על "ריקוד הצללים המאושרים", של אליס מונרו, הוצאת "זמורה ביתן" (מאנגלית: אורטל אריכה)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

לפעמים, ברגעי דכדוך – כשאני צופה, למשל, בתוכניות רכילות על סלבריטאים או באינספור תכניות האוכל בערוצים המסחריים – אני חושב שאנחנו מצויים באחד מרגעי הפיליסטיניות הגדולים של העת המודרנית, אם לא בגדול שבהם, כשהפיליסטיניות כבר הפכה למעשה למטפיזיקה של העידן שלנו. "פילסיטיניות" היא מילה שציינה לאורך מאות בשנים, בכמה שפות אירופאיות, גישה בורגנית, או "בעל ביתית", לחיים, גישה צרת אופקים וחומרנית, אדישה לעניינים שברוח ובאמנות. המילה שימשה ככינוי גנאי, כפי שמסתבר משמה (שקשור לפלשתים, שכנינו ההיסטוריים). לפי הפיליסטיני מה שחשוב בחיים אלה ערכי העולם הזה: כלומר כסף, כבוד וערכים גופניים (יופי ופינוק הגוף). אולי, בתמצות, אלה ארבעת הדברות של הפיליסטיניות: מה שראוי הוא מה שמביא תועלת לאדם עצמו – צורכי החומר והאגו עולים על צורכי הרוח – צרות אופקים – זחיחות ומדושנות עונג (זה רכיב חשוב בהקשר של ימינו). עם זאת, במחצית השנייה של המאה העשרים, חל שינוי מהותי בפיליסטיניות הקלאסית והפיליסטינים גנבו כמה ערכים שהיו שייכים במאות קודמות לאמנים ולבוהימה. הפיליסטינים הקלאסיים, למשל, היו שמרניים מאד מבחינה מינית, ואילו לקראת סוף המאה העשרים "גנבו" הפיליסטינים את החירות המינית מהאמנים והבוהימה והטמיעו אותה בקרבם (או הטמיעו לכאורה – כי היום, כך נדמה, חשוב יותר להיחשב "שווה זיון" מאשר להזדיין בפועל ממש). גם כמה מהערכים של היצירתיות גנבו הפיליסטינים מהאמנים והטמיעו אותם בקרבם – אם כי בכפוף לעיקרון ה"הצלחה", שתמיד פירושה הצלחה בקרב ההמונים והצלחה כלכלית. כל התפיסה הרודנית והשורה-בכל כיום של "עולם הזוהר" – כל מוסד הסלבריטאות שהוא יותר מרכזי בתרבות אף ממה שמקובל לחשוב, לדעתי – הוא היקסמות של חברה נרקיסיסטית באופן כללי ממי שהולכים עם הנרקיסיזם שלהם עד הסוף, ו/או ממי שלכאורה מספקים את תשוקותיהם הנרקיסיסטיות – היא תפיסה פיליסטינית למהדרין שעברה הסבה למאה העשרים והעשרים ואחת. החיים הראויים לחיותם – החיים המלאים – כך לוחש תת המודע הקולקטיבי, כמדומה (כך נדמה לי, על כל פנים, ברגעי הדכדוך) – הם החיים של העשירים והיפים.

ההקדמה הזו נועדה לבאר מדוע גוף היצירה של אליס מונרו, שזכתה בשנה שעברה בנובל מוצדק מאד, הוא בעל חשיבות גדולה כל כך בעיניי. כי, בתמצות, ניתן לומר שהפרויקט של מונרו הוא המחשה – אדירה בעוצמתה ולחלוטין לא מתחסדת – עד כמה החיים של העניים והלא יפים, או של הבינוניים, או של סתם אנשים נטולי זוהר, הם חיים עם יופי, מסתורין, כאב, קסם ועניין, חיים דרמטיים, לא פחות מחיי השועים הנוצצים. בדבר אחד לפחות עולים חייהם של הדמויות המונרואיות על חיי הזוהר: יש בחיים שהיא מתארת אמביוולנטיות עמוקה ביחס לרגשות שונים. היכולת הספרותית הגאונית שלה (זו גאונות לא של ניצוצות ושיער פרוע, אלא של מיושבות דעת ועין חודרת ושפה מדויקת) היא, למעשה, בעלת משמעות מוסרית גדולה.

כעת תורגם קובץ הסיפורים הראשון של מונרו (מונרו, לאורך כל הקריירה שלה, כותבת בעיקר סיפורים קצרים בני כ-15 עמודים), קובץ שראה אור במקור כשהייתה בת 37, ב-1968. הקורא העברי יכול להתוודע להתחלה המרשימה מאד של אחת מהסופרות הגדולות של זמננו. אף כי הסיפורים לעתים מחוספסים מעט יותר – בעיקר בסוף של כמה מהם, בהם ה"פאנץ'" מעט מהדהד – מהעידון המופתי שהורגלנו לו בקובץ סיפורים מאוחר כמו "בריחה" (הקובץ הטוב ביותר של מונרו, מאלה המוכרים לי), הרי שאלה סיפורים משובחים מאד. ולעתים דווקא היעדר המהוקצעות המסוים שלהם (מינורי ביותר, מורגש, בעצם, רק בהשוואה למונרו המלוטשת המבוגרת יותר) תורם לגדולתם ולא מפחית ממנה. הקורא שמכיר גם את האוטוביוגרפיה של מונרו, "המראה מקאסל רוק", יוכל למצוא כאן גם כמה עיבודים ספרותיים של יסודות בביוגרפיה שלה. למשל, כמה סיפורים כאן הם על אביה של מספרת שמגדל שועלים לצורכי פרוותם. אנחנו יודעים מהאוטוביוגרפיה שכך גם התפרנס אביה החם של מונרו – אותו אהבה מאד, בלי להתעלם מהעיסוק שותת הדם, ובלי להתחסד גם. עוד סיפור כאן הוא על נערה מהמעמד הבינוני-נמוך שעובדת כעוזרת בבית עשירים: פרט נוסף שמונרו מספרת אותו מחדש באוטוביוגרפיה המוזכרת. בכלל, יש כאן כמה סיפורים על מתחים מעמדיים. יש כאן גם כמה סיפורים שעוסקים באופן ישיר מכפי שהורגלנו ממונרו בתמות פמיניסטיות. אבל, שוב, הישירות (ושוב: היחסית), לא פוגעת בהתפעלות מהם. כך, למשל, הסיפור המשעשע למדי (בכלל, יש כאן כמה סיפורים קומיים) על אישה שמחליטה להיות סופרת ושוכרת לפיכך משרד, על מנת שיהיה לה חדר משלה. בעלה דווקא תומך, או לפחות אדיש – אבל בעל הבית מתגלה ככזה שמתקשה להניח לה לנפשה. כמה סיפורים מלכדים את התמה החברתית והפמיניסטית, כמו הסיפור על בחורה ענייה שרגילה כבר למגעים שטחיים עם בני עשירים שלא מחזירים לה אהבה ואינה מסוגלת כבר להבחין במי שדווקא מחבב אותה.

על הספר הזה בוודאי אפשר לכתוב ספר. לכן, מלבד ההמלצה הנלהבת אסתפק בשתי הדגמות לטיבו וערכו. באחד הסיפורים העוסקים באב מגדל השועלים לוקח האב את בתו לטיול לפנות ערב לאגם סמוך. האב הרך והחם, על אף עיסוקו הרצחני, המפרנס בדוחק רב את משפחתו מגידול פרוות השועלים, מסרב לתת כסף לקבצנים שהם פוגשים בדרך, אבל בהחלט מסכים לתת להם סיגריות: "אגלגל לך סיגריה אם זה יעזור לך". בהגיעם ליעדם, האב מסביר לבתו איך נוצרו האגמים באזור בעידנים פרה-היסטוריים, בעידני תקופת הקרח. הוא מדגים את פלישת הקרח לערוצי האדמה באמצעות ידו המתחפרת באדמה: "האצבעות שלו לא מותירות כל רושם ממשי, והוא אומר, 'טוב, לכיפת הקרח העתיקה היה הרבה יותר כוח ממה שיש ליד הזאת'". זה רגע מפתח, רגע מצמרר. האב הרחום, שהעניק זה עתה סיגריה לקבצן, הוא פסיק קטן הן ביחס לכדור הארץ ולתולדותיו – שאותן אצבעותיו אפילו אינן מסוגלות להדגים – והן באופן מקומי יותר: מעמדו הכלכלי. ועם זאת, האדם הקטן הזה כביכול, יודע להרצות לבתו המתפעלת על עולם ומלואו. בהמשך של הסיפור המבריק הזה מתוודעת הבת לפרט בחייו של האב לפני שהכירה אותו, לפני שנישא לאמה; גם לאביה, כמו לעולם, אם כן, יש פרה היסטוריה.

והנה הדוגמה השנייה. המספרת הנערה יוצאת לנשף ריקודים. היא חשה מגושמת וגם לא מזמינים אותה לרקוד. היא מסתגרת בשירותים של אולם הריקודים ופוגשת שם נערה מבוגרת ממנה, אבל מרשימה, שגם היא לא נהנית מהריקודים ומחברותיה הבנות "חולות הבנים". הנערה אף מספרת לחברתה החדשה והצעירה על הקריירה שבכוונתה לפתוח בה אחרי הקולג'. בבת אחת האומללות הנוראה של המסיבה נמוגה: "הנה מישהי שסבלה מאותה תבוסה כמוני – אבל היא מלאת מרץ וכבוד עצמי. היא חשבה על דברים אחרים לעשות". הקורא מתפעם ומשתכנע מהתמורה בסיפור ובמצב הרוח של הגיבורה ובכלל בראיית העולם החדשה שלפתע היא רכשה לה. הקורא כלל אינו מוכן לסיום החזק: שתי החברות החדשות מתכוונות לצאת מהנשף ולשתות בבית קפה סמוך, אלא שפתאום ניגש בן אחד להזמין את המספרת לריקוד. היא נעתרת: "חשבתי שאני מוכרחה לומר לו שחלה טעות, שבדיוק התכוונתי לצאת, אני הולכת לשתות שוקו חם עם חברה שלי. אבל לא אמרתי שום דבר. שינויים קטנים, עדינים, חלו בפנים שלי, וללא מאמץ כלל הם עטו את הארשת פזורת הדעת הקודרת של הנבחרות, של הרוקדות".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • קרן  On דצמבר 28, 2014 at 9:37 AM

    ביקורת מעניינת, אריק. תודה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: