"אודיסאה" כאפוס של האמביוולנטיות הגברית ביחס לבית ולמשפחה – רשימה ראשונה משתיים

אריך אוארבך, במסתו המפורסמת "צלקתו של אודיסיאוס" (שכונסה לפתח ספרו "מימזיס"), עורך השוואה כוללת בין כתבי הומרוס לבין התנ"ך. אחד ההבדלים שמונה אוארבך בין שני היסודות הללו של התרבות והספרות המערבית הינו זה: אצל הומרוס, כך אוארבך, הכל מצוי על פני השטח, מואר בשווה על ידי זרקורו המופז של המספר, ואילו בתנ"ך המציאות הינה מציאות מוצללת, רב הלא נאמר על הנאמר, רב מה שעלינו להסיק ממה שמואר ומוער (כך, למשל, השיחה הלאקונית וטעונת המשמעות-הלא-נאמרת עד להתפקע בין אברהם ליצחק בדרך לעקידה).
הטיעונים של אוארבך ומסתו בכלל מאלפים. אולם נדמה לי שהוא עושה עוול מסוים להומרוס בטענה הגורפת הזו בדבר היעדר הסב-טקסט אצל האחרון. זאת כי באודיסאה מצוי, לטעמי, רובד נסתר ומשמעותי ביותר להבנת היצירה במלואה (כמו גם, אומר בדרך אגב, רובד משמעותי לרלוונטיות שלה שבגינה היא חוצה דורות ותקופות).

אותו רובד נסתר הוא בתמצות זה: על פני השטח "אודיסאה" היא סיפור חזרתו של אודיסיאוס לביתו באיתקה אחרי עשרים שנות תלאה (עשר שנות מלחמת טרויה ועשר שנות נדודים), כמו גם סיפור נאמנותה של פנלופה לבעלה הנעדר וסיפור חניכתו לגברות של טלמכוס הבן שהופך לנגד עינינו מנער מבויש לצעיר תקיף. כלומר, לפנינו – לכאורה – האפוס הגדול של השיבה הביתה, של עליונות הביתיות, של המשפחתיות הן במופעה ביחסי הזוגיות והן ביחסי אב ובן. אלא שמתחת לזה רוחש רובד נסתר: "אודיסאה" היא סיפור האמביוולנטיות העמוקה של הגבר – אודיסאוס – כלפי חיי המשפחה והבית; סיפור ההיטלטלות של הגבר – כאן, אודיסאוס – ביחסיו לחיי שגרה, מונוגמיה וגידול משפחה.

מה הביסוס של הטענה הזו שלי בדבר אותו סב-טקסט נסתר?

ישנן כמה ראיות לכך.

כשאנו פוגשים את אודיסאוס אצל קליפסו, האלה היפה שהוא השתכן אצלה בתום החלק הראשון של תלאותיו, ואשר תמהה על רצונו לשוב הביתה – הרי, היא אומרת, כיצד תשווה פנלופה לאֵלה? "אין זה מדרך הטבע שנשים יתחרו עם אלות בקומה וביופי" (תרגום שבתאי החדש, עמ' 111 וכן בציטוטים להלן); ויש לזכור שהיא מציעה לאודיסאוס חיי אלמוות ואף נעורי נצח אם יישאר אצלה! – אנו נמלאים התרגשות על ההומניזם העמוק של הומרוס, כמו גם על דבקותו של אודיסאוס בחיי המשפחה ובפנלופה. הרי אפילו הרמס, שליח האלים, מתפעל ממשכנה של קליפסו (עמ' 106). והנה, בכל זה מואס אודיסאוס הכמה לשוב הביתה!

אלא שיש לדקדק בתיאור שמתאר הומירוס את תשוקתו של אודיסאוס לחזור הביתה:
"אף לרגע עיניו לא יבשו מדמעות, ומתק חייו פג בערגה לשוב. כי לא נהנה עוד מהנימפה, במערה הקמורה על-כרחו מדי לילה שכב ללא חשק לצד האלה שחשקה בו, ובימים ישב על החוף בחולות או על סלע, שובר את לבו בדמעות, באנחות ובצער, והסתכל על הים השומם" (עמ' 109).

הקטע הזה – שיש בו גם נימה קומית עדינה – מספר שאודיסאוס לא נהנה "עוד" מהנימפה. כלומר, משתמע שפעם הוא נהנה גם נהנה ממנה! אלא שהיא נמאסה עליו, הן מפני השגרה והן מפני תובענותה המינית החוזרת ונשנית ("מדי לילה"). ואכן, כמו אומר לנו הומירוס בקטע הזה בשם אודיסיאוס: קליפסו היא אלה. כל הכבוד לה! אבל כמה כבר אפשר לשכב עם אלה! ועוד אלה נימפומנית שלא נותנת מנוח! זה נמאס באיזשהו שלב, ואו אז רוצים הביתה.

*
הסיפור על אודיסאוס המתגעגע לשוב הביתה מצוי – מבחינה כרונולוגית – בין סיפור היטלטלותו בדרכים בשובו ממלחמת טרויה לבין תיאור חזרתו לאיתקה והריגת המחזרים ואיחודו עם פנלופה.

בהמשך לתיאורו של אודיסאוס באי של קליפסו, בו נגענו זה עתה, מגיע אודיסאוס לארץ הפיאקים ושם הוא מספר למלך הפיאקים את התלאות שעברו עליו בשובו מטרויה ועד להגעתו לאיהּ של השנייה (קליפסו).

יש לקרוא בתשומת לב את תיאור התלאות האלו כי הן חושפות את חלקו של אודיסאוס בהתמהמהות הגדולה, כמו גם את ניסיונו להיאבק באותו חלק בו שלא רוצה לשוב הביתה וגורם לאותה התמהמהות. בחלק הזה אנו מוצאים פעם את אודיסאוס פעם את אנשיו יוזמים התמהמהות כזו ואחרת, כאילו הם כפויי שד לחזור לאיתקה.

ואכן הם כאלה! זה לוז הרובד הנסתר של ה"אודיסאה": שוו בנפשכם את הגברים האלה שהשתתפו זה עתה בהרפתקה הגדולה של העולם העתיק! ואף יצאו ממנה וידם על העליונה! הם ניצחו את הטרויאנים. וכעת – מה? איתקה?! אותם חיים משמימים ופרובינציאליים, אותה משפחה מוכרת, אותו אי שהוא אי-הרפתקה אחד גדול!

התלאות מתחילות מסירובם של אנשיו של אודיסאוס לעזוב במהרה את ארץ הקיקונים ("אז דרשתי שברגלים זריזות נברח לדרכנו, אבל הם בטיפשותם הרבה לא נשמעו לי. שם הם שתו הרבה יין ושחטו כבש-כבש על שפת הים" – עמ' 167). אבל בעצם התלאה מתחילה לא במנגל הזה של אנשי אודיסאוס אלא עוד קודם, בעצם ההחלטה של אודיסאוס עצמו להחריב את עיר הקיקונים. כי מה הלהט? הרי סיימת זה עתה מלחמה גדולה, אולי תנוח?! אלא שזה יסוד הסב-טקסט של האודיסאה, חוסר יכולתו של הגבר, כאן אודיסאוס, לנוח, אי רצונו בשלוות המנוחה והמשפחה, וליתר דיוק: המלחמה הפנימית בנפש הגבר בין תשוקת המלחמה לתשוקת השלווה.

התלאות נמשכות. אחרי תלאת ארץ הקיקונים מתחילה תלאת ארץ אוכלי הלוטוס. כאן האשמים הם שוב אנשי אודיסאוס – ולא הוא. אלא שבתלאה הזו מקופל הרובד הנסתר כולו בתמצית. הלוטוס גורם לאוכליו "את המסע אל הבית לשכוח". התענוג הנרקוטי של הלוטוס, האקסטזה, היא זו שגורמת לאי הרצון בַחזרה – וכך גם, במקביל, ההרפתקה והמלחמה.

אחרי ארץ אוכלי הלוטוס מתחילה תלאת הקיקלופ. וכאן האשם הוא בפירוש אודיסאוס ולא אנשיו. כי אודיסאוס גרם לעיכוב – ויותר מזה, להרג אנשיו – בגלל סקרנותו הגדולה. כך לא נוהג מי שממהר לשוב הביתה!:
"אז כנסתי לאספה את כולם, ואמרתי:
'אתם, יתר רעי הנאמנים, תחכו כאן, ובינתים אני עם ספינתי ואנשי הצוות אצא לחקור ואדע מיהם אנשים אלה, האם אלה פראים, אלימים וחסרי חוק, או נדיבים לנוכרים ובלבם יראי אל?'" (עמ' 172).

לא רק שמתחשק לצעוק לאודיסאוס: הלו – אתה אמור להיות בדרך הביתה, אמור למהר ככל יכולתך, מה פתאום אתה מתעכב לחינם! אלא שמתחשק לצעוק לו גם זאת: טושטוש, חומד, אתה הרי בעצמך מודה בדבריך שייתכן שתגלה ארץ של פראים אלימים – אז האם לא כדאי להקשיב לעצמך ולהימנע מללכת לתור את הארץ!

אלא שכפי שאני טוען, לאודיסאוס, בשלב הזה, יש חלק בנפש שמעדיף כל הרפתקה, ולו המסוכנת ביותר, על פני שעמום המחץ של השיבה לאיתקה…

והאמביוולנטיות של אודיסאוס לגבי השיבה הביתה ממשיכה גם אחרי התלאות עם הקיקלופ. הוא מתארח בשופי חודש שלם אצל איולוס (עמ' 186). בסיום הביקור הוא יוצא בברכת איולוס ורוחותיו ומגיע עד למול חופי איתקה! ("נגלתה לעינינו אדמת המולדת" – עמ' 187). אלא שמה קורה אז? "שנה מתוקה באה עלי". בעקבות השינה שנופלת על אודיסאוס אנשיו מתמרדים ופותחים את שק הרוחות שנתן איולוס מתנה והרוחות שיוצאות בסערה מרחיקות אותם שוב מהבית. השינה של אודיסאוס רגע לפני השיבה היא כמובן שינה חשודה מאד, זו שינה פרוידיאנית, שינה ש"נפלטה" לו וחשפה את אותו חלק בו שפשוט אינו רוצה לחזור הביתה, הגם שקשה לו להודות בקיומו של החלק הזה. אודיסאוס ממהר לתרץ את השינה בכך שהיא נבעה דווקא מדבקותו הרבה ברצון השיבה: "אך אז שנה מתוקה באה עלי, התעיפתי כי ניווטתי תמיד במפרש בלי לשתף איש מחברי, להוט שנגיע מהר למולדת" (עמ' 187) – אבל ההסבר המצטדק – המוחה יותר מדי – דווקא מגביר את החשד שלאודיסאוס יש מה להסתיר, גם מפני עצמו – והוא ישן ברגע המכריע לא במקרה.

אחר כך מגיע הסיפור עם קירקה, עוד מאהבת אלמותית (כפשוטו) שאודיסיאוס מתוודע אליה (גם לא כפשוטו, אלא כתנ"כיותו) על הדרך. והנה אודיסאוס נשאר מרצונו בבית קירקה במשך שנה שלמה! והוא לא סבל שם, מסתבר: "יום אחר יום במשך שנה ישבנו בבית, שפע בשר ויין מתוק על שולחננו" (עמ' 202).

כך שהאודיסאה היא האפוס של השיבה הגדולה ושל אי הרצון בשיבה אל המשפחה והבית כאחד.

ברשימה הבאה אביא עוד הוכחות שזו משמעותה של ה"אודיסאה": אפנה את המבט לעובדה אחת מפתיעה ב"אודיסיאה", שלא שמים אליה לב, כמדומה, וזו היא: שיבתו של אודיסאוס כפי שהיא מתוארת כאן אינה חותמת את הגולל על הרפתקאותיו. הוא עוד עתיד לצאת מאיתקה גם אחרי תום כל האירועים המתוארים באפוס! את משמעותה של העובדה הזו אסביר בהקשר של האמביוולנטיות העמוקה שמציגה ה"אודיסאה" ביחסו של הגבר אל הבית והמשפחה, שהצגתי ברשימה זו. כמו כן אנסה לענות על השאלה האם אודיסאוס עצמו מודע לכך שחלק בו אינו רוצה לשוב ואם כן היכן ניתן להסיק זאת?

והנה הרשימה השנייה

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עידית  On ינואר 8, 2015 at 5:24 PM

    חזרה הביתה – ברירת מחדל ?!

  • אריק גלסנר  On ינואר 8, 2015 at 6:04 PM

    לא הבנתי, עידית. בכל מקרה הפרשנות שהצעתי ואציע אכן גורסת שאודיסאוס רוצה לא רוצה לשוב לביתו.

  • חני  On ינואר 8, 2015 at 9:27 PM

    מעניין מאוד ומאיר עיניים. עברתי על הציטוטים בעצמי ואכן יש בזה ממה שאתה כותב. מחכה להבא. תודה.

  • ענת  On ינואר 10, 2015 at 5:08 PM

    מרתק ממש. אולי תוכל להרחיב קצת על האמביוולנטיות הזאת – האם היא מתוארת גם מחוץ לאודיסאה – במחקר הפסיכולוגי למשל? האם היא עולה בשיח הגברי העכשווי?

  • אריק גלסנר  On ינואר 10, 2015 at 6:09 PM

    תודה רבה! לאמביוולנטיות הזו יש שורשים תרבותיים ואף אבולוציוניים, אולי בהזדמנות באמת ארחיב על זה.

  • אריק גלסנר  On ינואר 10, 2015 at 6:10 PM

    יש לה אינספור מופעים בתרבות. דוגמה אחת מהתרבות הפופולרית שלנו לתמה הזו היא "שיר אהבה בדואי", של איציק ויינגרטן כמדומני

  • אלי  On ינואר 11, 2015 at 12:01 PM

    ניתוח מעניין ונדמה גם כמדויק. האם קיימים כיוונים דומים במחקר המבוסס אודות כתבי הומרוס?

  • אריק גלסנר  On ינואר 11, 2015 at 12:15 PM

    תודה, אלי. אני לא בקי בחקר הומרוס וניגשתי אל היצירה הזו כמו למעשה ביקורת "רגיל". אשמח בהחלט לדעת אם ישנה פרשנות כזו ומי הוא זה שמפרש כך

  • משה  On ינואר 12, 2015 at 11:24 AM

    "אשרי הזורעים ולא יקצורו כי ירחיקו נדוד", אברהם בן יצחק

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: