הערה על "מדינת תל אביב"

שומר נפשו ירחק מעיסוק תדיר בפוליטיקה הישראלית. שומר נפשו ירחק מקלישאות, קלישאות-שכנגד, היסטריה, סילופים, נצחנות, שיחות חולין מתוזמרות מלמעלה על ידי חרושת החדשות וכו'. 90 אחוז מהשיחה הציבורית שלנו היא פוליטית – וזה אולי ניצחונה העגום ביותר של המציאות הישראלית על חיי וחירות הרוח הישראליים. לית אתר פנוי מיניה, מהאקטואליה.

ובכל זאת, הערה אחת אני רוצה להעיר, וכמעט שאיני יכול להימנע מלהעיר מתוקף מקצועי כמבקר ספרות, שתמורת הון העתק וכבוד המלכים שנופלים בחלקי מחייב אותי גם להצביע על הטקסטים הטובים ביותר שקראתי השנה.
כי הרי תפקידה של הביקורת, כהגדרתו הרלוונטית מאי פעם של מתיו ארנולד, היא להביא לידיעת הציבור את "הטוב ביותר שנכתב ושנחשב בעולם" (רלוונטית מאי פעם בגין ים המלל הטריביאלי, הבנאלי, הצעקני, הנרקיסיסטי שאנו טובעים בו, בכל אמצעי התקשורת המטמטמים שמקיפים אותנו, מפייסבוק ועד ערוץ 2).

אז, לטעמי, אחד הטקסטים העקרוניים ביותר שנתקלתי בהם בשנה האחרונה בארץ הוא הטקסט שכתב רוגל אלפר במדור הדעות של "הארץ" בעקבות הפיגוע בתל אביב בינואר השנה. אני לא יודע אם אלפר עצמו מודע לכך שהטקסט הזה משמעותי יותר מאחרים בקורפוס שלו, לבטח לטעמי משמעותי יותר מהמאמרים ההיסטריים והמעצבנים שהוא מפרסם מדי פעם בחודשים האחרונים, שמייצגים את השמאל הישראלי בפאזה הנוכחית, הפאזה הילדותית, המתריסה והלא מצודדת שלו. אבל זה היה טקסט אחר, זה היה טקסט גדול ועקרוני, לטעמי.

אלפר כתב כיצד הגיבה הבועה התל אביבית – לא זו של העשירים במגדלים, אלא זו המעמד-בינונית, הבורגנית-בוהמיינית – לפיגוע שאירע בלב ליבתה בינואר השנה, פיגוע הדקירה באוטובוס.

כך נפתח המאמר וזוהי "הבועה" המדוברת:

"כשנכנסתי ביום רביעי בשמונה בבוקר לבית הקפה ליד בית הספר של בתי היו פניו של בועז, הבעלים, מודאגות כרגיל. חשבתי שהוא שוב מוטרד מכך שברגע שמתפזר גל ההורים שליוו את ילדיהם לכיתות, אין לו מספיק לקוחות. אבל הפעם היה מדובר בעניין אחר. "היה פיגוע", הוא אמר, "ליד 'התחתית'". בועז שותף גם ב"התחתית", בית קפה שכונתי ליד צומת מעריב, שנהפך למוסד חברתי בעיר, מעין "כסית" עכשווית. הוא אחד מסמליה התרבותיים של תל אביב. לטוב ולרע, הוא מייצג משהו מרוח התל אביביות העכשווית.

הוא מוקף בשכונה של משפחות מרכז תל אביביות מהזן שמזוהה עם הליברליות, השמאלנות והחילוניות של העיר. שכונה של משפחות חד־הוריות, חד־מיניות, סטרייטיות וחרדיות. כולם חיים בהרמוניה. אלה לא אנשי המגדלים האמידים שיעברו למיזמים המפלצתיים, שקמים על חורבות השוק הסיטונאי. זה ממש לב לבה של מה שנהוג לכנות הבועה התל אביבית. בית הספר לאמנויות השוכן כאן מעניק לנו איזה נופך אליטיסטי. יש כאן המון כלבים. יש יותר מדי צואת כלבים על המדרכות. זה מעצבן. מזה מתעצבנים פה".

וזוהי התגובה של "הבועה" לפיגוע:

"כשהגעתי לזירת הפיגוע ברחוב לינקולן כבר הסתלקו כל הניידות והאמבולנסים. לא היתה שם שום התגודדות. התנועה זרמה כסדרה. אף אחד לא הפגין. לא הניפו שלטי "מוות לערבים". לא צעקו שכהנא צדק. כלום. בצהריים יצאתי להסתובב. לא היה זכר לפיגוע. הוא כאילו לא קרה. בגינת קרית ספר הסמוכה ישבו אמהות עם תינוקות ונהנו מהשמש החורפית. ילדים עם ילקוטים חזרו מבית הספר בחבורות ודיברו על מה שהם מדברים, אבל לא על הפיגוע. בקרנות הרחוב, במכולת השכונתית וברחבה שליד הירקן לא נאספו תושבים מודאגים בחבורות כדי לאוורר את חרדותיהם, לצקצק בלשונם, לשאול מה יהיה ולהלין על המצב.

בשעת בין ערביים נראה הפיגוע רחוק, רחוק מאוד. אנשים לא צעדו שלובי זרועות ברחוב לינקולן. לא התקיימה עצרת מחאה בדרישה שהממשלה והעירייה ינקטו יד קשה כלפי הערבים ויסלקו אותם ממטבחי בתי הקפה. לא ביקשנו שכל עם ישראל יזדהה אתנו ויתפלל אתנו ויחבק אותנו. כנופיות של בני נוער לא הסתובבו ברחובות עם אלות וחיפשו ערבים לנקום בהם, ולא דהרו ליפו על אופניים חשמליים. מקסימום מישהי העירה שעוד פיגוע אחד כזה מסדר לבנימין נתניהו עוד כהונה כראש ממשלה, וגם זה נאמר בחצי חיוך מריר. לא שטיפחנו ציפיות למשהו אחר.

השכונה שלי הפסידה בקרב על שפיות המדינה, אבל ניצחה את הטרור".

כעת, למה זה מאמר עקרוני לדעתי?

האופציה הישראלית התל אביבית מצויה במצור, היא אופציה מיעוטית בישראל. בזה אין חדש.

אבל המצור הוא גם פנימי. כלומר, יש תחושה שהאופציה הליברלית-חילונית-שמאלנית שמייצגת תל אביב נכשלה גם כישלון פנימי, לא רק הפכה למיעוט ביחס לעולם הישראלי שסביבה. ואני חושב שאכן היא נכשלה כישלון פנימי בכמה עניינים מהותיים (בראש ובראשונה בחוסר הודאה בכך שהימין צדק לפחות בדבר אחד: הסכסוך עם הפלשתינים יותר עיקש ומסובך מכפי שחשבנו בעידן "המזרח התיכון החדש").

אבל באופן עמוק עוד יותר יש תחושה אצל הלא אטומים בינינו שהאופציה הליברלית-החילונית-השמאלנית כשלה ברובד אינטימי יותר. יש איזה היעדר ביטחון עצמי לא ממש מדובר ביחס לאופציה התל אביבית, שתחושת המיעוטיות החיצונית רק מחריפה אבל לא גרמה לו מלכתחילה. וזה תוכנו של הערעור הפנימי: האם בהעמידה את האדם היחיד במרכז עודדה האופציה הזו את הנרקיסיזם הילדותי שאנחנו רואים מכל עבר, על המסך ובחיים עצמם? האלהת האני הפרטי הקטן על פני כל השאר, העולם של תוכניות הרכילות והריאליטי, היא אולי התוצאה הפתטית של החזון הליברלי, תל אביבים שקועים בעצמם – אנחנו וחברינו – הם אולי הבשורה הגדולה (במירכאות כפולות ומכופלות, כמו שאמרו מורינו ביסודי) של החזון הזה.

ההיסטריה הפוריטנית שתוקפת את תל אביב בשנים האחרונות (פונדמנטליזם פמיניסטי, טבעוני, מזרחי, אנטי-קפיטליסטי וכו' – ואין לי התנגדות, לכל היותר ויכוח לעתים, עם הגילומים הלא פונדמנטליסטים של התופעות הנ"ל, אבל יש לי בהחלט רתיעה מהקיצוניות שבה המגמות הללו מתבטאות לעתים) נובעת גם מתחושת האשם שהאופציה הליברלית-האינדיבידואליסטית אינה תקפה יותר, היא רקובה, אטומה, "מיושנת" וכו'.

והמאמר של אלפר חשוב כי הוא מכיר בזה. הוא מכיר בקטנוניות הנרקיסיסטית של החזון הליברלי, גם אם לא ממש במפורש. אלא שהוא חושף את החלק הטוב של הנרקיסיזם הזה, את הגדולה של אספקט מסוים וחשוב שלו.

הנרקיסיסט אכן שקוע בעצמו לגמרי, אבל לכן הוא לא נופל טרף קל להזיות פוליטיות ולנחמות אידאולוגיות מפוקפקות. הוא לא מתנחם על שבריריות הקיום שלו ושל האמביציות שלו במין אחווה קולקטיבית לא כנה, הוא לא מפצה על תסכוליו האישיים בשנאה לאומנית, הוא לא מרווה את חסכיו בדביקות לאומית ולאומנית.

זה הצד ההרואי של הנרקיסיזם. הוא לא מוכן לקבל תחליפים לסיפוק האגו הפרטי. ולכן הוא דוחה כל נטייה קולקטיביסטית, קל וחומר סמי-פאשיסטית.

הפיגועים הם הפרעה בשבילו, מטרד – לא הזדמנות לשכוח את עצמו ולהיסחף באיזה זרם כללי של אחדות לשעה ושנאה לשעתיים.
הניצחון שלו על הפיגועים מתבטא בחזרה מהירה לשגרה – שגרת חייו הקטנים, או הזיות הגרנדיוזיוּת הפרטיות שלו, זה לא משנה בהקשר הזה.

מדינת תל אביב היא לפעמים קטנונית, אנוכית, שטחית, אופנתית, מגוחכת, מכחישנית-מציאות, יהירה (ולא תמיד עם סיבה מוצדקת, ואולי אין סיבה מוצדקת ליהירות), אדישה מצד אחד ועסוקה בעצמה באופן מעורר רתיעה מצד שני.

אבל –

אבל היא מסרבת, בדיוק משום כך, לכל מיני תחליפים מסוכנים למילוי הריקנות הפרטית: ללאומנות, לדת קודרת וצחיחה, להרואיות ותשוקת-מוות שנובעות מתסבוך וחוסר סיפוק אישיים, לשנאה קולקטיבית.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • avivitmishmari  On אפריל 5, 2015 at 1:54 PM

    שלום אריק. מפתח מסוים מצוי במשפט "לא ביקשנו שכל עם ישראל יזדהה אתנו ויתפלל אתנו ויחבק אותנו". יש כאן התנערות מהצורך לחוש סולידריות. כך שלמעשה הצד השני של הנרקיסיזם הוא חוסר סולידריות מובנה.
    לינץ' הוא הצורה האיומה ביותר של קתרזיס המונים, ויש לה גם צדדים פאשיסטיים לרוב. אבל לקתרזיס המונים יש גם צורות חיוביות ומרגשות. לי יש תחושה שהחוגים הנ"ל (שאני שוכנת בתוכם) יעשו הרבה כדי לא לחוות קתרזיס ציבורי בשום דרך שקשורה לפיגוע או להדגשת לאומיותם/יהדותם.
    ובעצם אולי לא זו הדיכוטומיה – אולי הסירוב הוא להרגיש קתרזיס שאינו לעומתי. כלומר, מעדיפים להזדכך קולקטיבית בהפגנה, נניח, אבל מסרבים לא לפלוט אמירות כמו "בישראל, מי שנפצע בפיגוע תמיד עוזרים לו" (למען האמת זה סחי לגמרי לומר דברים כאלה, ולכן מוקצה מלכתחילה).

    • נון  On אפריל 7, 2015 at 12:38 AM

      אביבית, מעולם לא היית חלק מהחוגים האלו. היית חלק מהמעגלים ההיקפיים שרוצים להתקרב כמה שיותר למרכז, ולא יכולים ולא יוכלו. כוחה של עיר, כל עיר , תל אביב או ניו יורק או לונדון, הם ליבה צרה ומעגלים ששואפים ולא יכולים להגיע אליה. ההיסטריה הפוריטנית שתוקפת את תל אביב בשנים האחרונות (פונדמנטליזם פמיניסטי, טבעוני, מזרחי, אנטי-קפיטליסטי) היא ההיסטריה של קבוצת הליבה הזו, בעודם לוקחים לה את הכוח. מי? אנשים כרה"מ נתניהו וחברו שלדון אדלסון, בדרך לרסק את המערכת ברחוב שוקן ואחרי ריסוק את המערכת (הקודמת) בצומת מעריב. יש ביטויים אותנטיים של כעס ומירמור, והם מוצאים פורקן במאבק הפמיניסטי, הטבעוני והמזרחי, אבל זו לא הכתובת הנכונה על המכתבים. ואת ואני, כולנו, יודעים את זה.

      • avivitmishmari  On אפריל 8, 2015 at 4:14 PM

        איפה ראית התיימרות שלי להיות חלק מהחוגים הללו? כתבתי "אני שוכנת בתוכם" ולא סתם ניסחתי כך.

        לגבי "את ואני, כולנו" – בהיותך אלמוני לא הבנתי מי זה "כולנו", אבל שיהיה.

  • avivitmishmari  On אפריל 5, 2015 at 1:56 PM

    (יצאה לי שלילה כפולה במשפט על הקתרזיס הציבורי, אבל אני מניחה שכוונתי מובנת – יעשו הכל כדי לא לחוות קתרזיס כזה בדרך שקשורה וגו').

  • אריק גלסנר  On אפריל 5, 2015 at 3:13 PM

    אביבית, תודה על הערותייך. וחג שמח ואביבי לך!

  • אוהד  On אפריל 5, 2015 at 4:19 PM

    תודה על טקסט מעניין ומעורר מחשבה. שתי הערות שעלו לי בעקבות הקריאה: הראשונה- לדעתי,ה'תל אביביות' מהסוג עליה אתה מדבר (ובתוכה גם אני יושב וכו') אינה חפה מקולקטיביזם כלל וכלל, והצרכים והסיפוקים האישיים אחריהן היא רודפת מוכתבים על ידי חרושת התרבות התל אביבית- החל מהטעם האמנותי וכלה בדעות פוליטיות. ההערה השנייה והיותר עקרונית שלי היא זו: אתה מצייר תמונת מצב דיכוטומית של 'או או'- כלומר, או נרקיסיזם או קולקטיביזם (סמי) פשיסטי. לטעמי, מנעד הבחירה הוא רחב הרבה יותר ועליו יש לשים את הדגש אם רוצים אנו לאפשר צמיחתן של אופציות נוספות, שפויות ובריאות יותר מהשתיים שהזכרת.
    חג שמח.

  • אריק גלסנר  On אפריל 5, 2015 at 6:04 PM

    שלום אוהד, תודה על הערותיך.

  • orentsur  On אפריל 5, 2015 at 10:45 PM

    תל אביב של אלפר לא נצחה את הטרור אלא מתבשמת ב"ניצחון" אותו מספקים לה השב"כ ושאר גופי הביטחון אותם הם מקפידים לגנות. חלילה חלילה אם היה פיגוע משמעותי יותר מדקירה יחידה באוטובוס, שלא לומר סדרת פיגועים וגם הבורגנות (לקרוא לזה בוהמייניות זה מצחיק) ההיסטרית של התחתית לא תתעלם מהפיגוע ומהמצב הפוליטי.
    הניצחון של אלפר שמתבטא ב"לא ביקשנו שכל עם ישראל יזדהה אתנו ויתפלל אתנו ויחבק אותנו" לא רק שהוא מעיד על היעדר סולידריות, כמו שהעירה אביבה, הוא ניצחון של מי שכלל לא מבין תחושות של אמהות (ואבות) שילדיהן נעדרים, נחטפו וכנראה יירצחו. בניסיון ההקבלה הזו יש הרבה יותר מחוסר סולידריות. יש חוסר הבנה בסיסי של המציאות – חוסר הבנה שמציץ מכל טור יומרני של אלפר.

  • נ.  On אפריל 8, 2015 at 5:38 AM

    מה שקופץ לי לעיניים בטקסט הזה הוא קודם כל איזה ניסיון של הבועה התלאביבית להגדיר את עצמה דרך השלילה. אנחנו לא עשינו ככה, ולא עשינו ככה, ולא עשינו ככה… יש הנחה, קודם כל, שבכל פיגוע מחוץ לתל אביב אנשים עושים את כל הדברים שתוארו (הנחה מאוד מכלילה ובכלל לא מובנת מאליה), ויש הנחה ש'אנחנו' – התל אביבים – נעלים כי אנחנו לא עושים כל מיני דברים. לשאלה: אז מה 'אנחנו' כן עושים? (כי להשתבח במה שלא עשית נשמע כמו התחלה. מה כן עשית?) התשובה המשתמעת היא: כלום, ובזה גדולתנו. נראה לי מעורר מחשבה ההנחה שאפשר או לעשות את כל הדברים המתוארים בנימת זלזול (לטחון את האירוע, לשקוע ברחמים עצמיים, לצאת בהפגנות שנאה נגד ערבים וכו' – בקיצור, אותם דברים שהדובר מניח שאנשי הפריפריה תמיד עושים) או לשתוק ולהפגין איפוק נאצל – ואין אף דבר אחר, אקטיבי יותר אך לא אחד מאותם 'מעשי פריפריה' בזויים, שניתן לעשות.

  • אריק גלסנר  On אפריל 8, 2015 at 7:38 AM

    ישבתגובות למעלה ניסוחים מוקצנים וכמה שפשוט לא מקובלים עלי גם בויכוח. אפשר לנסח טיעון נגד דבריו של אלפר או דבריי בלי גלישה לתיאוריות קונספירציה (קיצוניות), היעלבות ממסכת מבט, או זעם עיוור ופוגעני (וניסוח כזה אינו מקובל עלי: "הוא ניצחון של מי שכלל לא מבין תחושות של אמהות (ואבות) שילדיהן נעדרים, נחטפו וכנראה יירצחו"(

    אפשר להתווכח עם כבוד הדדי.

    • אורן  On אפריל 8, 2015 at 4:38 PM

      באמת שלא הבנתי על מה יצא הקצף בניסוח שלי (קונספירציה? היעלבות? זעם עיוור ופוגעני?) כשכתבתי שההשוואה שבו היא לא רק ילדותית אלא גם חסרת אמפתיה והבנה. אבל יאללה, אם לא אהבת את הניסוח אז פשוט אדבוק במילים שלך: ואומר שהרשימה של אלפר היא רק עוד אחת בין "המאמרים ההיסטריים והמעצבנים שהוא מפרסם מדי פעם בחודשים האחרונים, שמייצגים את השמאל הישראלי בפאזה הנוכחית, הפאזה הילדותית, המתריסה והלא מצודדת שלו".

  • דוד  On אפריל 8, 2015 at 9:21 AM

    אריק, אם נשים רגע בצד את הניסוחים של המגיב אורן צור, אני חושב שהוא נוגע בנקודה המבהירה, לטעמי, את גודל הפספוס במאמר שלך. מי שבאמת נלחם יום יום בטרור אלה הן זרועות הביטחון, שאת פעולותיהן התל אביבי הסטראוטיפי מבקש להדחיק. הוא יודע שהוא יכול להסתובב בגן שעשועים עם ילדיו מבלי לחשוש למפגעים אשר יצוצו חדשות לבקרים (ועובדה, האירוע הזה הוא די יוצא דופן יחסית בשנים האחרונות) כיוון שיש מי ששומר עליו, אבל הוא לא אוהב את אותה שמירה. השב"כ ואולי גם יחידות מסוימות בצה"ל אינן נתפסות בעיניו כשלו. הוא מרוחק מהגופים הללו כי הם מייצגים עבורו את הכיבוש אליו הוא מתנגד. לכן הוא לא ייצא בדרישה כלפי צה"ל לכסח את המחבלים. יתרה מזאת, לו היו בשכונה הזו מפגינים כנד הטרור וכנגד אוזלת ידה של הממשלה, הם היו יורים לעצמם כדור ברגל כי או אז היו משחקים לידי הימין הביטחוניסטי. למעשה, השמאל התל אביבי בפינה בו אין לו למי להתלונן במצב כזה. בכך הוא שונה מנהנתן הדוניסט בבירה אירופאית מערבית. כי אותו אירופאי רואה בכוחות הביטחון גוף אשר אמור לנקות את הזירה מכל מי שימנע ממנו ליהנות ולממש את עצמו ואילו התל אביבי, דווקא כי יש לו תודעה פוליטית ודווקא כי אכפת לו, אינו שם את עצמו באותו צד של אותם גופים, אשר פועלים גם למטרה בה הוא אינו מאמין, הנצחת הכיבוש. השמאלנות של התל אביבי אינו משול לקטנוניות, היא מרידה בסוג הקולקטיביזם הנתפס בעיניו כלאומני.

    • נ.  On אפריל 8, 2015 at 9:41 AM

      דוד, ובהשך לזה אפשר גם לשאול את השאלה, מדוע, למשל, לא יצא השמאל התל אביבי – בתגובה לפיגוע – בקריאה לפעול במהרה לסיום הכיבוש / להגעה להסכם מדיני, כפי שעשו במהלך קמפיין הבחירות האחרון נשות "נשים עושות שלום"? הרי עקרונית, גם זו תגובה אפשרית מלבד הפגנת הסתה לאומנית נגד ערבים או לחילופין התנהגות כאילו לא קרה דבר. תגובת השתיקה המוחלטת שמתאר אלפר מעלה את השאלה האם אותו מילייה שהוא מתאר מרגיש שאין לו אפשרות לצאת בקריאה ברורה אחרת, שהוא מפחד לעשות את זה – או שגם הוא לא מאמין בכלל באפשרות אחרת פרט למצב הקיים, ולכן הוא שותק (ואם זה כך, אז הוא כנראה באמת נמצא באותה פינה משתקת שתיארת עכשיו.)

      • דוד  On אפריל 8, 2015 at 2:34 PM

        המצב בו השמאל נמצא אינו דיכוטומי כפי שתיארת, כי השמאל בארץ רחוק מלהיות נאיבי. הוא יודע שהפגנה בעד הסכם כתגובה למעשה דקירה תציג אותו באור מגוחך ויתרה מזאת, השמאל מבין את מה שאריק כתב- שהסכסוך הרבה יותר מורכב ולכן גם הסדר לא מבטיח את הפסקת מעשי הטרור. השמאל בארץ למעשה אינו ממש שמאל ריאלי, במובן שהוא טוען שצריך לנהוג באופן זה או אחר כדי לשפר את המציאות, אלא הוא שמאל מוסרי- טענתו שהכיבוש לא מוסרי ועל כן עליו להיפסק, גם אם כלל לא ברור שיביא לסיום הסכסוך. על כן אין לו על מה להפגין בעקבות פיגוע דקירה ולכן "הניצחון" אותו מתאר אלפר אינו ניצחון בשום היבט או מימד

      • נ.  On אפריל 8, 2015 at 3:02 PM

        דור, אני מגיבה לך כאן כי משום מה המערכת לא נותנת לי אופציה להגיב לתגובה האחרונה שלך. לשמאל בישראל יש – או לפחות, היו – טיעונים פרגמטיים בזכות הסדר מדיני, מעבר לטיעון המוסרי. אני זוכרת אותם יפה ממערכות בחירות קודמות ושומעת אותם מדי פעם גם כיום אוף רקורד. בשנים האחרונות הם די הושתקו, ובמערכת הבחירות האחרונה הדיבור של השמאל ה"ממוסד" (זה שמנסה, בין השאר, לקרוץ לאנשים דרך "המחנה הציוני") סבב באופן כמעט מוחלט סביב הנושא הכלכלי. זה גול עצמי של השמאל, כי בסופו של דבר נראה שאי אפשר להתייחס לבעיות של ישראל תוך התעלמות מוחלטת מהנושא המדיני, זה לא עובד. יש כאן איזו פטרונות – מעין חשיבה של "כך לא נתפוס את השלטון, אלה ממילא לא יבינו, נשבה את לבם במשהו אחר" או משהו כזה. זו טעות בשני מישורים: במישור הפרקטי, משום שזה נתפס בדיוק כך: "כנראה אין להם מה להגיד חוץ מ'הכיבוש זה פויה'; ובמישור אחר, זה בלבול של מטרה ואמצעי. תפיסת השלטון אמורה להיות אמצעי ולא מטרה, וזו הקללה של מפלגת העבודה הקלאסית שהיא שוכחת את זה שוב ושוב.

        "להיראות באור מגוחך" זה לא דבר שצריך לעצור אנשים שמאמינים בצדקת דרכם וחשוב להם לכוון את החברה שבה הם חיים למקום שהם מאמינים שהוא טוב יותר. בטח לא בחברה דמוקרטית שבה אנשים מעורבים. אדם שבאמת רוצה לשנות צריך להביא בחשבון שיהיו שיגחכו עליו. כמובן שקל מאוד לומר את זה, אבל זה כך. מי שנמנע מלומר את דברו רק כדי לא להישמע מגוחך סובל מחוסר ביטחון עצמי. ה"ניצחון" אותו מתאר אלפר הוא אכן לא ניצחון בשום מימד. לדעתי זה לא בגלל שלא יכול להיות שום היגיון בתפיסת העולם של השמאל, אלא בגלל שמי שמשתבח בזה ששתק, אין לו שום פעולה להשתבח בה.

  • נ.  On אפריל 8, 2015 at 9:32 AM

    אם התכוונת גם אלי (למרות שלא ציטטת מתוך תגובתי) – אני לא רואה בדבריי תיאוריית קונספירציה, בוודאי שלא קיצונית. העברתי תחושה שעולה לי בצורה ברורה מהטקסט של אלפר, נימקתי למה קיבלתי את התחושה הזאת והעליתי תהיות לגבי משמעות הדבר. מכיוון שפתחת בסוג של ניסיון לניתוח פסיכולוגי-חברתי (ככה ראיתי את זה), המשכתי ברובד הזה. אם נראה לך שהתחושה שלי לגבי הטקסט של אלפר היא תלושה לגמרי, אני אשמח להמשיך לנהל איתך את הדיון ולקרוא מה אתה חושב בעניין.

    בכל מקרה, לא היה בהודעה שלי שום כוונה לבטא עלבון (אין לי סיבה מיוחדת להיעלב אישית או שבטית, באמת שלא), זעם או חוסר כבוד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: