Monthly Archives: מרץ 2015

על "האיש ללא מחלה", של ארנון גרונברג, הוצאת ספריית "פועלים" (מהולנדית: רחל ליברמן, 221 עמ')

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"מי שנדפק פעם אחת כבר לא יכול להיגמל מזה", שר מאיר אריאל. ועל הרעיון הקומי הקודר הזה מבוססת גם הקומדיה השחורה המוצלחת של ארנון גרונברג, הסופר ההולנדי ממוצא יהודי שהנו אחד הסופרים המעניינים הפועלים היום באירופה.

הגיבור של הרומן המסופר בגוף שלישי הוא סאמַארֵנדרָה אַמְבַּאני, אדריכל שוויצרי צעיר ממוצא הודי (אביו הודי ואמו שוויצרית). אביו של סאמארנדרה נפטר במהלך מסע של טיפוס הרים בשלג (הוא ניסה להיטמע ככל שניתן בארץ המארחת ובמנהגיה). סאמארנדרה, שאביו העניק לו את שמו ההודי המסורתי (רק בזאת ויתר למורשתו המקורית), מכנה את עצמו סאם כעת. "כל אדם זקוק לשם שהסובבים אותו מסוגלים לזכור ולבטא, שם שלא מעמיד בפניהם אתגר אקזוטי". סאם הוא מסוג האנשים שאם תדרוך לו על הרגל כעבור אולי חצי שעה הוא יבקש את סליחתך, כי הוא צריך ללכת. הוא ניטראלי כמו שווייץ, סובלני כמו בודהיסט, דייקן וחרוץ כמו שעון שוויצרי, עצור כמו גולש סקי שנתקע בתוך קרחון. יש לסאם אהובה שוויצרית בשם נינה וגם יחסיהם מאופקים מאד: "היא הייתה האישה הנאותה ביותר שפגש מימיו, והוא חיפש נאותות באהבה. ריסון. אמינות". כמו ב"טירזה", הרומן הקודם שלו, ובעצם גם ב"מבקש המקלט" שקדם להם, גרונברג הוא הסופר האירופאי הבולט ביותר מאלה המוכרים לי שכמו החליט במודע להמחיש את התזה של פרויד במסתו הגדולה מ-1929 "תרבות בלי נחת" שמתארת את הקיום התרבותי כקיום בתוך סיר לחץ. הגיבורים האירופאיים של גרונברג עצורים, מרוסנים, מאופקים, מסורסים ובאיזה שהוא מקום עלום בנשמתם מצויים על סף רתיחה פנימית, שתוביל לקריסה או לגלישה. מסע אל "העולם השלישי", לאפריקה ("טירזה") או למזרח התיכון (ישראל ב"מבקש המקלט" ועיראק ודובאי פה) ישחרר או ירופף בהם דבר מה, בדרך כלל לרוע מזלם או מזלם של הסובבים אותם. התפיסה הזו של אפריקה (בדרך כלל זו אפריקה) כמשחררת של הלא מודע או הליבידו מצויה גם אצל סופרים אירופאים אחרים בני דורו של גרונברג, למשל ניקולא פארג הצרפתי (ויש לה כמובן מסורת ארוכה). אבל גרונברג שונה מהם כי הוא סופר קומי ביסודו, גם אם ההומור שלו שחור בעיקרו, כך שהוא לא נופל למלכודת הסנטימנטלית או האוריינטליסטית של סופרים אחרים. כך כאן, שורת משפטים קצרים ויבשים לכאורה, אבל אירוניים פעמים רבות, מבדרים תחת פני פוקר תמימים, מניעים במהירות וביעילות ותוך הסבת עונג את העלילה המבודחת קדימה. זאת כי סאם בחר להשתתף בתחרות אדריכלית להקמת בית אופרה בבגדד השסועה והמיוסרת. יוזמה יפה של אינטלקטואל ויזם בגדדי לשעבר בשם חאמיד שאקיר מחמוד שחי זה שנים במערב ורוצה להביא נחמה לעיר הנאנקת. סאם ניגש לתחרות וזכה בה והוא יוצא בגדדה לביקור מכין ראשון להכרת העיר ואתר הבנייה. "תשמע סאם", אומר לו מחמוד בשיחת טלפון מכינה מלונדון, "אני הייתי נשוי שלוש פעמים, יש לי חמישה ילדים, עם ארבעה ניתקתי קשר, ואני מעשן בשרשרת. יש לי רק משאלה אחת. אם תושבי בגדד יוכלו ללכת לאופרה, נדע שניצחנו במלחמה. פוצ'יני הוא אהבת חיי". הסיטואציה מבדחת קודם כל בגלל המופרכות של החזון של מחמוד, גרסתו הייחודית ל"מלחמת הציביליזציות" ולרטוריקה של הבאת הדמוקרטיה לעירק. אבל הסיטואציה הופכת יותר ויותר קומית בעיקר בגלל סאם הגיבור העצור והחביב, ההודי "היקה". פגישתו עם הכאוס והאלימות והיעדר "התרבות" הנלווה גם להיעדר הנחת (בלשון המעטה) של המציאות העירקית מובילה מפסגה קומית אחת למשנה (זה מטבע לשון. בוא נהיה מאופקים ונאמר מגבעה קומית אחת למשנה). לבסוף, הוא אף נעצר באשמת ריגול ומעונה כשסכנת מוות מרחפת על ראשו.

גרונברג לא רוצה רק לשעשע. יש לו גם מטרה נוספת, ביקורת תרבות משולבת בביקורת מבנה אישיות. במשפט מפתח ברומן אומר גרונברג על חייו של סאם בכלא: "העירקים שהאשימו אותו בריגול היו קרובים אליו, יותר קרובים משהייתה אי פעם נינה". הגופניות העזה שנתקל בה סאם בעיראק, שכוללת כאמור הכאה, עינוי פיזי, נתפסת מבחינתו גם כסוג של קרבה. סאם העצור, המסורס והסובלימטיבי לעילא חש ששוביו קרובים אליו יותר מאשר חברתו. גרונברג כמו טוען ביצירתו שזו בעיה אירופאית: הנימוס הקפוא הזה, היעדר הקשר עם הגוף, לבטח עם גופניות חריפה, הדיכאון השקט הנובע מדיכוי עצמי שיטתי ויעיל.

אבל אני חושב שכדאי לקרוא את גרונברג לא כהוגה דעות חשוב אלא כסופר מוצלח של הומור שחור. ההגות הנ"ל לא מפותחת וככלות הכל הומור שחור כשלעצמו גם הוא נושא בשורה רעיונית, בהזכירו לנו את האבסורדיות, האטימות, הרשעות, הטמטום, חוסר השחר והמקריות של חלק מהמציאות עצמה.

גרונברג אמנם לא משחזר כאן את נעיצת הסכין בבשר של "מבקש המקלט", אבל גם לא נופל בהגזמה שקלקלה את השורה של "טירזה". רומן מוצלח.

על ישראליות ויהדות

רשימה שפרסמתי במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות" לקראת הבחירות ורלוונטית לעניות דעתי גם אחרי חולפן…

(היתרון בהפסד – בניגוד לתיקו – הוא שהוא יכול לחדד את עמדותיך. החשבון ה ז ה כנראה נגמר, אבל כ ל החשבון עוד לא נגמר, כדברי ברנר)

——-

נוגה, גיבורת הרומן האחרון, החשוב ומשובב הנפש כאחד, של א.ב. יהושע, שראה אור ב-2014, היא נגנית נבל שחיה כיום בהולנד. בנעוריה הירושלמיים שררה רוח סובלנית בין משפחתה החילונית לשכניהם החרדים והם אף לא התרעמו על אימוני הנגינה שלה בשבת. "'בבית המקדש היו פורטים על נבל גם בימי חג ומועד', אמר לה פעם באירוניה מר פומרנץ, חסיד יפה-תואר שגר בקומה מעליהם, 'ולכן נעים ליראי-שמיים לדעת שאת כבר מתאמנת לקראת בואו של המשיח'". אבל אני נערה, טוענת נוגה בעוז ביישני, האם גם נערה תוכל לנגן בבית המקדש? "'גם לנערות כמוך', אישר הגבר ובחן אותה במבט עז, 'ואם כשיבוא המשיח לא ייתנו לך הכהנים לנגן בתור נערה, נהפוך אותך לעלם חמודות'".

אנדרו כהן, גיבור "הבית אשר נחרב" של רובי נמדר, שזכה לאחרונה בפרס ספיר, הוא אינטלקטואל יהודי-אמריקאי מצליח, שאינו מחובר כמעט לזהותו היהודית. והנה, בשיא חייו, מתחילים לפקוד את הכהן הגדול הזה חזיונות אפוקליפטיים שמתבהרים לו אט אט כחזיונות על חורבן בית המקדש. הרומן של נמדר, בחלקו העיקרי הריאליסטי, המתאר בחריפות, חיוניות, דיוק ורהיטות, את עולמו של אינטלקטואל יהודי ניו יורקי, הוא רומן טוב בהחלט (ואילו ביחס לחלקו, הקטן בכמות אבל משמעותי, העוסק בחזיונות המיסטיים של כהן, מתעורר רצון עז לשאול את הסופר, כמו שהרצון הזה מתעורר בכל הכנסה של יסודות מטפיזיים לרומנים ישראליים בשנים האחרונות, מה ששאל אחד הגיבורים של דוסטוייבסקי את רעהו: "הכל טוב ויפה, אבל באלוהים, באלוהים אתה מאמין?", כלומר האם ישנה כאן השתעשעות קלת דעת ואופנתית – אופנתית אצל אינטלקטואלים והדיוטות כאחת – במטפיזיקה או אמונה אמיתית?). אבל זכייתו בפרס ספיר נבעה לטעמי לא רק מסגולותיו הספרותיות, אלא מהלימה שלו לרוח הזמן בישראל העכשווית. שני עמודים, יכין ובועז, מכוננים את ההלימה הזו בין "הבית אשר נחרב" לישראל של ההווה: יהדות מצד אחד ואמריקה מצד שני.

בעשורים האחרונים הולכת וגוברת הזהות היהודית בישראל על זו הישראלית. ובעשורים האחרונים מתהדק ואף מסתבך הקשר בין ישראל לארצות הברית. את שני עמודי התווך האלה שמצויים ב"הבית אשר נחרב" מתמצת בהווייה של ישראל בשני העשורים האחרונים בנימין נתניהו. נתניהו הוא ראש הממשלה האמריקאי ביותר שהיה לנו והוא גם ראש הממשלה "היהודי" ביותר שהיה לנו, זה שלא שוכח "מה זה להיות יהודי". תזכורת תמציתית ויוצאת דופן בעוצמתה לשני היסודות הללו של נתניהו, לאמריקאיות וליהודיות (ונתניהו מייצג דבר מה מהותי בישראליות העכשווית), ניתנה לנו לאחרונה כאשר נתניהו נאם בקונגרס האמריקאי, באנגלית רהוטה, באקט שנתפס על ידי חלקים בציבוריות בארה"ב כמעורבות אינטימית מדי בענייניה של המעצמה הגדולה, וכלל בנאומו התייחסות להיסטוריה היהודית, לניצחון היהודים על אויביהם בפרס, כשהוא מותח אנלוגיה בין כוונת המן להשמדת היהודים לכוונת האירנים להשגת פצצה גרעינית בהווה.

כמה רכיבים והשלכות יש לסוגיה אם היהודים בישראל תופסים את עצמם כ"יהודיים" או "ישראליים". רכיב אחד הוא מיתי-דתי. האם העימות עם האירנים היום אנלוגי לעימות עם המן מלפני 2500 שנה או לעימות עם הנאצים מלפני שבעים שנה? לפי התפיסה "היהודית" יש במציאות ההיסטורית יסודות לא משתנים. ולכן, כל שנוכל לקוות לו הוא שנצליח לחמוק מהשמדה כבימי המן ושלא כבימי היטלר. אבל היהודים הם אותם יהודים ושונאיהם הם אותם שונאים. אם הציונות, אמה-הורתה של "הישראליות", ניסתה להשיב את המושכות לידי היהודים, לקיחת האחריות על גורלם לידיהם, הרי שהתפיסה היהודית היא תפיסה פסיבית ופסימית בהרבה: אין באפשרותנו לשנות את הכללים הבסיסיים של המציאות, כיוון שאלה כללים מטפיסיים: "הלכה היא, בידוע שעשו שונא ליעקב". השלכה נוספת של הבחירה בזהות "יהודית" על פני הזהות ה"ישראלית" היא לא היסטורית כי אם מרחבית: צמצום הפער בין היהודים בישראל ליהודים בתפוצות ובראש ובראשונה בין היהודים בישראל לקהילה היהודית הגדולה והמשגשגת בעולם: יהדות ארצות הברית. אם התרבות וההוויה בכללותה שניסו היהודים שהגיעו לחופי פלשתינה ואחר כך ישראל לקומם ("הישראליות") היא זניחה ביחס ליהדותם, הרי שהיא אינה שונה מהותית מאלה שכוננו אחיהם שעברו באליס איילנד בדרכם ל"די גאָלדענע מדינה". כאן נמצא הסבר אחד לקשר הדי מוזר בין התחזקות הזהות היהודית בישראל של העשורים האחרונים להתחזקות הקשר לאמריקה (הקשר מתחזק דרך הקשר ליהודיה). והקשר הזה הוא גם דו-צדדי, כפי שמעידה נוכחותם מלאת רוח הנעורים והקולנית של צעירים יהודים אמריקאיים בישראל של העשור האחרון, שבאים לכאן במסגרת פרויקט "תגלית" (ביוזמתו של איש שמאל מובהק, יוסי ביילין – האמריקניות שלנו אינה רק נחלת האגף הפוליטי שנתניהו מייצגו). הסברים אחרים לקשר בין התגברות הזהות היהודית להתגברות ההתקשרות לארה"ב אינם בנויים כמו דומינו על קשר ישיר, כלומר אינם מבוססים על חוליית הקישור של יהודי ארה"ב, אלא על אנלוגיות בין שתי חברות מהגרים שמקומם של הדת והמיתוס חזקים בהן.

אך מדוע הולכת וגוברת בישראל הזהות היהודית על זו הישראלית? ישנן, לטעמי, שתי תשובות עיקריות לשאלה הזו. האחת נוגעת לכישלון תהליך השלום בין ישראל לפלשתינים ולמוראות האינתיפאדה השנייה וכן להיעדר השקט המיוחל בדרום בעקבות ההתנתקות. ממשלת רבין השנייה הייתה ניסיון ישראלי-ציוני מובהק בכך שהיא ניסתה ליטול אחריות על מהלך ההיסטוריה, לחלץ את ישראל מזחילה למדינה דו לאומית, למדינה שהביקורת עליה במערב מאיימת על מקומה במשפחות האומות המתוקנות. אלא שהניסיון הזה נכשל. ולא רק באשמת הישראלים, כפי שאולי נוח לחלקים בשמאל הישראלי לחשוב. הסכסוך הישראלי פלשתיני יותר עיקש משחשבנו, הסתבר, השנאה הפלשתינית אלינו, בחלקה, התגלתה גם כדמונית ממש, בפיגועי ההתאבדות של האינתיפאדה השנייה. כך שנהיה הרבה יותר פשוט להסביר את ההיסטוריה במושגים מיתיים-יהודיים, כי הרי הרציונליות נכשלה. נהיה הרבה יותר פשוט לאמץ גישה פסימית ופסיבית, כי הרי האקטיביזם האופטימי הובס. התשובה השנייה לשאלה פשוטה יותר. הדמוגרפיה. הדמוגרפיה היא זו שמביאה לכך שהזהות היהודית בישראל הולכת וגוברת. הישראלים הליברלים החילונים פשוט מביאים הרבה פחות ילדים לעולם מעמיתיהם החרדים והציונים-דתיים. פער הילודה הזה אינו מקרי, כמובן. אם אתה חילוני וליברלי אתה מייחס ערך רב לחייך החד פעמיים, ואילו אם אתה שומר מסורת אתה תופס את עצמך במידה מרובה כחולייה בשלשלת הדורות, כך שלדידך הבאת ילדים היא ערך מעבר לסיבות השגורות, הטבעיות נקרא להן, להבאת ילדים לעולם. והידור במצוות "פרו ורבו" יש לו מקום גם על חשבון רווחת חייך החד פעמיים.

סוגיית עתידה של הזהות הישראלית היא היא זו שמעסיקה את יהושע ב"ניצבת" והוא קולע בול בסמנו את הסוגיה הדמוגרפית כמרכזית בהיתכנות העתיד הזה. נוגה, נגנית הנבל, בחרה לא להביא ילדים לעולם. המנוע העלילתי של הרומן מותנע כאשר אמה של נוגה מתלבטת האם לעבור לתל אביב לדיור המוגן ולזנוח את הדירה בירושלים, זאת משום שירושלים מתחרדת והולכת. הזהות הישראלית (בגרסתה החילונית) מצטמקת והולכת, מתכנסת ל"מדינת  תל אביב". ומדוע? בין השאר בגלל ילדיהם הרבים של החרדים והסירוב להולדה של חלק מהישראלים החילוניים, כמו נוגה, שאף אינה מסתפקת בהתכנסות מערבה, לתל אביב, אלא מרחיקה עוד מערבה, לאירופה (לא רק לשפלת החוף כי אם ל"ארץ השפלה", כשם הכינוי של הולנד שיהושע משתמש בו בערמומיות). שאלת עתידה של הישראליות מרחפת על פני הרומן בגילומה בגורל האישי של גיבוריו: האם תעבור האם לתל אביב? האם נוגה תיוותר ברווקותה? אלא שיהושע מסרב להיות פסימי. אצלו מצדה היא לא רק מקום קודר שכרוך בחורבן הבית ובגורל היהודי שאין להימנע ממנו כביכול, אלא אתר מצודד ואקזוטי להעלאת האופרה "כרמן". שוב ושוב חוזרים הגיבורים על האפשרות שיש עתיד בכל זאת לזהות הישראלית באמצעות קיום פלורליסטי בין הישראלים החילונים לישראלים החרדים. החילונים זקוקים לחרדים לאישוש זהותם: "אמא שלי לא נבהלת", אומרת נוגה ומסבירה את החלטתה הסופית של האם לא לנטוש את ירושלים, "היא מאמינה שהחרדים משביחים את החילוניות שלה". וכך גם ההיפך:  "החילוניות [של האם] ממתיקה את הדתיות" של שכניה. בכלל, אומר יהושע בספר, התהליכים הם לא בלתי הפיכים, כולל התהליכים הדמוגרפיים. לפיכך שזר יהושע בעלילת "ניצבת" קטעים משעשעים ביותר על ילדים חרדיים שמסתננים בעיקשות לבית אמה של נוגה על מנת לצפות בטלוויזיה. הם מכורים לצפייה הזו האסורה עליהם. בכך רומז יהושע שמעגל התמורה בין יהודים לישראליים אינו חד כיווני ("אדרבה", אומר אחיה של נוגה, "שיראו טלוויזיה כמה שהם רוצים, שיראו תוכניות אסורות, שיראו מין ואלימות, וככה אולי יצליחו להשתחרר מהחסידות של אביהם"). הרי, רומז יהושע, כל הזהות הישראלית צמחה בעצם מחיקה של חברה יהודית מסורתית שבניה מרדו בה! כך שהחשבון לא נגמר.

בפסטיבל הסופרים האחרון במשכנות שאננים ובעקבותיו התפתח מעין פולמוס בין א.ב. יהושע לרובי נמדר. בפסטיבל עצמו, לפי המדווח, תקף א.ב. יהושע, במסגרת שיחה עם הסופרת היהודית-אמריקאית, ניקול קראוס, את הקיום היהודי-אמריקאי כקיום חצוי ולא אותנטי, וכן הביע את אי התפעלותו מהספרות היהודית-אמריקאית של הדור הקודם (בלו, רות, מלמוד). במאמר שפרסם נמדר, שנטל חלק בפסטיבל אף הוא, ב"הארץ" הוא תקף את יהושע על תקיפותיו ועל "הפרדיגמה הציונית בן־גוריוניסטית שלה הוא מטיף". הקיום הישראלי אינה אפשרות הקיום היהודי היחיד, טען נמדר שאף חי בעצמו בחו"ל.

הוויכוח בין יהושע לנמדר עקרוני ועולה גם משתי היצירות (המוצלחות!) ששניהם פרסמו השנה. יהושע ב"ניצבת" חרד לגורל הישראליות המצטמקת אל מול הזהות היהודית. והוא רואה באופציה היהודית-אמריקאית אופציה יריבה. ואילו נמדר מציב כגיבור ראשי בספרו דמות של יהודי-אמריקאי שפוקדים אותו חזונות מהעבר והמיתוס היהודיים.

אבל צריך לזכור שמכיוון אחר נמדר ויהושע מצויים באותו מחנה. כי יסוד מרכזי שמבחין בין הזהות "הישראלית" לזהות "היהודית" הוא העברית. הישראליות קוממה את העברית והפכה אותה לשפה מודרנית, שפה שאותה לא דוברים כשפת-אם יהודי התפוצות. ספרו של נמדר, הכתוב בעברית משובחת ועשירה במיוחד, על אף נושאיו היהודיים הלא ישראליים המובהקים, הוא במובן זה ניצחון מובהק של התרבות הישראלית-עברית היקרה ללבו של יהושע.

על "לא תוכל לחזור הביתה", של תומס וולף, הוצאת "כרמל" (מאנגלית: עודד פלד)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

תומס וולף (1900 – 1938) היה אדם גבוה, בסביבות שני מטרים היה גובהו. ויש גם בפרוזה שלו הפרזה והיעדר חוש מידה מסוימים. זה לא הצמצום והדיוק והחיפוש אחר "המילה הנכונה" במסורת של פלובר. זאת מסורת (אמריקאית?) של שפע. ועם זאת, הפרוזה הזו ענקית גם במובן השני של המילה, לא רק הכמותי. ההתנודדות הזו בין תלונה על הגודש של הפרוזה שלו לבין הכרה בערכה למרות זאת, ליוותה את ההתקבלות של וולף מראשיתה ומסבירה גם – יחד עם מותו המוקדם – את העובדה שהוא מעט פחות מוכר יחסית לבני דורו הגדולים (פוקנר, פיצג'ראלד, המינגוויי), על אף שיש הרואים בו את הגדול שבחבורה המוכשרת הזו.

הקורא העברי יכול היה להתרשם משני רומני הענק הפרוסטיאניים של וולף, "הבט הביתה, מלאך" ו"על הזמן והנהר", שתרגם אהרן אמיר לפני כמה עשורים ("ספריית פועלים"). לא מזמן זכתה נובלה של וולף, "הנער האבוד", בתרגומו של עודד וולקשטיין, לתשומת לב ("זיקית"). כעת מובא בפני הקורא העברי הרומן הגדול האחרון של וולף, "לא תוכל לחזור הביתה", בתרגום מצוין של עודד פלד.

היעדר חוש המידה המוזכר של וולף אינו נוגע בעצם רק לצד הכמותי, כלומר להיותם של הרומנים שלו ארוכים ובזבזניים במילים. יש בוולף דבר מה אקסצנטרי, מעין חוסר נימוס או מהוקצעות או יכולת הסוואה. לא רק שהרומנים אוטוביוגרפיים לעילא, אלא שהם פולשים לצדדים לא מנומסים של החשיפה האוטוביוגרפית. "לא תוכל לחזור הביתה" מתמקד בתיאור חייו של הסופר ג'ורג' ובר מלפני פרסום הרומן הראשון שלו ועד אחרי הצלחת השני. בחלק הראשון ובר הוא צעיר אמריקאי בשלהי שנות העשרים שלו שרוצה להיות סופר. הוא מוציא לבסוף את ספרו סמוך לנפילת הבורסה ב-1929. ובר, ממש כמו וולף עצמו, בא ממקום קטן בדרום. הרומן שהוציא, שיש בו יסודות אוטוביוגרפיים, מרעיש את העיירה הדרומית שסבורה שבן העיירה בגד בהם בתארו אותם באופן שתיאר. ובר המום ממכתבי השטנה ומטלפוני השנאה שהוא מקבל. לא הייתה בכוונתו לפגוע כך באנשי עיירת הולדתו, שהוא מחבב אותם באמת ובתמים. כעת, כל זה קרה גם לוולף עצמו בעקבות פרסום "הבט הביתה, מלאך"! והיעדר חוש המידה שאני מדבר עליו נוגע לעובדה הקומית (שלא במכוון) שסופר מספר לנו בספר אוטוביוגרפי על כך שהוא נדהם שבספר אוטוביוגרפי אחר שלו הגיבו בני עירו בזעם על אופן תיאורם, תיאור שהוא כמובן ממשיך בו כעת, בספר שמתאר את תגובתם לתיאור הראשון. היעדר חוש המידה מתבטא כאן גם בתיאור לא מצוי של הצדדים הפחות מדוברים במלאכת הספרות, של אחורי הקלעים. למשל, יש כאן עיסוק נרחב ביחסים בין ג'ורג' הסופר לעורך שלו, פוקסהול אדוארדס (שמבוססים על יחסיו של וולף עם העורך האגדי, שאכן סייע רבות ליצירתו, מקסוול פרקינס). יש כאן דיון ישיר במניעים האגואיסטיים של הסופר שרוצה להיות סופר על מנת להיות מפורסם (לפעמים משתמש וולף בצורה הסובלימטיבית יותר של הרצון "לזכות בתהילה", אבל לעתים לא) ואף שחפץ פשוט בהצלחה כלכלית. יש כאן דיון מעט חסר חוש מידה בנשים ובגברים שנמשכו לג'ורג' אחר שהרומן הראשון שלו הצליח והוא הפך לחצי סלבריטאי. עוד כרוכה בבעיית חוסר המידה היעדר המיקוד של הרומן הזה. הוא עובר בין זירות ובין נימות-תיאור. למשל: בחלקו הוא סאטירה על בהלת הנדל"ן שקדמה למפולת הבורסה ב-1929, בחלקו ביקורת של הבוהמה הניו יורקית העשירה והתנהגותם של הסלון-קומוניסטים הניו יורקיים (רבים מהם יהודים), בחלקו הוא דיון עקרוני במעבר הדרמטי משנות העשרים העליזות לשנות השלושים הקודרות, בחלקו הוא רומן-אמן הדן במהות האמנות, בחלקו הוא התפרצויות ליריות, בחלקו יומן מסע על מסעו של ג'ורג' לאנגליה ולגרמניה (הנאצית!).

ולמרות כל זה זה רומן מלהיב ביותר! אכן, יש בו יסוד ענק. ולמה? ראשית, בגלל שטח הפנים העצום שהוא מכסה בצורה משכנעת, כלומר מעמיקה: הזירות החברתיות המוזכרות (של ניו יורק, מנהטן מחד גיסא וברוקלין מאידך גיסא, ושל העיירה הדרומית; של אנגליה, לונדון מחד גיסא והכפר האנגלי מאידך גיסא, ושל גרמניה בזמן המשחקים האולימפיים ב-1936). לאורך הרומן מתוארים גם בצורה משכנעת ומפורטת עשרות רבות של טיפוסים. ביניהם: דמות העורך המוזכרת, דמותו של סופר עטור תהילה שלוקח תחת חסותו את ובר (ומבוסס לדעתי על סינקלייר לואיס, שזכה בנובל ואף הזכיר את וולף בנאום הנובל שלו), מאהבתו היהודייה העשירה של ג'ורג', ספורטאי ממוצא אינדיאני בן עיירתו של ג'ורג' שהתפרסם ועבר לניו יורק גם הוא.

אבל נדמה לי, בעצם, שהרומן מלהיב כל כך לא למרות היעדר חוש המידה, אלא בגללו. ולא רק בגלל שמשום האקסצנטריות והכנות ואי החלקלקות נחשפים אזורי-נפש לא מדוברים בדרך כלל ולפיכך רעננים בספרות. אלא משום שהיעדר חוש המידה מעיד על איזו פנטיות וטוטליות של הסופר שרוצה לומר הכל, ובכל האופנים והכלים הספרותיים, ולומר הכל ללא מורא ובכנות מקסימאלית. הטוטאליות והפנטיות הללו של הספר, שמבקש להציג חיי אדם ואף עידנים היסטוריים ולאומים שונים במלוא המלאות האפשרית, קשור הדוקות לתמת האמן והאמנות שקיימת פה. וולף עצמו מנסה לקשר מעט במגושמות את המעבר של ג'ורג' מתפיסה רומנטית של האמן לתפיסתו כמשרת הציבור ו"האנשים הפשוטים" למעבר של אמריקה משנות העשרים האנוכיות לשנות השלושים המצפוניות. אבל הקשר הוא אולי פשוט יותר: האמן הוא מי שרוצה להיות טיטאן. האמן הוא המגלומן המקסים שרוצה לומר הכל על העולם. ואכן, עולם ומלואו עוברים כאן לפנינו כשהם מסוננים דרך תודעת האמן.

אולי האקסצנטריות הזו הופכת את הרומן הכביר הזה ל"ספר לסופרים". ואולי לא רק למי שהינם כבר סופרים. כי ההתלהבות של הספר למלאכת הספרות מדבקת. הספר הזה עושה חשק גדול להיות סופר.

על אנה אנקוויסט

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"קונטרפונקט" ("הספרייה החדשה"; מהולנדית: רן הכהן) ראה אור במקור ב-2008. הספר נכתב אחרי אסון נורא שפקד את המחברת. ב-2001 דרסה משאית למוות את בתה. את המידע הזה אני שואב מהכריכה האחורית, אבל הספר עצמו כמו שולח את הקורא אל מחוצה לו, מסמן לו שמדובר בטקסט אוטוביוגרפי ולא בטקסט ספרותי מן המניין. גיבורתו מכונה "האשה" או "האם": "האשה נקראה פשוט 'אשה', ואפשר גם 'אם'. היו בעיות של נקיבה בשם". המשפט החידתי מעט הזה, המופיע בפתיחה, כמו אומר: זוהי כתיבה אוטוביוגרפית, אבל איני רוצה לומר זאת במפורש, לנקוב בשמי. היצירה מספרת על "האשה" המוזכרת המנגנת את היצירה הקלאסית "וואריאציות גולדברג" של באך. הספר נחלק לחלקים בעקבות היצירה הזו, המחולקת בעצמה ל-30 חלקים, "וריאציות". בכל וריאציה מסופר לנו דבר מה על המקטע הנוכחי ביצירה, או על הפרשנות הנכונה שלו, או דבר מה מחייו של המלחין הגדול, ובצד זה רסיס זיכרון או אנקדוטה מחיי הבת (חופשות משפחתיות, חיי העבודה שהיא התחילה בהם לאחר האוניברסיטה, יחסיה עם חברות וחברים ועוד). "האשה" כורכת את הווריאציה הספציפית שבה היא נתונה בזיכרון הספציפי מהבת שעולה במוחה. הקורא מנחש עד מהרה שמדובר בעיבוד אבל של האם בעזרת היצירה, בהעלאת זכרה של הבת בעזרת היצירה.

הבעיה הגדולה של "קונטרפונקט" – וזו בעיה שיש לה השלכות תיאורטיות מרתקות, בייחוד בזמננו – היא שהקריאה ברומן מסתמכת בחלקה על המידע החוץ-ספרותי המוזכר. חשוב לומר: אין הכוונה חלילה שאנקוויסט היא ציניקנית, שמערבת בין חייה האישיים לבין יצירתה על מנת "לקדם את עצמה", באופן שמוכר לנו ממחוזותינו הטלוויזיוניים. אלא שפשוט באופן כמעט בלתי נמנע, למרות הכוונות הטהורות ביותר, יצירה מהסוג הזה בונה על "תנופה" חוץ ספרותית, על אהדה מראש אצל קהל הקוראים שלא "הורווחה" בתחומה של היצירה הספרותית עצמה, אלא בתחום אירוע המדיה שהספר הוא רק חלק ממנו. מכיוון שאנחנו מצויים בתקופה שאנחנו יודעים רבות על חייהם של סופרים, שספרים מרכזיים יוצאים לאור בלוויית ראיון עם הסופר וכו' (על הומירוס, למשל, איננו יודעים כמעט כלום) – מעניין לראות כיצד ההסתמכות הזו על אירוע אמיתי שהמידע עליו ניתן מחוץ לכותלי הרומן אינה מחזקת את האימפקט שלו ואת תחושת "האמיתיות" שלו, אלא דווקא מחלישה אותו! מדוע זה כך? מדוע אנו מתקשים להתמסר כליל ליצירה כשמידע חוץ-ספרותי חודר אליה – זו סוגיה תאורטית סבוכה, אבל כזו שקשורה ללבה של חוויית הקריאה כחוויה פרטית אך שברירית, שניתן להרוס את קסמה בקלות באמצעות חדירה של "המציאות" החיצונית לבין כתליה. (נדמה לי, אומר בקיצור, שהבעיה מתחילה ברגע שישנו עירוב שעטנזי עמום של המציאות האוטוביוגרפית ביצירה בדויה, כלומר ברגע שבו לא תחומים מספיק הגבולות שבין הבדיה למציאות, ברגע שזו לא אוטוביוגרפיה גלויה או רומן מוצהר).

הבעיה הזו נוכחת גם בכל החלק שעוסק באמנות של באך. מלבד זה שהחלק הזה סובל ממקצועיות יתר, הוא עתיר מונחים וידע מוזיקליים לא טריוויאליים, שמרחיקה את הקורא ההדיוט, ומלבד זה שהחלק הזה נסמך גם הוא על מידע ביוגרפי שאנו יודעים עליו מחוץ לכותלי היצירה ("אנה אנקוויסט – מספרת, משוררת, פסיכואנליטיקאית, בעלת הכשרה של פסנתרנית קלאסית"), הרי שגם הקטע הזה כמו נסמך על התלהבות ונכונות שנביא "מהבית", ולא שנשאב מהספר עצמו. הפעם הרוח הגבית שאנו אמורים להביא אל ההפלגה בקריאה אינה כזו שנובעת מאמפטיה לאסון נורא של מות ילד, אלא להזדהות עם קדושתה כביכול של האמנות, להתמוגגות מהאנינות התרבותית שמפגין הספר.

ייתכן שקורא שבקיא ממני במוזיקה קלאסית ימצא עניין רב יותר בספר. אבל אני בספק. "האשה" (והמחברת באמצעותה) מזכירה אגב אורחא את הרומן "הטובע" של תומאס ברנהרד שעוסק גם הוא ביצירה הזו של באך. והנה שם בורותי לא הפריעה לי בקריאה. ברנהרד אינו סומך על התלהבות לבאך שאתה מביא מ"הבית", אלא יוצר את האש והסערה והקדחתנות בתוך הספר עצמו. הוא לא מבקש להפליג על כנפי יצירת מופת קלאסית, אלא יוצר ספרות חריפה ומלאת תנופה בכוחות עצמו. הוא לא בורגני כבד ומכובד, הוא פרא אדם מיואש. מלבד זאת, אני משער שגם לו הייתה הסופרת עוסקת בדבר מה שאני מבין בו מעט יותר – נניח הייתה כותבת מסות קצרות על קריאה בספר "איוב" ומשדכת אותן לזיכרונות מבתה – והייתה עושה זאת באופן דומה לאופן שהיא עושה זאת כאן, גם אז הייתי מבקר את החיבור המאולץ בין פרקים ספציפיים מספר "איוב" לאנקדוטות שונות מחיי הבת, גם אז הייתי מסויג מהשידוך בין המסאי לרסיסי הפרוזה הסיפוריים, גם אז הייתי חשדני כלפי היעזרות ברוחן של יצירות מופת של הרוח על מנת ללבות את אש היצירה הפרטית החדשה.

נדמה לי שלו הספר היה מכיל רק את האנקדוטות על הבת – חלקן מדויקות, צורבות, כאובות, מכמירות לב – בלי ההסתייעות בבאך, התוצאה הייתה יצירה טובה בהרבה, ישירה, כאובה ולא יומרנית. נדמה לי עוד שביסודו של דבר זו יצירה פרטית מאד של אם המקוננת על אבדן, ובמובן זה היא קורעת לב, אבל אין זו יצירת ספרות בשלה.

התוודעתי לרוב ספריה של אנה אנקוויסט שראו אור בעברית לאחרונה ובסדר הפוך. כך שבסמוך לספר הנוכחי עיינתי גם ב"הסוד" ("הספרייה החדשה", מהולנדית: רן הכהן), אחד מספריה הקודמים. והנה שם אותה בעיה: איזו הסתמכות על אהדה שמביא אתו הקורא בזכות המוזיקה הקדושה, איזו אהדה שמביא איתו הקורא "מהבית" לגורלם המר של יהודי הולנד, לגורלם של מונגולואידים ועוד.

וכך ניצבתי לפני "יצירת המופת" ("הספרייה החדשה", מהולנדית: רן הכהן), ספר הביכורים שלה, שכבר שמו לא בישר טובות: עוד ספר המתמוגג מכוחה של האמנות? עוד סופרת שכותבת קיטש לגבוהי-מצח כביכול? אלא שהרומן הזה, שראה אור במקור ב-1994, התגלה כהיפוך גמור של הבאים אחריו, כפנינת פרוזה יקרת ערך ולמעשה כאחד הרומנים הבולטים של שנות התשעים. "יצירת המופת" היא רומן סאטירי, מצחיק מאד פעמים רבות, רומן שהפאתוס לא בדיוק ממנו והלאה אלא שהוא גם ארצי מאד, יצרי מאד, מדייק בפרטים מאד. והגם שגם הוא עוסק בחלק מרכזי שלו באבדן ילדים – נקודה מצמררת בהתחשב בכך שהוא נכתב לפני מותה של בתה של אנקוויסט – הרי שבניגוד ל"קונטרפונקט", זה רומן חי מאד.

קצר

"חיים רק פעם אחת" – הוא תירוץ לבהילות. לרוב, בהילות יצרית ("אכול ושתֹה כי מחר נמות"). חיים פעם אחת, ותכף הרי נמות, אז יש להספיק ככל שניתן, כמה שיותר וכמה שיותר מהר!

אבל "חיים רק פעם אחת" יכול להיות תירוץ לאפאטיות ונרפות. איזה עסק גדול עושים הנהנתנים האלה מהחיים! כולה שבעים שמונים שנה מסכנות! בשביל זה אני לא קם מהמיטה. תבואו להעיר אותי כשתדברו באלפים רצופים, או שתדברו איתי על כמה וכמה גלגולים של שבעים שמונים שנה! אני חי רק פעם אחת והחיים האלה הם גם קצרים – עדיף בפרק הזמן הזה לא להסתכן בכאבים הרבה יותר מאשר לרדוף תענוגות.

הגישה הזו, האחרונה – "חיים רק פעם אחת" אז למה לי לעשות עניין מאכילה ושתייה שלא תימשך לנצח, כי הרי מחר נמות – זו נדמית לי הצייטגייסט כעת.