על "עמקפלסט", של דורית קלנר, הוצאת "ידיעות ספרים", 324 עמ'

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" ב"ידיעות אחרונות"

צריך להבחין בין שתי תלונות הנוגעות לספרות הישראלית ושחל בעילתן שינוי לא מבוטל בשנים האחרונות. הראשונה היא שהספרות הישראלית לא עוסקת כמעט בכסף. השנייה היא שהספרות הישראלית אינה נוגעת ומטפלת בעולם העבודה. כאמור, אלה שתי תלונות שונות. אם נבחין ביניהן נבין, ראשית, מדוע השנייה שבהן היא תלונה שנשמעת, למרבה הפלא, גם במדינה שבה שם אלוהים עצמו חקוק על הכסף, ארה"ב. כשיצא הרומן "ואז הגענו לסוף" של ג'ושוע פריס ב-2007 בארה"ב – הרומן גם תורגם לעברית וייתכן בהחלט ש"עמקפלסט" היה ער לקיומו – רומן יפה ושנון שעסק בעולם העבודה בחברת פרסום בשיקגו ערב המשבר בדוט קום של תחילת שנות האלפיים, התנהל דיון ער בביקורת האמריקאית (עד כמה שאני יכול לשפוט ממקומי בקצה מזרח) על היעדרה הבולט של העבודה מהרומן האמריקאי ושהרומן של פריס נותן לכך סוף סוף מענה. כעת, דיון בכסף ודאי שאינו נעדר מהרומן האמריקאי (טום וולף, דון דלילו), הנעדר הוא דיון בעולם העבודה. וההבחנה בהפרדה הזו מביאה אותי – וזה "השנית" – באופן כמעט מסקני לסיבה לה. הסיבה שעולם העבודה נעדר ואילו הכסף נשאר (באמריקה) נובעת מכך שחלה בעשורים האחרונים הפרדה ברורה בין כסף לעבודה. כסף גדול כבר לא נעשה בעבודה. כסף גדול נעשה מכסף מעט פחות גדול, מספקולציות, או מעלייה מסחררת בת רגע לגדולה בגלל סטארט-אפ מוצלח (גוגל, פייסבוק) וכדומה. ההפרדה בין הכסף לעבודה היא עוד מסמר בארון הקבורה של האתוס הפרוטסטנטי (מסמר אחר ועבה היא התרבות ההדוניסטית של הסבנטיז ואחר כך היאפים), שדגל בעבודה קשה המכניסה רווחים גדולים – והיא, ההפרדה בין כסף לעבודה, אחד הנושאים החשובים על סדר היום בעולם ואצלנו גם כן.

ואילו אצלנו, כאמור, גם בכסף לא עוסקים וגם לא בעבודה. בכסף, בגלל שאריות של המסורת הסוציאליסטית, ובגלל שמתחים מעמדיים מוכחשים בחברה שנלחמת באויבים חיצוניים, ובגלל השפעת הדת. ובעבודה? אולי בגלל אי נעימות ביחס למסורת הסוציאליסטית ו"דת העבודה" האידיאליסטית שלה וביחס למקום שהעבודה הישראלית הידרדרה ממנה, ואולי בגלל שהיא, העבודה, בכל זאת קשורה לכסף, ואולי בגלל תפיסה ספרותית רומנטית וקונטיננטלית שלפיה העבודה היא דבר מה לא פיוטי. אבל זה משתנה, כמוזכר, בשנים האחרונות. רומנים בולטים, כמו "בעלת הבית" ו"צל עולם", עוסקים בכסף. וכעת רומן מוצלח, "עמקפלסט", עוסק בעולם העבודה.

עמקפלסט הוא מפעל פלסטיק בעמק יזרעאל. הרומן, המתרחש בשנים הראשונות של האלף השלישי, מסופר בגוף שלישי בצמידות לארבעה גיבורים ראשיים. שאדי, טכנאי ערבי העובד במפעל, יעלי, חיילת משוחררת עפולאית שעובדת במפעל כ"עבודה מועדפת" למשתחררים, דפנה, מהנדסת חומרים שאפתנית שזנחה את האקדמיה לטובת מעבדת המפעל, ולטובת עולם הכוח והכסף שקורץ לה, ונורית, מהנדסת מופנמת, בת עפולה גם כן. הרומן נע קדימה בקצב מאוזן ותואם של כל אגפיו ודמויותיו ומתוך תשומת לב מרשימה לפרטים, כאלה הקשורים לעבודה במפעל ופרטים פסיכולוגיים. כך נגלל בפנינו רומן שנרקם בין שאדי לנורית, רומן שניזון מתחושת התקיעות של שניהם בנישואיהם ובקריירה שלהם, כך נפרשת שאפתנותה אך גם אהבת העבודה הכנה של דפנה, שסודקת את נישואיה ככל שהיא ממריאה בעבודתה (תרתי משמע: היא גם נוסעת רבות לפגישות ייצוא), כך נפרשת עלייתה המהירה בדרגות של יעלי היפה והנוירוטית, שחותרת לעצמאות ונפרדות מאמה החד הורית שעובדת כספרית בעפולה. הסופרת עשתה בחוכמה, לטעמי, כשסיבכה בכוונת מכוון (כך אני משער) את התמה העדתית ברומן, תמה שעושה חיל בתרבות הישראלית לאחרונה (ולא בהכרח לטובתה של התרבות הישראלית). בלי לומר במפורש הרי די ברור שמאבקן של נורית ויעלי הוא מאבק למוביליזציה של בנות עדות המזרח. אבל בצד הסובטיליות הזו של אי אמירת הדברים במפורש, הסופרת שייכה את המפעל לבעל הון בשם יהודה אמסלם. כלומר, ברומן הנושא העדתי אינו בולע את המאבק – הסובסטנטיבי יותר לטעמי בחברה הישראלית – המאבק המעמדי. אבל בכלל, כל הנושאים האידיאולוגיים (יחסי יהודים-ערבים, פמיניזם, מאבק מעמדי, מאבק בין-עדתי), שאינם מטושטשים ברומן, מוצגים בו במעודן ואינם מטביעים תחתיהם את החובה הבסיסית והעיקרית של רומן: הצגת בני אדם במלוא המלאות שניתן להגיע אליה בסביבת חיים נתונה המוצגת במלוא המלאות האפשרית גם כן.

כך שהקריאה ב"עמקפלסט" יוצרת בקורא תחושה של מפגש עם מקצוענות ספרותית, איזון נכון מבחינה סינכרונית ודיאכרונית, כלומר בין החלקים השונים בכל רגע נתון וכן איזון בקצב ההתפתחות; תמונה מלאה למדי של עולם העבודה במפעל בעמק על החיכוכים שבו, על יחסי האהבה שבו, על השאפתנות שבו ועל אהבת העבודה עצמה.

ולסיום מילה על מיקומו של הרומן. הרומן ממוקם בעמק יזרעאל, העמק, שסימל, יש לזכור, את מהפכת העבודה הציונית ("באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל"). אבל העמק עצמו מצוי בצפונה של ארצנו הקטנה. והצפון הזה הפך בספרות הישראלית ל"צפון הפרוע". שורה של רומנים ישראלים מדגישים את השורשיות, אפילו הקמאיות, ואת היצריות, ואפילו הפראיות, של הצפון הישראלי. הוא ניצב מנגד לזירות מרכזיות אחרות של הספרות הישראלית, זירת תל אביב וזירת ירושלים. בין הרומנים האלה ניתן למנות את היצירות של ישראל המאירי, איילת שמיר, ושרה שילה. יש לשער שכמה סיבות חברו ליצירת האופי הזה של הצפון הישראלי: נוכחות האוכלוסייה הערבית השורשית, האקלים היחסית קשה בחורף, העבר הציוני, היעדר יחסי של מוקדי קדושה מהעבר היהודי, הוד הטבע ומיעוטם היחסי של בני אדם בו, נטישת הפריפריה על ידי הממסד הישראלי.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: