על "החבֵרה הגאונה", של אלנה פרנטה, הוצאת "הספרייה החדשה" (מאיטלקית: אלון אלטרס)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הרומן הזה, שראה אור לראשונה באיטליה ב-2011, הוא, כך הסתבר לי, ראשון מארבעה רומנים במחזור שמכונה על ידי ההוצאה "הרומאנים הנפוליטניים". הרומן כונה על ידי חלק מהמבקרים "הרומן האיטלקי הגדול של דורהּ [של המחברת]". מעניין מאד להשוות את הנטייה הנרחבת הזו של סופרת אירופאית מרכזית שמכוונת גבוה לנטייה דומה בת זמננו, הפעם מצפון היבשת, למחזור האוטוביוגרפי בן ששת הרומנים, שמהולל גם הוא על ידי הביקורת, של הנורווגי קארל-אובה קנאוסגורד. האם זה הגעגוע אל הרומנים הגדולים של המאה ה-19, או אל הרומנים הגדולים של המודרניסטים הגדולים מתחילת המאה העשרים? או, ספציפית, אל "בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט על אלפי עמודיו, שמרחף הן מעל הפרויקט של פרנטה והן מעל זה של קנאוסגורד?

"החבֵרה הגאונה" מספר, מנקודת המבט של זמננו, על ילדותה של המספרת המכונה אלנה בשכונה של מעמד הפועלים בנפולי בסוף שנות הארבעים ובמרוצת שנות החמישים. במיוחד מתמקדת המספרת אלנה ביחסיה עם ילדה בת גילה, שנהיית חברתה, בשם לינה. כמו המספרת, גם לינה נולדה לעוני. כמו המספרת היא בעלת כישרונות אינטלקטואליים בולטים, למעשה יוצאי דופן אף יותר משל המספרת. כמו המספרת מערכת החינוך בנפולי, כלומר כמה ממוריה, מזהים את כישרונותיה המופלגים, אבל שלא כמו המספרת היא מפסיקה את לימודיה בלחץ משפחתה לאחר חמש שנות לימוד בלבד ומתחתנת בגיל צעיר. זה טקסט עשיר, שמעלה לעינינו את המרקם החברתי בנפולי בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, עוני ונמיכות רוח אך גם ניצנים של הנס הכלכלי של שנות החמישים שמגיעים גם לדרום איטליה. זה, למעשה, טקסט עסיסי, שהולם דימוי מסוים שיש לנו על "איטלקיוּת": אנשים חמי מזג, בחורים על אופנועים, בחורות מסעירות דם, זיכרון היסטורי של העבר המפואר, עליבות מחד אבל קלאסה בביגוד, הנעלה ומיני מאכל מאידך. זה טקסט איטלקי עסיסי אבל בלי לגלוש לרגע לזיוף של האיטלקיות הזו. זה, ככלל, רומן נהדר וויטאלי, או, במילותיה הקולעות של המספרת המתארת את התנסחויותיה של לינה חברתה: "היא לקחה את העובדות והפכה אותן בטבעיות לטעונות במתח; היא חיזקה את המציאות בשעה שצימצמה אותה למילים".

אבל זה אינו רומן גדול, זה אינו מאורע ספרותי. אשתמש לרגע נוסף בהשוואה לקנאוסגורד (ל"מוות במשפחה", הכרך הראשון בסדרה שלו, שתורגם לעברית) כי הוא מסביר גם מדוע "החברה הגאונה" אינו מאורע ספרותי כפי שהינו לדעתי "מוות במשפחה". בעוד "מוות במשפחה" מצטיין באיזו גולמיות עזה, באיזה כאוס במבנה שלו, פרנטה דווקא מתבנתת את הרומן שלה, מנסה להפוך אותו ללכיד, באמצעות שתי תמות מרכזיות, שגם קשורות ביניהן ברומן. התמה הראשונה היא מערכת היחסים בין המספרת ללינה, מערכת יחסים סבוכה ומעודנת שיש בה רגשי אהבה, קנאה, התפעלות וקבלת השראה מצדה של אלנה. התמה השנייה היא החניכה לתרבות ולספרות. הן לינה והן אלנה קוראות ספרים רבים ואף כותבות והן אף חולמות להיות סופרות על מנת להיחלץ מהעוני. התמות הללו המבריחות את הרומן מעט מאולצות וחשופות. הנקודה היא שהן פוגמות בהערכת היצירה לא בגלל עצם נוכחותן, הן לא מפריעות במיוחד כשלעצמן, לא תבנות הרומן הוא הבעיה. הן מפריעות בגלל שמאולצותן וחשיפותן מאפשרות לקורא "לתפוס" לרגע את הסופרת באי שלמות, "להציץ לה". אני מאמין שחלק מההתפעמות שלנו מספרות גדולה נובעת מבנייה בראשנו של דמות-סופר רב-מג וחף כביכול מפגמים, דמות שמוקמת אד-הוק בראשנו בזמן הקריאה ואינה זהה לסופר בשר ודם שכתב את היצירה בפועל. וברגע ש"תפסנו" את הסופר במגושמות, ולו קלה, מתפוגג הקסם.

ואף על פי כן זה, כאמור, רומן נהדר. ואחת הסיבות לכך נוגעת גם היא בנקודה שהעליתי זה עתה. מלבד החלישה על זירה חברתית שלמה, ההולכה הבלתי מאולצת לרגע של הקורא מסצנה לסצנה, יצירת הדרמה מפיסות חיים פשוטות (כאמור: "היא לקחה את העובדות והפכה אותן בטבעיות לטעונות במתח"), ההדהוד הרחוק – המעודן אך הנוכח – של הפוליטיקה האיטלקית בתוך השכונה הנפוליטינית, התיאור המדייק של לבטי הילדות וגיל ההתבגרות, מלבד כל זאת יש עוד יסוד שהופך את הרומן למצוין. אתה סומך על הסופרת. משלב מוקדם אתה סומך עליה. ואתה סומך עליה לא רק כבעלת כישורים אסתטיים, כלומר לא רק כמי שתספר לך "סיפור טוב", כתוב במשפטים "יפים". אתה סומך עליה גם מבחינה רגשית. יש איזושהי תחושה חמקמקה, שנבנית בראשו של הקורא, הקורא הזה לפחות, שהסופרת הזו מכירה את החיים מכל צדדיהם, את הכאב ואת העונג שלהם. יש איזו תחושה שאתה נמצא בידיים של מישהו אחראי שלא יוליך אותך שולל באשר לטיבם של החיים. אני יודע שהאמירה שלי יכולה להישמע נאיבית, אז על מנת לסבר את האוזן של הקוראים הפורמליסטים והמלומדים יותר בתורת הספרות אומר שאולי זה חלק מהיכולת האסתטית של הסופרת הזו, ליצור בך את התחושה הזו שהיא מכירה את החיים, שהיא לא תוליך אותך שולל וכו'. התכונה הזו שלה ליצור בך תחושה של מישהו מורכב ואחראי, באה לידי ביטוי במיוחד בתיאור היחסים בין אלנה ללינה, שם מצליחה הסופרת לפרוש את עושר הרגשות ביחסים האלה, המכילים, כאמור, קנאה ואהבה והתפעלות, תוך תנודה זריזה ולפעמים לא מורגשת ביניהם.

אז לא מאורע ספרותי, כמו שהנו אולי רומן אחר ומוקדם יותר של פרנטה, הסופרת הכותבת בעילום שם, "ימי נטישה" שמו, רומן אינטנסיבי ביותר, המתקרב להגדרה הזו. אבל רומן מצוין.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אילנה סטרלין  On אוגוסט 28, 2015 at 9:45 PM

    ימי נטישה של הסופרת כתוב אכן נפלא. הביקורת על הספר הזה שטרם קראתי וההמלצה החמה שלך שולחות אותי הישר לקריאתו. כמו תמיד הניתוח שלך מעורר התפעלות וכמו תמיד אני מעריכה את הביקורת שיש לך, ביקורת עניינית, עדינה, ישירה ומלאה בכבוד לכותבת ולספר. תודה

  • קוראת  On אוגוסט 29, 2015 at 6:52 AM

    רשימה יפה ומעוררת סקרנות, בעיקר תיאור תחושת הביטחון שיובילו אותך עליליתית, רגשית ואסתטית. והסכמתי עם הערתך על הרצון למרחק מהסופר, ושמירה על מסתורין מסוים, דבר שלצערנו אבד כמעט לחלוטין בעידן סופרים מצייצים ושאר פלטפורמות מנגישות…

  • אריק גלסנר  On אוגוסט 29, 2015 at 1:03 PM

    תודה רבה, אילנה!
    תודה רבה, קוראת

  • דליה  On ספטמבר 20, 2015 at 8:36 PM

    לדעתי הספר טוב – לא פחות אך גם לא יותר. לכן אני גם לא מסכימה אתך שהספר נהדר. הוא מושך לקריאה ומצליח להעביר אווירה של תקופה בשכונות העוני של נפולי. עם זאת, דמותה של לינה לא אמינה. היא גדולה מהחיים – מבריקה, מחוננת, יפה מאוד, מהפנטת, ממגנטת, נושא להערצה… איך אפשר להאמין בדמות כזאת? גם המטמורפוזה שהיא עוברת מילדה פראית מיוחדת וגם מרושעת לאישה מדהימה – לא משכנעת. פרנטה טובה ויודעת לספר, יכולת שאי אפשר לזלזל בה, אבל היא לא אלזה מורנטה ולא נטליה גינצבורג. היא חסרה את המורכבות האינטלקטואלית והספרותית שלהן. היו קטעים שהייתה לי הרגשה שאני קוראת ספר התבגרות לנערות.

    • שרה וולף  On יוני 9, 2016 at 3:21 PM

      גם אני הרגשתי לעתים כקוראת ספר התבגרות. יחד עם זאת יש לפרנטה נוסף לכתיבה היפה והמעניינת, יכולת התבוננות מעמיקה וגם בקורת עצמית (לדמותה כנלו) והומור המוסיפים לאמינותה ותורמים לאיזון למרות הדמות הגדולה מהחיים של לינה. שרה

  • אתי  On ינואר 22, 2016 at 2:37 PM

    סיימתי עכשיו לקרוא את הספר בשפת המקור, איטלקית. הספר כתוב נהדר, הדמות של לילה מאד אמינה. לדעתי, יש פער מסויים בין המקור לבין תרגום, טוב ככל שיהיה. כבר נתקלתי בזה בספרים אחרים שקראתי. לא נכון לומר שהדמות המרכזית עוברת מטמורפוזה, היא הרבה יותר מורכבת מזה, למרות השינויים שחלים בה. גם לא נכון להשוות את פרנטה לאלזה מורנטה או לנטליה גינצבורג. זו כתיבה אחרת. יש גם הבדל בין אלזה מורנטה ובין נטליה גינצבורג, עם כל הכבוד לגינצבורג. מחכה בקוצר רוח לספר השני.
    מאד ממליצה.

    • טל  On אפריל 17, 2016 at 4:54 PM

      מצטערת. הספר ממש לא מדבר אלי. יומן של מתבגרת ותו לא. עמוס בפרטי פרטים. שום התרגשות או התפעמות. אין סופרת כמו אלזה מורנטה ולא תהייה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: