על "היסטוריה", של הרודוטוס, הוצאת "כרמל" (מיוונית עתיקה: בנימין שימרון ורחל צלניק-אברמוביץ)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

ההתחלות מלהיבות – הצבת הסטנדרטים לראשונה, הרעננות והיעדר המאבק האדיפלי בכותב קודם. זו סיבה אחת להתפעלות שמעוררת הקריאה בהרודטוס (כמו ההתוודעות לתרבות היוונית בכללותה, כשהעולם היה עדיין צעיר וטרי). בפעם הראשונה בהיסטוריה קם אדם וכתב היסטוריה לשמה, לא בשירות אל ודת או בית מלוכה (ואף קרא לספרו בשם הזה, כמו מי שהזדרז ורכש דומיין נחשק באינטרנט לפני כולם).

הדחף ההיסטורי מובע על ידי הרודוטוס בפשטות בפתיחת ה"היסטוריה": "הרודוטוס איש האליקארנאסוס מציג בספר זה את פרי מחקריו, כדי שלא יאבד זכרם של מעשי בני אדם עם הזמן, וכן שלא תאבד תהילתם של מפעלים גדולים ומופלאים, הן של היוונים והן של הברברים, ובמיוחד לא הסיבה שבגללה נלחמו אלה באלה". הדחף ההיסטורי הוא מלחמתו של האדם במוות המוחק-כל – ההיסטוריה היא זכרון דברים כנגד ההחידלון.

ההיסטוריה נולדה פעמיים ולה שני אבות ושניהם יווניים. בדור שאחרי הרודטוס (שחי בין 485-424 לפנה"ס בערך) קם תוקידידס וכתב את יצירת המופת שלו, "תולדות מלחמת פלופונסוס". תוקידידס האנליטי, הלאקוני והצמוד לעובדות נחשב אבי ההיסטוריה המדעית. את הדחף ההיסטורי שלו הוא ניסח כך: "אך כשלעצמי דייני, אם ימצאו בו [בספר] תועלת אותם שירצו לצפות באמת הברורה שבמעשים הנעשים ובמאורעות העלולים לשוב ולהתרחש ביום מן הימים, כמותם או כיוצא בהם […] כי ספר זה נתחבר כקניין לדורות, ולא לשם שעשוע לשעה בלבד". הדחף ההיסטורי מתפרש אצל תוקידידס כאמצעי דידקטי, על מנת שההיסטוריה לא תחזור על עצמה. ייתכן שתוקידידס עוקץ כאן את הרודטוס שכתב לתפיסתו "לשם שעשוע". ואכן, הרודטוס, למרות שהוא בודק את מקורותיו ולא מקבלם כפי שהוצגו בפניו, פחות חמור מתוקידידס וספרו אכן עסיסי ומשופע באנקדוטות מאלפות, לא כולן אמינות – הוא כותב "ספרותי" יותר מתוקידידס "המדעי". אם כי מפתה לראות בשני ההיסטוריונים היווניים הכבירים האלה שני אבות טיפוס לכתיבת פרוזה: כתיבה "רומנטית"-פנטסית-מד"בית וכתיבה "ריאליסטית".

הנושא הגדול של הרודטוס בספרו הוא הנצחון הגדול של היוונים העניים והשוליים יחסית, "המעטים", על האימפריה הפרסית האדירה, "הרבים", בין השנים 490 עד 479 לפנה"ס. הניצחון המפתיע הזה הוא אירוע מכונן בתולדות יוון שסייע מאד לכונן את הזהות "הלאומית" היוונית. אם עד כשני שליש הספר האירועים מסופרים בנחת לאטם (תולדות הממלכה הפרסית, פירוט אתנוגרפי מאלף על עמים שחיו באזורי המזרח התיכון – היהודים אולי מוזכרים ברמז כ"סורים פלסטיניים" שמלים את בניהם, ואולי לא מוזכרים כלל כי אין הכוונה אליהם – שבתוכו תופס מקום גדול תיאור עברה של מצרים), הרי שבשליש האחרון בקירוב "העלילה" נמתחת לקראת ההתנגשות האדירה הזו. מאלף עד מאד שהרודוטוס ממשיג את ההתנגשות הזו כחולייה נוספת בהתנגשות עתיקת יומין שבין מזרח למערב (כך הוא מפרש גם את מלחמת טרויה!). היוונים, כאמור, חידדו את תודעתם העצמית בעקבות הקרב הזה (למשל, את תפיסות החירות שלהם ואף הדמוקרטיה של חלקם לנוכח העריצות המזרחית) – אך הרודוטוס עצמו אינו נושא פנים ליוונים ומציג את מאבק האדירים באובייקטיביות מעוררת הערכה. ואכן, איזו דרמה אדירה זו. איזה הוד מצוי למשל בסיפור על המלך הפרסי קסרקסס שחצה עם צבאו את ההלספונטוס בגשר אוניות אדיר וכשהתחוללה במצר סערה ציווה להלקות את מצר הים על סרבנותו! איזה הוד פרוש על הסיפור על אותו קסרקסס שחוזה במאות אלפי חייליו (לפי הרודוטוס עצמו הם מנו מיליונים) חוצים את המצר ובוכה כי "אחז בי צער כשהרהרתי כמה קצרים חיי האדם, הרי מכל בני האדם האלה איש לא יחיה בעוד מאה שנה". הרודוטוס מלא באנקדוטות רבות רושם ו"ספרותיות" כאלו.

הנטייה כיום של כותבי היסטוריה היא להתמקד בפרה-היסטוריה, כלומר בשלבים האבולוציוניים שנמתחים לאחור לא אלפי שנים אלא עשרות אלפי, מאות אלפי ומיליוני שנה (עדות אופיינית למגמה זו היא "קיצור תולדות האנושות" של יובל נח הררי). הדילוג הזה לאחור נובע מסיבות פנים-מדעיות אבל גם מצייטגייסט שמבקש את המאחד בין בני האדם (מתוך פרספקטיבה של עולמנו הגלובלי) וכן את מה שקדם לשפה ולתרבות, את מה שמקרב את האדם לממלכת החי (פנייה שהיא תולדת ריאקציה למרכזיות של השפה אצל הוגים רבים במאה ה-20 כמו גם למרכזיות של התרבות אצל אותם הוגים או אחרים, שטענו שאנחנו "תלויי-תרבות" ). הרודוטוס, שאינו רק אבי ההיסטוריה אלא גם אבי האתנוגרפיה, בספרו לנו על הבדלים וגוונים רבים מספור בין עמים שונים בספרו (חלקם בעלי מנהגים ביזאריים וגרוטסקיים) – כמו גם בתארו התנגשות בין שתי תרבויות, היוונית והפרסית – מבטא מגמה הפוכה לצייטגייסט העכשווי. הוא מעניק מקום מרכזי למה שעושה את האדם לאדם, למה שמבדיל אותו מממלכת החי, כלומר ל"תרבות" (במובן הרחב של המילה). ובכך הוא גם תזכורת נצרכת לנו היום, שלא נזנח עם הלהיטות שלנו להסברים אבולוציוניים את מה שמייחד את האדם, ולא רק באופן רוחבי (כלומר ההבדלים בין תרבויות בזמן נתון), אלא גם באופן אנכי, את ההשתנות של חברת בני האדם לאורך הזמנים. בל נשכח את ההיסטוריה – כי האדם הוא החיה היחידה שיש לה היסטוריה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עמיר  On נובמבר 28, 2014 at 9:46 PM

    עוד משהו על הפתיחה המפורסמת של הספר – מעבר לאזכרה, שאינה מובנת מאליה, של הצורך לשמר הן את מעשי היוונים והן את אלו של הברברים יחדיו – מדובר גם על הצהרת כוונות לגבי כתיבת היסטוריה כמעשה ידי אדם ולא כמכוונת ע"י האלים או כסיפור מיתולוגי קדום, וזאת, שוב כתוצר הרציונליות המופלאה והעדיין מרעננת של היוונים.

  • מיקי  On נובמבר 28, 2014 at 11:25 PM

    לאור העובדה שבכל שנה יוצאים מאות, אם לא אלפי, כותרים של ספרי היסטוריה של המאה ה20, די תמוה המשפט "הנטייה כיום של כותבי היסטוריה היא להתמקד בפרה-היסטוריה, כלומר בשלבים האבולוציוניים שנמתחים לאחור לא אלפי שנים אלא עשרות אלפי, מאות אלפי ומיליוני שנים".
    ספרו של יובל נח הררי הוא, אם כבר, יוצא הדופן

  • אריק גלסנר  On נובמבר 29, 2014 at 10:27 AM

    למיקי – אני מדבר על תחושה ששם, כלומר בפנייה לפרה היסטוריה, מצוי היום האוונגרד של כתיבת ההיסטוריה. גישה דומה ויחס דומה לספרו של הררי – אולי יחס גדול יותר – יש לספרים של ג'ארד דיימונד. הגישה הזו ראויה לתשומת לב רבה בעיניי כי היא חלק ממגמה מדעית-אידיאולוגית פוסט-הומניסטית, תאווה – כניסוחו של ניטשה ביחס לכותבים אנגליים פוסט-דארוויניסטיים – להשפיל את האדם. אני לא אופוזיציונר בהכרח למגמה הזו, אני מציע רק להתבונן בה בחשדנות, לזכור שיש אפנות גם במדע, לנסות להבין את הגורמים האידיאולוגיים שמסתייעים בגישה כזו (למשל: מה כבר אפשר לצפות מקוף מפותח) וכדומה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: