קצרים על ספרות, פייסבוק ועוד

1. התיישבתי לאחרונה להשלים חסרים מעגנון כשהפייסבוק שלי פתוח מולי.

כל כמה שהמשפטים המהוקצעים והמתפקעים ממתיקות מיוחדת של עגנון משכו את לבי, מצאתי את עצמי מדי פעם מעיף מבט במסך המחשב: לראות מה העלו חברי הפייסבוק שלי והאם הגיבו על דבר מה שהעליתי אני.

לאחר כמה דקות חשתי מיאוס עז מהפייסבוק ומעצמי היושב כך מולו וחזרתי לספר. המיאוס הוא עצמי וזולתני: איני רוצה לחוש שיש כל כך הרבה אנשים בעולם – הם חיים על חשבוני, על חשבון קיומי – ואיני רוצה גם לחוש את עצמי, כמה אפשר. איני רוצה גם לחוש שהתוכן שולי ביחס לעצם הצגתו של מחבר התוכן (ואיני רוצה גם – בנוסף להכל – פשוט להיטפש).

תוך שניות, עם כניסתי לעלילה של "הכנסת כלה", נחה עלי רוח של שלווה גדולה. במובן מסוים שכחתי את עצמי. שכחתי את האחרים. אם כי, במקביל, חשתי שאני מתמלא, מתחזק. שאני מפענח את הטקסט, אני הריבון, ושם אני פוגש את האחרים, הדמויות, והמחבר שניצב מאחוריהן (זה ניואנס חשוב: ב"פייסבוק" אני פוגש המונים, זו תרבות-המונים, בספר אני באחד-על-אחד). חלק מהנקודה הוא שעגנון לא יושב ומצפה ל"לייק" על כל דף של "הכנסת כלה". הוא כבר הלך מפה. גם לו היה חי – הוא כבר הלך, המחבר, ואינני רואה את הסימון שהוא "און-ליין" ומצפה ומחכה. חלק מהנקודה הוא שגם אני לא מתייצג לפני עגנון על מנת להראות לו שעשיתי לו לייק, ואני גם לא מצפה לתמורה מעגנון, ללייק מצדו על הגיגיי.

אלא שאז, מעשה שטן, חשתי חסר מנוח בשלווה הזו, בריחוק מהעצמי, בריחוק מהאחרים, ושבתי אל הפייסבוק – לחזור אל עצמי, אל האחרים, אל העולם "האמיתי". (וזה אכן העולם האמיתי – לכן הוא נורא, במובן מסוים – ולכן הוא אנטי-תרבותי, במובן מסוים – כי תרבות זו סובלימציה, כלומר התנשאות-מעל העולם, ותרבות היא דימיון ומימזיס, כלומר עולם שמוקם בצד העולם האמיתי ובנפרד ממנו).

אלא שאז , אחרי כמה דקות, נמאס לי מעצמי, מהפגיעות הזו שהפייסבוק חושף, מהנזקקות, ומהזולתגיהינום, חשתי מידקק והולך, מתרוקן והולך (כלומר, מבפנים ומבחוץ) וחזרתי לעגנון.

וחוזר חלילה.

2. הספרות היא בגד שמסתיר את עירומנו האנושי הלא מצודד.

אבל, בניגוד למשל, ככל שהבגד הדוק יותר מיטשטש חוסר האטרקטיביות שלנו – כשהבד רפה ומסתרח משול הבגד כמי שאינו.

3. אריסטו ב"פוליטיקה": האדם הוא יצור פוליטי מטבעו, אבל ההבדל בינו לבין הדבורים, שגם הן הרי חיות בפוליטיאה, גם הן חיות פוליטיות, הוא הדיבור, והדיבור נועד לדון ב"טוב" ו"רע", כלומר לדון באופי הפוליטיקה. בכוורת יש מונרכיה. בחיי בני אדם מתווכחים על המונרכיה ואף עורפים ראשי מלכים.

4. שתי התגובות המרתיעות של בעלי הדעה של השמאל בחודשים האחרונים הם התרפסות בפני המנצחים והערצת הכוח של הימין מחד גיסא, ומאידך גיסא היסטריה והקצנה וחוסר הוגנות כלפי הימין.

התגובה הראשונה "מרתיעה" במובן של דוחה.
התגובה השנייה "מרתיעה" בגלל חשיפת החולשה, במובן של מעוררת רחמים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: