על "2666", של רוברטו בולניו, הוצאת "עם עובד" (מספרדית: אדם רון בלומנטל)

פורסם בנוסח מעט שונה במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

אחד הגיבורים הראשיים ב"2666" הוא סופר גרמני מעט מסתורי שנקרא ארצ'ימבולדי. עם תום מלחמת העולם השנייה, בה השתתף כחייל בוורמאכט, עבד ארצ'ימבולדי כשומר בבר. וזו מחשבה שנצנצה בו באחד הלילות: "באותו לילה, כשעבד בפתח הבר, השתעשע במחשבה על זמן בשתי מהירויות, ציר אחד אטי מאוד שהאנשים והדברים בו נעים באופן כמעט בלתי ניכר, וציר אחד מהיר מאוד והכול בו, אפילו החפצים הדוממים, נוצץ מרוב מהירות. הזמן הראשון נקרא גן עדן והשני – גיהינום. וכל מה שרצה ארצ'ימבולדי הוא לא לחיות לעולם באף אחד משניהם". המשפט האחרון בעצם מכחיד את כל סלסול המחשבה המופשט והעמום שבא לפניו: אם גם "גן עדן" וגם "גיהינום" אינם רצויים לארצי'מבולדי, מה הטעם בכינויים כך?

המו"ל היהודי הגרמני של אותו ארצ'ימבולדי נקרא מר בוביס. "כשארצ'ימבולדי הכיר אותו מר בוביס היה בן שבעים וארבע ולפרקים עשה רושם של אדם חולני, רגזן, קמצן, חשדן, סוחר שהספרות חשובה לו כקליפת השום, אם כי בדרך כלל היה בעל מזג שונה לחלוטין: מר בוביס נהנה, או העמיד פנים שהוא נהנה, מבריאות מעוררת קנאה, אף פעם לא חלה, כל דבר העלה חיוך על פניו, הוא נהג להפגין באנשים אמון של ילד ולא היה קמצן, אם כי קשה לומר ששילם בנדיבות לעובדיו". אז מר בוביס חולני, בריא, או חולני שמעמיד פנים שהוא בריא? ויותר תמוה: הוא קמצן או לא? איך מישהו שלא "שילם בנדיבות" יכול להיות "לא קמצן"?

בולניו משתמש לאורך ספרו כמה וכמה פעמים באמצעי הזה: מקטע (אמירה או חיווי) שמבטל את עצמו תוך כדי מהלכו. לאמצעי הזה ניתן להוסיף עוד שני אמצעים קרובים: הוספה מכוונת של פרטים מיותרים בעליל ואובדן הרסן המכוון של המספר. למשל, כשהמספר מאזכר באגביות את סיזיפוס ("שהרי ידוע כי נאהבים נוהגים לאמץ זה את מחוותיו של זה, בדרך כלל את החיוכים, הדעות, נקודת המבט, בקיצור, את מערכת דברי הסרק שנגזר על כל בן אנוש לגרור איתו עד יום מותו, כמו הסלע של סיזיפוס") הוא מוסיף עוד היסחפות של עמוד וחצי "מיותרים" על סיזיפוס (אמצעי קומי שגם גוגול השתמש בו).

כל האמצעים האלה מרמזים על מיותרותו של הטקסט (המשפטים שמבטלים את עצמם בסופם; הפרט המיותר בעליל; רוח השטות של המספר שנסחף ללא היגיון). והם גם מעניקים את המפתח שלפיו יש להבין את "2666". זו יצירה המורכבת מחמישה חלקים שחלק ניכר ממגמתה הוא עריכת פרודיה על הרומן הריאליסטי המדוקדק ועתיר הפרטים. בולניו לא כותב בדיוק על "מציאות", אלא על האופן שבו הרומן הריאליסטי כותב על מציאות. זו הבדיחה העמוקה של הרומן הזה. השיא הגרוטסקי של הרומן – והבדיחה – הוא החלק שעוסק ברציחות הנשים. בווירטואוזיות של כותב רומן ריאליסטי "רציני" מפרט בולניו בזה אחר זה עשרות, אולי יותר ממאה, סיפורים של אונס ורציחות נשים, של רצח סדרתי לא מפוענח, בצפונה של מקסיקו. כעת, יש בהחלט רמזים ברומן שכוונותיו של בולניו בהעלאת הנושא אכן רציניות: מחאה על היחס לנשים בתרבות המקסיקנית, מחאה כנגד העוני המחפיר שבו חיים רבים מהמקסיקנים על גבולה של ארץ השפע, ארצות הברית. אבל ערִימת הרציחות זו על גבי זו באופן גרוטסקי חושפת את הכוונה העיקרית של הרומן, שהיא כאמור, לעשות פרודיה על רומן ריאליסטי רציני, כמו גם על רומנים בלשיים "רציניים" שעוסקים בעוולות חברתיות.

במובן הזה בולניו כאן הוא נציג וירטואוזי מאוחר יחסית של הפוסטמודרניזם (כמגמה בספרות). העולם נזנח לטובת עיסוק בטקסטים על העולם.

וזו הקדמה לסיבה שהתאכזבתי מ"2666". עדיין, בולניו כזה של "2666" עדיף מ- 99.9999 (ועוד תשע, אפילו) של הסופרים שכותבים בשני העשורים האחרונים. אבל "2666" אינו שווה בערכו ל"בלשי הפרא" שלו, יצירת מופת אמיתית בת זמננו, ולא רק משום שבולניו לא הספיק ללטש את הרומן (או חמשת הרומנים שקובצו יחד) לפני מותו בטרם עת.

הנקודה היא שהייחוד של בולניו, "האלמנט" שלו, בעיניי, הוא ההחדרה הפנטסטית של תפיסת עולם מודרניסטית "דתית" לתוך מציאות פוסטמודרניסטית מחולנת. ביקום של בולניו בשיאו קיימים רק סופרים, משוררים, מבקרים, לכל היותר מו"לים. בולניו כמו לקח את האמונה הפנאטית של המודרניזם באמן ובאמנות וניפח אותה לכלל הפרזה אדירה, לכלל בדיחה מרה. בעולם שבו מעמדה של הספרות, מעמדו של הסופר והמשורר, מעורערים, יצר בולניו אפוס שלם שעוסק במשוררים ("בלשי הפרא"), או תיאר אירועים פוליטיים מרכזיים כמו הפשיזם בצ'ילה דרך הפריזמה של השירה ("כוכב רחוק"), או את מלחמת העולם השנייה בכבודה ובעצמה, האירוע הקולוסלי הזה, מפרספקטיבה של סופרים צרפתיים (אחד הסיפורים ב"שיחות טלפון"). התוצאה היא קורפוס נהדר בהומור הקודר העמוק שלו, קורפוס מודרניסטי ופוסטמודרניסטי כאחד, כלומר מי שמחדיר באופן לא נעדר אירוניה ערכים ויקום מודרניסטיים בעולם שכבר לא מכיר בהם. החלק הראשון ב"2666" עוסק בדיוק בעולם כזה, ולכן, לטעמי, הוא הטוב בחלקים. הוא מפרש את יחסיהם של ארבעה חוקרי ספרות אקדמיים של אותו ארצ'ימבולדי שהוזכר לעיל: פלטיה הצרפתי, מוריני האיטלקי, אספינוסה הספרדי וליז נורטון הבריטית. בולניו יוצר עולם סגור של אנשי ספרות כשבין ארבעתם פורצת התשוקה הארוטית בשלל וריאציות. כאילו הנושא הנצחי והאוניברסלי של האהבה יכול להיות מוצג במלוא מיצויו רק בקרב אנשי ספרות, כביכול אנשי הספרות הם דגם האדם החשוב ביותר שבנמצא. כאן בולניו מצוי ב"אלמנט" שלו. כאן הקומיות המרירה והייחודית שלו בשיאה. אבל, בהמשך, כשהוא עוסק, כאמור, בפרודיה (שופעת ומרשימה, לעתים ארכנית) של הרומן הריאליסטי הייחוד שלו מיטשטש. כשהוא מתענג על עצם היכולת לייצר סיפור באופן וירטואוזי, עתיר המצאות, אך סיפור נעדר קשר עם מציאות כלשהי, בולטותו נחלשת.

באחד מפיתולי הרומן מספר בולניו על עיוור ש"מעביר את כל היום במטבח, אוכל, או בשירותים, מחרבן, או שוכב על הרצפה בחדר שלו וקורא ספרים בשפת העיוורים". על העיוור הזה מהרהרת אחת הדמויות שגורלו הוא "משהו הקרוב לאושר". העיוור הקורא מייצג ספרות טוטאלית בלי עולם, בלי יכולת אפילו להתבונן בעולם החיצוני לה! בולניו הוא הממשיך הגדול של בורחס (העיוור!), בורחס שהרהר ביצירתו באפשרות להפוך את העולם כולו לספרות, לוותר על העולם לטובת הספרות. גדולתו של בולניו נעוצה בהמחשה של ההפרזה הביבליופילית הפנאטית והמבדחת הזו. חלקים גדולים של "2666" מתרחקים מדי משורש הגאונות הזה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • liebermanorna  On יוני 5, 2015 at 10:12 AM

    לא קראתי את הרומן הזה (קראתי רבים אחרים שלו) ומה שאני רוצה להגיד הוא שבעיר חוארס במקסיקו קרו דברים שעלו במוחי מייד כאשר קראתי במה מדובר באחד מחלקי הרומן.

    http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/866/039.html

    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%99%D7%95%D7%93%D7%90%D7%93_%D7%97%D7%95%D7%90%D7%A8%D7%A1

  • אריק גלסנר  On יוני 5, 2015 at 10:34 AM

    תודה, אורנה. זה בהחלט שולח אותי למחשבה באשר לטענה שלי בביקורת שעיקר המעשה של בולניו בחלק הזה הוא פרודיה על הרומן הריאליסטי. ייתכן מאד – היות והיה גל כזה של רציחות נשים במקסיקו – שעיקר כוונתו היא ישירה ולא מתחכמת: ייצוג נוקב של הרציחות הללו.

    עם זאת, אני עומד מאחורי טענתי העיקרית באשר לייחוד של בולניו (בעיניי) ועל כך ש"2666" בחלקו הגדול חורג למחוזות אחרים ומעט פחות מושכים מבחינתי.

  • liebermanorna  On יוני 5, 2015 at 11:35 AM

    העובדה שהחלק הזה של הספר שולח להיסטוריה הקשה של העיר חוארס אינה קשורה כמובן כלל וכלל לניתוח המעניין שעשית לייחודו של בולניו. טענתך במקומה עומדת.
    למרות שהתפעלתי מגאוניותו של בולניו בכל מה שקראתי ממנו עד כה, אינני ממהרת לשים יד על הספר הזה. משום מה שאמרת כאן, משום שקריאת אלימות מאוד קשה לי, ואולי הספר הזה פחות מוצלח גם משום שבולניו כתב אותו כדי להבטיח בפרסומו את עתידם הכלכלי של שני ילדיו, כך הוא הצהיר, לפי מה שקראתי באיזשהו מקום, ובהנחה שזה נכון.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: