על "כניעה", של מישל וולבק, הוצאת "בבל" (מצרפתית: עמית רוטברד, 161 עמ')

פורסם במדור הספרותי ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

מדוע מישל וולבק הוא ככל הנראה הסופר החשוב בדורנו?

תחילה כמה מילים על תוכן ספרו החדש, "כניעה": המספר הינו מרצה לספרות בסורבון, בשנות הארבעים לחייו, שמתמחה ביצירתו של ז'וריס-קארל הויסמאנס, סופר צרפתי בן המחצית השנייה של המאה ה-19. הרומן מתרחש ב-2022 ומתאר איך במערכת בחירות דמוקרטיות עולה לשלטון בצרפת מפלגה מוסלמית בראשות מנהיגה, מוחמד בן-עבס.

במישור הבסיסי הקריאה שוטפת ומענגת באופן לא מבוטל בגלל האינדיבידואליסטיות ואף המיזנטרופיות (ועל כך אומר משהו בהמשך) של הגיבור הוולבקי, פרנסואה, שחי את חייו שלו ולא של אף קבוצה חברתית: הוא מתעניין באמת בהויסמאנס, מנהל מערכות יחסים לא מחייבות עם נשים, אוכל ארוחות רווקים קנויות בביתו או מתענג על אוכל במסעדות פריזאיות ואדיש לפוליטיקה ("ארצות המערב היו גאות ביותר בשיטת הבחירות הזאת שבסופו של דבר לא היתה אלא חלוקת הכוח בין שתי כנופיות יריבות"). אם הסופרים מאפשרים לקוראיהם סוג של הזיה בהקיץ, כפי שביאר פרויד את תפקידה של הספרות, הרי שההזיה בהקיץ שמספק וולבק היא מהמצודדות שיש, כולל ההתענגות של הקורא על הייאוש וחוסר ההצדקה של הקיום שחשים הגיבורים הוולבקיים. יש משהו חסר אחריות בגיבורים של וולבק, וזה משחרר.

אבל ההסבר של פרויד להנאה הספרותית ידוע לשמצה ברדוקטיביות שלו וגם הוא עצמו מודה שהסברו מתאים בעיקר לספרות שאינה זוכה להערכת הביקורת, כלומר: ל"רומנים למשרתות" ולספרות זולה. כך שמהבסיס צריך להעפיל הלאה. הלאה נמצאים ההומור הוולבקי הבוטה ("בשנות העשרים שלי, כשעמד לי באמתלה כזו או אחרת ולפעמים אפילו בלי סיבה, במובן מסוים עמד לי בתוך הריק") והשנינות האינטלקטואלית אך הבוטה בכלל (ניטשה, שתיאר, ובצדק לדעת פרנסואה, את הנצרות כנשית, הוא "הומו מזדקן").

ומעל זה נמצא (אבל רק לכאורה, כפי שאראה מייד) לב ההישג של וולבק. ברגישות של סופר מדע בדיוני, שיודע להציג עולם עתידני מתוך יסודות שכבר קיימים בעולם הנוכחי, יוצר וולבק תרחיש שבו האיסלאם עולה לשלטון בצרפת. הפיקחות של וולבק מציגה את התרחיש הזה באופן משכנע ואמין: בסבב הראשון בבחירות מקבלת "החזית הלאומית" הימנית קיצונית את מירב הקולות ואילו שאר הקולות נחלקים בעיקר בין הסוציאליסטים לבין המפלגה של בן-עבס, אלא שהאחרון מוביל מעט. כעת מתלכד השמאל מאחורי בן-עבס על מנת למנוע את עליית הימין הקיצוני לשלטון. גם כשעולה בן-עבס לשלטון מקפיד וולבק להציג את האסטרטגיה שלו באופן אמין. בן-עבס, למשל, מתמקח עם הסוציאליסטיים בעיקר על החינוך. "בעיניהם [של אנשי המפלגה המוסלמית] זה פשוט מאד, הכלכלה, אפילו הגיאופוליטיקה זה זריית חול בעיניים: מי ששולט בילדים שולט בעתיד, נקודה". ולכן אנשי המפלגה המוסלמית מתעקשים על הקמת זרם איסלמי בחינוך. זרם לא מעורב ושבו הנשים "אחרי בית הספר היסודי, יכוונו לבית ספר לחינוך ביתי". החזון הפוליטי של בן-עבס אינו של פנאט מוסלמי קיצוני, אלא של מדינאי שאפתן שרוצה להחזיר את צרפת לימי גדולתה, וזאת על ידי חיבורה למרחב הים תיכוני הערבי בחלקו הגדול. אז הנה, לכאורה, לב ההישג של וולבק: הוא עוסק בצורה פרובוקטיבית אבל קשובה לפרטים ולכן אמינה באחד הנושאים הבוערים על סדר היום האירופאי ואף העולמי, היחסים בין המערב לאיסלאם בכלל ובין צרפתיים שורשיים למהגרים בפרט. לכאורה זה לב ההישג: וולבק כתב רומן פוליטי אקטואלי שנקרא בעונג רב.

אבל כל זה לא היה הופך את וולבק לסופר החשוב בדורו. הסופר החשוב בדורו לא יכול להיות מאייר ומעטר של האקטואליה בלבד. כמו שאמר שופנהאואר: ההבדל בין בעל הכישרון לגאון הוא שבעל הכישרון הוא צלף שפוגע במטרות שקהל צופיו לא מאמין שניתן לפגוע בהן מכזה מרחק, אבל הגאון פוגע במטרות שקהל הצופים אפילו לא יכול לראות אותן.

כי הנושא המרכזי כאן הוא לא הפוליטיקה הצרפתית, יחסה של צרפת למהגרים המוסלמים ואף לא האיסלם, המתון או הקיצוני, כשלעצמו. הנושא הראשון המרכזי כאן הוא, ראשית, חזרתה של הדת והקושי, אולי אף חוסר היכולת, לקיים ציוויליזציה חילונית מאריכת ימים. "החזרה של הדת היא מגמה עמוקה, שחוצה את כל חלקי החברה שלנו", טוען מוחמד בן-עבס במסיבת עיתונאים. וולבק בגאונות מצמיד את הטענה השמרנית הזו לפסגת החשיבה החילונית כביכול, לתפיסות אבולוציוניות. עמית ימני של המספר מעלה השערה שלאנשים דתיים יש יתרון אבולוציוני (!) בשימור הגנים שלהם, וכך בעצם גם משתכפלת הדתיות יותר ויותר – כי החילוניות פשוט אינה הישרדותית: "לזוגות שמאמינים באחת משלוש דתות הספר, שבהן משמרים את הערכים הפטריארכליים, יש יותר ילדים מזוגות אתאיסטים או אגנוסטים; הנשים שם פחות משכילות, ההדוניזם והאינדיבידואליות פחות חשובים. מכל מקום, הטרנסצנדנטיות נעשית במידה רבה אופי שמועבר באופן גנטי". כך מועתק באופן עוצר נשימה הדיון הפוליטי המשמים מעט וההיסטרי מעט על היתכנות עליית משטר מוסלמי בצרפת לביקורת תרבות פשוטה ומעמיקה כאחת: אורח החיים החילוני האירופאי מתקשה לשרוד במובן הפשוט של המילה. ולכך גם מותאם ככפפה ליד הויסמאנס, שפעל ועסק בדקדנס האירופאי של סוף המאה ה-19 שוולבק מנתח את המשכתו בשלהי המאה עשרים ובראשית המאה ה-21. אגב, סוגיית הלידה והסירוב ללידה בחברות המערביות – או בחלקים המערביים של חברות לא מערביות – זכתה לתשומת לב מוצדקת גם בשני רומנים מוצלחים שראו אור לאחרונה בארץ, "ניצבת" של א.ב. יהושע ו"העלמה מקזאן" של מאיה ערד.

אבל אפילו זה, האינדיווידואליזם הליברלי המערבי כסוג של התאבדות, לא לב המקוריות והעניין של וולבק. מה שמעניין את וולבק כידוע זה סקס. וולבק ער לאיסלאם, חושיו האינטלקטואליים מגורים על ידי האיסלאם, בגלל ערנותו למין, בגלל ערנותו לנזקי המיניות המערבית המשוחררת. הוא משתמש באופן כמעט אינסטרומנטלי באיסלאם על מנת להביע כמה מדעותיו על המיניות בחברות המערביות. חלק מהעמדות הללו הן ריאקציונריות ושוביניסטיות לעילא, ומקוממות גם את כותב שורות אלו, אבל וולבק הוא סופר מתוחכם מאד, שמודע לזה, ובכל מקרה כדאי לשמוע מה יש לו לומר כי זה מעניין מאד. תובנה אחת נוגעת לנזק שבמיניות המערבית המוחצנת למיניות עצמה. עם עליית המפלגה האיסלמית, מהרהר המספר, ימי חנויות האופנה הנועזות ספורים, אך לא כך חנויות ההלבשה התחתונה: "הנשים הסעודיות העשירות מתלבשות במשך היום בבורקות שחורות בלתי חדירות, ובלילה הן הופכות לציפורי גן עדן, מופיעות במחוכים, בחזיות תחרה, בתחתוני חוטיני מעוטרים במלמלות ססגוניות ובאבני חן; בדיוק ההפך מהמערביות, שבמשך היום הן סקסיות ועם קלאסה מפני שהמעמד החברתי שלהם תלוי בכך, ובערב כשהן חוזרות הביתה הן קורסות, ומוותרות בתשישות על כל פרספקטיבה של פיתוי, זורקות על עצמן בגדים נוחים ולא רשמיים". תובנה אחרת, פרובוקטיבית במודע, נוגעת לפוליגמיה המוסלמית. ושוב מתגלה וולבק הפרובקטור הגאוני כמי שמשדך בין השמרני והחשוך ביותר לכאורה לבין המתקדם ביותר: הפוליגמיה הולמת את "הברירה הטבעית" הדרוויניסטית, מסביר אידיאולוג נוצרי צרפתי שהתאסלם, כי אכן רק חלק מהזכרים ראוי שיימשך זרעם.

אבל סוגיית הפוליגמיה ו"ערכי המשפחה" נוגעות גם במה שלהבנתי נמצא בלב מבנה העומק של הרומן. מוזר לדבר אצל וולבק על מבנה-עומק, סופר שכל מה שהוא אומר נמצא בדרך כלל על פני השטח, סופר שהאנטי-ספרותיות שלו עוינת לכאורה ניתוח סב-טקסטואלי. אבל מניתוח מדוקדק של הרומן ניתן לראות שיש בו הסטה תת קרקעית בין שני צורכי החיים הגדולים, הסטה מסקס לאוכל. פרנסואה מזהה ברומן של הויסמנס את חשיבות "תענוגות השולחן" לשמירת הזוגיות. הוא מזכיר את החלוקה של הנשים לפי בודלר לנשים "בשלניות" מחד גיסא ו"בחורות", כלומר זונות, מאידך גיסא. פרנסואה מהרהר: "עכשיו, לקראת גיל חמישים או שישים, הגיוני שזוג יחיה ביחד, כאשר הגופים מזדקנים, כואבים, חשים כבר רק צורך אחד והוא קשר מוכר, בטוח וחסר-מין; במצב הזה המטבח המקומי עוקף בלי ספק את שאר התענוגות". ומלבד אלה יש עוד אזכורים רבים לאוכל ברומן הזה, מפורטים ועקרוניים או אגביים לכאורה. ההבדל בין המין לאוכל הוא שאוכל הוא צורך בסיסי יותר, צורך של שימור עצמי. אפשר לחיות בלי סקס. אי אפשר לחיות בלי אוכל. בנוסף, סקס יכול לאיים על מוסד המשפחה, ואוכל דווקא תורם ללכידותה. כך שהמעבר לאיסלאם, אומר הרומן באופן תת-קרקעי, הוא מעבר לשימור עצמי, ממה שנתפס על ידי וולבק כ"התאבדות" של המערב, התאבדות שמתבטאת בהתמקדות בעונג של הסקס. זו התאבדות הן בגלל ההשלכות הדמוגרפיות (סקס על חשבון משפחה), אבל גם בגלל השלכות נפשיות של קיום לא יציב ולא שליו. ארוחות הרווק פרנסואה מוצגות כעלובות לעתים, לעומת ארוחה אחת המתוארת בפרוטרוט שהוא אוכל אצל עמיתה שלו, עמיתה לא יפה, אך בשלנית מהוללת שמבשלת לבעלה.

כאמור, וולבק הוא פרובקטור מודע לעצמו, אבל הוא פרובקטור גאון וכדאי להתוודע לרעיונות שהוא מעלה, גם מבלי לקבלם. עם זאת, אני מודה שלראשונה במערכת היחסים של עם הסופר הבולט בדורנו עלתה אצלי התהייה עד כמה אכפת לוולבק מהמין האנושי. עד כה גוננתי על וולבק מפני שונאיו שטענו בפני שהוא "מיזנטרופ" וטענתי שהוא ביסודו הומניסט וגאון לא רק ספרותי אלא מוסרי (ועם זאת, יש עקבות הומניסטיים – מעניינים מכמה אספקטים – בהסבר שנותן פרנסואה על אהבתו לספרות). בעקבות הקריאה בספר הזה אני לא לגמרי בטוח. זו אמנם תהייה מעט גימנזיסטית – אבל הגימנסיה היא היסוד, לא?

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מרית בן ישראל  On יולי 7, 2015 at 8:42 PM

    כבר כמה זמן אני רוצה לכתוב תגובה ומתעייפת מראש כי לבי כבד על הספר ובמידה מסוימת גם על הביקורת. אני לא יודעת אם וולבק הוא הסופר החשוב בדורנו, אבל הוא מספיק חשוב, גם לטעמי. עוד מאז החלקיקים האלמנטריים שלא היה דומה לשום ספר אחר. ואני אפילו מסכימה שחוסר האחריות הוא חלק מהקסם של וולבק, ואפילו יותר מזה, חוסר אג'נדה, שום גינוי או הלהבה לא רובצים על השטף ומזהמים או מעכבים אותו, וזה באמת מקנה לספרים איכות משוחררת ומשחררת של חלום בהקיץ.
    אני כמעט מסכימה גם בקשר לאמינות, אף שזאת רק אחיזת עיניים, כי גם אם אני יכולה להעלות על דעתי (או שוולבק שכנע אותי) שבאיזה תסריט מציאותי גברים פשוט ישלימו עם האיסלם, אני לא יכולה להעלות על דעתי שום תסריט שבו נשים מערביות פשוט יאמצו את ההדרה והנישול מכל מה שקשור לאינטלקט ויצירה. לזכותו של וולבק ייאמר שהוא גם לא ניסה לשכנע אותי, הוא פשוט פסח ועצם עין בחסות הגיבור שיצר, וגם זה קשור ליכולת המתעתעת של וולבק (רציתי לכתוב מהפנטת אבל הווליום של המילה מפריע לשוויון הנפש) למכור חלום בהקיץ בעטיפה של מציאות ואקטואליה.
    ובהמשך לכך – בעניין הסקס והפוליגמיה – אני לא יודעת אם המעבר לאיסלם הוא מעבר לשימור עצמי, כפי שכתבת. אני דווקא קראתי את "כניעה" כפשוטו – כפנטזיה של גבר בודד ופסיבי לזכות בשלוש נשים (הדירה שלו מאפשרת שלוש על פי ההלכה המוסלמית) אחת בת חמש עשרה לסקס ואחת שמנמנה לבישולים, ושלישית עדיין לא ברור למה, אולי בת חמש עשרה שתחליף את בת החמש עשרה בבוא העת, והכל בשידוך, ללא כל מאמץ, לא של חיזור ולא של פרנסה, ועם בונוס של עליונות וליטוף לאגו.

  • ציפיתי  On יולי 9, 2015 at 12:25 PM

    ציפיתי להתייחסות בביקורת לטכניקת הכתיבה (לא בספר זה או אחר, זה מתמיד): יש לו 'רשימת קניות' שצריך לכתוב, קטע של הגות, קטע של סקס. נוסחה, גם הסקס כלול, כך זה נראה, כי אחרת הקורא אולי ינטוש.. אני מאמין לסופר שסקס מעניין אותו, לא זו הבעיה, הבעיה ב'רשימת הקניות'. על הרעיונות: חשבתי שהסופר ראה את אותה כתבה שקראתי, או אולי כתבה אחרת, על האיזון שישראל מצאה בין מסורת דתית לקדמה, לעומת המערב המתמוטט, כידוע (ניטשה) מוצאה של המדינה בכבודה ובעצמה הוא מהדת. הלכידות, מסוגלות לציית לחוק, לתחזק מבנה חברתי, אולי גם לדבר אמת שזה חיוני לכול מערכת חברתית – זה ממקור דתי (לא כולל האיסלם שפיתח דמות אדם שאין לו מחויבות לאמת). קיצר הרעיונות של וולבק לא מקוריים, הוא אסף אותם, לא הגה אותם. אין ספק שמגיעה לו כול ההערכה שהוא לא פוחד להיות לא פוליטיקלי קורקט. אבל מה שמרית בן ישראל כתבה קצת מדאיג, לאן בסוף אולי מגיעים כשאתה לא פוליטיקלי קורקט.

  • אריק גלסנר  On יולי 9, 2015 at 1:26 PM

    למען הסר ספק, גם אני מאוכזב מהביקורת, ויותר מכך מהמבקר – ציפיתי ליותר והוא מאכזב אותי שוב ושוב.

    לגופו של עניין: המקוריות של וולבק היא לא רק בהעלאת רעיונות מסוימים אלא בתזמורם ובהמחשתם. למשל, בהצבת הרעיון המדובר של חזרת הדת בצוותא עם רעיונות ניאו דרוויניסטיים, או בקחתו את סוגיית האיסלם באירופה וה"סבסוב" שהוא עושה לסוגייה הזו באשר ליחסי גברים נשים.

    ומרית – אוי, אם היית לוחצת כמה גברים אל הקיר ושואלת את דעתם על "החיזור" ו"האקטיביות" שנתבעים מגברים, "תפקידם" כביכול, אולי היית יודעת עד כמה אלה הם לזרא לחלקם, ומכאן, בין השאר, מקורה של הפנטזיה.

  • מרית בן ישראל  On יולי 9, 2015 at 1:40 PM

    אריק, ראשית אני לא כועסת על הפנטזיה, רק מצביעה עליה. במידה מסוימת היא אפילו נוגעת ללבי. ברמת העייפות וחוסר התשוקה והבדידות שהיא מסגירה. אבל בלי שום קשר ל"תפקיד" גברי ו"אקטיביות", כל מערכת יחסים אמיתית כרוכה בדיאלוג ובמאמץ מסוים של הקשבה משני הצדדים, ביציאה מגבולות עצמך. ראיתי פעם סרט תיעודי על אדם שיש לו הרמון של בובות מין (עם סצנה לגמרי הזויה שבה הוא מושיב אותן על הספות בסלון שלו ויושב ביניהן בדממה). והוא מנסה ליצור קשר עם אישה חיה. אישה אמיצה שלא נרתעת מהאוסף. וזה לא הולך. והוא מסביר בעצמו, בכנות. שלאישה אמיתית יש רצונות משלה, הוא איש נחמד, והוא רוצה להתחשב בה, ובסופו של דבר הוא חוזר לבובות המתנפחות שאין להן שום מחשבה ורצון. והסיום של כניעה הזכיר לי את הגבר הזה, רק שאת תפקידן של בובות המין והבישול אצל וולבק ממלאות נשים חיות.

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: