כמה הערות כלליות וקונקרטיות על המצב

1. תודעה של חברה שטופה בפרסומות רואה גם את המציאות בצורה כזו: כשם שמוצר x הוא הכי – כך אירוע y הוא הכי ו"חסר תקדים".

2. תקשורת מסחרית היא חברה לייצור אירועי מדיה, זה המוצר שלה, האירוע – והיא צריכה לשווק את אירוע המדיה התורן כמוצר הכי הכי.

3. חברה דמוקרטית רואה בעיקרון הרוב, בעיקרון הכמותי, את חזות הכל ולכן כשנושא נתפס כנושא ש"כולם" צריכים לדון בו נוצר אפקט שמגביר יותר ויותר את הצורך של כולם לקחת בו חלק, כי הוא הנושא שניצח ברוב קולות ולכן יש להוסיף לו יותר ויותר קולות יען הוא המנצח.

4. מכשיר טכנולוגי מעין-דמוקרטי כמו הפייסבוק מעודד את הרגשות הפופולריים ביותר והם הרגשות הסנטימנטליים (חמלה על מי שנתפס חלש, תינוקות, זעם צדקני). לרגשות אלה יש להוסיף את העדריות.

5. מגמה פוליטית שמשתמשת ללא סייג במאפיינים לעיל על מנת להרוויח רווח מהיר מאירוע מסוים, מערערת את כוחה, בהוכיחה שהיא פוליטיקה שטחית, היסטרית ורגשנית.

——-

6. את הפנאטיות היהודית צריך לבלום ואף להכרית. העובדה הזו אינה סותרת את ההכרה שהרצחנות הפלסטינית הגיעה בעבר לשיאים גדולים יותר (ההרג ב"צוק איתן" הוא חלק ממהלך של מלחמה שהצד הפלסטיני פתח בה והיה יכול למנוע אותה. העובדה שהתגובה הישראלית האוטומטית והאגרסיבית הייתה לא בהכרח החכמה ביותר, אינה סותרת את זה. רוצח כמו גולדשטיין אכן התעלה למדרגה שווה לרוצחי ההמונים הפלסטיניים של האינתיפאדה השנייה).

7. לנצל את הרצח על מנת להטיף לסיום הכיבוש, כפי שהדבר מופיע, למשל, אצל דוד גרוסמן במאמרו היום ב"הארץ"

"האם ייתכן שהזוועה שבשריפת תינוק תגרום למנהיגי הימין להתעשת, ולהבין סוף סוף את מה שהמציאות זועקת באוזניהם כבר שנים? שהמשך הכיבוש וההימנעות מדיאלוג עם הפלסטינים עלולים לקרֵב את קצה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי? כמדינה דמוקרטית? כמקום שאנשים צעירים יזדהו אתו וירצו לחיות בו ולגדל בו את ילדיהם?"

מבטא מהלך לא הגון כלפי הימין ולא יעיל מבחינה פוליטית. הפלסטינים באינתיפאדה השנייה זעקו שהם לא מעוניינים בחלוקת הארץ. הפלסטינים בעקבות ההתנתקות צעקו שהם לא מעוניינים ומסתפקים בחלוקת הארץ. כל ניסיונות האפולוגטיקה הסופיסטים לא שכנעו אותי אחרת (למשל, "נסוגונו מעזה לא בהסכם", כלומר, אפילו לא דרשנו תמורה, אז הגיוני מאד, ממש היגיון ברזל, שהמאבק ימשיך). אם השמאל לא יפנים וישכתב את עמדותיו בעקבות זעקות הדמים הפלסטינים של העשור וחצי האחרון הוא ייחשב כגורם פוליטי לא רציני, כלומר ימשיך להיחשב כך.

8. צריך לפעול לצמצום הכיבוש ככל שניתן ובמלוא הכוח, אבל מבלי להתעלם מהסרבנות הפלסטינית.

9. העובדה שהמהלך ההיסטורי לחלוקת הארץ שהחל בתהליך אוסלו נכשל באופן ספקטקולרי היא עובדה עגומה. והיא אכן מעודדת מופעים של אטימות וגזענות ואף רצחנות מהצד היהודי-הישראלי. אבל צריך להיאבק בכיעור היהודי ישראלי כאילו לא הייתה סרבנות פלסטינית וצריך להכיר בסרבנות הפלסטינית בלי קשר לכיעור היהודי-ישראלי.

10. הסירוב (לפי הדיווחים) של מארגני עצרות המחאה לכלול דוברי ימין בעצרות מבטא את כל מה שמאוס ברגשי העליונות ובטהרנות של חלקים בשמאל הישראלי.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נטליה קוצקי  On אוגוסט 2, 2015 at 1:39 PM

    אני מאוד נהנית לקרוא אותך, אבל יש פה הרבה היתממות לגבי שני עניינים –

    1. ישראל בחיים לא הייתה מקבלת את התנאים שעזה נמצאת בהם כ"עצמאות" (ע"ע מצור ימי ואווירי, ושליטה מלאה על סחורות יוצאות ונכנסות) והייתה נלחמת בחרון זעם נגד מי שהיה אחראי לתנאים האלו.

    2. ההשוואה בין האלימות הפלסטינית לישראלית (שבה הפלסטינים יוצאים לא בסדר) היא מופרכת. האלימות היומיומית של הכיבוש לוקחת את זה בהיפרבולה מטורפת. הרצחנות הפלסטינית לא הגיעה לשיאים גדולים יותר, כי הכיבוש הוא שיא ששובר את עצמו יומיום. פשוט כך.

  • אריק גלסנר  On אוגוסט 2, 2015 at 1:56 PM

    נטליה, אני מאד נהנה שאת נהנית לקרוא אותי 🙂
    לגבי הערותייך
    1. אני מכיר את הטיעון הזה. אבל אני לא כל כך משתכנע לגביו. אפשר היה לתאר תסריט לגמרי אחר, לפיו עם כבוש רואה פתאום את אויבו עוקר עשרת אלפים ממתיישביו בכוח מהשטח הכבוש, תוך ויכוח פנימי סוער ונסוג עד הגבול הבינלאומי, עד המילימטר האחרון, אפשר היה לתאר הרי עם אחר שהיה אומר, אוקיי, זו בהחלט התקדמות, רואים כאן משהו טוב, בוא נמשיך בכיוון החיובי ונעזור לפתח את רצועת עזה ולהפכה לגן פורח. אבל התגובה הפלסטינית לרגע לא הייתה כזו, היא תגובה שמאוהבת בסבל בחלקה הגדול. נכון, התקופה של אבו מאזן בשנים האחרונות מעוררת תקווה.

    2. הכיבוש אינו מצדיק את הטבח באלף אזרחים ישראליים שנעשה בדרכים מצמררות ולמעשה פסיכוטיות באינתיפדה השנייה ואחרי שהייתה בישראל ממשלת שמאל שחתרה לפיתרון נדיב, לא מושלם, לבטח, אבל נדיב. אני לא מסכים שהכיבוש מצדיק את הפיגוע בדולפינריום, במלון פארק וכדומה. אבל אני מסכים איתך שצריך לנסות לצמצם את הכיבוש. אני רק חושש שזו – מדינה עצמאית לצד מדינת ישראל – לא משאת נפש פלסטינית.

  • נטליה קוצקי  On אוגוסט 2, 2015 at 4:05 PM

    כנראה שנסכים לא להסכים. אם להידרש לספרות אהובתנו, אני רואה בכיבוש אפוס רחב יריעה בעל מלאות ריאליסטית, לא אירוע מינורי באיזו עלילה גדולה יותר, ולא אקספרסיה מודרניסטית של אמן קיצוני, אלא רומן רחב יריעה בטריטוריה ובזמן, באופן שבו הוא מובן ומפורש ו"נקרא" על-ידי מיליוני בני אדם, וכרגע לפחות הסיפור האפי הזה מוכחש טוטאלית על-ידי הצד שלנו, ועושה רושם שעומד להימשך לנצח (נצח פוליטי, כלומר, כמה עשרות שנים).

  • אריק גלסנר  On אוגוסט 2, 2015 at 4:51 PM

    אבל נטליה הנקודה היא שהוא לא הוכחש על ידי הצד שלנו במהלך של עשור (שלו קדמו עשרות שנים של הכשרת הלבבות), מ-92 עד 2002 בערך. היה מהפך דרמטי באטימות הישראלית ונכונות אמיתית (כולל ויכוחים פנימיים עזים, רצח ראש ממשלה! וכו') לפשרה, אבל ההצעה הושבה ריקם. ברור שצריך לצמצם את הכיבוש עד כמה שניתן, מתוך נקודת מבט מוסרית, ציונית והישרדותית, וברור שעל חשבון הכישלון של תהליך השלום תפסו טרמפ חלק מאנשי הימין שממילא לא היו מוכנים לוויתורים. כל זה נכון, אבל לא צריך להיות עיוור למה שנכתב באותיות קידוש לבנה באינתיפדה השנייה ובתוצאות ההתנתקות: זה הפשט. ואם השמאל לא יבנה נרטיב מחודש שכולל בתוכו את שני האירועים הנ"ל – אם הוא ימשיך לדבר כאילו השנה היא 1993 או 1996 או 1999 – הוא ימשיך להיתפס כלא רלוונטי. זה התהליך העמוק שעבר על הישראלים. הם לא נהיו קיצוניים וימניים יותר בחלל הריק ולא רק מטעמים דמוגרפיים. הרוב הדומם של הישראליים חש שאין מוצא, שניסינו ואין מוצא, והלעג של השמאל הרדיקלי ל"ניסינו" הזה אינו מרשים אותי. אבל נסכים לא להסכים, כדברייך

  • עידית  On אוגוסט 3, 2015 at 10:57 AM

    עידית

  • עידית  On אוגוסט 3, 2015 at 10:59 AM

    אתה לא חושב שבנט צריך היה לפטר את סמוטריץ' ואת יוגב לפני שהוא בא לדבר בעצרת הזאת?

  • אריק גלסנר  On אוגוסט 3, 2015 at 4:10 PM

    שלום עידית, קודם כל העצרת הייתה על האלימות במצעד הגאווה. צריך להבדיל בין עוולות. אלימות (שהסתיימה לבסוף ברצח) היא עוול גדול בהרבה ממי שלא מקבל את אורח החיים הלהט"בי. באלימות גם סמוטריץ' ויוגב אינם תומכים – וחשוב לעשות את ההבחנה ולא בלהט הרגע לאבד הבחנות. השלב הראשון, הבסיסי, שבלעדיו לא תיכון חברה ובני אדם הוא הפעלת הכוח האלימה.

  • יהודה  On אוגוסט 4, 2015 at 7:33 AM

    הבעיה של השמאל שהוא הולך ומקצין בכל התחומים כולל הכלכלי והחברתי.
    השמאל צריך מנהיג כמו רבין, שמצד אחד היה מוכן לפשרות ומצד שני ריאליסט
    מפוקח.

    בתחום הכלכלי רבין ובייגה שוחט, שהנהיגו מדיניות סוציאל דמוקרטיחת למהדרין,
    היו נחשבים היום לניאו ליברלים מושחתים.

  • tverdavid  On אוגוסט 4, 2015 at 10:46 AM

    יפה כתבת.

  • tverdavid  On אוגוסט 4, 2015 at 10:48 AM

    אך. פוליטיות להטבית מאוד שונה ביסודה מהפוליטיות הישראלית פלסטינאית או תחום אחרים. ולכן אין מקום לאף מתנגד למתן שיוויון זכויות מלא ללהטבים להגיע לדבר מול להטבים. יש פה מהניסיון הנילוז לעשות הון פוליטי מסריח

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: