על "פייר וז'אן", של גי דה מופסן, בהוצאת "ספריית פועלים" (מצרפתית: רמה איילון)

פורסם במדור לספרות של "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

כאשר הסיפור שמציע לנו סופר הוא סיפור פשוט למדי מצד אחד ומציאותי למדי מצד נוסף ואנו מתפעלים בכל זאת מהקריאה בו ניתנת לנו הזדמנות טובה יותר להבין כמה רכיבים של מה שמכונה "כישרון", רכיבים שהינם צנועים וחרישיים יותר בטיבם, אם כי לא פחות חשובים (ואולי אף יותר) מדמיון נועז, מיכולת ליצירת עלילה סוערת ומפותלת, מברק לשוני או אף מעמקות יוצאת דופן.

כי מה יש כאן לכאורה, בנובלה הקטנה הזו של מופסן (שראתה אור במקור ב-1887)? סיפור פשוט שבפשוטים (המסופר בגוף שלישי): שני אחים היו במשפחה בורגנית בלה-האבר שבצרפת, הבכור, פייר, הוא רופא, הצעיר, ז'אן, הוא עורך דין; הבכור, פייר, מופנם ומעמיק, הצעיר, ז'אן, שובה לב וקל דעת. והנה, יום אחד, התגלגלה לרשותו של הצעיר ירושה גדולה. קנאה מתעוררת בין האחים ומאיימת לפרק את המשפחה כולה. זה הכל.

והנה, בכל זאת, בזמן הקריאה אתה מרגיש איזושהי התרוממות רוח, איזושהי חגיגיות, אתה מרגיש שזו ספרות טובה (לא יצירת מופת, חשוב לי להדגיש, כדי לרווח קצת את הטווח המצומצם שבין הגרוע, הבינוני, והמופתי – אבל יצירה משובחת).

אבל מדוע היא טובה? התשובה לכך אינה מובנת מאליה והיא תובעת יותר מקריאה אחת של הנובלה הזו. הנה, שתי הצעות ראשוניות להסבר. חלק גדול מחוויית הקריאה נעוץ במה שלא נאמר בטקסט, כלומר בהימנעותו של מופסן מהכברת פרטים שאינם קשורים הדוקות לקונפליקט המרכזי של הספר. כלומר, היעדר השומנים של הספר, משהו שאין בו – הוא זה שהופך אותו ליפה.

אבל יש גם הסבר פוזיטיבי לכישרון המופסני, לא רק היעדרו של משהו. על הבסיס המוזכר והשחוק של סיפור הקנאה בין האחים, מופסן בחר להוסיף מהלך עלילתי משמעותי אחד, ואחד בלבד! – אבל כזה שגורם לסיבוכיות מופלגת של העלילה. הירושה שניתנה במפתיע לז'אן מעלה בפייר חשד שנותן המענק הוא מאהב ישן של אמם. כעת, תחושת ההתעלות שתיארתי בקריאה נובעת הן מהתוכן של המהלך הזה, כלומר מהסבך הרגשי שהוא חשף באחת; במהלך עלילתי אחד בלבד יוצר מופסן מסיפור קנאה בין שני אחים סיפור על ארבעה אנשים והיחסים ביניהם. התוצאה היא עלייה ברמת המורכבות של הטקסט, שניתן לחוש בה כמעט באופן מתמטי. כלומר, כעת לא רק היחסים בין פייר לז'אן נידונים, אלא גם בין פייר לאמו, ובין ז'אן לאמו, ובין האב לאם, ובין פייר לאביו ובין ז'אן לאביו. אבל המהלך העלילתי הבודד הזה מעורר התפעלות לא רק מבחינת התוכן שלו אלא גם מבחינה צורנית, כלומר התפעלות מהאלגנטיות והחסכוניות שבו הסופר במהלך אחד יוצר לפתע עולם עשיר כל כך.

יש להודות למתרגמת (שאף כתבה את פתח הדבר), רמה איילון, על שהוסיפה לנובלה הזו טקסט עיוני קצר ומאלף של מופסן, מסה על הרומן ("הרומן").
מופסן הוא נציג מובהק ומוכר של הריאליזם בספרות, ממוקם בין הריאליזם המסוגנן של פלובר (שמופסן היה בן חסותו) לנטורליזם המחוספס של אמיל זולא. במעין מניפסט הזה, "הרומן", מופסן טוען שהרומן הוא ז'אנר שיכול להכיל תחת כנפיו סוגים שונים של כתיבה. יש רומנים שהעיקר בהם הוא העלילה, יש רומנים מהאסכולה הרומנטית שמעניקים "תפיסת עולם על-אנושית, פיוטית" ויש רומנים מ"האסכולה הריאליסטית או הנטורליסטית" המצהירה "שתראה לנו את האמת". כל יצירה צריכה להישפט לפי ערכי האסכולה שהיא כתובה במסגרתה ולא לפי ערכי אסכולה יריבה. ומופסן ממחיש: את הכותב במסורת הרומנטית ניתן לבקר על כך "שחלומו בינוני, שגרתי, לא מספיק מטורף או נהדר", ואת הכותב נטורליזם יש להוכיח בטענה כי "האמת בחיים שונה מן האמת בספרו".

המסה הזו לא מציגה הגות בשלה, קוהרנטית ומרשימה על הז'אנר והספרות בכלל, אבל יש בה רעיונות וניסוחים מעניינים מאד. למעשה, היעדר קוהרנטיות מרכזי בה הוא זה שהופך אותה למעניינת במיוחד להבנתי. כי מופסן חש שיש סתירה בסיסית בלב האסכולה הנטורליסטית שהוא מייצג שלה. אסכולה זו, כאמור, מבקשת להביא לפנינו את האמת על החיים, וגם מבקשת "להכריח אותנו לחשוב". לכאורה, אם כן, מטרתה של האסכולה הזו היא האובייקטיביות מחד גיסא והפיכחון השכלתני מאידך גיסא. אבל מופסן יודע שבעצם הסופר הריאליסטי מביא לנו פרספקטיבה פרטית על החיים ושגם מטרתו לעורר בנו רגש ("את תפיסת העולם הפרטית הזאת הוא מבקש למסור לנו באמצעות תרגומה לספר, כדי לעורר בנו את ההתרגשות שהתעוררה בו עצמו נוכח מחזה החיים"). כך שיש מתח יוצא דופן במסורת הריאליסטית בין שכל לרגש ובין אובייקטיביות לסובייקטיביות. למתח הזה קשור דבר מה נוסף שמופסן מתייחס אליו: המתח שנפער בין החתירה לאמת לבין הצורך של הסופר הריאליסטי לערוך סלקציה בפרטים שהוא מביא אל הדף על מנת להגביר את האפקט ("אי אפשר לספר הכל; הלוא יידרש לפחות ספר אחד ביום כדי לתאר את שלל האירועים התפלים הממלאים את קיומנו").

מופסן, כאמור, לא בהיר (אף לעצמו) עד הסוף בטיעונים שלו, אבל הטיעון שעולה מן המסה ולפיו הסופרים הריאליסטיים מציגים בעצם פרספקטיבה סובייקטיבית – ושבכך הם בעצם "אמיתיים", כי הרי כולנו תופסים את העולם מפרספקטיבה אישית! – הטיעון הזה מעניין מאד ועומד בשורש ההבדל בין האמת הספרותית לאמת המדעית שצריך לעמוד לטעמי במרכז הדיון התיאורטי העכשווי בספרות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: