על "ארוחת בוקר ישראלית", של ניצן ויסמן, הוצאת "הקיבוץ המאוחד" (192 עמ')

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

שמחה לקרוא פרוזה עברית משובחת. ניצן ויסמן, יליד 1956, פרסם לפני כמה שנים קובץ סיפורים מרגש ומעמיק בשם "על גבול יערות הרוזמרין". וספרו זה, השני, "ארוחת בוקר ישראלית", לא מכזיב. חמישה סיפורים יש בקובץ, אך יש חוטים סמויים יותר ופחות שמחברים חלק מהסיפורים אלה לאלה (דמויות שמזכירות זו את זו, אתרים גיאוגרפיים חוזרים, בעיקר חיפה וסביבותיה, אפילו שמות זהים פה ושם). גם במישור התמטי בולטת חזרתו של נושא האבהות או הסמכות הגברית, כך שהסיפורים נסבים על קריסתה ("ארוחת בוקר ישראלית"), על תפארתה המוצדקת ("מענטש"), על חבלי לידתה ("פושטקים"), על נזקיה ועל התעמתות עמה ("הגברים בוכים בלילה"). ניתן לומר באופן כללי שגבריות רגישה ופגיעה – פגיעה שבעתיים במציאות הישראלית, שבגלל כורח הנסיבות ושורשיה ההיסטוריים עודדה גבריות גופנית ואטומה. חלק גדול מהישגי הספרות הישראלית הגברית נעוצים בקיום המתוח הזה שבין גבריות שברירית למציאות שעוינת אותה (יזהר, שבתאי, לוין, קנז). במובן מסוים ויסמן הוא ממשיך של המסורת הזו ומי שמתאים אותה לשנות האלפיים (אצלו הגבריות נסדקת לא בגלל כישלון במלחמה, אלא בגלל כישלון בסטארט-אפ), לטעמי, אולי המסורת החשובה ביותר בספרות העברית (עוד מלפני קום המדינה). אדגים את מעלת הפרוזה של ויסמן בכמה אספקטים בחמשת מהסיפורים.

ב"מענטש", הסיפור הראשון בקובץ, מסופר בגוף שלישי על חייל צעיר בשם עידן שנפקד מהטירונות שלו בגלל התעללות המפקדים בחיילים הפשוטים. הסיפור מתרחש באמצע שנות השבעים ועידן נמלט לבית סבו, פרולטר ובונדיסט לשעבר, שהציל את משפחתו רגע לפני השואה וחי בארץ תוך ביקורת כלפי הממסד הציוני "הבורגני". עידן, שבעצמו שייך לשמאל הרדיקלי ומעריץ את סבו, סבור שסבו יבין את מצבו היטב ויעניק לו מסתור בביתו. מבלי לחשוף יתר על המידה את התפתחות הסיפור: הגדולה של הסיפור נעוצה בהמחשה שהסב ממחיש לנכדו אחריות מה היא. עת להפוך עולמות ועת להרכין ראש. לעתים ההתנהגות המרשימה ביותר היא זו הסתגלנית והפשרנית.

ב"מקדש כפרי", הסיפור השני בקובץ, גם מצוי סיום מפתיע. אבל איכותו של הסיפור אינה משובחת בגלל הסיום הזה, שבהיפוך או בפאנץ' "המהמם" שהוא מציג יש דווקא דבר מה לא רענן. גוף הסיפור הוא המעניין. נושא המונולוג הוא מהנדס שעובד בתעשייה ביטחונית ומחפש עם אשתו בית כפרי לו ולילדיו. מיקי, הגיבור, הוא אדם קשה, מוצלח בעבודתו אך לא מוכשר לפוליטיקה של מקומות העבודה ולכן מעט ממורמר. משבר אישי מעט לפני גיל ארבעים מוביל אותו לתמורה רוחנית ברוח ה"זן בודהיזם". בהתאם למשבר הזה גם עולה תשוקת הבית בכפר. התיאור של המשבר הרוחני והמוצא הרוחני מוגש כאן בצורה רעננה ומאופקת, נטולת התפעמות בורקת עיניים מחד גיסא או ציניות מאידך גיסא. גם הצגת היהירות המסוימת של מיקי על כך שהוא אדם "רוחני" תורמת לחיוניות של הטקסט. וכך גם מפגש עם "רוחניקית" עשירה שנראית למיקי מזויפת וחסרת מודעות עצמית, עם כל הלהג שלה על התבוננות פנימית והסתפקות במועט.

"ארוחת בוקר ישראלית" מספר על עופר, נשוי ואב לשניים, שהסטארט אפ שלו קרס בתחילת שנות האלפיים. זה סיפור על כישלון והתפרקות של משפחה (עופר ואשתו נאלצים למכור את הבית). כאן, בצד הריאליזם הטראגי עצמו, של שכבה חברתית שבצד יישום מתכונים של אהרוני ותכנון על הקמת צימרים וחיי שפע לכאורה חיה על פי תהום, אני רוצה לציין אספקט אחר. בעמ' 70 מסופר אגב אורחא שדלית, אשתו של עופר, קנתה לו ליום הולדת 25 את "משהו בשביל מישהו" של דוד אבידן. בעמ' 93 מהרהר עופר על חותנתו, שהזקנה קפצה עליה "כמו ערב פתאומי". כעת, כשהוא מובטל, הוא מהרהר בכך שיעזור לה להקים צימרים במושב הצפוני בו היא גרה: "אם בצימרים טוסקניים חפצה נפשה, שיערב לה. הרי התפנה לו זמן, ועבודה פיזית רק תוסיף לו בריאות ושלוות נפש. ההזדמנות לעשות משהו בשביל מישהו הציפה את ליבו באופטימיות". הסופר סומך על האינטליגנציה של הקורא שיקשר בין עמ' 70 לעמ' 93.

הסיפור הרביעי, "פושטקים", מסופר באופציית סיפור נדירה ומרעננת, סיפור בגוף שני: "ערב ראש השנה, הסופרמרקט חם ורועש וצפוף, עבר עליך שבוע עמוס, 'חירות' של ג'ונתן פראנזן מציץ אליך בהתגרות מהשקית הירוקה של סטימצקי, אתה חושב רק איך תגיע הביתה ותשתחל למיטה". בסופרמרקט, במהלך הקניות לחג, מזהה הגיבור, עידן, עורך דין בן חמישים ושבע, לאחר עשרות שנים, בריון שכונתי שבנעוריהם אירעה ביניהם היתקלות אלימה. הסיפור, שאינו נטול דוק קומי, וניתן לשער שהבחירה הצורנית בסיפור בגוף שני תורמת לקומיות הזו בהרחקה-העצמית שיש בה, מדלג בין החשש של הגבר המבוגר שה"פושטק" יזהה אותו בתור למחלקת הבשר לבין זיכרונות העבר.

הסיפור "הגברים בוכים בלילה" הוא מחווה ל"סוף דבר" של יעקב שבתאי. אלא שההשפעה השבתאית עוברת כאן עיבוד מעניין, זה לא "חיקוי מתוך התבטלות", אם להשתמש במונחיו של אחד העם, כמו שקורה פעמים רבות למושפעים משבתאי, אלא "חיקוי מתוך התחרות". כמו הפרק הנורא וקורע הלב ב"סוף דבר" בו מסתובב גיבורו של שבתאי סחור סחור באמסטרדם, יצירת מופת של קלאוסטרופוביה ונוירוזה, גם מוטי, הגיבור של וייסמן, יוצא להתאוורר קצת באמסטרדם ביחד עם בנו הקטן. מוטי הוא גבר מריר בן כארבעים שאביו הדון ז'ואן הרתיע אותו כילד והוא שמח להצטרף לחיק משפחת אשתו ולזרועות חותנו בעל מוסך חיפאי, שבו עבד מוטי במשך כעשרים שנה. אבל גם החותן, האב התחליפי, הכזיב ומוטי נוסע להתאושש באמסטרדם. הטיול מכיל את אותם סיוטים קטנים ותחושות נחיתות וניכור שתיאר שבתאי כל כך מדויק. אבל ההחלטה של ויסמן היא להציג את הקיום הנוירוטי באופן אחר. בצורה שיטתית ולעתים וירטואוזית מציג ויסמן את גיבורו כמי שמיטלטל בין רווחה, שלווה ואף אופוריה לתהומות דכדוך. אם מאיר, הגיבור של שבתאי, הוא מי שטבעת חבל מתהדקת והולכת סביב צווארו, הרי שמוטי הוא מי שמיטלטל ברכבת הרים רגשית. האפקט לפיכך הוא של סחרחורת יותר מאשר של חנק.

זו פרוזה בדיונית עברית מרגשת אך מדודה. רב שכבתית אך חסכונית. עוסקת בנושאים כאובים אך באופן מרומם רוח בגלל העיצוב שלהם. השמחה בקריאה נובעת גם מהתחושה שמאחורי התכנים והצורות הספציפיים יש יד מכוונת, כך שמלבד תכני הסיפור ועיבודם ההנאה שניתנת לקורא היא גם הנאת ההישענות על דמותו המוצקה – אפילו "האבהית", הייתי אומר, לנוכח חלק מתכני הסיפורים שעוסקים בדמות אב – של "המספר המובלע".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: