קצרים

1. תיאוריה פוליטית ריאקציונרית: בכל אדם יש צד שרוצה הכל – והוא מעדיף שלא כולם יקבלו חלק קטן-יחסית ושווה-פחות-או-יותר, אלא שחלק, לפחות, גם יזכה בכל, גם אם זה לא יהיה הוא – וזאת משום שבמקרה הראשון לא תיוותר לו אפילו הפנטזיה, ההערצה, לאלה שזכו בכל – ובמקרה השני לכל הגרוע הוא ייוותר עם הפנטזיה.

2. לעיתים נדמה לי שהספרות היא יבבה בחן. והחן לא פחות חשוב מהיבבה.

3. מה הסיבה שאפלטון בחר להביא את התיאוריות שלו בשם סוקרטס?
אני מניח – וגם קצת מכיר – שקולומוסים רבים נשברו בשאלה הזו עד כמה סוקרטס של אפלטון הוא דמות היסטורית אמיתית ועד כמה שם אפלטון בפיו את מחשבותיו.

אבל הנקודה שאני רוצה להציע היא זו: אפלטון שם את הדברים בפי סוקרטס משום שאפלטון הוא לא רק המבוע של הפילוסופיה המערבית אלא גם מגדולי הסופרים בעולם בכל הדורות, ויצירתו הספרותית הגדולה ביותר היא דמותו של סוקרטס. כך ש"הסוקרטסיאדה", כפי שניתן לקרוא לדיאלוגים האפלטוניים – מתחרה לא רק בשדה הפילוסופיה אלא גם מול הומרוס וה"אודיסיאה" שלו. כלומר, אפלטון שם את הדברים בפי סוקרטס משום שהוא ביקש ליצור דמות ספרותית, וסוקרטס גירה את חושיו הספרותיים, כמו שגם לא היה זה מן הראוי והנימוס ליצור דמות ספרותית בשמך שלך, כלומר ליצור דמות של "אפלטון".

4. בקריאה הזו של אפלטון, בינתיים, מסתמן "גורגיאס" כדיאלוג המופלא ביותר, הרלוונטי ביותר. הוויכוח הגדול בין סוקרטס לקאליקלס – נציג הפיליסטינים שבכל הדורות – שגורס כי מה שחשוב בחיים זה לצבור כוח ותענוגות גוף (במובנים רבים ניטשה בביקורת המוסר שלו רק חוזר על טיעוניו של קאליקלס!) – רלוונטי אולי היום יותר מתמיד (ואולי לא? כי הרי הוא היה רלוונטי גם במאה החמישית לפני הספירה, מסתבר). טיעוניו של סוקרטס מבריקים ויש לקרוא את הדיאלוג כמה פעמים על מנת לרדת לעומקם של כולם (משימה שמונחת עוד לפני). אבל גם אם לא ברור שסוקרטס מנצח בוויכוח, הרי שהוא מנצח בדבר מה אחד: הוא דמות כל כך מתוקה, אכפתית, שוחרת טוב, חכמה להתפקע, זריזת מחשבה, בעלת חוש הומור חריף שמתחלף בתקיפות גברית וחוזר חלילה – שעדיף אולי לטעות עם סוקרטס מלצדוק עם קאליקלס…

5. בתוך העולם הנתון, הספרות יכולה לנחם, בהציגה עושר של ניואנסים וקומבינציות שהופכות את הקיום לבעל משקל – שמהוות משקל שכנגד מסוים לפיתויי העולם הזה. ייתכן, יש אומרים, שהקיום עומד להשתנות לטובה באופן רדיקלי, שהסבל יפחת בעתיד באופן רדיקלי – ואו אז לא יהיה צורך עוד בספרות? ואני אומר: אדרבה. אם נגיע לשם אזרוק את הספרייה שלי בחדווה. אני דווקא – רוב הזמן, לפחות – בעד ה"סומא", אותו סם עונג שמחולק להמונים ב"עולם חדש מופלא" (ויש לזכור את העובדה המעניינת שהאקסלי שם את דברי הקטגוריה נגד האוטופיה והסומא בפי איש ספרות דווקא, הפרא ג'ון שגדל בשמורה על כתבי שייקספיר!). אבל יש לי חשד שהיעד אינו קרוב. הלוואי ואתבדה. הלוואי ואתבדה?

6. כולם מדברים – או דיברו: לפני גל החזרה בתשובה המוסרנית של העשור האחרון; כל גל וסכנות הטביעה שלו, וסכנותיו של גל המוסרנות ההווי היא האמונה המוטעית שאושר יושג בהתנהגות מוסרית, או במילים אחרות: החלפת השאלה "כיצד נהיה מאושרים?" בשאלה "כיצד נהיה יותר מוסריים?" – על "המהפכה המינית", אבל המהפכה החשובה באמת, הרת התוצאות באמת, היא המהפכה הפורנוגרפית (כלומר התפתחות אמצעי השכפול וזמינותם וזמינות הפצת תוצריהם וחיבורם של כל אלה למיניות). זו המהפכה עם ההשלכות הדרמטיות יותר: לא כולם נהנים מפרות המהפכה המינית – "כולם" נהנים/סובלים מפרות/רעל הפורנוגרפיה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ארז  On דצמבר 27, 2014 at 8:41 PM

    3. חס וחלילה שלא איתפס מצטט את הצרפתים, אבל דלז וגואטרי כותבים מ"מהי פילוסופיה", ובעצם זה עיקר הטיעון שלהם, אם אני מבין נכון, שפילוסופיה, פחות משהיא טענה על טבע המציאות, היא בריאה של דמויות, יצירת דמויות, העמדתן בהיסטוריה של הרעיונות. נזכרתי בכך בשל ההערה שלך. אני מעדיף אותה, כמובן. הם ניהיליסטים. אתה אוהב פילוסופיה. גם אני. אולי לטובת האהבה, אפלטון העמיד את דמותו של סוקרטס כסופר גדול.

  • אריק גלסנר  On דצמבר 27, 2014 at 8:45 PM

    היי ארז, תודה על ההערה המעניינת. והאם היא כתובה במעט אירוניה סוקראטית? אני לא נגד דלז וגואטרי והצרפתים בכלל, פשוט רוב מה שנתקלתי בו – בינתיים – בדור המדובר נראה לי לא חשוב או חמקני או בשל-מדי או מנותק או לא-אכפתי מספיק (באופנים שונים)

  • ארז  On דצמבר 28, 2014 at 8:45 AM

    מעט אירוניה, כמובן. מסכים עם דבריך על הצרפתים. קראתי את "מהי פילוסופיה" אחרי שקראתי את "מהי פילוסופיה עתיקה" של פייר אדו, שכנראה הכתיר את שמו בכותרת זו כתשובה לדלז וגואטרי. זה כבר ספר מסדר גודל אחר לגמרי, גם מבחינת בהירותו ומשרעת המחשבה שלו, וגם מבחינה אתית. הוא מראה כיצד הפילוסופיה העתיקה, גם היא לא היתה סדרת טענות על טבע המציאות, כי אם מערך של טענות ותרגולים למה שהיום היו קוראים לו "שיפור עצמי" או "תרגול רוחני", ועיקרו אתיקה, אתיקה, אתיקה. כדאי לקרוא.

  • איילת  On דצמבר 29, 2014 at 11:03 AM

    מעניין תודה!
    לגבי 6.מוזר השילוב הזה בפיסקה אחת של התיחסות לרעל/פרי הפונגרפיה החינמי והנגיש
    ובאותה פסקה מובלע כמו בסוגריים הסכנה שאתה רואה בעידן המוסרני הנוכחי.
    מהי בדיוק הבעיה לדעתך? שלא נשאל איך להיות מאושרים?
    מי אמר שזו שאלה טובה.או דרך אחרת לנסח זאת. מהו בעצם האושר שאותו מנסים להשיג.
    אם זה אושר של סיפוק מיידי של החושים,כי אז באמת המוסר לא יעזור פה.
    אבל אפשר להתיחס אל המוסר לא רק כאל הדבר הנכון,הצודק לעשותו
    אלה כבחירה נבונה בשלל שיקולים תועלתניים שאמורים לשרת מושג אושר רחב יותר-
    כזה שלוקח בחשבון את כלל שנותיו של האדם ואת צאצאיו,משפחתו בתוך ההגדרה הרחבה.

    במיוחד בגלל שאני נוטה לראות את המוסר ככזה.מוזרה לי הערבוביה עם הפונוגרפיה הזמינה באותה פיסקה.שהרי פונגרפיה היא בדיוק דוגמה נפלאה לאיך משהו שאמור לנו להיות מאושרים לרגע קט בכל פעם,פוגם במכלול של אושר כמושג רחב יותר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: