על כמה רומנים מהשנה האחרונה שעוסקים בציונות הדתית

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

האם ניתן לאתר מגמה מסוימת בספרות שנכתבת על ידי בני הציונות הדתית (או יוצאי הציונות הדתית) בשנים האחרונות? לפחות מסקירה של ארבעה רומנים שראו אור בשנה האחרונה ניתן לאתר שתי מגמות סותרות ומתנגשות. מגמה אחת, המרשימה הרבה יותר לטעמי מבחינה ספרותית, ממקמת את הכותבים יוצאי הציונות הדתית או בניה בחוד החנית של האופציה המיותמת ביותר כרגע באקלים הדעות הישראלי: האופציה הליברלית-אינדיבידואליסטית. ואילו המגמה השנייה פוסעת בשביל וותיק של הציונות הדתית (ובמובן מסוים ראוי להערכה, בעיניי, כאידיאולוגיה; אך לא כמצע לספרות טובה), שביל "איחוי הקרעים בעם" ו"קירוב הלבבות". אקדיש את מרב הטקסט לתיאור המגמה הראשונה, המפתיעה יותר וגם המעניינת הרבה יותר, כאמור, ספרותית.

מפיסתופלס של גתה אומר לפאוסט על גרטכן, אהובתו של האחרון, את השורות הבאות: "כל הנערות מאד מעוניינות/ כי יהיה אישן סבלן, מחזיק בנושנות/ סבורות: נכנע לדת, גם לדברן יסור". גרטכן מפחדת מהאפיקורסות של פאוסט, טוען מפיסתופלס, כי אם פאוסט מורד באלוהים הוא עלול למרוד גם בזוגיות או במוסד המשפחה כולו (וכן להפך: "נכנע לדת: גם לדברן יסור").

גם אהובתו של יואב, אחד משני הגיבורים ברומן הוויטאלי, המדייק, בעל העברית המוגבהת קלות אך נמנעת ממניירה, הסבלן בפרישת רגשות וכאבים עדינים והמושך לקריאה של יונתן ברג ("עוד חמש דקות", "עם עובד"), מעט מאוימת מחזרתו בשאלה בגלל ההשלכות האפשריות של ההתפקרות על הזוגיות. דווקא היא, החילונית, מעודדת אותו לשוב ולבקר בבית הוריו בהתנחלות שזנח מאחוריו. והנימוק: "הרגשתה של ירדן שהוא פנה עורף לא רק ליישוב ולנופי ילדותו אלא גם ליכולת להיקשר ולקבל אחריות". מי שעזב מאהבת כמו הדת, יעזוב בקלות אישה.

ואכן, הגיבור של ברג הוא גיבור נמלט; נמלט מההתנחלות והציונות הדתית בה גדל ואז נמלט גם מהארץ לטיולים ממושכים בחו"ל – במזרח ובדרום אמריקה. בקטע שהוא בעיניי קטע מפתח ברומן נזכר יואב דווקא בתוך תל אביב (עיר תוססת אבל "עיר לא שמחה", כהגדרתו המעניינת) בתחושה המשחררת של האנונימיות שחש בחו"ל: "אף אחד לא יודע איפה אני […] תחושה של חופש שלא הכיר אפפה אותו, תחושה שהכל אפשרי, כי אף אחד לא יודע איפה הוא. רחוק מכל עין, רחוק גם מכל רשת מילים של שיחה ודיבור והיכרות, רשת סבוכה וצפופה שאין בה שום רגע של מנוחה, שום רגע של הפקר. בתחושה החדשה הזאת, המפתיעה, הממכרת, שכב כמעט שעתיים ללא ניע, שוקע עוד ועוד ברווחה הזאת עד שנרדם".

ההכרה הידועה כי אין כמו בארץ כי יש לנו כאן את החו"ל הכי טוב בעולם מקבלת ברומן הזה ביטוי עז. אמנם חלק מהסיבה הניתנת לכך ברומן היא כל-ישראלית "קלאסית", אפשר לומר, היא כרוכה בזיכרון של אירוע אלים מעברו של יואב בצבא: ניסיון מעצר של מבוקש שבה נהרג חבר של יואב והמבוקש עצמו. אבל חלק ניכר מתשוקת ההימלטות של יואב – ומכוחו של הרומן עצמו – נעוץ בעברו כבן החברה הציונית דתית. תחושת דוחק סיר הלחץ, מהומת האין רגע דל, ההרגשה שפאנאופטיקון תמידי בוחן אותך היא תחושה ישראלית כללית, אבל היא מועצמת באופן מרהיב בחלק מיצירותיהם של בני הציונות הדתית כמו ברג. וזאת משום שהציונות הדתית היא "סקטור" מיוחד במינו. היא "סקטור" שיש לו תודעת שליחות ביחס לכלל החברה. כך שלגדול בציונות הדתית פירושו לגדול בחברה שבטית, לוחצת ולחוצה, ככל סקטור בחברת רוב, אך גם בחברה שמאפיין מרכזי שלה היא מחויבותה העקרונית לקולקטיביות הלאומית החורגת מגבולות ה"סקטור". כלומר, לגדול בציונות הדתית פירושו לגדול באקלים קולקטיביסטי בריבוע, אפשר לומר. אי לכך, תשוקת ההימלטות טעונה בכוח רב יותר, היא זקוקה לכוח רב יותר.

לא רק יואב שנטש את הדת ואת ההתנחלות חש במחנק. כך גם הגיבור השני של הרומן, בניה, מורה שחי בהתנחלות עם אשתו יעל. התיאור של בניה בידי המספר אוהד לא פחות מאשר תיאורו של יואב החוזר בשאלה (ובכלל האיזון שנוצר באמצעות ההתניידות בין שתי דמויות, זה שעזב וזה שנותר, תורמת לתחושת המבנה היציב של הרומן). וגם בנייה חש שהוא חי בתוך סיר לחץ וגם הוא רוצה לצאת לחופשי. לא, לא לנסוע לדרום אמריקה ובוודאי לא לנטוש את משפחתו (למרות הקשיים שמתגלעים בזוגיות שלו). אבל עם התקרבות האפשרות לפינוי ההתנחלות (הרומן מתרחש בנקודה מדומיינת כזו) בנייה בוודאי אינו מצטרף לקיצונים בהתנחלות שמוכנים להתנגד לפינוי אף בכוח, אבל גם אינו פוסל פינוי יזום מרצון. בניה מייצג את המתנחלים הלא הרואיים, האנושיים, שמאמינים בצדקת מפעל ההתנחלות אבל לא מוכנים להקריב על מזבחו ערכים אחרים. הטון של ברג בתיאור ההתנחלות הוא מלנכולי. חלק ממשתתפי המפעל עייפים, עייפים מהסכסוך הפנים ישראלי שהם הפכו להיות עילתו, הם רוצים לחזור, הם רוצים להפסיק לעמוד במרכז תשומת הלב. ואפילו החלק הקנאי, שרוצה במאבק, גם הוא מרוט ואפור. הטון המלנכולי יוצר אמפטיה אצל הקורא כלפי בניה והאנשים שהוא מייצג ובכל מקרה הוא שונה תכלית השוני מהטון הסאטירי הקישוני שבה תיאר סופר חילוני כאסף גברון את המציאות המתנחלית ב"הגבעה". אבל עיקר הנקודה שאני רוצה לחדד היא שגם בניה, לא רק יואב המתפקר, רוצה להימלט מחיבוק הקולקטיב המגזרי.

אל המגמה הזו שמייצג ברג מצטרף בסערה יאיר אסולין. אינני חושב שנתקלתי בספרות הישראלית של העשור וחצי האחרונות ביצירה תוקפנית ודוקרנית (כלומר, שזה המוקד של היצירה, התוקפנות) כמו זו שלו בשני ספרי הפרוזה שפרסם עד כה, "נסיעה" ("חרגול") מ-2011 ו"הדברים עצמם" ("חרגול") מ-2014 (הגיבורים של אסולין לעתים מכאיבים זה לזה ואף נהנים מזה: "היה ניכר בה שהמבוכה והצער שהיא הסבה לו במילים שלה משמחים אותה"). ואני אומר את זה, חשוב להדגיש, בשבחה המוחלט של היצירה הזו. הגיבורים של אסולין הם אינדיבידואליסטים, לעתים אינדיבידואליסטים קיצוניים, על גבול הסוציומטים, שמצאו את עצמם בלבו של סקטור שאינו רק שבטי, לוחץ ולחוץ, ככל סקטור בחברת רוב, כאמור, אלא בסקטור שמאפיין מרכזי שלו היא מחויבותו לקולקטיביות הלאומית החורגת מגבולותיו. זה פשר האנרגיה העזה שיש ביצירה של אסולין, חיכוכו של יחיד קשה עורף, קנאי ליחידיותו, בחברה תובענית וקשת עורף בתביעותיה החברתיות גם היא. ספר הביכורים שלו, "נסיעה", ייצג את הקונפליקט באופן ממוקד ולכן מרשים: זה מונולוג של בן החברה הציונית הדתית המבקש לראות קב"ן על מנת לעבור מבסיס צבאי שנוא עליו למקום אחר. בתוך החברה הדתית זה מעשה חריג ביותר, כמעט בלתי נתפס. ובוודאי חריגה השנאה הלוהטת של המספר החייל למערכת הצבאית. אבל זה בדיוק כוחה של היצירה: גיבור קשה עורף שגדל בתוך חברה עם אידיאלים חברתיים נוקשים שנתקע כמו קליע צנום ונחוש במסלול פגז התותח הצה"לי השמן.

וחשוב להדגיש שאצל אסולין אין מדובר בהכרח בחזרה בשאלה. ב"נסיעה", דווקא אלוהים – כמו אצל פנחס שדה, שאסולין מושפע ממנו – והקשר אתו, הם המאפשרים להתגבר על המחנק החברתי, מאפשרים את האינדיבידואליזם הקיצוני: "את אלוהים מצאתי בצבא. אני כותב 'מצאתי' כי אי אפשר להגיד שגיליתי אותו שם, שהרי עוד לפני שהתגייסתי לצבא הייתי דתי, ולמדתי בבתי ספר דתיים, והייתי חלק מהחיים הדתיים, והייתי בתנועת נוער דתית והלכתי עם כיפה והנחתי תפילין כל בוקר, ואפילו בזמנים מסוימים הייתי חלק מ'החלום הדתי', זה שמדבר על ארץ-ישראל השלמה, ומרדד בשביל זה את כל הערכים האחרים שהיהדות מציעה. ובכל זאת, למרות כל מה שהוטמע בי לפני הצבא, אפשר לומר שרק בצבא מצאתי את אלוהים. דווקא שם, בין כל הלכלוך והצביעות והגועל נפש האנושי שהוא ברא, מצאתי אותו. מצאתי אותו מניח לי יד על הכתף כשהייתי בוכה […] היה לי עם מי לדבר. יכולתי לדבר איתו. פשוט איתו".

ב"הדברים עצמם" – רומן צורב באופן מרשים, המתמקד בשלוש דמויות צעירות מהציונות הדתית החיות בקריות: דרור, נער בישיבה תיכונית כבן ארבע עשרה, אביטל, בת שירות לאומי, ושי, בחור בישיבת הסדר – למרות שאביטל אינה מאמינה באלוהים (אבל נשארת בחברה הדתית!) ושי עוזב את ישיבת ההסדר וייתכן כי לא יישאר דתי, הרי שהקונפליקט בין היחיד לחברה אינו תיאולוגי כלל וכלל. חלק נכבד מהרומן בעל הכוח הזה נסוב על מכות שהרביצו לדרור בני כיתתו ועל תכנוניו (בסיועה של אביטל) לנקום בבני הכיתה. דרור אינו עסוק יותר מדי בתיאולוגיה. הוא לא חושב להיות חילוני או להיות דתי "שמאלני" וכיוצא בזה. הוא עסוק בעצמו ובשנאתו לבני הכיתה שלו ובשנאתם אליו.

כך שהבדלנות של גיבוריו של אסולין אינה פוליטית. הם אאוטסיידרים ובצד זה חלקם גם שמאלנים או מועמדים לחזרה בשאלה. התיעוב ההדדי בינם לבין החברה הציונית-דתית הוא על רקע פסיכולוגי-קיומי ולא פוליטי. הם מתעבים את הפן החברתי של הציונות והדת, ולא את התוכן שלהן. והם גם לא מתרגשים מזה שהם קצת או הרבה נרקיסיסטיים. כשמקבל גיבור "נסיעה" את האישור המיוחל מהקב"ן על הצורך להעביר אותו מבסיסו הוא מגלה שם שהוא מוגדר כנרקיסיסט. אבל הוא, כמו אבא שלו ששומע על כך, לא מתרגש מזה: "'אתה באמת קצת נרקיסיסט', הוא אמר וצחק".

בראש הרומן שלו הביא אסולין ציטוט מתומס ברנהרד. זה מאלף. כלומר מאלף שברנהרד דווקא – אותו אינדיבידואליסט אליטיסטי קיצוני, שחלק לא מבוטל מהפרוזה השוצפת-זועמת-קומית שלו מוקדש לחרפות וגידופים משוכללים כלפי החברה האוסטרית כולה – הוא מקור השפעה שלו. נוצרה כאן לטעמי תופעה, או מיני-תופעה, מוזרה, מעניינת ובעלת חשיבות: דווקא הציוני הדתי המורד (ושוב, לאו דווקא החוזר בשאלה) הוא נציג כמעט יחיד בספרות הישראלית של הליברליזם הקוצני, המתבדל, האינדיבידואליסטי, הברנהרדי. בעוד הימין הופך לאומני יותר ויותר, והשמאל הופך לפוריטני או לשבטי ("עדתי") או לסוציאליסטי יותר, אצל אסולין וברג ניתן לאתר מרד אינדיבידואליסטי ואנרכיסטי. בלב הדביקות החברתית של הציונות הדתית, ובעידן של סופר אגו תוקפני מימין (לאומני) ומשמאל (פוריטני), משמיעים אסולין וברג את קולו של היחיד.

היצירות המרשימות של ברג ואסולין מנוגדות בכך לשתי יצירות אחרות שיצאו בשנה האחרונה מבני הציונות הדתית. אצל חיותה דויטש ("אם אשמע קול אחר" – "אחוזת בית") ויותם טולוב ("חמש נפשות" – "כתר") ניתן למצוא גיבורים שוחרי טוב, כמו שגם שוחרי טוב הם הסופרים שחלק ממגמתם בכתיבה היא לנסות לאחות קרעים, בין השאר את "הקרעים בעם". לכן יצרו הן דויטש והן טולוב זירות מובחנות שאליהן מתכנסים דתיים וחילוניים ואף לא יהודים המנסים לחיות בצוותא. אבל דווקא משום הכוונות הטובות הללו, הרומנים שלהם פחות מרשימים. התכונה שאנו מחפשים בספר טוב אינה זהה תמיד לתכונות שאנחנו מחפשים בבני אדם בחיים עצמם. ברג ובעיקר אסולין בוחשים ביצרים לא פוטוגניים ולא מקובלים על החברה, בעצם ביצרים אנטי-חברתיים, ודווקא משום כך הם מעניינים, לרגעים מעניינים מאד.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איתי כ.  On יולי 9, 2015 at 3:34 PM

    מאמר יפה, ובתור דתל"ש מאמין אני חושב שגם נכון ומדויק בתיאור של החוויה הדחוסה והשקופה של הציונות הדתית, אהבתי מאוד את הציטוט מהספר של אסולין, תודה.

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: