על "תשמעו סיפור!", של יצחק בשביס-זינגר, הוצאת "עם עובד" (מיידיש: בלהה רובינשטיין)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בדיאלקט העיתונאי שגור הביטוי השאוב מאנגלית "גילטי פלז'ר". משתמשים בו על מנת לאפיין יצירות תרבות זולות שבכל זאת מתמכרים אליהן ולתענוגותיהן תוך רגשות אשם. לומר על יצחק בשביס זינגר, חתן פרס נובל לספרות, שהוא "גילטי פלז'ר", יכול להיראות חילול קודש או טענה מופרכת. אבל אני אכן סבור שיש דבר מה זול בחלק מיצירותיו של בשביס זינגר, כולל בסיפורים שמצויים בקובץ שלפנינו. והזולות נחלקת לשניים: זול-"רדוד" וזול-"עמוק".

על מנת להבין את טענתי ביחס לזול ה"רדוד" צריך לזכור לא רק את הסיטואציה עליה זינגר כותב, אלא גם את הסיטואציה שבה הוא כותב, כלומר את קהל הנמענים שלו. זינגר כותב לקהל של יהודים-אמריקאים, המצוי בעיצומו של תהליך מוביליזציה כביר, והוא כותב לקהל הזה, בחלק ניכר מהיצירות, על עולם שכבר לא קיים יותר, עולם (עני בדרך כלל!) של העיירה היהודית או המטרופולין היהודי המזרח אירופאי. העוקץ אצל זינגר הוא כפול: הוא לא משתמש בסיטואציה הזו רק על מנת לעורר רגשות נוסטלגיים ומתרפקים, אלא הוא מחדיר לתוך העולם הנוסטלגי התמים כביכול, של דור האבות, עולם שקוראיו היהודים האמריקאים יודעים כי כבר אינו קיים יותר, שערוריות ארוטיות מפולפלות. כך, למשל, אחד הסיפורים כאן ("בנדיט ודישקה") הוא על זוג יהודי בעיירה, כשהאישה היפה, דישקה, בוגדת בבעלה עם רופא גוי מחיל המצב הרוסי שבעיר. את הסיפור השערורייתי הזה מספרת הדודה ינטל, אישה יראת שמיים ("אבל יש אלוהים בשמים, והוא מנהל חשבון"). סיפור אחר ("צייטל ורייקל") הוא על זוג נשים לסביות בעיירה יהודית שמרנית. גם סיפור זה מסופר על ידי אישה יראת שמיים. סיפור אחר, גם הוא מתרחש בקהל יראי שמיים, הוא על גבר שהתחתן עם אנדרוגינוס, כלומר מישהו/י שיש לו גם איברי זכרות וגם איברי נקבות. ובסיפור נוסף, הפעם על העולם התחתון הוורשאי, מסופר על נימפומנית יהודייה שאוהבת גברים צעירים, שוכבת איתם בידיעת בעלה ואף בעידודו ולהנאתו, והיא אף אוהבת לסרסר (להיות "שדכנית", בלשון המספר) לאותם גברים נשים הזקוקות לג'יגולו ואז לשמוע מפי הגברים את פרטי מעשיהם עם הנשים הכבודות. כך יוצר זינגר אפקט מושך כפול: נוסטלגי (הסביבה והמספרים של פעם, העניים והמסורתיים) מצד אחד וסנסציוני (לרוב סנסציה ארוטית) מצד שני. הנה משפט מפי אותה דודה ינטל שמתמצת את הכפילות הזו, של המסורתיות והריגוש הארוטי: "אבל, שלא אחטא בלשוני ולא יענישו אותי על דברי, גבר צריך נקבה. רק הלכתי למקווה, וכבר נהיה שלום". האפקט הכפול הזה הוא זול בשני קצותיו. זוהי הזולות-ה"רדודה".

אבל זינגר הוא סופר זול גם באופן אחר, אוקסימורוני כביכול, הוא סופר זול גם באופן "עמוק". זאת כיוון שחלק מהסיפורים משקפים השקפת עולם פסימית ואף צינית: כל האידיאולוגיות הגדולות של המאה העשרים קרסו, אין אמונה בבני אדם גם כיחידים (בעיקר לא בנשים, אגב), העולם כולו הפקר וכל דאלים בו גבר וכל פיקח בו ממהר לחטוף מרעהו. בהערת אגב אומר שהפסימיזם העמוק הזה של זינגר באשר לטבע האנושי, אינו בלתי קשור להשקפותיו הידועות על הצמחונות – הצד המעט פחות מואר של הצמחונות הוא השקפת העולם הפוסט הומניסטית של חלק מהמצדדים בה. השקפת העולם הפסימית הזו באה למשל לידי ביטוי בסיפור "איוב", בו מציע לסופר מהגר יהודי לארה"ב, שסבל הן מהקומוניסטים והן מהנאצים, להתחיל להטיף להתאבדות המונית: "הרעיון הוא, שכל האנשים ההגונים צריכים להתאבד […] צריך לזרוק חזרה אל האלוהים את המתנה שלו, את המאבק הנבזי לקיום, מאבק שממילא נגמר במפלה". כעת, אני רוצה לטעון שפסימיזם יכול בהחלט להיות גם מחשבה מעמיקה על הקיום, אבל בקלות הוא גם יכול להידרדר לדבר מה זול ומצועצע, לעמדה של גיל ההתבגרות, לחוסר אחריות, שטחיות, קיצוניות המוצגת לראווה. זאת ועוד: יש איזה קתרזיס מיוחד ליצירה הפסימיסטית, המחשבה שהכל אבוד ושחור משחררת, היא מרפה ידיים אך גם נוסכת רפיון מתוק. במובן זה הפסימיזם יוצר גירוי אוטומטי לא רחוק מהאוטומטיות של הגירוי הנוסטלגי והארוטי שבהם, כאמור, משתמש זינגר גם כן.
זה החלק של ה"גילטי".

אבל אכן יש גם יש "פלז'ר". נכון, חלק מה"פלז'ר" מוסבר באמצעות ה"גילטי" (המפולפלות הארוטית, הנוסטלגיה, מתק הייאוש). אבל אצל בשביס זינגר העניינים מורכבים יותר. זאת משום שהעונג בקריאת הסיפורים שלו עצום, עד כדי שכחת האשמה! אכן, קשה להניחם מהיד, כמאמר הקלישאה. ואי אפשר לסכם את ההישג הזה בגירויים המוזכרים. יש בסיפורים עוד דבר מה שבאופן מעורפל אקרא לו "אנרגיה". זו תאווה אדירה לספר סיפור בלוויית היכולת לספק תאווה זו. לא לחינם משקיע זינגר בפתיחת הסיפורים (וגם בהערות קצרות במהלכם) תיאור של הנסיבות שבו הסיפורים סופרו ותיאור קצר של מספריהם, זאת גם כשהמספרים אינם הגיבורים של סיפוריהם. בין הנסיבות הללו: שיחה בין פושעים בבתי כלא, שיחה בין שני לומדים בלילה קפוא בבית המדרש, שיחה בין נשים ביום שבתון וחג. זינגר כמו מכניס אותנו למציאות שבה אי אפשר להימלט מן הסיפור, אנחנו כמו כלואים בתוכו, מכושפים בידי המספר, הן זה שבתוך הסיפור והן זה שיצר אותו, יצחק בשביס זינגר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שי אחיפז  On נובמבר 24, 2014 at 10:51 AM

    דווקא העבד הוא לא פסימיסטי, הסוף אפילו מעט ׳דביק׳. גם החוזר בתשובה לא פסימיסטי

  • ירמי פינקוס  On דצמבר 7, 2014 at 9:39 AM

    בעיני מה שמייחד את בשביס זינגר מסופרים רבים, לאו דוקא יהודיים, הוא התשוקה המופשטת והמכלה שנוטפת מכל שורה שלו. לפעמים היא אמנם מינית, אבל לא תמיד. לעתים המושא הוא אלוהים, אידאולוגיה וכו', או, כמו שאתה אומר – ההתאוות למעשה הסיפורי עצמו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: