קצר על חשיבותם של מדעי הרוח ותוספתם הנחוצה לצד מדעי הטבע

הַקַּיִץ גֹּוֵעַ

הַקַּיִץ גֹּוֵעַ מִתּוֹךְ זָהָב וָכֶתֶם
וּמִתּוֹךְ הָאַרְגָּמָן
שֶׁל-שַׁלֶּכֶת הַגַּנִּים וְשֶׁל-עָבֵי עַרְבָּיִם
הַמִּתְבּוֹסְסוֹת בְּדָמָן.

וּמִתְרוֹקֵן הַפַּרְדֵּס. רַק טַיָּלִים יְחִידִים
וְטַיָּלוֹת יְחִידוֹת
יִשְׂאוּ עֵינָם הַנּוֹהָה אַחֲרֵי מְעוּף הָאַחֲרוֹנָה
בְּשַׁיָּרוֹת הַחֲסִידוֹת.

וּמִתְיַתֵּם הַלֵּב. עוֹד מְעַט וְיוֹם סַגְרִיר
עַל-הַחַלּוֹן יִתְדַּפֵּק בִּדְמָמָה:
"בְּדַקְתֶּם נַעֲלֵיכֶם? טִלֵּאתֶם אַדַּרְתְּכֶם?
צְאוּ הָכִינוּ תַּפּוּחֵי אֲדָמָה."

תרס"ה

זהו שירו של חיים נחמן ביאליק שמתאר את רגע התמורה מהקיץ -סתיו אל החורף; מאודם השקיעות ואודם השלכת אל אפרוריות העננים, אפרוריות האדרות (המעילים) ואפרוריות תפוחי האדמה של החורף.

מדע הטבע היה מבחין בין הקיץ או שלהי הקיץ ושלל מופעיו (חום, אור, ימים ארוכים, שקיעות ארוכות) לבין החורף (צניחת הטמפרטורות, חשכה מוקדמת וימים מעוננים, מיני שורשים הגדלים בעונה זו). זה תפקידו. אבל "מדע הרוח" – כלומר, השירה במקרה הזה – מתאר מה שני המצבים השונים עושים בשוכנם בתודעה אחת בד בבד.

כלומר, בנוסף על מדע המטאורולוגיה, מדע הרוח יוצר שורה שלמה של יחסים שמתקיימים ברוח ולא בטבע, עושר שלם של יחסים. מדע הטבע מבחין – וזה פשוטו של השיר – ביחס הניגוד בין שלהי-הקיץ לחורף. אלא שיחס הניגוד, שעליו היה מצביע גם מדע המטאורולוגיה, אינו ממצה את היחס בין המצבים, בין הקיץ לחורף. הניגוד, בשיר, מוחש כירידה גדולה. ההוד והרושם החזק של השקיעה והשלכת לעומת עליבות הסגריר, תפוחי האדמה והאדרת. כלומר, אין כאן רק שני מצבי טבע, שמוצבים אלה נגד אלה, אלא יש כאן שני מצבים שמקרינים האחד על השני. האדום של שלהי קיץ גורם לאפור של החורף להיות דהוי יותר, אם אפשר לומר כך, ואילו האפור של החורף גורם לבוהק הקיץ להיות בוהק יותר. מה שמעשיר את הניגוד הפשוט של מדע הטבע הוא התודעה האנושית שבתוכה הניגוד נתפס כירידה מגבהי הקיץ אל בורות החורף.

וזה לא מסכם את מכלול היחסים שקיים בשיר בין שני מצבי הטבע הסטטיים (כלומר, בדיווח מדעי יבש הם סטטיים. נגיד: "15 לספטמבר, שקיעת שמש 18:30, עלי עצי האדר מאדימים, 31 מעלות צלזיוס" מול "15 לדצמבר, שקיעת שמש 16:30, עצים עירומים מעלים, 9 מעלות צלזיוס"). נתעוררתי לחשוב על השיר הזה בעקבות קטע יפיפה מספרו היפיפה של יוסף בר-יוסף "הזקן הזה הקירח על האופניים" ("אבן חושן" 2015). כך כותב בר יוסף בקטע קצר:

"ועולה לי בראש השיר של ביאליק, ואיך שהוא מתחיל:

הַקַּיִץ גֹּוֵעַ מִתּוֹךְ זָהָב וָכֶתֶם
וּמִתּוֹךְ הָאַרְגָּמָן
שֶׁל-שַׁלֶּכֶת הַגַּנִּים וְשֶׁל-עָבֵי עַרְבָּיִם
הַמִּתְבּוֹסְסוֹת בְּדָמָן.

ואיך שהוא מסתיים בבית השלישי, האחרון:

מִתְיַתֵּם הַלֵּב. עוֹד מְעַט וְיוֹם סַגְרִיר
עַל-הַחַלּוֹן יִתְדַּפֵּק בִּדְמָמָה:
"בְּדַקְתֶּם נַעֲלֵיכֶם? טִלֵּאתֶם אַדַּרְתְּכֶם?
צְאוּ הָכִינוּ תַּפּוּחֵי אֲדָמָה".

שיר שאהבתי תמיד, ושהראה לי איך יכולים תפוחי אדמה פרוזאיים כל כך ליהפך לשירה, שמפרקת ובו בזמן גם מעצימה ומעשירה את התפארת של ראשית השיר, וגם מושכת את התפארת הזאת על עצמה."

כלומר, לפי בר יוסף במשפטים האחרונים, מלבד הניגוד הפשוט בין שלהי הקיץ לחורף, אותו יכולים לתאר מדעי הטבע, יש שלושה סוגים נוספים של יחסים, שמצויים בממלכת מדעי הרוח בלבד, כיוון שהם נוצרים בתוך הרוח עצמה, הם לא מצויים בטבע, בעקבות ההשוואה שהיא עורכת, הרוח, בין המצבים:

א. האפור של החורף ושל תפוחי האדמה "מפרק" את זיכרון הקיץ, מראה שהוא אשליה לא יציבה, חזיון תעתועים. האמת היא החורף – הקיץ היה פנטזיה שנחשפה בעירומה כעת.
ב. ועם זאת, האפור של החורף ותפוחי האדמה שלו גורם לקיץ או לזיכרונו להיות בוהק עוד יותר, בגלל הניגוד ("מפרקת", כותב בר יוסף, אך "בו בזמן מעצימה ומעשירה את התפארת של ראשית השיר").
ג. ועם זאת – וזה המפתיע מכל היחסים עד כה – הפאתוס של השקיעות והשלכת "נמשך" ו"מכסה" גם את תפוחי האדמה העלובים ואת החורף. למה הכוונה? הפאתוס של הקיץ ממשיך בחורף בצורת "פאתוס שלילי", הפאתוס של המציאות העירומה, המציאות ללא הנחמות, המציאות הקרה.

כלומר, האופציה השלישית של השיר לפי בר יוסף (אם אני מפרשו נכון) היא שיש פאתוס לטבע עצמו, כמובן, כך הוא בקיץ עם השקיעות הנהדרות שלו, אבל יש הוד גם לנפש, הוד בלהכיר בכך שהטבע מתגלה בעירומו, בחוסר המצודדות שלו. יש הוד בלהכיר בכך שהחיים חסרי הוד, כמו בחורף – להכיר בכך שהחיים הם פּירֶה בלי תוספות, תפוחי אדמה בלי מנה עיקרית – להכיר בכך באומץ.

——

לא-עיקר שכחתי:

השיר דן גם ביחס בין ממלכת הרוח לממלכת הטבע באופן אחר, משני, באמצעות ההאנשה שמאנישה הרוח, כלומר המשורר, את המציאות, את הטבע: הקיץ "גווע", העננים "מתבוססים בדמיהם", ואילו יום החורף "מתדפק" על החלון.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אילנה סטרלין  On יולי 30, 2015 at 8:45 PM

    נפלאה נקודת המבט הזו שלך, והרעיון לדלות מתוך השיר המקסים של ביאליק את התמיכה במדעי הרוח, מרענן את הקריאה בשיר הזה. תודה

  • מרית בן ישראל  On יולי 31, 2015 at 12:23 PM

    שיר נהדר. כיף ששלפתם אותו.

    בעניין תפוחי האדמה הפרוזאיים שהופכים לשירה, נזכרתי במלפפונים של פראקסילה, משוררת יוונית מהמאה החמישית לפני הספירה שתרגם פנחס שדה:

    היפה בדברים שאני מותירה אחרי הוא אור השמש,
    אחריו, הכוכבים הבוהקים ופני הלבנה.
    אחריהם, מלפפונים בשלים ותפוחים ואגסים.

  • אריק גלסנר  On יולי 31, 2015 at 8:25 PM

    תודה על תגובותיכן!

    שדה, אני מניח, לא תרגם מיוונית עתיקה?

  • דורית קלנר  On אוגוסט 9, 2015 at 1:02 PM

    ושוב, בהמשך לשיחתנו, הרשה לי למחות בזאת על הצגת מדעי הטבע כחד-ממדיים, כמי שתפקידם הבלעדי הוא לתאר תופעות ולא לבאר אותן, לנתח, לחפש – ואולי גם למצוא, אם כי זה לא מובן מאליו – חוקיות והסברים, להרחיב מהמקרה היחיד אל הכלל ולהקיש מהכלל אל היחיד והמיוחד במינו. לטעמי, מדעי הרוח ומדעי הטבע הם שני (שתי??) פנים לאותו המטבע, שתי דרכים לבטא את התשוקה של האדם להתבונן בעולם וליצור אותו מחדש בכליו הוא, ויהיו אלו מילים או משוואות, צבעים או חומרים. וגם במדעי הטבע יכולים להתקיים החורף והקיץ, תפוחי האדמה ושירת היופי, בעת ובעונה (תרתי משמע) אחת.

  • אריק גלסנר  On אוגוסט 11, 2015 at 4:37 PM

    תודה, דורית, על הערותייך.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: