על "הבריחה מגן עדן", של פאוול בסינסקי, הוצאת "שוקן" (מרוסית: ליזה צ'ודנובסקי, 459 עמ')

פורסם במדור לספרות במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בלילה שבין ה-27 ל-28 באוקטובר 1910 יצא, למעשה ברח, לב טולסטוי, בן השמונים ושתיים, מביתו, מלווה ברופאו האישי בלבד. לאחר טלטלות ברכבות ובין יעדים שונים נפטר טולסטוי בביתו של מנהל תחנת רכבת זניחה בשם אסטפובו ב-7 בנובמבר. טולסטוי היה אז הסופר המפורסם והנחשב ביותר בעולם, ובריחתו הייתה סנסציה עולמית (או כמו שכתב ברנר פה בארץ, כמה חודשים אחר כך, ובסרקזם, בהספדו המאלף על טולסטוי אותו העריץ: "ואם הדבר לא הרעיש את העולם, כפי שרצו להשיאנו העיתונאים מרעישי העולם, שהרי עולם לא פסק לנהוג כמנהגו, הנה עולם-העיתונות נתגעש בוודאי"). אך הוא היה, למעשה, הרבה יותר מסופר. מאז המשבר הרוחני שעבר סביב גיל חמישים, בסוף שנות השבעים של המאה ה-19,הפך טולסטוי למגדלור רוחני, שהטפותיו נגד הרכוש ובעלי הרכוש, נגד האלימות על כל סוגיה (המלחמה והאלימות הפנים-מדינתית), נגד הנצרות הרשמית ובד בבד נגד המטריאליזם והניהיליזם ואף נגד האמנות והמיניות עצמה, הכו גלים בעולם כולו וטלטלו את רוסיה. טולסטוי אף נודה מהכנסייה הפרבוסלבית ורק פרסומו העצום מנע משלטון הצאר לנקוט תהליכים נגדו.

מדוע ברח טולסטוי מביתו? זו השאלה המרכזית שסביב התשובה לה בנוי הספר הזה שראה אור לראשונה ברוסיה ב-2010. המבנה של הספר לפיכך הוא כדלקמן: בסינסקי מתאר בראש כל חלק מהספר בפירוט שלב משלבי הבריחה של טולסטוי עד למותו, בריחה שהייתה לא מתוכננת כהלכה וחסרת יעד ברור. ביתרת כל פרק הוא חוזר לאחור, לביוגרפיה הארוכה והעשירה של טולסטוי, על מנת למצוא שם את שורשי האירוע הדרמטי שסיים את הביוגרפיה הזו. כך שיש כאן ביוגרפיה בעלת מבנה מעניין: דרך הפרספקטיבה של סוף החיים נפרשים החיים עצמם.

העמדה הבסיסית של בסינסקי בסוגיית עילת הבריחה, שהיא עילת-הקיום של ספר על נושא שכה רבות נכתב עליו, היא גם זו שהופכת את הספר הזה לספר שכדאי להתוודע אליו. לבריחה ניתנו בעבר פירושים שונים, רומנטיים בעיקר. גרסה אחת הייתה כי "טולסטוי עזב על מנת להתערות בעם". זו הגרסה ששלטה בעידן הסובייטי, מספר בסינסקי. גרסה אחרת היא זו: "טולסטוי עזב כדי למות. מצדו של נפיל הרוח היה זה אקט של שחרור מן השבי החומרי, שהיה עינוי עבורו. 'שחרורו של טולסטוי'. כמה יפה! ובגרסה הארצית: כפי שחיה חזקה החשה במותה הקרב עוזבת את הלהקה, כך עזב טולסטוי את יסנאיה פוליאנה משחש בקץ הבלתי נמנע". בסינסקי כופר בפרשנויות הרומנטיות הללו או מעדן אותן. עזיבתו של טולסטוי הייתה בריחה, הוא גורס, בריחה בעיקר מהיחסים המתישים עם אשתו, סופיה אנדרייבנה, ובריחה גם ממעמד הסלבריטאי הנערץ שכולם עלו אליו לרגל ליסנאיה פוליאנה, מעמד שהתיש אותו גם כן.

כך שתיאור יחסיהם של טולסטוי ואשתו, והיריבות שצמחה משנות השמונים של המאה ה-19 בין אשתו של טולסטוי ל"פאולוס" שלו, מי שנטל על עצמו להפיץ את בשורתו של טולסטוי בעולם, ולדימיר גריגורביץ' צ'רטקוב, הוא חלק הארי של הספר. ואיזו מערכת יחסים טראגית זו הייתה! סופיה אנדרייבנה, מעריצתו של הגאון הספרותי, אישה פקחית בצורה בלתי רגילה, אך גם אישה קורבנית שאיימה (וכמעט מימשה) כמה פעמים להתאבד אם טולסטוי לא ייענה לדרישותיה. והוא, מצדו, אחרי חמש עשרה שנות נישואים מאושרים, מי שהפך את לבו והתמכר לרעיונותיו הדתיים ולעולמו הרוחני, על חשבון אשתו, על חשבון אהבתו לאשתו וגם על חשבונה כפשוטו. איזו תסבוכת. טולסטוי, למשל, ביקש שיצירותיו יינתנו לציבור חינם אין כסף, ללא תמורה, וסופיה אנדרייבנה התנגדה לכך במרץ רב, ובהצדקה גמורה מבחינתה. אחרי שילדה לטולסטוי שלושה עשר ילדים, מתוכם שרדו שבעה, היא לא רצתה להותירם בחוסר כל. הצוואות השונות שניסח טולסטוי ובהם ביקש להוציא את זכויות היוצרים מידיו ולתיתן לכל החפץ בקריאת יצירתו, היו עילה מרכזית לסכסוך בינו לבין אשתו. בסינסקי מצליח לשמור על איזון בתיאור הטרגדיה הזו של הזוג טולסטוי, איזון בלי טיוח של חולשות שני הצדדים, וזה הישג נאה, בניגוד למגמות אופנתיות שמטילות את האשמה על הגבר טולסטוי, או למגמות שמרניות שמדברות על כך שסופיה אנדרייבנה לא הבינה את גאוניותו ונפשו הנעלה של בעלה. למעשה, בסינסקי מצליח להיות הוגן גם כלפי השלישי שבסיפור, צ'רטקוב, "מאהבו" הרוחני של טולסטוי, "המפריד" כפי שכינתה אותו סוניה אנדרייבנה, אדם נוקשה וחסר טאקט אך גם אדם אמיץ ומרשים, ומי שבאמת העריץ את טולסטוי והיה מסור באמת ובתמים לרעיונותיו.

המעלה המרכזית של בסינסקי הוא שהוא מציג את טולסטוי כדמות אנושית מאד, כנפש מיוסרת, קשה, מתוסבכת, גאונית – ועם זאת נפש יפה כל כך, גדולה כל כך. כך שלמדף העברי מתווסף ספר ביוגרפי חשוב על טולסטוי, בהתחשב בכך ש"טולסטוי" של אנרי טרויה, הביוגרפיה הקיימת בעברית, למיטב זכרוני, הוא ספר שערורייתי למדי, בכך שטרויה מתקלס בטולסטוי המאוחר, טולסטוי החוזר בתשובה, במין רגש עליונות מופרך של אנטי-קלריקל צרפתי ציני ושטחי (למרות שורשיו המזרחיים של טרויה), שלא מגיע לקרסולי הענק שהוא טורח על הביוגרפיה שלו (אפילו פלובר, צרפתי משמעותי יותר מטרויה, שקרא בהתפעלות אדירה את "מלחמה ושלום", כתב לטורגנייב, שהכל טוב ויפה, אבל למה הוא, טולסטוי, מתפלסף כל כך בין קטעי הפרוזה האנושיים שהוא כותב?).

לעתים הספר מעט טרחני בהביאו פרט ועוד פרט ועוד אחד מקורות טולסטוי, משפחתו וסביבתו. אבל, ככלל, הוא מעניין ויפה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: