על "החוחית", של דונה טארט, הוצאת "מודן" (מאנגלית: קטיה בנוביץ'), 838 עמ'

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

מכל הספרים בעולם הזכירה לי הקריאה ב"החוחית" את הקריאה מלפני כמה חודשים ב"קו המלח" של יובל שמעוני. אין שום קשר בין האדפטציה למאה ה-21 של הרומן הויקטוריאני-דיקנסיאני אצל דונה טארט והרומן הריאליסטי הרב דורי הקודר של יובל שמעוני מלבד שתי תכונות. הראשונה היא שטחית מאד, כביכול. האורך. ספרה של טארט מכיל 839 עמודים ואילו של שמעוני 969 עמודים. התכונה השנייה היא החוב שלהם למאה ה-19 ולספרות שלה. ואולי "חוב" זו מילה לא מדויקת. "התרסה", השימוש המתריס שלהם במאה ה-19 ובספרות שלה. אצל טארט, כאמור, הדיקנסיאניות הברורה, ואילו אצל שמעוני המודל פחות מסוים, הוא הרומן האירופאי בכללותו, ואולי בייחוד הרוסי, של המאה ה-19. ושתי התכונות קשורות ביניהן כמובן. זאת משום שהרומנים של המאה ה-19 נטו להיות עבי כרס במיוחד. ואני חושב ששני הסופרים ביקשו – במודע או שלא במודע – להחזיר לתוך הזירה התרבותית העכשווית את חוויית הקריאה בפרוזה של הרומנים הארוכים, אולי את חוויות הקריאה של ילדותם. הם ביקשו להתריס. יש כאלה שבתגובה למשבר הקריאה בתרבות העכשווית פונים לפתרונות אחרים (קיצור נמרץ של הספרים, רומן באסמסים, ציוצים מספרים, אפוס באימוג'י וכדומה). טארט ושמעוני פנו להתרסה.

ההתרסה של טארט הצליחה לכאורה מבחינת ההתקבלות. הרומן השלישי של הסופרת בת החמישים ושתיים הפך לרב מכר ואף זכה בשנה שעברה ב"פוליצר". טארט, שפרצה לתודעה ב-1992 עם רומן הביכורים הדקדנטי שלה ("דקדנטי" במובן תיאורי, במובן זה שהאפלולית הגדולה שלו משורטטת על רקע תרבותי-להתפקע), "ההיסטוריה הסודית", רומן עוצר נשימה בהחלט, אבל אולי מוערך (כולל על ידי) יתר על המידה, הגיעה לכאורה לפסגת הספרות האמריקאית עם "החוחית". אלא שיש כאמור "לכאורה". ההצלחה המסחרית ואף הביקורתית של "החוחית" לוותה בפולמוס ביקורתי סוער מאד בעולם הספרות האמריקאית (עד כמה שאני יכול לשפוט מקצה מזרח), וכמה מבקרים מובילים, בראשם ג'יימס ווד מ"הניו יורקר", קטלו את הספר. ואילו אחרים, בעיקר אחרי קבלת הפרס, ראו בביקורת השלילית של הספר חלק ממלחמת תרבות עקרונית. על מה הרעש? על מה יצא הקצף? והאם הוא מוצדק?

ב"החוחית" מספר לנו בגוף ראשון תיאודור (תיאו) דקר את סיפור חייו מגיל שלוש עשרה עד סוף שנות העשרים שלו. דקר, בפתח הרומן, גדל בניו יורק במשפחה חד הורית לאם אהובה. המשפחה חד הורית כי אביו השתיין עזב את הבית לפתע, לרווחתם של תיאו ואמו, שחיים בניו יורק חיים חסכניים אך מספקים, למרות מעידות קלות בהתנהגותו של תיאו שגורמות לזימונה של האם לשיחה בבית הספר. בדרכם לשיחה הזו מחליטים האם והבן להיכנס לביקור בתערוכה במטרופוליטן. במהלך ביקורם מתרחש פיגוע טרור (מדובר בטרוריסטים אמריקאים ולא מוסלמים), המוזיאון נחרב והאם, מסתבר לתיאו כעבור זמן מה, נהרגה. המום מהחורבן סביבו נמלט תיאו אל ביתו ומחכה שם לאמו. אלא שהוא לקח איתו שני דברים מהמוזיאון. האחד הינה טבעת שנתן לו ברגעיו האחרונים זקן שגסס לנגד עיניו במוזיאון והפנה אותו לכתובת במנהטן. השני היא תמונה מתמונות המוזיאון, יצירת מופת (אמיתית) של הצייר ההולנדי, תלמידו של רמברנדט, קארל פאבריציוס, בשם "החוחית" ובה מתוארת הציפור האמורה. התמונה, שלא ברור לתיאו עד הסוף מדוע גנב אותה, תלווה אותו, מוסתרת היטב, בשנים הבאות; כאשר יעבור למשמורתו של אביו בלאס וגאס, כאשר יחזור לניו יורק לגור בסדנתו של סוחר עתיקות שאליו הפנתה אותו הטבעת, כאשר ייקלע לקרבות בין עבריינים באירופה שיחשקו בתמונה יקרת הערך.

"החוחית" היא קודם כל רומן של עלילה. הקריאה מהנה מאד, מותחת, כמעט לא משעממת לרגע. דקר הוא מספר אינטליגנטי מאד, אינטלקטואלי ותרבותי מאד, בעל פרצי פרוזה שירית עזת מבע, אך בכל מקרה העיקר הוא שהוא גורם לך לא להפסיק לרצות לדעת "מה הלאה?". הסיפור שלו על יתמות, קיום בשוליים, הזנחה הורית, סוחר עתיקות טוב לב, עלייה לקיום מהוגן יחסית אך תוך הסתרה כרונית של פשע קדמון מסתורי (גניבת יצירת המופת), התמכרויות לאלכוהול וסמים, גלישה למאבקי כנופיות פשע רגע לפני חתונה עם בת טובים ממשפחה מנהטנית שורשית – כל זה מסופר תוך יצירת מתח ועניין רב. טארט מקדימה את קוראיה בצעד אחד לפחות. היא יודעת מתי צפוי רפיון בצדו של הקורא ויש להוסיף במיומנות תפנית מרעננת. היא יודעת מתי קוראיה חושבים שפתרו איזו תעלומה, ומתברכים בלבם באינטליגנציה שלהם, ואז היא ממהרת לחשוף אותה בעצמה, מוקדם מהצפוי וכך ליטול מעוקצה, ולהמחיש שהסיפור ממשיך למתוח מסיבות אחרות שהקורא לא שיערן. היא יודעת לחמוק בחוכמה רבה ממהלך צפוי של ההתרחשות למהלך אחר ומפתיע אך משכנע למרות זאת. בקיצור, במישור הקריאה הפשוטה הספר הזה מומלץ.

אבל במישור גבוה יותר – אין מישור גבוה יותר. כעת, החיפוש אחר מישור גבוה יותר אינו נובע רק מנסיבות חיצוניות, כלומר תשומת הלב הרבה שהספר זכה לה וזכייתו בפרס ספרותי נחשב. טארט עצמה בתוך הספר רומזת שהיא התכוונה לכתוב יותר מאשר סיפור הרפתקאות. היא רומזת על זה באמצעות הדיונים ההגותיים האסתטיים של תיאו עם עצמו ביחס ליצירת המופת שגנב. היא רומזת על זה בציטוטים מהתרבות הגבוהה שהיא שיבצה בראשי הפרקים (למשל: "האבסורד איננו משחרר, הוא קושר" – אלבר קאמי מ"האדם המורד"). היא רומזת לזה בכך שעיצבה את תיאו (ובאופן די משכנע) כילד ונער אינטלקטואלי, גם אם פרוע ואבוד, כך שהמונולוג שלו כולל דיונים מתוחכמים ופילוסופיים, כמו גם אזכור של ידע תרבותי לא טריוויאלי.

אבל כל זה לא משנה את העובדה שמדובר כאן בסיפור הרפתקאות משוכלל ולא הרבה יותר. זה אחד מהדברים עליהם יצא הקצף בארה"ב ובגינו יש שראו בפולמוס סביב "החוחית" מלחמת תרבות עקרונית. זאת משום שהמבקרים האלה (ובראשם ג'יימס ווד, כאמור) טענו ש"החוחית" מטשטש את ההבדל בין ספרות נוער לספרות מבוגרים (ווד המחיש זאת דרך השוואה בין תיאור של טארט לתיאור דומה מאד של אדית נסביט, סופרת הילדים הקלאסית). ניתן להמחיש זאת גם באמצעות הדמויות "הטובות" ו"הרעות" באופן חד ממדי שיש בספר (הובי, סוחר העתיקות טוב הלב שמאמץ את תיאו, ולעומתו שורה של אבות ואמהות, אמתיים וחורגים, הרסניים ומרושעים). והם צודקים. העובדה שיש כאן מחווה פוסטמודרנית לדיקנס ולעלילות היתומים שלו אינה מדברת אף היא בשבח הספר. למעשה, למרות הריאליזם הלכאורה מדוקדק של הרומן בתיאורי ניו יורק העכשווית לא נוצרה אצלי תחושה של רומן שמלמד אותנו דבר מה על ההווה. כפי שהעיר ווד, התחושה היא שהרומן העכשווי כביכול מתנהל במין קיום אנגלי של המאה ה-19.

וזו נקודה עקרונית. כי היא נוגעת בשאלת הקשר בין האמנות לחיים. האם האמנות מפנה אותנו הלאה מהחיים, משכיחה אותם מאתנו, כפי שעושה אכן סיפור עלילה לופת, או שהיא בד בבד מחזירה אותנו אליהם, מעמיקה את הכרותינו איתם, ובכך תורמת תרומה משמעותית יותר לחיינו.

בדרך כלל אנחנו מנגידים רומן שמכיל "סיפור טוב" לרומנים הגותיים או כאלה שממוקדים בשפה. אבל לפעמים יש גם ניגוד בין "סיפור טוב" לבין חשיפת והארת המציאות החוץ ספרותית שמכיל רומן. זה המקרה כאן. "החוחית" נע ביעילות כרכבת הרים במעין מחילה מסחררת שהוא כרה לעצמו, את כתליה הוא ברא בעצמו, כותלי המחילה לא נמצאות באמת בשום מקום. "החוחית" אינו מרתק אותנו לחיים, הוא מרתק נקודה. זה לא מעט כלל וכלל. אבל מפסגת הספרות העכשווית (לשם הוא חתר) מותר לנו לתבוע יותר מכך.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מרית בן ישראל  On אפריל 24, 2015 at 11:05 AM

    למה כולם מדברים על ההיסטוריה הסודית? מה עם הידיד הקטן? (ואת הבקורת עוד לא קראתי, קודם אקרא את הספר)

  • אריק גלסנר  On אפריל 24, 2015 at 1:01 PM

    שלום מרית, את "הידיד הקטן" לצערי לא קראתי. שמעתי אנשים שלא התפעלו ממנו, אבל זה לא יכול לבוא במקום קריאה, כמובן.

  • דני  On אפריל 24, 2015 at 2:55 PM

    התיאור שלך מאוד הזכיר לי את זוכה פרס בוקר לפניי שנתיים, the luminaries, שכתבה אלינור קטון
    זה ספר באורך 832 עמודים, שמתרחש בניו זילנד של המאה התשע עשרה, ומגולל תעלומה מסובכת ועתירת דמויות ואירועים. זה ספר שמתיש בגודש העלילתי שלו, ואפשר להוציא ממנו מעט מאוד הגות משמעותית. גם הוא רומן שמבקש לחזור לתבניות של המאה ה19, וזכה להצלחה ביקורתית.
    אם יש פה מגמה, זה נראה לי כמו ניסיון להתעמת בסדרות טלוויזיה, הארוכות ורחבות היריעה, שזוכות עכשיו להמון כבוד ומרכזיות תרבותית, כמו שהרומן היה פעם.

  • אריק גלסנר  On אפריל 24, 2015 at 7:00 PM

    מעניין, דני

  • מרית בן ישראל  On מאי 3, 2015 at 11:05 PM

    עכשיו שקראתי אני מסכימה אבל. זה באמת מושך לקריאה אבל גם מעצבן ולא אמין בעומס הפרטים המתוחקרים, שלא משנה איזה תירוצים היא תמציא – לא זמינים לילד בן שלוש עשרה גם אם הוא לקטן ואינטיליגנטי. השתגעתי מזה בהתחלה, בתיאור היציאה מהמוזיאון למשל. התבוננות כזאת שכולה נחת ושופי מפי ילד בשיא המצוקה. אחר כך הסתגלתי וזה עדיין הפריע לי ברמה האמנותית, שאין שום בחירה, שום פוקוס, רק טפט אינסופי של מציאות (דיקנס דווקא יודע לבחור ולכוון את הפנס החיצוני והפנימי). וגם האמנות שנמצאת כביכול במרכז הספר – גדושה בפרטי תחקיר ודלה בתובנות. ועם זאת, ועם כל מה שאמרת בצדק על הדמויות ועל ספרי נעורים סכמתיים, יש איזה כאב שעולה מן הספר על מעוות שלא יתקון, על פצעים והריסות שאי אפשר לתקן ולהדביק.
    ובעצם, גם אותו היא מנסה לסדר לקראת הסוף אבל לא האמנתי לזה. (וגם בידיד הקטן, שאני כבר לא זוכרת היה רגע כזה שבו הצפיפות של המילים קבלה סמיכות של רגש. וזה הרבה יותר נדיר ממה שחושבים).

  • אריק גלסנר  On מאי 4, 2015 at 9:03 PM

    תודה, מרית, על דברייך. הערתך על תחושת הכאב והמעוות שלא יוכל לתקון שעולה מהספר ועומדת לזכותו היא נכונה מאד.

  • הקוגל  On מאי 11, 2015 at 7:05 PM

    אריק שלום, כמה דברים:

    א. אולי בגלל איזו אשמה שיש בך על שנסחפת (לכאורה) עם הערכת 'ההיסטוריה הסודית' אתה מגזים מעט עם ההאשמות בדבר רדידותו. מסכים שלכל אורכו הספר באמת אינו "מרתק אותנו אל החיים" ומתהדר בעיקר בעלילה המצוינת שלו (וגם היא לא חפה מפגמים כפי שמרית הדגימה), אבל לדעתי כל שמונת מאוד עמודיו מעמידים בסופם איזו מראה שגם אם היא מבליחה רק לרגע עדיין אי אפשר לזלזל בה. ובנוסף, העיסוק בחוחית ובגלגוליה, וכן, בהיותה מניעת העלילה, היא לא משהו שיכולתי להתעלם ממנו או להישאר אדיש אליו

    ב. אבל מעבר לדונה טארט ולספר שלה מצאתי בביקורת שלך – ובעיקר בביקורת של ג'יימס ווד – משהו שמציק לי כבר הרבה זמן: מעין התנשאות או סנוביזם, או בפחות בוטות – גזענות ספרותית. כבר נתקלתי בזה כשרשמת באחת הביקורות דבר מה בגנותה של ספרות פנטזיה ועכשיו זו ספרות הנוער שמותקפת. קראתי את הציטוט של נסביט ש-ווד הביא ואני חושב שזה ציטוט יפה מאוד, שאומר המון על הכתיבה של נסביט (המצוינת) ופחות על איכות הכתיבה של טארט – ומה המסר בעצם? מה היא ספרות נוער ומה רע בה? בעמוד אחד של 'המומינים' אפשר למצוא המון עניין, יופי ועומק, ואפילו רבדים לא חסר למי שאוהב. אז מה הכתיבה של טארט, במה היא אשמה? היא לא מספיק מתוחכמת, או שמא? דווקא לתאר היא יודעת. יותר מזה – סופרי נוער יודעים לתאר יותר טוב מהרבה סופרים אחרים שמתהדרים בשפתם. הם כותבים אל קהל ששפתו ענייה עדיין ועל כן משתמשים בטושי-המילים החזקים ביותר כדי שהמסר יובהר. את הובי, למשל, ראיתי בבירור. וזו דווקא מעלה ולא פגם.

    ג. ובאותו עניין – אני זוכר שבביקורת על 'מחפשים את אלסקה' שמיועד למה שנקרא young-adults, כתבת שגרין חטא בחטא הסנטימנטליות הסכרינית. ובכן, בחטא הזה חוטאים מיטב הספרים, אלה שברבי המכר ואלה שעל מדפי הקלאסיקות. ויש עוד דברים כמובן, כמו סכמתיות, קורקטיות, דידקתיות – כול אלה רעות חולות שאפשר למצוא בכל ספר שהוא, מספרי ילדים עד זוכי פרס פוליצר. הרעות החולות של הספרות מכות בכל הז'אנרים. אבל חטא אמתי הוא להאשים סופר שהשתמש בכלים הלא נכונים לעבודתו. משפט כמו,

    like the rest of us, Donna Tartt ages; but her fiction is going the other way. Her new novel, “The Goldfinch”, is a virtual baby: it clutches and releases the most fantastical toys. Its tone, language, and story belong to children’s literature.

    הוא רעה חולה מסוג אחר, מקצועי מאוד, שבו דווקא כן יש לטפל. אם אתם, המבקרים, הם 'שומרי הסף' של הספרות כפי שפעם טענת, אני מצפה ממכם לאהבת ספרות אמתית, חובקת כל, ולא לסנוביזם מעוקם אף שכזה.

    ד. ושוב אציין שאני מדבר בעיקר בעקבות מגמה כללית יותר שצוברת תאוצה בשנים האחרונות. בנוגע לחוחית עצמה דייקת למדי, גם אם לדעתי, כאמור, קצת הקשית מדי איתו. כמו תמיד, תענוג לקרוא את הביקורת.

    ה. אבל עזוב את זה. מה עם 2666, קראת?

  • אריק גלסנר  On מאי 11, 2015 at 8:17 PM

    תודה על ההערות. 2666 אולי אכתוב בקרוב. בגדול – יפה אבל קצת מאכזב (סליחה על הסנוביזם:) )

  • אריק גלסנר  On מאי 11, 2015 at 10:43 PM

    ולגופו של עניין: כמבקר-קורא אני יכול לאהוב מה שאני אוהב ולא לאהוב מה שאיני אוהב. אי אפשר להכריח את עצמך לאהוב, ובכך תמעל גם בשליחותך הביקורתית: לייצג טעם מובחן, לייצג תשוקה לספרות, התפעלות ורתיעה ואדישות כלפי יצירה שמכעיסה כשלעצמה. היתרון במי שמכירים את טעמו הביקורתי – כלומר במבקר קבוע – הוא שניתן לדעת שבתחומים אלה ואלה אתה לא סומך עליו כי הוא הרי אנטי פנטזיה, ספרות נוער וכו'.
    מה שנכון בהערתך הוא שאסור לבוא עם עמדה א-פריורית לספר. אבל אחרי שקראתי ספר וראיתי שהוא לא מוצא חן בעיניי אני צריך להציג את עמדתי וקורא הביקורת יעשה הישר בעיניו עמה.
    ו"חוחית" הוא בהחלט לא ספר גרוע. מחיתי רק על מיקומו הגבוה בהיררכיה.

  • הקוגל  On מאי 15, 2015 at 3:20 PM

    הדברים שאתה אומר נכונים ובהירים ואני מסכים איתם לגמרי. הנקודה שלי, המעט קטנונית, הייתה שז'אנר אינו פגם (ובמקרה שלנו גם השימוש בכלים שמזוהים עם ז'אנר אחד בספר שכביכול שייך לז'אנר אחר גם הוא אינו פגם). ולכן, כשעל מבקר נופל ספר מז'אנר מסוים שאינו לטעמו, רומן רומנטי נניח, צריך להדגים את פגמיו של הספר אבל לא להצביע עליו כעל רומן רומנטי או להציג את פגמיו כנובעים מהשתייכותו אל קהילת הרומנים הרומנטיים, או נניח, להגיד שהוא זול/קיטשי/נשי כמו רומן רומנטי. לא רק שאלה פשעים רעים מאוד הם גם עשויים לפגוע במסר של הביקורת.

    תודה על ההתייחסות ושבת שלום 🙂

  • מרית בן ישראל  On מאי 19, 2015 at 5:11 PM

    איכשהו הספר הזה ממשיך להטריד אותי. היום חשבתי שאולי יש פה מעשה מכוון, סוג של קולאז' מובלע. שטארט החליטה ביודעין לכתוב ספר נוער (מסיבות עמוקות או שטוחות) וכדי לרצות את המבוגרים ולסנדל את המבקרים (המזלזלים כידוע בספרי נוער) היא איזנה את המרכיבים המפוקפקים במפגן של ריאליזם למדני, בפרטנות שמשתרעת מהפרטים הכי טריוויאליים של המציאות ועד תולדות האמנות כיאה לסופרת רצינית.
    ובין אם זו מניפולציה ובין אם זו ספרות נסיינית (הנדסה גנטית ספרותית, ניסוי בהכלאת ז'אנרים) ואני לא לגמרי בטוחה איפה עובר הקו – זה משנה את נקודת המבט שלי. כי ניסויים לוקח זמן להכיר ולשפוט.
    וגם רציתי להסתייג מהכללות כמו "רומנים לבני הנעורים" או "ספרות נוער". אני יודעת למה הכוונה, רק שזה כמו להגיד "רומנים למבוגרים" ביטוי שכורך באותה חבילה יצירת מופת כמו "ברלין אלכסנדרפלץ" נניח, ורומן סתמי שלא מעלה ולא מוריד. גם בספרות נוער יש יצירות מופת – לאו דווקא לנוער, פשוט יצירות מופת – ניסים משני חיים שלא שייכים לשום שטאנץ.

  • אריק גלסנר  On מאי 19, 2015 at 9:41 PM

    תודה על הערותייך, מרית.

  • Ariel  On פברואר 22, 2016 at 1:32 PM

    מדהים. מישהו מלמעלה מביים את חיי הספרותיים (חיי עם ספרים). שלושת הספרים האחרונים שקראתי: "קו המלח" של יובל שמעוני (יצירה גאיונית שקשה להתחבר אליה. נשארתי מנוכר וקר (החורף היה קשה במיוחד השנה…), ה"חזרה" של אלינור קטון – כישרון שעולה על גדותיו. ספר בלתי-רגיל שכתוב בכישרון מדהים ואתה זורם איתו בכיף (נהניתי) ועכשיו – "החוחית". והנה נתקלתי בבלוג של אריק גלסנר שמתח (יחד עם המגיבים) קו בין שלושת ספרים אלו…

    ה"חוחית" – מיותר,אקהיביוניסטי, מופרע, מתאים לאמריקאים ללא דרייב לחיים (אבל לא לנו הישראלים), הטפל והדחוי הופכים למרכז החיים. העלילה לא מתפתחת, הדמויות לא מקבלות עומק. ספר שנכתב תחת השפעת כדורים כנראה. סתם חלום-עיועוים בלי טעם, עם ריח מלאכותי ורע ועם הרגשת הנג-אובר שתלווה אותך לאורך כל הספר הארכני הזה ועוד כמה שבועות לאחר שתחזיר אותו או תסיים אותו. חבל על זמנך. אפילו, ה"חברה הסודית" היה כבר יותר טוב. קולאז' אינסופי של פרטים למדניים ופעלולים – אבל בלי רגש, בלי כיוון, בלי ניחוח. אין כאן חוויה – בניגוד ג-מ-ו-ר לדיקנס

  • חיה ליבנה  On נובמבר 21, 2016 at 8:19 PM

    און, איזה כיף לי, חסכת לי את כתיבת התגובה…
    צלחתי כחצי מהספר ואז קראתי את שני העמודים האחרונים.
    רוב-מהומה-על-לא-מאומה במחלצות נאות.

  • שונמית ענבר  On ספטמבר 4, 2017 at 1:16 PM

    יש מי מבין כותבי התגובות שהם קוראים ״למעלה״ מקוראים אחרים, שהקריאה היא אהבתם הפשוטה. לקרוא חצי ספר ושני דפים אחרונים? אני ראיתי לאורך כל הספר שנהניתי מקריאתו מאד (אני כנראה קוראת פשוטה ביחס לאחרים) את הקשר בין תיאו לאמו, שגם הציור סימל קשר זה, ומאד התרגשתי מכך. לא לכל אחד יש קשר עז לאמו,זה ברור. וזה לא שייך לילדות,לנעורים או לבגרות. הספר גרם לי לרגשות רבים. מצטערת, אני קוראת פשוטה ולא מתוחכמת כמו חלק מכותבי ההערות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: