על "אלה שלמטה", של מריאנו אסואלה, הוצאת "חרגול" (מאנגלית: יוסי טל, 186 עמ')

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הרומן הזה, שראה אור לראשונה ב-1916, נמצאתי למד, נחשב לרומן קלאסי בספרות הלטינו-אמריקאית ולרומן הקלאסי של המהפכה המקסיקנית. המהפכה המקסיקנית הייתה אירוע רב חשיבות בקורות אמריקה הלטינית. זו שורה של מהפכות ומהפכות-שכנגד שהתרחשו בין השנים 1910 ל-1923 בקירוב, ובה מוגר תחילה שלטונו של הרודן פורפיריו דיאס, אך אז ניצת מאבק ממושך ואלים בין כוחות ריאקציונריים, מהפכניים-רדיקליים וכוחות ליברליים (כרונולוגיה מועילה של המהפכה נספחת לספר).

אולם עד כמחצית הרומן לא חשתי את התרוממות הרוח שאני מצפה לה מיצירה שמוגדרת כ"קלאסית", את אותה יכולת נסיקה ולו-לשעה של רוח האדם מהקיום הבנאלי או המייאש או הקטנוני השגרתי. נכון, חלק מה"רווח" בקריאת ספרות – למרות שאין לו אזכור בתיאוריות האסתטיות הקלאסיות, למיטב ידיעתי – הינו "תיירות הכורסה" באזורים גיאוגרפיים והיסטוריים רחוקים מאתנו שהספרות מאפשרת לנו. ואכן הקורא יוצא נשכר מהיכרות כזו כאן. ההיכרות עם המהפכה המקסיקנית נעשית דרך דמותו של גיבור בדוי, דמטריו מסיאס שמו, איכר, שהצטרף למהפכה בגלל התעמרות של עשיר מקומי בו והפך עד מהרה למנהיג צבאי אמיץ ומוכשר של קבוצת מורדים, ואף הצטרף לכוחותיו של המהפכן פנצ'ו וייה. הטון של הרומן אובייקטיבי, ניכר שהמספר מתרשם מדמטריו המנהיג הטבעי, אך בו זמנית לא מסתיר את האכזריות הנוראה של המורדים, שאינה טובה מזו של "הפדרלים" (כך כונו הכוחות הריאקציונריים). אך למרות הריאליזם המלחמתי המדייק, לו היו מצמידים לראש הקורא הזה קסדה שמשרטטת את תנודות המוח בזמן הקריאה לא היו נתקלים בגרף בייצוג של סילוני חשמל מזנקים, בהתרחשות מוחית יוצאת דופן – פרי התפעלות מהטקסט. לרגעים הזכיר לי הרומן את הרומן של קורמאק מקארתי, "קו אורך דם", שמתרחש גם הוא במקסיקו. אסואלה לא מוקסם מאלימות ולא עורך לה אסתטיזציה, ובכך הוא טוב בהרבה ממקארתי, אבל גם אין רגעים יוצאי דופן מבחינת מורכבותם.

אלא שאז חלה סיבוכיות מעניינת יחסית בטקסט. אל המורדים היחפנים מצטרף רופא ועיתונאי, עירוני ואינטלקטואל, בשם לואיס סרוונטס. האינטלקטואל שניזון מרעיונות מופשטים מופתע תחילה מהעליבות של המורדים: "איזה עשרים איש חצי עירומים, שורצי כינים, חלקם רוכבים על סוסות תשושות עם עור משופשף מצוואר עד זנב". הוא גם מוסיף לרומן התלבטות גלויה באשר למוסריות של המהפכה והמהפכנים, התלבטות שהייתה סמויה עד כה, אם כי נוכחת, בעמדתו הכמו-אובייקטיבית של המספר. סרוונטס זה הוא אופורטוניסט ומכיוון שהוא סבור שהמהפכנים ינצחו בסופו של דבר ("המחר שייך להם, ולכן צריך להיות איתם ורק איתם") הוא מצטרף אליהם והופך למזכירו של מסיאס (ומעניין שהסופר ביסס את דמותו הלא מרשימה מוסרית של סרוונטס על אישיותו שלו; כרופא הוא שירת ביחידותיו של פנצ'ו וייה).
רגע של סיבוכיות מעניינת נוספת מצוי בעוד אדם שמסתפח לקבוצת המורדים. מדובר בספק משורר ספק משוגע בשם ולדראמה. ולדראמה "בעל הנפש הרומנטית" מצד אחד נמנע מלצפות בהוצאות להורג תדירות שמתרחשות בלחימה. אך מצד שני מבטא את תשוקת האלימות והכאוס הטהורות בחריפות תמציתית: "וייה? אוברגון? קרנסה [מנהיגי פלגים ניצים]? פלוני, אלמוני, פלמוני! מה אכפת לי מהם? אני אוהב את המהפכה כמו שאני אוהב הר געש מתפרץ! אני אוהב את הר הגעש כי הוא הר געש, את המהפכה כי היא מהפכה! אבל מה אכפת לי איזו אבן למעלה ואיזו למטה אחרי שהאדמה התהפכה?".

אבל למרות שכאמור הרומן מתרשם מדמטריו מסיאס, מביא דוגמאות לאכזריות של המעמדות הגבוהים במקסיקו כלפי פשוטי העם, ואוהד את מניעיהם וכמה ממעשיהם של המהפכנים ("וייה הוא התגלמותה במציאות של האגדה העתיקה: פורע החוק המיטיב עם העם, מתהלך בעולם ובידו לפיד מאיר של אידיאל: לגזול מן העשירים כדי להעשיר את העניים") דומה כי ידה של העמדה הפסימית והספקנית של הרומן ביחס למהפכה גוברת ברומן. הספקנות נוגעת לאכזריות הנוראה של המהפכנים שמתוארת כאן, שכוללת רצח של חסרי אונים, סדיזם והתבהמות כללית. דומה שהמהפכה מתירה את רסני האלימות שאינה תולדה רק של הניצול והשעבוד, אלא היא הרע ששוכן באדם מנעוריו. אך הספקנות העקרונית יותר נוגעת לכך שהמנוצלים המתקוממים של היום יהפכו חיש קל למנצלים של המחר. כך אומר לסרוונטס אינטלקטואל נוסף, אציל נפש מחברו: "כמה יפה המהפכה עם כל הפראות שיש בה! […] חבל שהשאר לא יהיה כזה […] איזו אכזבה, ידידי, אם אלה שהענקנו להם את כל התלהבותנו, את עצם חיינו כדי להפיל רוצח עלוב, יתגלו בסופו של דבר כמקימי תשתית ענקית שיצמחו ממנה מאה או מאתיים אלף מפלצות מאותו המין! עם ללא אידיאלים, עם של רודנים! חבל על הדם!".

הפסימיות והספקנות הזו הפכו בעשורים האחרונים למוסכמה ולקלישאה. ונוצר הרושם שתחת המוסכמה הזו על חוסר התוחלת במהפכה ("אין אלטרנטיבה") חולבים אותנו עוד ועוד, אותנו בני המעמד הבינוני ומטה. כך שמהבחינה האסתטית לא מדובר ברעיון רענן בעבור הקורא ב-2015; ומהבחינה העקרונית זה רעיון שחשוב להכיר במידת תקפותו, אבל אולי לא להפריז בה כי הוא יוצר דמורליזציה כלפי כל ניסיון לשינוי המציאות.

כך שההתרשמות הכללית שלי אמביוולנטית. הטרגדיה של דמטריו מסיאס – טרגדיה הן מבחינת גורלו האישי והן מבחינת הערכים השונים והסותרים שמבטאת אישיותו – והמהפכה כתובות בריאליזם ענייני, מספק ואף מרשים לפרקים. אבל ככלל, מלבד המידע ההיסטורי החשוב והריאליזם המוזכר, הרומן דווקא אינו מהפכני.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: