על "אצל אנדרו במוח", של א.ל. דוקטורוב, בהוצאת "ידיעות ספרים" (מאנגלית: ניצה פלד, 167 עמ')

פורסם במדור לספרות של "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

מבין הגישות הפסיכולוגיות לתיאור התודעה או הנפש האנושית, הפסיכואנליזה היא הגישה הקרובה ביותר במורכבותה לתמונת מורכבות נפש האדם כפי שהיא מוצגת במסורת הספרותית. כך כתב מבקר הספרות האמריקאי, ליונל טרילינג, לפני כשבעים שנה, במסה מכוננת על יחסי הפסיכואנליזה והספרות ("פרויד והספרות"). ולמרות הקרבה בין הגישות, הפסיכואנליזה והספרות, הרי שאחת התופעות המעניינות בספרות המאה העשרים, כמעט תת-ז'אנר של הספרות הזו, הינן יצירות פרוזה שמתעמתות עם הגישה הפסיכואנליטית. אני לא מתכוון לעמדה מוגבלת ביסודה כמו זו של נבוקוב, שפשוט עיין את הפסיכואנליזה (ובניגוד לדעת מעריציו אין הדבר מדבר בשבחו). אלא לשורה של ספרים שניסו להתמודד עם הגישה החדשה לחקר נפש האדם דווקא מתוך הכרה מסוימת בחשיבותה (כמה יצירות בולטות: "תודעתו של זנו" של איטאלו סבבו ו"ענוג הוא הלילה" של סקוט פיצג'ראלד, אלה מהמוקדמות ביותר, ובהמשך המאה: "מחברת הזהב" של דוריס לסינג" ו"חיי כגבר" של פיליפ רות). אני חושב שצריך לקרוא את היצירות המעניינות האלה כסוג של קריאת-תגר של הסופרים על הדיסציפלינה החדשה שאיימה מצדה לקחת מהם את נחלתם זה אלפי שנים: תיאור נפש או תודעת האדם.

בעשור פלוס האחרונים כמה יצירות פרוזה מעניינות מנסות להתמודד עם המגמה המרכזית החדשה בפסיכולוגיה – המרכזית והאופנתית (גם במדע יש אופנות) – והיא חקר התודעה מהפרספקטיבה של מדעי המוח. יצירה כזו, למשל, היא "יוצר ההדים", של הסופר האמריקאי ריצ'רד פאוארס, שזכתה בארה"ב בפרס חשוב ב-2006 (ותורגמה לעברית). גם המחזה האחרון והמדובר של המחזאי המרכזי טום סטופארד, The Hard Problem , עוסק בזה. אינני יודע אם גם הכיוון הספרותי הזה יתפתח לתת-ז'אנר משמעותי, כמו הספרים שעוסקים ביריבות בין הספרות לפסיכונאליזה. והסיבה לכך טעמי היא שבעוד היריבות בין הפסיכואנליזה לספרות היא יריבות בין אחיות – העמדה הפסיכואנליטית הציגה דגם עשיר ומפתה לחושים הפיוטיים: למשל, היריבות בין הרשויות השונות בנפש שמנהלות מאבק כמו בטרגדיה, או, למשל, המסתורין שאי אפשר למצותו בהגדרה של מרחבי הלא מודע, או, למשל, המרכזיות של הדיבור והשפה בתיאוריה ובתרפיה – הרי שהיריבות של הספרות עם גישות מסוימות במדעי המוח היא יריבות חריפה בהרבה. הגישות האלה מעניקות הסברים לתופעות "נפשיות" מתחומו של החומר הדומם (הסברים כימיים וחשמליים, למשל), כלומר באמצעות רשויות וכוחות חומריים שאינם מואנשים בה במידה ש"האיד" או "הסופר אגו" הפרידיאני היו האנשות. בלי להיכנס לשאלה מה מידת התוקף של כמה מממצאי מדעי המוח – אלו סוגיות שיש עליהן מחלוקת בקרב אנשי המדע עצמם; ובכלל זו הסוגיה הפילוסופית בה"א הידיעה של דורנו – הרי ניתן לתאר (בלי לשפוט) את הגישה הזו כרדוקטיבית בכך שהיא מנסה לבאר תופעה מורכבת כמו החיים האנושיים בעזרת כוחות ששייכים לספֵרות של הדומם, הצומח והחי הלא אנושי.

"אצל אנדרו במוח", של אחד מחשובי הסופרים האמריקאים, א.ל.דוקטורוב (יליד 1931), הוא (לכאורה) דוגמה נוספת למגמה החדשה שתיארתי. ולכאורה דוגמה מעניינת במיוחד. זאת משום שהספר בנוי כדו שיח בין אנדרו, חוקר קוגניציה האמון על ממצאי מדעי המוח, לבין פסיכולוג או פסיכיאטר. אנדרו הגיע אליו, כך אנו למדים בחלק הראשון של הרומן, בעקבות תחושתו שהוא נושא אסון לקרובים אליו ושבעצם הוא מתקשה לאהוב או להרגיש באמת. התחושה הראשונה מגובה בכך שהוא הרג בשוגג את בתו מנישואיו הראשונים ואילו אשתו השנייה, הצעירה ממנו בהרבה, נהרגה אף היא, אם כי לא ברור עד שלב מתקדם ברומן כיצד. האם דוקטורוב – שנודע בעבר דווקא כסופר של העבר, כלומר כסופר של רומנים היסטוריים בולטים כדוגמת "ספר דניאל" ו"ראגטיים" – מחדד את פניו לנוכח העתיד? ועוד עושה זאת באמצעות עימות מעניין ביותר בין פסיכולוג מדור ישן לפסיכולוג מדור חדש? "'אני פשוט חושב על משהו שקראתי על התהוות של סכיזופרניה ומחלה דו-קוטבית. מדעני המוח עוד יגיעו לזה בריצוף הגנים שלהם וימצאו את הווריאציה בגנום […] ככה שאתה, דוקטור, בבעיה עם הריפוי בדיבור שלך'. 'אל תהיה כל כך בטוח'. 'תאמין לי, אתה תהיה מובטל'". ובהמשך ביתר בירור: "אתה עוסק בנפש, אני עוסק במוח, האם השניים האלה ייפגשו אי פעם?".

כך שאני, לפחות, שהנושא מעסיק אותי, חיככתי את ידי בהנאה לנוכח האתגר שנדמה היה שהעמיס על עצמו דוקטורוב. אלא שבחלוף מחצית הספר התברר שלא תהיה כאן התמודדות עקרונית עם הסוגיה של היחס בין מדע המוח לספרות או לפסיכולוגיה המושפעת מפרויד. אולי דוקטורוב רצה "לסמן" שהנושא הזה חשוב בעיניו, אבל הוא לא עושה יותר מאשר להעיר כמה הערות מפוזרות – ומעניינות כשלעצמן! – בטקסט על חשיבות הנושא ("עוד יהיו ניסויים מתוחכמים וייקבע שרצון חופשי הוא אשליה", "איך אני יכול לחשוב על המוח שלי כשהמוח שלי הוא זה שחושב" וכדומה).

ועם זאת, הספר הנו ספר שנון ויטאלי ומושך לקריאה. אמצעי אחד, שרירותי מעט אולי, תורם לרעננות הטקסט והוא הדילוג החופשי של דוקטורוב בין צורת הדיאלוג שבין אנדרו לפסיכולוג שלו לבין כתיבה בגוף שלישי ("כשאנדרו נכנס בדלת הוא ראה את הבעל המגודל של מרתה לובש מעיל וחובש כובע'"). האמצעי הזה מותיר לעתים את הקורא תוהה האם הדילוג הזה הוא לא חלק מההפרעה של אנדרו עצמה שמתייחס אל עצמו באופן מנוכר בגוף שלישי. כך נוצר גיוון ועניין במרקם הטקסט. תרומה רבה יותר לחיוניות של הטקסט נובעת מההומור המוזר והדק של הטקסט ושל אנדרו עצמו. למשל, על בעלה של גרושתו, זמר האופרה, אומר אנדרו כך: "אופרה היא אמנות של רגשות חסרי מעצורים. משהו קורה, ואז שעות הם שרים על זה".

ההומור הזה גובל לעתים בנונסנס מהנה ("מה עמד מאחוריה?", שואל הפסיכולוג את אנדרו על אהובתו הצעירה, "'מאחוריה? רכס הרי הוואסאץ'. 'לא, אני מתכוון – '. 'אתה רוצה לדעת מאיפה היא באה, הילדה המופלאה הזו, מי היו הוריה'").

ובהמשך הרומן הנונסנס משתלט על העניינים והופך להיות מרכז העלילה ממש: בתחילה כשמתוארת משפחתה המעט מוזרה של אהובתו הצעירה ואשתו השנייה היפה של אנדרו, לאחר מכן כשמתואר מותה המעט ביזארי ושיא הנונסנס הוא בסיפור היקלעותו של אנדרו לתפקיד יועץ הנשיא האמריקאי לענייני חקר המוח.

כך ש"אצל אנדרו במוח" נדמה כספר מבטיח בגלל רצינות הנושא שלו. אבל הוא הופך לספר מקיים דווקא בגלל רוח היתול מרירה שנושבת בין דפיו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: