על "אם אשמע קול אחר", של חיותה דויטש, הוצאת "אחוזת בית" (437 עמ')

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הכריכה של סיפור אישי בסיפור לאומי היא פרקטיקה ותיקה ומורגלת בספרות העברית, שבעשורים האחרונים הניבה יצירות טובות (למשל, "סיפור על אהבה וחושך") בצד יצירות חלשות (למשל, "בשבילה גיבורים עפים"). אבל בשנים האחרונות אני תוהה יותר ויותר האם לא משימתה החשובה של החברה והתרבות הישראלית היא דווקא להפריד מבחינה נפשית בין חיי היחיד לחיי השבט (ובהחלט לא רק מהלאום! אלא גם מהעדה, שמיהרה באופן חשוד וסימפטומטי לתפוס את מקומו, או המשפחה המורחבת או "החבר'ה"). כלומר, האם לא שומה עלינו לעבור מהפכה ליברלית-אינדיבידואליסטית אמתית (ונרקיסיזם הוא לא אינדיבידואליזם, כמו שגם איני מדבר על אינדיבידואליזם כלכלי, שבו דווקא הרחקנו לכת) כדי להתקרב מעט יותר אל איזו נורמליות נכספת? ואולי עצם הכריכה הכפייתית הזו של הסיפור האישי בלאומי בספרות הישראלית, וגם זו שנובעת מכוונות טובות ולא משאפתנות ריקה של הסופר החפץ "להלך בגדולות" (או, לפחות, למכור בגדולות), היא כשעצמה סימפטום של המצב הישראלי? באחד הרומנים הישראליים המעניינים שראו אור בשנים האחרונות, "חזרה" של יואב בר-חיים, מנסה הסופר למקם את התרבות הישראלית היכנשהו על הרצף שבין החברות האפריקאיות השבטיות לאינדיבידואליזם האנגלוסקסי. אולי היה כדאי לנו, מבחינה פסיכולוגית-אישית ותרבותית-כללית, לכל הפחות, להיות מעט פחות שבטיים.

"אם אשמע קול אחר" הוא רומן בעל כוונות טובות, אבל הוא גם מציג את מלוא הבעייתיות של הז'אנר. העיקרית שבהן (מלבד ההתנגדות הרעיונית יותר לז'אנר בספרות הישראלית שהובעה בפתח הדברים): מרוב רצון לכרוך בין סיפור אישי "קטן" לסיפור לאומי "גדול" – לא הסיפור הקטן ולא הסיפור הגדול מטופלים כיאות.
ההווה של הרומן מתרחש ב-2007 ומספר על עוזיה, עיתונאית באמצע שנות הארבעים שלה, שנפרדה זה עתה מבעלה הרב, אברהם שמו, אהוב לבה מאז נעוריהם, שנשואיהם לא הצליחו להביא לעולם פרי בטן. עוזיה מסתלקת לקצה הארץ, לצפון הרחוק, כדי לערוך חשבון נפש בחייה. עברה עוד ירדוף אותה צפונה. היא ואברהם הכירו מאז נעוריהם בקהילה דתית לאומית בתל אביב. אברהם הנער היה מאוהב בהדסה, ואילו שניאור, אחיה של הדסה, היה מאוהב בעוזיה, שהיא מצדה הייתה מאוהבת, כאמור, באברהם. יחסיהם של הארבעה נפרסים לאורך עשרות שנים משנות השבעים עד שנות האלפיים.

אבל הרומן, כאמור, אינו מסתפק בסיפור הפרטי ("עוזיה פירסמה עוד ועוד מאמרים על חירשות, על אטימות ועל היעדר הקשבה. היא כתבה על החברה הישראלית, אבל לכל המילים שכתבה היה רובד נוסף, פרטי מאד, שנגע ליחסים בינה ובין אברהם בעלה"). בסיפורם של הארבעה כורכת דויטש תחנות רבות משמעות בהיסטוריה הישראלית בכלל ובהיסטוריה של הציונות הדתית בפרט (פינוי ימית, הקמת ההתנחלויות, רצח רבין, ההתנתקות). היא מבקשת לשרטט את הקרע בין הקיצוניים למתונים בציונות הדתית באמצעות ארבעת גיבוריה (אברהם ועוזיה שייכים למתונים, ואילו שניאור והדסה חוברים לקיצונים) ובאמצעות קליעתם של הארבעה בתוך עלילה בדויה על מחתרת קיצונית שקמה בארץ ומבקשת להעניש את קברניטי המדינה והתרבות על השחיתות שפשתה בארץ.

אלא שכאמור הרצון לתפוס מרובה הוא בעוכריה של הסופרת. תיאורי הדמויות הראשיות אינם מפותחים דיים או מתפתחים באופן טבעי, כזה שאינו לא מואץ ולא מאולץ, ופיתוחם המלאכותי אף יוצר לעתים סנטימנטליות דקה. ואילו התזה ההיסטורית הגדולה גם היא אינה מקבלת פיתוח משלה והיא לא חורגת לעבר איזו פרשנות מקורית או מעמיקה של ההיסטוריה הישראלית. יש חלקים יפים ומסקרנים הן בחלק הפרטי (מסקרן מאד, למשל, תיאור הילדות הדתית לאומית בתל אביב בשנות הששים והשבעים) והן בזה הלאומי (לשם הדוגמה: המחתרת הקיצונית שדויטש בדתה מאחדת ביקורת מתנחלית על הישראליות – על האדישות שהתגלתה ב"התנתקות", למשל – בביקורת שנשמעת דווקא מצד שמאל של המפה על הריקבון והאדישות של האליטות הישראליות; מצד שני, המחתרת הזו היא ניהיליסטית במסווה של מתקנת-עולם, וגם בזה יש מקבילות מעניינות לחברה הישראלית הכללית). אבל הרצון לתפוס שטחים גדולים כל כך מגדיל את קנה המידה של מפת-הרומן אבל מקטין את הרזולוציה שלו. ולא רק זאת: הרומן גדוש כל כך כבר כך, ובאה הסופרת ועוד הוסיפה על כל זה נושא דשן בפני עצמו: דיון על הכתיבה. נושא נוסף זה עולה כאן באמצעות תיאורה המפורט למדי של קבוצת כתיבה שמייסדת עוזיה במושבה הצפונית שהגיעה אליה. כך שהרומן מתפזר והולך עוד יותר.

יש בספר ייצוג חשוב של כאב מעורר הזדהות או שכדאי שיעורר כזו (עקרות, אהבה נכזבת, כאבים אותנטיים של הציונות הדתית ובראשם טראומת ההתנתקות); יש אפילו הנצה של פתרון אפשרי למצב הישראלי הסוער, פתרון שמסמל אותו הצפון הישראלי השפוי (ביחס לתל אביב וירושלים כאחד); אבל בניגוד לקובץ הסיפורים של דויטש, "ככה נראית גאולה", שהיו בו כמה גילויים ספרותיים מרשימים – כאן החומרים הראויים העזים שבהם עוסקת הסופרת כמו הדיחו את הקברניט-הסופר מגשר הפיקוד וסירת-הרומן מיטלטלת על פני מים סוערים אנה ואנה.