על פטריק מודיאנו, זוכה הנובל השתא

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בספרו מ-1997 של חתן הנובּל הטרי, פטריק מודיאנו, "מה קרה לדורה ברוּדר" (שתורגם לעברית כבר ב-1998 בידי חגית בת-עדה ב"זמורה ביתן" וכעת נדפס מחדש), עוסק מודיאנו בנערה בעלת השם מכותרת הספר, נערה יהודיה שנספתה בשואה. אבל כדאי להתבונן בזווית הייחודית ממנה מתבונן בה מודיאנו, כי היא חושפת דבר מה בסיסי, כמדומה, ביצירתו ("כמדומה", כיוון שקראתי רק ארבעה מתוך שלושים ספריו; אבל, כפי שטוען ניר רצ'קובסקי באחרית הדבר של שתי נובלות של מודיאנו בתרגומו שראו אור כעת ב"אחוזת בית" ואגיע אליהן מיד: "כמעט כל ספריו של מודיאנו – קרוב לשלושים – נדמים כווריאציות על אותו נושא"; אגב, בניגוד לדעה רווחת, העובדה שסופר חוזר שוב ושוב בוואריאציות על אותו נושא, סופר כמו מודיאנו או אפלפלד או לוין, אינה נזקפת בהכרח לרעתו, אולי ההיפך, היא מעידה על איזה שורש פנימי מוצק, מעיין כמוס איתן שממנו מנביע הסופר את יצירתו, הטבועה בחותמו אישי). מודיאנו נתפס לסיפורה של דורה ברודר בעקבות מודעה שגילה בעיתון צרפתי ישן מ-1941. נוסח המודעה הוא זה: "מבקשים את עזרת הציבור בחיפוש אחר נערה צעירה, דורה ברודר, בת 15, גובהה 1.55 מ', פניה סגלגלים, עיניה אפורות-חומות, לבשה מעיל אפור, סוודר בורדו, חצאית כחולה כהה, חבשה כובע כחול, נעלה נעליים חצאיות חומות. כל היודע פרטים יפנה לאדון וגברת ברודר, בולבאר אורנאנו 41, פאריס". כלומר, בלב הדרמה הגדולה, הטרגדיה הגדולה, בעצם, של רדיפת היהודים, בלבה ממש של הטרגדיה הזו, שהשיגה בסופו של דבר את דורה והוריה כעבור כשנה – משכה את תשומת לבו של מודיאנו דרמה מסוג אחר, קטנה בהרבה, הדרמה של הנעורים. הדרמה של נערה, אמנם יהודייה, שמחליטה להיעלם בפריז – לברוח מבית הספר הפנימייתי בה חונכה ולהיעלם אף להוריה.

מודיאנו עוסק במכלול יצירתו – ואני מסתמך בכך על רצ'קובסקי – בשתי תקופות עיקריות: שנות המלחמה והכיבוש הגרמני מחד גיסא והמחצית הראשונה של שנות הששים מאידך גיסא. במחצית הראשונה של שנות הששים, שנות נעוריו של מודיאנו עצמו (יליד 1945), הוא עוסק בנערים ונערות החיים בשולי החוק, משוטטים ולפרקים נבלעים ונעלמים בלב האוקיינוס האורבאני הפריזאי. והנה דורה ברודר כמו מלכדת את שתי האובססיות של מודיאנו: שנות הכיבוש הגרמני וגורל היהודים מחד גיסא ומרדנות ופראות נעורים מאידך גיסא. ובעצם, אם לשפוט לאור ארבעה הספרים שקראתי, יש להוסיף עוד שתי אובססיות למכלול המודיאני-ני: היעלמות של אנשים בעיר הגדולה וניסיונות ההתחקות אחריהם (בין אם המעלימים הם הגרמנים ואימתם, ובין אם הן, להבדיל, רשויות החוק הצרפתיות בשנות הששים או אף אם הן השנים עצמן שחלפו מאז הנעורים) והאובססיה האחרונה היא כמובן לעיר עצמה, העיר פריז שבתוכה נעלמים ונבלעים, שבה משוטטים, שנותרת על תילה בעוד בני האדם מתים או משתנים, או שמשתנה גם היא כמו בני האדם שבתוכה (מודיאנו מצטט בפתח "בבית הקפה של הנעורים האבודים", אחת הנובלות שראו אור כעת ב"אחוזת בית", את המשורר והתיאורטיקן גי דבור – מי שכתב את "חברת הראווה" – שהתנועה שהיה ממייסדיה, "הסיטואציוניסטים", הטיפה לשיטוט חסר תכלית בעיר כמרד באורח החיים הקפיטליסטי המחושב, כצורה של קיום הרפתקני).

כך, מלבד ב"מה קרה לדורה ברודר", ב"רחוב החנויות האפלות" – הרומן הראשון של מודיאנו שראה אור בעברית ב-1979 (ושנה קודם לכן בצרפת, בה גם זכה בפרס הגונקור של 1978) והודפס גם הוא מחדש כעת ("עם עובד", בתרגום אביטל ענבר) – מתחקה הגיבור, בלש פרטי, אחרי אדם שנעלם. אלא שהאדם שנעלם – והאלמנט הזה הופך את הרומן למעניין אך גם למעט זול – הוא הוא-עצמו. הגיבור, החי ופועל בשנות הששים, מנסה להבין מי הוא, כיוון שזכרונו אבד לו. לאט לאט הוא משחזר את עברו: יהודי פריזאי שנרדף בזמן המלחמה. ואילו ב"בבית הקפה של הנעורים האבודים", הנובלה הראשונה מהשתיים שראו אור כעת ב"אחוזת בית", מבקש בעל מבוגר-יחסית שאשתו הצעירה מאד עזבה אותו מבלש פרטי שיברר היכן היא. השנים הן ראשית שנות הששים. הצעירה נקשרת לחבורה של צעירים (וגם לא צעירים), המשוטטים בחוצות פריז, חלקם אנשי בוהימה ואנשי שוליים. הצעירה עצמה נולדה לאם חד הורית וחייה המוקדמים עברו עליה באזורים מפוקפקים של פריז ובקרבתם של אנשי עולם תחתון. בנובלה השנייה ב"אחוזת בית", "עשבי לילה", המתרחשת גם היא בראשית שנות הששים (הנובלות ראו אור במקור ב-2007 וב-2012 בהתאמה), תוהה המספר, בן דמותו של מודיאנו, מה עלה בגורלה של צעירה אחרת, שהכיר באותן שנים, והייתה מעורבת עם אנשי עולם תחתון ובחטיפה פוליטית מפורסמת שהסתיימה ברצח (עוד היעלמות בתוך האוקיינוס האורבאני! אגב, במרומז מדובר כאן על פרשת חטיפתו ורציחתו של הפוליטיקאי המרוקאי בן-בַּרקָה ב-1965).

בחוברת "סימן קריאה" מספר 7, מ-1977, ביקשו לערוך לקורא העברי "התוודעות" לסופר הצעיר אז, מודיאנו. יהושע קנז תרגם קטע מהרומן "שדרות הטבעת", תורגם אף ראיון עם מודיאנו ואביבה ברק הציגה אותו לקורא העברי. ברק כתבה בפתח דבריה את הדברים הבאים, שמעניין מאד לקרוא אותם בפרספקטיבה של 37 שנים ופרס נובל אחד: "למי שעוקב אחר הגרף הדואה של התשבחות והפרסים שמרעיפה הקהיליה הספרותית הצרפתית על פטריק מודיאנו, קשה שלא לתהות על סופר צעיר זה, שפניו הכמעט יפות-מדי נשקפות שוב ושוב מעל דפי העיתונות הספרותית המכובדת בצרפת. מיהו איש זה, הרואה עצמו אח לקפקא (כחוש, שחור שיער, גבוה) ולמודליאני, הנווד הנצחי? הצעקה האחרונה של הסאלונים הפאריזאים או היהודי הנודד? סופר בעל שיעור קומה שיתפוס מקום בתולדות הספרות האירופאית, או מטאור חולף שאופנת ה'רטרו' וההלקאה העצמית מלבישים לו הילה מדומה?". ברק לא טעתה לטעמי בחשדנות הבריאה שלה. למרות שיש למודיאנו את כל ההצדקה לעסוק ברדיפת יהודי צרפת ואף, להבדיל, באנשי שוליים – אביו, איש העולם התחתון, יהודי ממוצא איטלקי-יווני, נמלט מהנאצים ואילו פטריק גדל בפנימיות, הרחק מאמו הלא יהודייה ומאביו, שנישואיהם אף לא עלו יפה – הרי שאפשר לשער, אמנם עם מידה לא מועטה של ציניות, שמודיאנו זכה בנובּל גם "בזכות" תאונת דרכים אחת, שאירעה ב-2001, תאונה שבה נספה הסופר הגרמני שזכייתו בנובּל נראתה סבירה מאד, וינפריד גיאורג זבאלד. גם יצירתו של זבאלד עוסקת בשואה וייתכן מאד שלו זכה זבאלד בנובּל הייתה מאוישת "המשבצת" הזו ומודיאנו היה נדחה מפני זבאלד. ואולי אני מעט מגזים בציניות שלי. בכל מקרה, יש דמיון נוסף בין מודיאנו לזבאלד והוא ששניהם כותבים רומנים של אווירה יותר מאשר רומנים של עלילה ואצל שניהם האווירה היא מלנכולית-עגמומית. אצל זבאלד היא אינטלקטואלית הרבה יותר ואילו אצל מודיאנו היא "נוּארית" הרבה יותר. הוא כותב מעין נובל-נואר-ים (על משקל "פילם-נואר"). שניהם ממוקדים בעבר, אם כי הרגש הדומיננטי אצל מודיאנו הוא הנוסטלגיה, בעוד אצל זבאלד הרגש הוא הכאב והאשמה והמיאוס-בכל הפועמים מאותו עבר.

ואכן, מה שהפליא אותי פעמיים בקריאה של מודיאנו היא שמצד אחד הוא אינו סופר גדול לטעמי – בדיוק בגלל הסנטימנטליות שעולה מהלך הנפש הנוסטלגי, גם אם הנוסטלגיה הזו היא מיוחדת במינה כיוון שחלקה מכוון לתקופה האפלה בהיסטוריה, ובדיוק בגלל התפעלותו מהנעורים, התפעלות שהרי אינה מפתיעה במיוחד – ומצד שני הוא בהחלט סופר מרשים – ובדיוק בגלל שהנוסטלגיה שלו וההתרפקות על הנעורים נעצרות כפסע לפני הקיטש. היכולת הזו לא לעבור את הגבול אל הסנטימנטליות הקיטשית כשאתה מתעסק בחומרים כאלה ומתוך גישה כזו היא סוג של וירטואוזיות.
למודיאנו ביצירתו יש בהחלט עולם וראיית-עולם משלו, ועל אף שאף אחד מארבעת הספרים שקראתי לא הימם אותי – נקודה זו גם היא נזקפת לזכותו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: