"אודיסאה" כאפוס של האמביוולנטיות הגברית ביחס לבית ולמשפחה – רשימה שנייה משתיים

כאן ניתן לקרוא את הרשימה הראשונה 

המשך תלאותיו של אודיסאוס מביא אותו למסע אל השְאול. בחלק הזה מופיעים כמה מהמעמדים המפורסמים – ובצדק – ביצירת הומרוס ומבססים את הפרשנות ה"הומניסטית" ל"אודיסאה" כאפוס שוחר חיים, שגרה ומשפחה. למשל, המפגש המרגש של אודיסאוס עם אמו ואי היכולת שלו לחבקה כיוון שלא המתים יחבקוך. או המשפט הגדול של אכילס המת שמתמצת את אהבת החיים של היצירה הזו, כאשר לשאלתו של אודיסאוס האם אין הוא מרוצה מכך שכאן, בשאול, הוא המנהיג, כפי שהיה בחייו, עונה אכילס את המשפט המפורסם: "אודיסאוס זוהר, אל תפייס אותי עם המוות, טוב לי היה עלי אדמות לעבוד כשכיר של גבר שאין לו חלקה משלו ונזון רק בקושי [כלומר, נידחות כפולה! – א.ג.] מאשר למלוך על כל רוחות אלה שמתו" (עמ' 222-223).

אולם פגישה אחת בשאול יש בה מן המפתיע ואף התמוה. זו הפגישה עם הנביא טירסיאס. והמפתיע-תמוה שבה הוא נבואתו של טרסיאס ששיבתו הקרבה של אודיסאוס לביתו לא תהיה השיבה הסופית.
"ובכן לאחר שאת המחזרים בין כתלי הבית או בערמה או בגלוי תהרוג בארד חד, אז קח משוט חטוב בידך וצא שוב לדרך, עד שתפגוש אנשים שאינם יודעים מהו הים, ואת מזונם אוכלים ללא קורט מלח, אלה אינם מכירים ספינות אדומות לחיים, או משוטים חטובים שהם לספינות ככנפים […] ואז חזור לביתך וזבח ביראה הקטומבות לאלים הנצחיים שוכני מרחבי השמים, לפי סדר לכל האלים. המוות יגיע אליך הרחק מהים, ברב עדינות, יקח את חייך בהדר הזקנה, בשעה שבני עמך מכל עבר מבורכים" (עמ' 210).

הקטע הזה תמוה מכיוון שהוא פוגע לכאורה בשלמותה האסתטית של ה"אודיסאה". אם הסיפור שלפנינו הוא לכאורה בעל התחלה אמצע וסוף מובהקים (היציאה מטרויה והנדודים, החזרה הביתה והרג המחזרים, ההתאחדות עם פנלופה האישה, טלמכוס הבן והאב לארטס) – מה טעם להוסיף "זנב" שכזה שפוגם בשלמות האסתטית של הסיפור?
וזהו זנב חסר טעם ומלח כשלעצמו, כי הסיפור על נדודיו הנוספים העתידיים של אודיסאוס הוא סיפור דל מאד (יפגוש אנשים שלא יודעים מה זה מלח ואז יחזור וימות – וואו!).

אלא שלפרשנותי המוצעת ברשימות אלה – שרואה באפוס הזה הצגה של האמביוולנטיות הגברית ביחס לשיבה הביתה – מובן היטב מה מקום הנבואה הזו של טירסיאס בסיפור. טירסיאס אינו מעציב את אודיסאוס בכך שהוא מספר לו שתלאותיו עוד תימשכנה. להפך! הוא מרגיע את אודיסאוס בכך שהוא אומר לו שהשיבה הביתה אינה שיבה סופית. בבחינת: אל תדאג, גבר! עוד נכונו לך הרפתקאות! אין זה הסוף!
כלומר, נבואת טירסיאס מכשירה את חזרתו של אודיסאוס בכך שהיא מיישבת את דעתו בכך שהיא מבשרת לו שזו לא החזרה הסופית, זו לא השיבה הנצחית – לא פסו הרפתקאות מהארץ.

ביכולתי, כמדומני, לחזק את הטענה שלי ולהוכיח ביתר שאת שהיא אינה גחמה פרשנית.
כי ברגע המרגש והמרומם בו מתוודעים אודיסאוס ופנלופה זה לזו, באותו רגע בו הם מתחבקים ומתייפחים, ובכן מה דחוף באותו רגע נישא ונשגב לאודיסאוס לומר לאשתו הנאמנה את נבואת טירסיאס?!
"אשתי, לא הגענו עוד בפרשת מבחנינו עד לקצה. עוד מטלה בעתיד מחכה לי, גדולה וקשה. ואותה עלי עד תומה לבצע. את הדבר ניבאה לי רוחו של טיריסיאס ביום בו ירדתי אל משכן הדס […] אך בואי, אשתי, נלך למיטה, נשכב יחד, וכך בשנה מתוקה לבסוף נמצא עונג" (עמ' 427).

מה דחוף לאודיסאוס רגע לפני שהוא מתאחד עם פנלופה (אגב, מתאחד בשינה בצוותא…אחר כך הם אכן שוכבים, אבל אודיסאוס לפחות לא מתייחס לכך כאן, ואולי זו יוזמתה של פנלופה?) להעיב על הרגע בנבואת טרסיאס?
אלא שלפרשנותי העניין הוא זה: אודיסאוס שחוזר לפנלופה צריך להרגיע את עצמו שלא לעולם חוסן…הוא עוד ייצא מכאן. הוא כמו מזהיר גם את פנלופה שלא תתלהב יותר מדי ולא תתרגל אליו, חלילה. אכן, חזרתי, אבל זה לא לתמיד!

פנלופה, אחרי שאודיסאוס מספר על התלאות שעוד נכונו לו, עונה, אולי באירוניה, את הדברים הבאים: "אם האלים יעניקו לך כשתזקין יותר אושר, יש לקוות שתמצא עוד מפלט מתלאותיך" (עמ' 428). ייתכן שזה פשר דבריה: בסדר, יקירי, אתה עוד תצא לעוד מסע! אם זה מה שמרגיע אותך…בוא כבר למיטה, וחוץ מזה אולי האלים ירחמו וימציאו לך מפלט מתלאותיך העתידיות…

—-

האם אודיסאוס מודע לכך שהאפוס מציג אותו כמי שכמה לשוב הביתה (וגם לפרשנותי – אולי חשוב שאדגיש – בהחלט יש באודיסאוס חלק שכמה מאד לָבית ולמשפחה ולאיתקה!), אבל גם כמי שחלק בו אינו חפץ בחיי משפחה ומעדיף חיי נדודים והרפתקאות ונשים רבות?

לטעמי יש ראיה חזקה לכך שאודיסאוס יודע שכך הדבר, יודע גם שזה הנושא של ה"אודיסאה" בכלל.

בשובו לאיתקה והוא מחופש נגלה אודיסאוס לרועה החזירים הנאמן שלו, אאומיוס. הוא לא מתוודע בתחילה אל הרועה בשמו אלא "מוֹכר" לו סיפור בדוי על זהותו-כביכול (מטעמי זהירות, אך גם משום שאודיסאוס נהנה לרמות ולשקר, זו תכונה מתכונות הדמות שלו כפי שעיצבהּ הומרוס).
הוא מספר סיפור שלם על כך שהוא מגיע כביכול מהאי כרתים, בן לאב עשיר אך לאם פילגש שנושל מהירושה בידי אחיו הלגיטימיים. והוא אף השתתף לימים במלחמת טרויה. וגם כך מתאר את עצמו-הבדוי אודיסאוס:
"אבל נשאתי אשה ממשפחה עם רכוש רב, כי הייתי צעיר מצטיין, לא איזה גולם, ולא מי שבורח מקרב […] כזה הייתי בקרב, אבל עבודה לא אהבתי, או משק בית, זה שמניב ילדים לתפארת. ואולם ספינות משוטים תמיד נעמו לי, ומלחמות, וחניתות מושחזות, וחצים, עסק קודר שאת לב אחרים מחריד ומרתיע" (עמ' 268).

זה לטעמי קטע מפתח. אודיסאוס מגלם כאן זהות בדויה, אבל הוא מכניס לתוכה תו אופי מרכזי שהוא מודע לו כעת: "עבודה לא אהבתי, או משק בית, זה שמניב ילדים לתפארת". לא הייתי איש של שגרה ועמל, או איש משפחה. אהבתי "עניינים": "ואולם ספינות משוטים תמיד נעמו לי, ומלחמות, וחניתות מושחזות, וחצים".

אודיסאוס, על סף ההגעה לביתו, מבין לבסוף מדוע קשתה וארכה הדרך הביתה. לא רק בגלל אנשיו ולא רק בגלל זעם של אל זה או אחר, אלא בגללו-הוא. הוא זה שלא רצה לחזור הביתה. הוא זה שיחסו לביתו ולמשפחתו אמביוולנטי כל כך.

והוא זה שהתגבר לבסוף על השניות הזו והכריע לזכות השיבה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: