פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
לא הכל מובן בטקסט החריג הזה. חלק מאי המובנות נובע אולי מקוצר דעתו של הקורא הזה, חלק נובע בוודאי מאופי עבודתו (הקריאה המהירה-יחסית הנדרשת לביקורת שבועית), אבל חלק, עם זאת, הוא ככל הנראה אשמתו של המחבר – אותה נטייה צרפתית לפיוטיות ולפאתוס ולסיבוכיות ולקיטש אינטלקטואלי שלעתים מערפלים. אבל למרות זאת, למי שמוכן לצאת למסע של קריאה תובענית, צפויים בספר הזה רגעים חזקים מאד. חלקים מסוימים כאן הם בהחלט מהממים, מופתיים.
לוי-סטרוס (1908-2009) הוא מגדולי האנתרופולוגים של המאה העשרים, והספר המפורסם הזה, שראה אור ב-1955, ורואה אור כעת לראשונה בעברית, הוא שילוב מיוחד במינו של ספר מסע, קטעים ליריים ואוטוביוגרפיים וספר מחקר והגות (ו"הגות" ו"מחקר" הם לא אותו הדבר). בבסיסו זה תיאור מסעותיו של לוי-סטרוס למעמקי ברזיל בשנות השלושים של המאה העשרים, גם לאגן האמזונס אך לא רק, מסעות חקר אנתרופולוגיים במטרה לתאר ולנתח את אחרוני השבטים הפראיים שחיים שם. אמנם לוקח לספר כמה עשרות עמודים טובים להגיע לליבתו, שהיא המסע המוזכר, אבל או אז הספר נדרך והופך למעניין בהרבה ולעתים למותח ממש. כך שיש לספר ממד הרפתקני ישיר של ספר מסע, ממד שלא נמחה למרות השכבות האינטלקטואליות, המעניינות כשלעצמן ברובן, שמונחות עליו. יש כאן, לשם הדוגמה, תיאורי רכיבה מפרכת בערבה, תיאורי פילוס דרך בג'ונגל, תיאורי שיט בנהרות סוערים, תיאורי חיות, צמחים ונופים מוזרים, וגולות הכותרת: מפגשים מרתקים עם כמה וכמה שבטים פראיים שמנהגיהם מופלאים.
הפאתוס שהספר מושתת עליו, ומשפיע מצדו השפעה חזקה על הקורא, נובע לטעמי משני מקורות. ראשית, מהתחושה של לוי-סטרוס (בשנות השלושים של המאה העשרים!) שאולי כבר מאוחר, כבר לא ניתן לפגוש שבטים בתוליים, שיד המפגש עם המערב לא חלה בהם, חברות שההאחדה התרבותית האדירה של העולם טרם נגעה בהם. "האנושות בחרה להתרכז בתרבית של זן אחד מסוים; היא מעדיפה לייצר תרבות-המונים אחידה".
התחושה השנייה שמולידה את הפאתוס של הספר נובעת מכך שהספר רואה את עצמו כחולייה נוספת (ואולי אחרונה, כאמור) בשרשרת המפגשים המערערים של המערב עם בני אמריקה מאז קולומבוס. הוא מצליח לשחזר שוב את התדהמה שפקדה את בני האדם האירופאיים עם גילוי אמריקה, גילוי קיומם של בני אדם כמוהם אך שונים בכל אורחותיהם שעליהם לא ידעו דבר קודם לכן: "כדי להבין את אופייה המוחלט, הטוטאלי והבלתי מתפשר של הסוגיה שעמה הוצרכה האנושות בת המאה השש-עשרה להתמודד עלינו לתת את הדעת על כמה עובדות היסטוריות […] הכובשים שלחו משלחות בזו אחר זו בניסיון לעמוד על טיבם. האם הם בני אדם? הייתכן שהם צאצאיהם של עשרת השבטים האבודים של ממלכת ישראל? מונגולים שהגיעו לשם רכובים על פילים? או סקוטים שהובאו למקום, מאות שנים קודם לכן, על-ידי הנסיך מודוק?". לוי-סטרוס מתייחס גם למסעות שקדמו למסעו ומביא כמה תיאורים מדהימים שאותם הוא מנתח באופן עוצר נשימה לא פחות. "הם אוכלים בשר אדם, אין להם חוק ומשפט, כולם מתהלכים עירומים, הם זוללים פשפשים, עכבישים ותולעים חיות…אין להם זקן", מתארת משלחת אירופאית מהמאה ה-16 את יושבי אמריקה. ואילו האינדיאנים מצדם "לכדו את הלבנים והטביעו אותם עד שיצאה נשמתם. אחר כך הציבו שומרים למשך שבועות רבים כדי לבדוק האם עוברות הגופות תהליך של רקבון". על כך מעיר לוי-סטרוס את ההערות הגאוניות הבאות: "ההשוואה בין החקירות השונות מעלה שתי מסקנות: הלבנים פעלו בזיקה למדעי החברה ואילו האינדיאנים נתנו אמון דווקא במדעי הטבע; ובעוד הלבנים מכריזים שהאינדיאנים הם בהמות, הסתפקו אלה האחרונים בהשערה שהראשונים הם אלים". והנה, ארבע מאות שנים אחר כך נפגש לוי-סטרוס ב"אינדיאנים" נוספים, והמפגש, הרבה פחות אלים, למרבה המזל, מוליד תובנות מדהימות לא פחות. בני שבט הקדובאו, למשל, מספר לוי-סטרוס, מגלים "יחס של עוינות כלפי רגשות הנחשבים בעינינו לטבעיים; כך, למשל, עוררה בהם הרבייה גועל. הפלות ורצח עוללים היו מעשים שבכל יום – עד כדי כך ששרידותה של הקבוצה התאפשרה באמצעות אימוץ תינוקות יותר מאשר באמצעות הולדתם". הגועל הזה שחש השבט כלפי הטבע – עמדה מטפיזית מסעירה – מסביר, אומר לוי-סטרוס, את נטייתם לצבוע את פניהם בעיטורים: "בציורים אלו, בהפלות וברצח, ביטאו בני השבט את התיעוב שתיעבו את הטבע. האמנות הילידית רוחשת בוז לחומר שממנו קורצנו".
האנתרופולוגיה של לוי-סטרוס, למרות הקיטש הדק הרומנטיקני שיש בה ביחס לפראים ולתרבותם, היא מעין אנטידוט לתפיסה המאחידה והמשטיחה של האנושות הרווחת בימינו, תפיסה רדוקטיבית שבאופן מסוים הספר "קיצור תולדות האנושות" מבטא אותה. בעוד לוי-סטרוס כמֵה לאיתור ותיאור הגיוון "האופקי" של שלל התרבויות האנושיות, הרי שספרו של יובל נוח הררי מבטא את הרצון דווקא להמעיט בערכם של ההבדלים בין התרבויות, ולדבר על האנושות כמכלול, כמין ביולוגי בין מינים ביולוגים. הנטייה להאחדה של האנושות שספרו של הררי מבטא, בין השאר באמצעות המקום הנכבד שהוא מייחס לשלבים האבולוציוניים הפרה-היסטוריים של האנושות, ניזונה מכמה מקורות אינטלקטואליים: הגלובליזציה שיוצרת האחדה בין תרבויות על פני כל הגלובוס ולכן מעודדת ראייה מאחידה של האנושות מראשיתה; ריאקציה לפוסטמודרניזם שייחס להבדלים תרבותיים ערך מופרז; קריסת האופציה הקומוניסטית שעודדה תחושה דטרמיניסטית, לפיה יש "טבע אדם" אחד ויחיד; מגמה פוסט-הומניסטית שמבקשת להוריד את האדם מהכס שהוא הציב עצמו עליו, לערער את יהירותו. לוי-סטרוס מזכיר לנו ש"התרבות" (במובן האנתרופולוגי של המושג) היא בדיוק מה שהופך את בני האדם למי שהם, ולשונים מהחיות, למין ביולוגי שהשתחרר במובן מסוים מכוחות הטבע ויש בקיומו דבר מה קונטינגנטי, כלומר לא הכרחי ולא כזה שנובע מאינסטינקט שגוזר את גורלו מראש. אותם בני קדובאו מוזכרים שביטאו את סלידתם מהטבע ומעולם החי באמצעות התנזרות, תיעוב הרבייה וצביעת גופם על מנת להסוות את הגשמיות שלהם, הם הסמל הגדול ליכולת האנושית הייחודית הזו.
התרגום והעריכה של קולט בוטנר ודליה טסלר בהתאמה בולטים באיכותם.
מבקר חופשי 