קצרים

1. אני לא מדבר כבר על סטואיות, אדישות לפגעי החיים הניחתים עליך כמו גם אדישות להצלחותיך בהם – אבל מה קרה לקונספט ההיאכלות מבפנים (ולמקבילתו: צהלת היוהרה הפנימית)? – הזעקה (והצהלה) בפומבי החליפה אותה למגינת לב.

2. אחת הסיבות שהעידן שלנו מתקשה להיות רציני – שיש בו יסוד בסיסי של אי-רצינות – היא שהמחשבות שנחשבות בו לא נחשבות כשלעצמן, אלא עם הפנים כלפי חוץ, כלומר כלפי פרסומן. אנחנו חיים בחברת ראווה לא רק בחלקים קלי הדעת של החברה, אלא אף בחלקים הרציניים או הרציניים-כביכול שלה – כלומר, באספקט מסוים, כולנו שחקנים (כמו שכינה ניטשה כמה מאויביו האינטלקטואלים, את ואגנר, למשל), גם הוגי הדעות ואנשי הרוח שבינינו.

הפומביות היא האוויר והאור שממסמסים את ציורי הקיר הנהדרים שהסתתרו במשך דורות במעבה האדמה ונחשפו בפתאומיות.

(ולמען הסר ספק: זה בהחלט נכתב גם כלפי עצמי).

3. היתרון בלא לדעת מספיק – הוא שיש לך עוד הרבה ללמוד.

4. תורת מוסר צריכה לקחת בחשבון שלעתים הדרך הטובה ביותר להתמודד עם דכדוך היא חיזוק האגו וחידוש הרדיפה אחר כבוד והצלחה. כלומר, חלק מהסבל בעולם נובע מטשטוש "האני" והמרפא לו הוא לפיכך סוג של אגואיזם.

5. הסופרים הטובים תיארו את העולם – המטרה היא לשנותו (בפרפרזה על מרקס – שדיבר על הפילוסופיה – זו התחושה שעולה לעתים אצל אנשי ספרות מסוימים). זו אחת מבעיות היסוד של הספרות היום (כשיאה של הסובלימציה).

6. מדוע יש כאלה שעוינים את – או רק אדישים כלפי – השיח המזרחי המיליטנטי החדש?

סיבה אחת – לא לגיטימית, ושאין להקל בה ראש והיא בהחלט חמורה – היא שהם נעדרי אמפטיה כלפי הסבל המזרחי או אף חוששים למה שמכונה בז'רגון הפובליציסטי העכשווי ה"הגמוניה" שלהם.

זו, כמובן, סיבה לא לגיטימית, ועל אלה שאוחזים בה לעשות תשובה בנידון.

סיבה אחרת, נייטראלית יותר, היא הבדלנות המוצהרת של חלק מהשיח המזרחי המיליטנטי. מי שלא רוצה שאסייע לו, מי שלא רוצה בי – אין סיבה שארצה בו. כבוד עצמי מינימלי תובע זאת.

עוד סיבה נייטראלית מתמצית במשפט גדול שאמר המחזאי ניסים אלוני בראיון סמוך למותו: "אני לא מדבר כבר עם אנשים", אמר אלוני, "אנשים מדברים על מה שהם קראו בעיתונים, וגם אני קראתי את אותם עיתונים – אז מה יש להם לחדש לי?".

אבל אני רוצה לדבר על סיבות אחרות, עקרוניות בעיניי, להסתייגות מהשיח המזרחי המיליטנטי החדש:
א. השיח המזרחי החדש מבטא נסיגה מהשיח המעמדי שהרים סוף סוף את ראשו במחאת 2011. נכון – יש הלימה בין המעמדות הנמוכים יחסית בחברה לבין שיוכם העדתי, אבל אין חפיפה מוחלטת. ולא זו אף זו: להבין את התהליכים הכלכליים שהופכים את חלקנו למרוששים קשה יותר מאשר להצביע על "טובים" מול "רעים" כמזרחים מול אשכנזים. קל יותר לחשוב בשחור ולבן, בשחור מול לבן, מאשר במושגים של כסף – שלו הרי אין צבע, הוא חמקמק בהרבה. חשבון הבנק של כל אחד מאיתנו מוסתר יותר מאשר שם משפחתנו או צבע עורנו הנישאים לפנינו – ולכן קל יותר לפעול ברובד הזה, של המוצא העדתי. קל יותר – אבל לא צודק יותר.

ב. החיים הם קשים, כולנו מתוסכלים, מי הרבה ומי מעט, רגשות אגרסיביים עולים בכולנו, אצל אחד הרבה ואצל אחר אולי פחות, אבל עולים גם בו. יש בנו – כחלק מהחיים – שנאה ועוינות כלפי בני אדם אחרים ואנחנו רק מחכים לתירוץ. והנה, ברגע שמסומן "אויב", ברגע שנמתח הבדל אמיתי או מדומה בינינו לבין "אחר" כלשהו – יש מוצא לגיטימי לכאורה לאגרסיביות! זה הקסם של הגזענות והבדלנות באופן כללי: הנה יש מוצא כביכול לגיטימי לאגרסיות שאנחנו חשים כלפי העולם, כלפי כולם, או כלפי פלוני אלמוני!
בעידן שלנו בפרט, שמלא בסיפורי הצלחה פנומנליים שמתפוצצים לכולנו בפרצוף באמצעות המדיה, התסכול של הרוב הדומם גדול במיוחד. אלא שרגשי נחיתות פרטיים, זעם ותסכול וקנאה אישיים, כל אלה לא לגיטימי לבטא בספרה הציבורית – ולכן יש התגבשות של הרגשות האלה לאג'נדה "כללית". אג'נדה כללית היא גם סוג של מותג שמאפשר מוביליזציה סימבולית תחת חסותו. זה חלק מהמקור לקיצוניות של העידן שלנו (טבעונות, פמיניזם קיצוני, חלק קטן מהשיח מזרחי), התסכול האישי.
חלק (קטן) בשיח המזרחי המיליטנטי החדש משתמש באותו אמצעי מפוקפק: ניקוז אגרסיות (חלקן אישיות) על ידי מציאת מוצא לגיטימי לכאורה.
כך הוא חוטא בחוסר מודעות עצמית (למקור כעסו) ובחוסר צדק כאחד (בהתקפה לא מבחינה).

שלא יהיה ספק: אני בעד חתירה ליתר שוויון בחברה הישראלית, אני אכן סבור שהמזרחיים הופלו לרעה ויש לתקן זאת, ואני משתדל גם לעשות תשובה בעצמי ולהכיל ולהבין יותר את הסבל המזרחי (ואגב, ובקצרה, אני גם סבור שמה שהגדרתי לעיל כתסכול "אישי" הוא בהחלט, בחלקו, עניין לתיקון חברתי; אחת הסיבות שהקנאה הפכה לרגש כל כך בזוי, לרגש שמתביישים בו כל כך, בזמננו, ל"חטא" בה"א הידיעה, היא דווקא בגלל שהקנאה כל כך מרכזית לעידן הליברלי, היא מגדירה אותו בעצם, היא המנוע שלו, אבל זה צריך להיות נסתר, כי משיוכר הדבר בפומבי – הקנאה המייסרת רבים היא בדיוק הסיבה לשנותו) – אבל הדרך, לטעמי, צריכה להיות סוציאל דמוקרטית "אוניברסלית" ולא עדתית, זהות ישראלית ולא רסיסי זהויות עדתיות.

7. להביט בפיכחון בכל תעתועי הבשר והגאווה, על דקויותיהם – זו יוהרתה המוצדקת של הרוח – וגם אם היא לא מתגברת עליהם.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דודי  On אוקטובר 28, 2014 at 10:04 AM

    אני חושב שחלק מהעוינות לחלק מן השיח המזרחי היא התחושה, שהוא לוקה בדיוק באותם מומים שהוא פוסל בחברה האשכנזית ובממסד הציוני. במקרים קשים זה מגיע לגזענות כפשוטה.

    חשוב על מחיקת המילה "ספרדי" מן המילון. בעיני השיח כולם "מזרחים" (אולי גם "יהודים-ערבים" הולך). במה טובה זהות ה"מזרחי" ובמה היא נאמנה יותר לשורשי הקבוצה הזו מן הזהות הבסיסית "יהודי-ישראלי" שניסתה להשליט מדיניות כור ההיתוך?

    או התווית היותר אקדמית כביכול, "יהודי ארצות האסלאם". יש בה מבט מבחוץ, כביכול היהודי מוגדר על-ידי הדת שבמקרה שלטת בארצו (ובמובלע, הסתכלות על כל עניין היהדות למין נספח לא מהותי לזהות השלטת בארץ המוצא).

    יהודי מטנג'יר או מאיסטנבול, בדורות הקודמים, לא חשב על עצמו ולא הגדיר עצמו כ"יהודי ארצות האסלאם", לא כ"מזרחי" ולא (במקרה טנג'יר) כ"יהודי-ערבי". השיח המזרחי, כאשר שהוא מנסה לתאר תופעות היסטוריות, לוקה מאד בהבנתן דרך משקפי ההווה – ויש בזה חוסר-כבוד כלפי אותם אבות וסבים שאת כבודם הוא מתיימר להעלות, וגם אי-דיוק פשוט.

    סיבה נוספת היא איזו סופיזם שמוצאים לפעמים אצל דוברי השיח הזה, בדומה לבעלי תיאוריות קונספירציה חלקלקות שכל מה שניצב מולם משמש לחיזוקן. מזרחי שנכשל – עדות לאפלייה, מזרחי שהצליח – משתכנז, וגם עדות לאפלייה, אשכנזי שנכשל – עדות לאפלייה (הנה, הם לא כאלה מוצלחים), אשכנזי שהצליח – כמובן, עדות לאפלייה. אמנם, תופעה כזו קיימת במידה כזו או אחרת אצל כל בעלי אידאולוגיה נלהבים, אבל כשהיא מוגזמת היא מרתיעה צופים מהצד, גם אוהדים, מלהצטרף.

    בהקשר הזה, ובמיוחד לאור הערתך הנכונה על היחס בין העניין המזרחי לעניין המעמדי, אני ממליץ מאד על "בסמטאות בגדאד" של סלים פתאל, ספר זכרונות מבגדאד היהודית הענייה של 1920-1950, המתפלמס הן עם הגישה הציונית-ממסדית לתיאור הזמנים הללו (בהפשטה, היהודים היו ציונים טובים בחסדי הרצל ובן-גוריון) והן עם הגישה של אנשים כמו יהודה שנהב-שהרבני (בהפשטה: היהודים היו ערבים-יהודים, עיראקים בני דת משה). פתאל טוען ששתי הגישות מתארות את עמדותיה של אליטה צרה ומתחלנת, ומבקש לבטא את קולו של ההמון העני והמסורתי.

  • אריק גלסנר  On אוקטובר 28, 2014 at 10:13 AM

    מעניין, דודי

  • ארז  On אוקטובר 28, 2014 at 10:16 AM

    תודה אריק. כמי שעוקב אחר הסוגיות המטרידות אותך כאן, נדמה לי שכדאי לך לקרוא, אם טרם קראת, את "המצב האנושי" של חנה ארנדט. מעבר לכך שזה מפגש מפעים ומענג באופן יוצר דופן עם חוכמה צרופה, ארנדט עוסקת בשאלות המעסיקות אותך, גם אם היא מדלגת בדרכה על הפנים-הפסיכואנליטי, אבל דווקא בדילוג הזה, במקרה הזה, יש ברכה רבה. בקיצור, מומלץ מאוד.

  • אריק גלסנר  On אוקטובר 28, 2014 at 10:18 AM

    לא קראתי – מלבד קטעים – ואזדרז לעשות זאת במהרה

  • יאיר  On אוקטובר 28, 2014 at 1:30 PM

    לטעמי הסתייגות מהשיח כי הוא אינו רלוונטי לימנו. תלמיד מזרחי לומד בדיוק אותו דבר כמו תלמיד אשכנזי. חשמלאי מזרחי מרוויח בדיוק אותו דבר כמו חשמלאי אשכנזי. זה שיש יותר אשכנזים באקדמיה זה כי הם רוצים להגיע לשם יותר מהמזרחים. מה עוד שרוב המזרחים לא מתחברים לשיח הזה – כי בעיניהם זה פסה. את כל ההמולה התקשורתית מקיימת קבוצה קטנה של יושבי בתי קפה במרכז העיר בתל אביב.

  • אריק גלסנר  On אוקטובר 28, 2014 at 5:37 PM

    יאיר, אני לא בטוח שאני מסכים איתך בכל הפרטים. בעבר ברור שהייתה מה שמכונה "הסללה" של שכבות פריפריאליות ולא אשכנזיות (לא רק עם זאת) לכיוונים לא אקדמיים. וחלק מהמגמה הזו כנראה נשאר בצורה כזו או אחרת. אם יש משהו שהשיח המזרחי החדש טוב בו – מלבד כמה שירים לא רעים – הרי זה בהבאת עובדות חדשות או עירורן.

  • איה  On אוקטובר 29, 2014 at 4:37 PM

    ומה עושים אנשים שהם חצי חצי במוצא? ובסידורים של ספרדים תמיד כתוב ,בנוסח ספרד ועדות המזרח, משמע יש הבדל בין מזרחים לספרדים. אז איפה הספרדים בספור הזה? ועוד ועוד שאלות כגון אלו. בסופו של דבר האנשים שמלבים את השד העדתי מתקשים לקבל את הישראליות (וזה כמובן גם עניין פוליטי) כיישות דתית+צבאית+לאומית וכו, ומנסים לפורר אותה. אין הם שונים במהות מנער המילקי האשכנזי מרמת גן שהעלה לפייסבוק תמונות מברלין.
    מה שנעדר לגמרי מהויכוח הוא העובדה הפשוטה, המזרחים היו ויהיו מסורתיים דתיים ימנים והתחייה המזרחית קשורה תמיד תמיד לעניין הדתי. האשכנזים שמשתתפים בשיח הם אתאיסטים ברובם ושמאלנים. הכל פוליטי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: