פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
בשנים האחרונות אני חש צורך לקרוא או לשוב-ולקרוא את הקלסיקונים. כלומר, את הקלסיקונים ממש, בני התקופה הקלאסית, הפילוסופים והמשוררים וההיסטוריונים של יוון ורומא. מדוע? אחרי הקריאה בהם התשובה לשאלה הזו קלה. כפי שכתב ניטשה: "התפארת היוונית-רומאית הייתה גם תפארת ספרים […] ניתן היה לקרוא אז ספרים אחדים שתמורת רכישתם כדאי היה לתת מחציתה של ספרות ימינו". כשאתה קורא את אפלטון או את הומירוס או את תוקדידס ברור לך חיש קל שניטשה צדק. ואחת הסיבות לכך – מעבר לנסיבות ההיסטוריות הספציפיות שאפשרו את הישגי התרבות היוונית יוצאי הדופן – היא שכל ניסוח ראשוני של שאלה, כל עיבוד ראשוני, או המצאה, מוצלחים של ז'אנר מסוים, הם הרבה פעמים הבהירים ביותר, המעמיקים ביותר, רבי הרושם ביותר. וזאת, בין השאר, בגלל שהם באים לענות על צורך אמתי. היוונים התפלספו כי התעוררו אצלם שאלות אמתיות – לא בגלל שקיים תחום כזה שקוראים לו "פילוסופיה" ויש בו "תקנים". הם כתבו היסטוריה (תוקידידס) כי הדחף להבין את העולם והחברה ניעור בהם – לא בגלל שיש דיסציפלינה ששמה היסטוריה או בגלל שספרי היסטוריה הם רבי מכר. וכן הלאה. היעדר המסורת, הראשוניות, הוא שהפך, בין השאר, את היוונים לאבן הפינה במסורת שלנו.
אבל הדחף שלי לפנות אל הקלסיקונים נבע גם ממצוקת ההווה. המצוקה של מדעי הרוח בהווה. המצוקה השכנה (והמקיפה יותר) של תרבות-הכתב בהווה. הם, הקלסיקונים היווניים והרומאיים, הרי האבות המייסדים של התחומים האלה. ההליכה אל הקדמונים מצד אחד מאוששת את ההולך, שחש שהוא חלק ממסורת וותיקה וארוכה, מפצה אותו על ההצטמצמות במרחב בהווה באמצעות ההימתחות לאחור בזמן. ומצד שני הפנייה לקלסיקונים גם מסייעת לו להבין את עצמו, מאין הוא בא.
את המצוקה שמבטאים המשבר במדעי הרוח והספקות לגבי מעמדה של תרבות-הכתב בהווה ניתן גם לנסח באופן מעט שונה. אנחנו נבוכים בעשורים האחרונים באשר להגדרת הדבר הלא ברור הזה שנקרא פעם "תרבות". התופעה הזו עוברת שינויים כל כך מקיפים בעשורים האחרונים, התפוצצות אדירה של תכנים ומדיומים, וגם פיחות בַערך בגין הריבוי הזה, כמו שגם החלוקה המחודשת של הזמן בין הפנאי לעומת העבודה בכל המעמדות בחברה גם היא משפיעה מאד על מה שמכונה "תרבות". כך שאני מחפש ביאור אצל היוונים והרומאיים לדבר האמורפי הזה שנקרא "תרבות" – אותו דבר שעובר טלטלות כאלה בעשורים האחרונים. מה הייתה בשבילם "תרבות"? ומה ניתן ללמוד מתפיסתם על התרבות שלנו? והאם כדאי אולי לייבא, או לייבא-מחדש, כמה מהתפיסות שלהם לעולם המהיר שלנו? ויש ליוונים ולחלק מהרומאים יתרון מובנה בדיון הזה. וזאת משום שהם קדמו להופעת הדת המונותיאיסטית (הנצרות) במערב. כך שהדיון שלהם בתרבות – שוב, יתרון הראשוניות – אינו נגוע ברצון למצוא תחליף לדת השוקעת (ובחלקו גם אינו נגוע בדואליזם של גוף-נפש שמאפיין את הדתות המונותיאיסטיות), רצון שניכר בכמה מהדיונים הקרובים יותר לזמננו (בעיקר מהמאה ה-19) בקונספט הזה של תרבות.
והפנייה הזו לעבר מתגמלת מאד, בעיניי (וכשיוצא ספר קלאסי בתרגום אני עט עליו לפיכך כמוצא שלל רב). "המשוררים מטרתם להועיל או לגרום לנו עונג/ […] המבוגרים מְגַנים מחזות שאין בהם מסר/ הצעירים הגאים בזים לשירה מאלפת [בינה]/ מי שיבלול במועיל דבר מתק יהא המנצח/ כשיענג את קוראו ובו בזמן יחנכהו". השורות הללו (שהיו בעבר, כשרווחה ההשכלה הקלאסית, מפורסמות מאד) לקוחות מתוך ה"ארס פואטיקה", האיגרת-שיר של הוראטיוס על אודות השירה, שתורגמה לא מכבר יחד עם שאר האיגרות על ידי פרופסור רחל בירנבאום. הוראטיוס (65-8 לפנה"ס) שייך לתור הזהב בשירה הרומית, זמנו של אוגוסטוס מייסד הקיסרות, בצד משוררים מרכזיים כמו חברו ורגיליוס. "האגרות" מופנות לנמענים שונים, ביניהם אוגוסטוס עצמו ומייקאנס, מקורבו של אוגוסטוס שהיה פטרונו של הוראטיוס (ושעל שמו נטבע המונח "מצנט"!). בדורות האחרונים השתרשו, כמדומה, שתי תפיסות לגבי "תרבות", אחת אצל המיינסטרים ואחת אצל האליטות האינטלקטואליות. אצל המיינסטרים "תרבות" היא בידור, משהו שעושים בשעות הפנאי, בערב אחרי העבודה מול הטלוויזיה, או בשבת במיטה אחר הצהריים עם ספר, או כשמתלבשים יפה ויוצאים לתיאטרון, או כשקוראים וצופים בעלילות סלבריטאים וכו'. תרבות היא אירוע חברתי, או הסחת דעת, שעשוע, העברת זמן, או מציצנות והערצת מפורסמים. ואילו אצל האליטות "תרבות" היא דבר מה חשוד מאד, כמעט שלילי בהגדרה, אמצעי כפייה ושליטה של אליטות (אחרות…) על המוני העם, או דרך לבידול סנוביסטי של מעמדות גבוהים, או דרך ליצירת זהות לאומית או מערבית לצרכים מפוקפקים. והחשד המעמיק מכולם: תרבות היא סובלימציה של יצריות ארוטית, וככזו היא דכאנית בהגדרה. ואילו המשורר הרומי הקלאסי הוראטיוס (65-8 לפנה"ס), בציטוט הנ"ל, מציע ראייה אחרת: התרבות היא אכן גם בידור, עליה להיות מהנה, אבל היא גם חינוך, כלומר, היא גם בונה משהו בתוכנו, התרבות, משנה אותנו, הופכת אותנו לטובים יותר. ובהמשך ה"ארס פואטיקה" הוראטיוס מגדיר בלי למצמץ כך את תפקיד השירה בעולם: "את האדם שוכן היער הרתיע מקטל ואורח-פרא אורפיאוס נביא האלים הקדוש". המשורר – שדמותו המיתולוגית של אורפאוס מייצגת אותו – הוא המְתָרְבֵּת, ו"תרבות" היא, בראש ובראשונה, ההימנעות מקטל! עד כדי כך חשובה השירה! כך שהקריאה בהורציוס היא תזכורת חשובה, או, לכל הפחות, הזמנה לפולמוס חשוב, באשר למהות התרבות.
"אמנות הפיוט" בפרט ו"האיגרות" בכלל – שחשוב לציין שהן ז'אנר ספרותי מבחינת הוראטיוס, כלומר, הן כתובות במשקל כמו שירה ונכתבו כנראה ברובן במיוחד לצורך הוצאתן לאור – עשירות בהתייחסויות מאלפות של המשורר הקלאסי לעצם מקצוע השירה בצד התייחסויות עקרוניות לתפקיד התרבות. מאלפת, למשל, הערתו שמשורר, בניגוד לעורך דין, לא יכול להיות בינוני ("משפטן ופרקליט של לקוח בינוניים […] ערך יש גם להם. אך בינוניות באיש פַּיִט?"), או המלצתו למשוררים להניח את ספרם בצד כמה שנים (!) לפני פרסום, כך יוכלו להביט בו באופן אובייקטיבי יותר ולהימנע מפרסומים מביכים ("קלף הספר הנח למשמרת תשע שנים. אז תוכל להשמיד את אשר לא פרסמת. אין למילה נתיב חזרה לאחר ששילחוה"). הרומנטיקה של המאות ה-18 וה-19 לא המציאה, מסתבר, את השידוך בין שיגעון לשירה, והוראטיוס מקדיש לכך דיון נרחב, ובסטיריות מציין שיש כאלה ש"לא טורחים לגזוז ציפורנים, גם לא זקן, עוקפים בית מרחץ", וכך, מוזנחים ומסריחים, הם מצפים שיקראו להם משוררים. בכלל, הוראטיוס ההומוריסטי, שצוחק על עצמו גם כן, מדווח לנו שברומא הגרפומניה חוגגת: "האומה שינתה טעמה בפזיזות, ובוער בה חשק יחיד: הכתיבה. זקנים קפדנים ובני נוער בארוחה מכתיבים שירתם […] כולנו כותבים שירה, הדיוט כבר סמכא". גם זאת ניתן ללמוד מן העבר – שדבר לא השתנה.
"האיגרות" (שהמתרגמת הוסיפה להן ביאורים חשובים ומעניינים) מכילות גם דיונים בנושאים אחרים, מלבד דיון פרטני בשירה ועקרוני בתרבות. למשל, הגות פילוסופית, שמתמצתת בפתגם מפורסם נוסף: "'אל תסתנוור ממאום' – זה הכלל היחיד שיהפוך בן אנוש למאושר". אבל מתוך שמירה על אחת העצות המפורסמות של הוראטיוס כאן – "צור יצירה כרצונך ובלבד שפשטות ואחדות לה" – אסתפק בהתמקדות בנושא המוזכר.
מבקר חופשי 
תגובות
"את האדם שוכן היער הרתיע מקטל ואורח-פרא אורפיאוס נביא האלים הקדוש". המשורר – שדמותו המיתולוגית של אורפאוס מייצגת אותו – הוא המְתָרְבֵּת, ו"תרבות" היא, בראש ובראשונה, ההימנעות מקטל!
פסקה נפלאה וכך גם הפוסט. בתור אוטודידקט, הורטיוס היה המורה הגדול שלי.