה כאשר הוא קורה.

    כן, במבט הפנורמי המסוים שיש לי כמבקר אני יכול לומר שהבחירה של כותבים רבים – אירופאים, אמריקאים וכן, גם ישראלים – להעניק מקום נרחב ליחסי "שחורים" "לבנים" במובן הרחב של המילה היא בעיניי תעודת עניות, במובן זה שלא כל נושא שהמדיה נתפסת אליו ושהאנשים "הרציניים" עסוקים בו ללא הרף הוא בהכרח נושא חשוב. וולבק הוא בדיוק דוגמה למישהו שלא קיבל את "סדר היום" של המדיה על "החשוב" לכאורה ויצר "סדר יום" משלו.

    אני מעריך מאד את פעילותך/כם כמו"ל וגם את תפקיד הביקורת אני מעריך, שלא תמיד תמים דעים עם המו"לים, ואפילו עם הטובים שבהם.
    ואנסה לקרוא בעתיד את "הייתי מאחוריך".

    חג שמח

  • אריק גלסנר  On אוקטובר 15, 2014 at 7:10 PM

    עוד שתי הערות בנושא:
    1. לא שגיתם במה שכתבתם על הכריכה האחורית כי זה אכן הספר.
    2. עקרוני יותר: אני לא תופס את הביקורת כהצהרה רודנית, כלומר כהצהרה שרע עשו המו"לים שהוציאו ספר שלא נשא חן בעיני המבקר. גם בספרים שהביקורת עליהם שלילית וקל וחומר במקרה כאן שהביקורת בסופו של דבר אמביוולנטית. אני שמח שהמו"לות העברית נותנת לקורא הישראלי מבחר גדול מספרים בולטים בעולם. אני מציע בביקורותיי טעם ספרותי מסוים שהקורא יכול להסכים לו או לערוך מולו טעם ספרותי משלו.

  • שרון רוטברד  On אוקטובר 18, 2014 at 7:33 AM

    תודה אריק על התגובות. אינך אפילו צריך להסביר את עצמך. זה ברור מאליו שאנו מדברים על ספרים מתוך עמדות שונות ומבחינה זאת אין לי ספק ששנינו עושים את מלאכתנו נאמנה, ברצינות ובתום לב.
    לגופו של עניין, יחסי לבנים ושחורים הוא עניין רציני ביותר בכל מקום בעולם ועכשיו גם בישראל, מקום שבו רבנים חובשי כיפות מכל הסוגים, האריגים והצבעים מצליחים להתעלות מעל חילוקי הדעות הפוליטיים וההלכתיים ולהתאחד לכתיבת פסק הלכה משותף המעניק פרשנות משותפת לאיסור "לא תחונם" האוסרת על צאן מרעיתם להשכיר דירות לפליטים מאפריקה. הוכחה נוספת, כחול-לבן, לרגשי הנחיתות הגברית ביחס לשחור אפשר למצוא גם בישראל אצל פעילים מסוימים בדרום תל אביב הטופלים עלילות דם וזרע על אוכלוסיית פליטים שלמה.
    בעיני זהו נושא חשוב עד מאוד שלא מדברים עליו מספיק, שיש לו היסטוריה ארוכה (ר' ספרו של מרקוס רדיקר "ספינת העבדים" שהוצאנו השנה) ושאין לבטלו במחיר איזשהו אסתטיזם אנטי-סנטימנטלי. זה שבכבלים (מרית) עושים חביתות מרגשות זה לא אומר שצריך בגלל זה לבטל את הרגשות, הרי הם יודעים לעשות שם חביתות מכל דבר.

    • מרית בן ישראל  On אוקטובר 18, 2014 at 10:16 AM

      שרון, התגובה שלי כלל לא התייחסה לספר (שאותו לא קראתי וממילא אין לי דעה), הדיבור של אריק בגנות הסנטימנטליות (ולא בפעם הראשונה) הוא נדיר מאד בשיח הריגושים הצר עלי להמיסני. אסתטיזם לא מעניין אותי. ולא במקרה ציטטתי דווקא את ברכט, שטען שההזדהות הרגשית מסממת את הקהל וחוסמת את החשיבה הבקורתית.

  • אריק גלסנר  On אוקטובר 18, 2014 at 9:28 AM

    שלום שרון, הגישה שלי רחוקה מאסתטיציזם כרחוק מזרח ממערב, שחור מלבן…השאלה הגדולה מבחינתי היא שאלת האושר והסבל של היחיד. הסוגייה הזו אינה פוסלת עקרונית כמובן עיסוק "סוציולוגי" בספרות. ארחיב על זה בעזרת השם (מטבע לשון) בעתיד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: