Monthly Archives: ספטמבר 2015

על "טובת הילד", של איאן מקיואן, הוצאת "עם עובד" (מאנגלית: מיכל אלפון, 195 עמ')

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

יראת כבוד, זו התחושה שחשתי כלפי חלקים רבים ברומן החדש של מקיואן, לטעמי, הטוב מבין ספריו המוכרים לי (הוא הטוב ביותר גם בגלל היחס בין ערכו להיקפו, כלומר היותו רומן מצוין ורומן קצר, כלומר רומן ש"משקלו הסגולי" גבוה). בעשור וחצי האחרון מקיואן הוא סופר עם אידיאולוגיה ברורה. הוא מנסה לשרטט את "המרכז" המערבי הליברלי החילוני, לתאר דיוקן שלו בעימות מול כוחות מסורתיים, דתיים, אי רציונליים או לא מערביים (אין בהכרח חפיפה בין שמות התואר!). לכן הוא בוחר בעשור וחצי האחרון דמויות ראשיות שמייצגות את האליטה, האליטה העקרונית, לא הכלכלית או הבידורית, של התרבות המערבית: רופאים (ב"שבת"), אנשי מדע (ב"סולאר"), וכעת, ב"טובת הילד", שופטת בכירה. במשתמע הוא מצרף את עצמו, כלומר את הסופר המערבי, את הספרות, לאליטה העקרונית הזו. את מקיואן מעסיק מה שמעסיק גם סופרים אירופאיים מרכזיים אחרים כיום: היחס למהגרים, היחס לאיסלאם, היחס לדת בכלל. אבל מה שמייחד אותו הוא מצד אחד סירוב לייאוש ואמונה בכוחו ובצדקתו של הליברליזם המערבי החילוני. אצלו, שלא כבשירו של ייטס, "המרכז מתפקד". ומאידך גיסא, היעדר דוגמטיות, צדקנות, שטחיות ופונדמנטליזם של הנאורות, שמאפיין גישות של אידיאולוגים ליברליים מערביים חילוניים אחרים שקרובים לו, או קרובים לו לכאורה, כמו ריצ'רד דוקינס.
כך, למשל, יוצר כאן מקיואן טרגדיה עכשווית, שהיא משל פוליטי וסוציולוגי עדכני ומחוכם מאד על העמדה הליברלית החילונית. כלומר, הוא בו זמנית תומך בה ורואה את מגבלותיה (ולכן הטרגדיה).

פיונה מיי, הגיבורה, היא שופטת לונדונית בכירה כבת שישים שעוסקת בדיני משפחה. ברומן, המסופר בגוף שלישי, היא מייצגת את האידיאולוגיה הליברלית החילונית הבריטית, למעשה ממחישה אותה בפועל. כך, למשל, כאשר מובא לפניה משפט גירושין של גבר ואישה מהקהילה החרדית בלונדון. הגבר אדוק יותר מהאישה ומסרב שהיא תשלח את בנותיהם לבית ספר (בית ספר חרדי!) שבו יוכלו להכשיר את עצמן לרכישת מקצוע בעתיד. לטובת מי תפסוק פיונה? האם עמדותיה האישיות תשפענה על פסיקותיה? הרי יש כאן התנגשות של ערכים ליברליים: אי מעורבות של השלטון בעניינו של הפרט, ומאידך גיסא האם לא ראוי להפעיל כאן פטרנליזם ליברלי מסוים ולפסוק לטובת האישה, כלומר לטובת הילדות?

חייה האישיים, חיי המשפחה, של פיונה עצמה במשבר בפתח. בעלה, הישר, מבקש את רשותה לנהל פרשיית אהבים. הוא לא רוצה להתבזות ולבזות בהולכת שולל, ומאידך גיסא זו אולי ההזדמנות האחרונה שלו לטעום את מתק האהבה, הרי הוא ופיונה כמעט ואינם מקיימים יחסי מין. פיונה הנסערת פחות או יותר מעיפה אותו מביתם. לזוג אין ילדים. גם בכך מקיואן שותף לכמה מטובי הסופרים באירופה וגם אצלנו – ההפסד בקרב הדמוגרפי של הליברלים החילוניים מול הדתיים והמסורתיים. זו, כמו שאמרתי כבר בהזדמנויות רבות, סוגיה עקרונית ולא מקרית. כי אכן אם אתה ליברל חילוני, ומאמין שחיינו על האדמה, חיינו האינדיבידואליים, הם חד פעמיים, הרי שבאופן מסקני כמעט אינך נוטה להוליד ילדים מלוא העריסה. אינך חלק משבט ואינך מאמין בפיצוי בעולם הבא על חיי עמל וטרחה. כך שוזר מקיואן במיומנות מרשימה בין חייה האישיים של פיונה לתיקים שהיא דנה בהם. הן חייה והן התיקים מבטאים את אותה סוגיה: את כוחה וחולשתה ועימותיה של העמדה הליברלית המערבית חילונית.

אבל עיקר הרומן ושיאו עוד לפנינו. פיונה נקראת לפסוק בתיק של נער חולה בסרטן שהוריו שייכים לכת עדי יהוה. עירוי דם יציל את הנער, אבל לפי חוקי הכת עירוי דם אסור. הוריו של הנער מתנגדים לעירוי. גם הנער עצמו, שגילו קרב לשמונה עשרה, מתנגד לעירוי. בית החולים פוסק שללא העירוי הנער ימות. האם להעניק לנער עירוי בכפייה? דרך הסוגיה המשפטית הזו, המתוארת באלגנטיות, בתמציתיות ובחריפות, ממוקדת התמה של מקיואן בחדות יוצאת דופן. מה סמכותה של המדינה וחוקיה, המייצגים תפיסת עולם רציונלית, חילונית והומניסטית להתערב למען טובת הילד? בניגוד לדעת הוריו, בניגוד לדעתו-הוא? מה סמכותה לפעול נגד חלקים בחברה שאינם מקבלים את תפיסת העולם הזו? לא אגלה כאן כיצד פוסקת פיונה, רק אומר שהפסיקה שלה היא רק השיא הראשון של הרומן. ממתין לנו עוד שיא שני. בשיא הזה, שיא טראגי, חושף מקיואן את אוזלת ידה של תפיסת העולם הליברלית. זו אינה יכולה להעניק חמימות של קהילה, חמימות של משפחה. ל"חוזרים בשאלה" פוטנציאליים מהעולם הדתי-מסורתי של עדי יהוה או החרדים הלונדוניים או המוסלמים המהגרים לצורך העניין מוצע עולם אינדיווידואליסטי שאולי מנחים אותו עקרונות הומניסטיים נעלים, אבל אלה מופשטים ופורמליים ואין בו תחליף לחמימות של הקהילה ולסיכוך המצל של הדת.

רק לעתים רחוקות מאד מתגנבת לטקסט איזו נימה דקה של התפעלות עצמית של הנאורים על עצם נאורותם, איזו התבשמות עצמית מרגישותם של אנשים שהחיים בסך הכל האירו את פניהם אליהם. מקיואן כותב "בזכות הנורמליות", כניסוחו של א.ב. יהושע, ובמובן עקרוני הוא אכן קרוב לפרויקט של יהושע, על ריבוי חוזקותיו ומיעוט חולשותיו. ככלל, כאמור, רומן מעורר כבוד.

על "שורף הגופות", של לדיסלב פוקס, הוצאת "זמורה ביתן" (מצ'כית: פאר פרידמן)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הרומן הזה מצחיק. כמה פעמים אתה אף צוחק בקול רם. וזו אחת מהן: דוקטור בטלהיים, רופאו היהודי האצילי והסמכותי של מר קופפרקינגל, גיבור הרומן, מרגיע אותו ביחס לאלימות המתחשרת מעל אירופה. השנה היא 1938 והמקום הוא פראג, חשוב לציין. "בני האדם אינם יכולים לשאת אלימות לאורך זמן". מאושש, שב מר קופפרקינגל לביתו, מהרהר בהכרת טובה על דבריו המרגיעים של הרופא הטוב, בן לעם שנרדף כה רבות בהיסטוריה ובכל זאת אינו מאבד מאנושיותו והאופטימיות שלו. "משעמד במבואה, נזכר במה ששמע על אלימות ועל תוקפים, שתמיד מנוצחים בסוף; ועל היהודים, שהיו נרדפים תמיד; ומסיבה כלשהי לא עלו שתי עדויותיו של הרופא בקנה אחד". ההומור כאן הוא, כמובן, שחור, בלוויית נופך סכולסטי-תלמודי (הסתירה הלוגית בין שתי הקביעות) ואנדרסטייטמנט ("מסיבה כלשהי…"). אבל אופי ההומור ברומן הוא לא רק שחור, הוא גם סאטירי וגם אקסצנטרי-נונסנסי.

הרומן של לדיסלב פוקס ראה אור בצ'כוסלובקיה ב-1967 ונחשב שם יצירת מופת (ופוקס נחשב לאחד מגדולי הסופרים הצ'כיים). הגיבור קופפרקינגל (לשם הקיצור אקרא לו ק.) הוא בורגני פרגאי נשוי ואב לנער ונערה. הוא מאמין גדול בתא המשפחתי וגם מאמין באלמוות ובגלגול נשמות. הוא מדגיש שהוא אינו שותה ואינו מעשן. הוא שמח על החברה הגברית שבנו הנרפה מצא לו סוף כל סוף, אם כי חושד שבנו אינו מתאמן באגרוף על מנת לחשל את אופיו אלא אולי מתעניין בגברים (חשד מוצדק). ק. אמנם עוסק במקצוע מעט חריג, הוא מנהל קרמטוריום אזרחי בפראג, ועל מקצועו אוהב להאריך בדיבור, אבל הוא אדם מהוגן במופגן. כך שחלקים גדולים ברומן מזכירים את הסאטירה האנטי בורגנית של הסופר האמריקאי סינקלייר לואיס ב"באביט" שלו. וזו מחמאה. ק. הוא בורגני שאנן שמבקש לטשטש את הצרימות שבחיים. לאשתו הוא קורא "ענוגה", "אהובתי השמיימית" וכיוצ"ב. את מלאכת שריפת הגופות הוא תופס כסוג של עבודה נקייה, סיוע לטבע שלוקח לו להגיע לתוצאה זהה באדמה רק אחרי עשרים שנה וגם אז העצמות נשארות. הוא נמצא בסוג של הכחשה עמוקה, ככל הנראה, באשר לתשוקותיו וכך, למרות שהוא מצהיר שהוא נאמן לאשתו, הוא נבדק אצל אותו ד"ר בטלהיים בדיקה תקופתית לאיתור מחלות מין. הסאטירה הזו מצוינת.

הכתיבה של פוקס מוחשת לקורא כמוקפדת מאד ולכן הוא ער לחזרות הרבות והמכוונות שיש כאן, שהן גם האחראיות, לעתים, להומור שכיניתי אקסצנטרי או נונסנסי. באחד הפרקים בספר מבקרים בני משפחת ק. בתצוגה של מוזיאון שעווה שמציגה בתמונות שונות סצנות ממגפת הדבר הגדול שהשתוללה בצ'כיה במאה ה-17. בכל אחת מהתחנות בתצוגה נשמע בצדם ויכוח בין בני זוג על אופי התצוגה: "'זה כמו בתיאטרון' אמרה המבקרת עם הנוצה הארוכה בכובעה והביטה נרגשת בתצוגה, והאיש השמן עם המגבעת הקשיחה והמקל דחף אותה. 'זה לא תיאטרון', אמר בעצבנות ובביטחון, 'זה מוזיאון שעווה'". הוויכוח הזה חוזר כאמור כמה פעמים ואתה משתאה לעוז של הסופר לחזור עליו (בוואריאציות קטנות אמנם), עד שההומור שבעצם החזרתיות החצופה הזו עצמה מצדו של הסופר מתחיל להרעיד אותך, לסדוק אותך מבפנים בצחוק. אלא שזה לא נגמר כאן! בעוד הזדמנויות ברומן, מסתבר לך בהמשך, פוגשים בני משפחת ק. בזוג המתווכח ובבעל הרותח והכל חוזר על עצמו שוב ושוב בתחנות רבות. זה מצוין.

ראוי לשבח, אם כן, פאר פרידמן שתרגם את הספר והוסיף אחרית דבר מעניינת על מקומו בספרות הצ'כית ועל השערורייה שבאי תרגום הרומן לעברית עד כה, וכן הוסיף הבטחה לתרגם עוד מיצירתו של פוקס שנמתין להתממשותה. אבל הרומן נחשב ליצירת מופת לא רק על שום ההומור והסאטירה שבו, אלא גם משום שעסק בתקופת הסכם מינכן ובפלישת הנאצים לצ'כיה. פוקס (יליד 1923) הושפע עד עמקי נשמתו מרדיפת והשמדת היהודים באירופה ועסק בזה ביצירתו. ובנקודה הזו אינני בטוח שאמירתו של פוקס מגובשת מספיק. ק. הגיבור שייך למיעוט הגרמני שחי בצ'כיה וחברו, וילי, הוא אוהד הנאצים ומבקש לרתום את ק. לאידיאולוגיה שלו, אך ק. מסרב. לאורך שלושה רבעים מהרומן הייתי סבור שפוקס, בצד הסאטירה האנטי-בורגנית וההומור בכלל, מבקש להראות לנו כיצד אנשים א-פוליטיים כמו ק., אנשים שמרוכזים בעולמם הקטן, סייעו בעצם הפסיביות שלהם להצלחתה של הקנאות הנאצית בצ'כיה ובאירופה בכלל. לא תובנה מרעישה, חשבתי, אבל לאור מעלות הרומן האחרות זה נסלח. אבל בחלק האחרון קורה מהפך מהיר בדמותו של ק. והוא הופך לנאצי מופרע וצמא דם. כעת, המהלך הזה כאמור מואץ. אבל גם אם אכן קרו תהליכים מואצים בשינוי אופיים של בני אדם בשנים הנוראות האלה, האמירה של פוקס לא לגמרי ברורה או מקובלת עלי. האם הוא ביקש למתוח קשר ישיר בין הפומפוזיות וההכחשה של המכוער והיצרי (ההכחשה של "החרא" היא מהות הקיטש, כמו שטען סופר צ'כי אחר, קונדרה), כלומר בין ק. של החלק הראשון, לבין ק. הרצחני? גם אם הקשר הישיר קיים, ואיני לגמרי משוכנע בכך (ק. של החלק הראשון, כחלק מההכחשה שלו אמנם, מאמין בנצחיות הנשמה, ואילו האידיאולוגיה הנאצית היא בעלת פן מטריאליסטי-דרוויניסטי), הוא לא מצליח כאן להתמחש לקורא.

בקיצור, רומן סאטירי מצוין, אם כי האמירה הרעיונית שלו באשר להיסטוריה של מלחמת העולם השנייה אינה מחודדת.

קצרים

1. יש אנשים שהפסימיזם העקרוני (ביחס לקיום) נראה להם עמדה עמוקה יותר. ואולי היא באמת כזו. אבל האדיקות הפסימיסטית מובילה לעיוותים משלה בראיית המציאות. ובסוג מסוים של פסימיסטים: בראיית המציאות העצמית. אלה האחרונים ששים למצוא כל בדל עדות לכך שהם רקובים עד היסוד כמו שהכל רקוב, שהם לא יודעים לאהוב כמו שאף אחד בעצם לא יכול לאהוב אלא את עצמו. אבל הרבה פעמים שיפוטם העצמי לוקה בחסר. הם מלעיזים על עצמם. הם אכן יכולים לאהוב, הם אכן לא רקובים לחלוטין.

2. יש אנשים שהסברים על האישיות מתחום המיניות נראים להם העמוקים ביותר. ואולי הם לא טועים. עם זאת, יש לחשוב שחלק מהאפקטיביות של ההסברים מתחום המיניות נובע מכך שהמיניות היא חלק נסתר בקיום מחד גיסא, ומאידך גיסא חלק שביטויו השלם אינו כל-זמני (כמו הנשימה), אלא הוא "אירוע". כך שייתכן שחלק מהאאורה של המיניות כהסבר לנפש נובע מסוג של מטפורה מטעה שמפעילים עליה מבלי דעת: המיניות היא כמו המתנה שמתגלה אחרי שנקרעות העטיפות, היא כמו פרי ההדר שנגלה אחרי שמוסרת הקליפה, המיניות היא כמו חג ושבת ביחס לימי החול. אבל יש גרעינים פנימיים שאינם בעלי ערך יותר מהקליפה שלהם – למשל אצל האפרסק. וישנם אירועים נדושים ובכל זאת חשובים (שוב, הנשימה).

3. יש אנשים אגואיסטים, מרוכזים בעצמם, שיכולים בגלל האגואיזם שלהם לרמוס את זולתם כשיש להם צורך או חשק או יכולת בכך. אבל יש אגואיסטים שבד בבד לאגואיזם שלהם שונאים חוסר יושר ועוול, שונאים באינסטינקט. הם רוצים הכל ועכשיו – אבל לא על חשבון הזולת.

לא כל האגואיסטים שווים זה לזה.

4. הוא: את יודעת, נסעת עד עכשיו רגוע, והנה, כשראית שהצהוב מהבהב שמת פתאום גז פראי, ממש עברנו בכתום שקיעה! אני חושב שאלה רגעים שחושפים דבר מה על בן אדם, דבר מה אמיתי, שהוא מנסה להסתיר מהזולת.
היא: כן, הם חושפים שאני מנסה להגיע מהר הביתה.

5. אחת העובדות הטריביאליות שמקבלות מוחשות מפתיעה כשיש לך ילדים היא העובדה שאנחנו נולדים פעמיים: פעם אחת בלידה ובפעם השנייה בלידת הזיכרון. אלה חיים אינטנסיביים עובר הבן שלי בן השנה! – ובכל זאת, מכל זה תישארנה תחושות חזקות אך לא זיכרונות ברורים.

אנחנו נולדים בגיל אפס ושוב פעם, אחרי הריון ממושך, הריון פילים, בגיל שלוש.

6. פרויד מדבר על זה שההזדקפות של בני האדם ביחס לאבותיהם הקופים הייתה אירוע חשוב מאד בהתפתחות שלנו כמין. הוא מייחס לכך (הוא מציע זאת כהשערה) את הרתיעה שיש לחלקנו ממראה וריח איברי המין הראשוניים, שהיו גלויים לעין ההולכים על ארבע ואכן משמשים, כמדומה, תפקיד גדול יותר במיניות של אחינו בעלי החיים.

אתה יכול לראות תינוקות שגאים כל כך על הזדקפותם ולחוות שמץ מהתהליך שעבר על המין שלנו כולו.

7. עוד במבט על תינוקות: עוד עובדה טריביאלית, אבל שיש מקום להזכיר אותה. אם אתה מתבונן בתינוקות הרי שמתחוור לך שחוץ מצורכי החיים הגדולים של אכילה ושינה ואהבה, מפעם בהם, בחלקם לפחות, צורך בסיסי נוסף: להשיג עצמאות. הם לא רוצים כל הזמן "על הידיים", הם רוצים לבד. כלומר, בהפלגה מהמקרה הפרטי, האדם הוא לא רק יצור הדוניסט, האדם הוא יצור שוחר אוטונומיה. לפעמים גם על חשבון ההדוניזם.

בעצם, זו הרי התובנה האדירה של איש המחתרת של דוסטוייבסקי.

שלושה קצרים

1. תהיות לגבי פורנוגרפיה ספרותית: הנטייה, שזכתה כבר לפרודיות, להגביה את המשלב הלשוני של הטקסט הספרותי כאשר באים לתאר מעשים מיניים ("נטה את שרביטו", "הגישה לו את פירותיה מלוא הטנא" וכיו"ב) אולי אינה נובעת רק מרצון לסמן שהטקסט "מכובד" ואינו גולש לפורנוגרפיה "זולה", אולי אינה נובעת רק ממבוכה של הכותב/ת לקרוא לדברים בשמם – אלא מסיבה עמוקה יותר. אולי משום שפורנוגרפיה ביסודה היא אנטי-ספרות ואנטי-קריאה, אולי משום שחוויית הקריאה דורשת סוג של ריחוק וצינה – שבתוכה, כמראה האש מתוך הקרח, יכולים כמובן לסעור רגשות – שהפורנוגרפיה מנפצת. לכן, הסופרים מרגישים אינסטינקטיבית שברגע עדין שכזה לחוויה הספרותית הם כמו צריכים לתגבר את הספרותיות של הטקסט.

2. כשאני בביקור החודשי שלי בחדר הכושר (אני מאמין גדול באימון תקופתי) אני נוהג לצפות בעיקר ב VH1, ערוץ הקליפים הישנים (או כך הוא היה פעם, בסבב הקודם שלי בחדרי כושר, לפני יותר משש שנים). כיום הערוץ הזה, מסתבר, משדר הרבה יותר זבל חדש. בכל מקרה, צפיתי בשני קליפים לא קשורים ביניהם ששודרו בסמוך זה לזה, אחד של ביונסה ואחד של להקה בשם maroon 5. הקליפים תיארו את ההערצה לה זוכים האמנים, את הסלבריטאות שלהם, את ההתרגשות שהם מעוררים כשמזהים אותם ברחוב. כלומר, החוויה של הסלבריטאות שהיא חיצונית כביכול לאמנות עצמה של האמנים הנ"ל, שהיא רק תוצאה שלה, חדרה לתוך האמנות עצמה. הסלבריטאות היא היא עצם התוכן של האמנות. הנקודה היא שהיום חלק גדול מהריגוש של האמנות או הבידור נגרם מכך ש"כולם" מעריצים את האמנים המדוברים. כלומר, אנחנו מעריצים ומתרגשים לא מהתוכן של האמנות אלא מההערצה עצמה.

3. טעות רווחת מבחינה את האמנות מהבידור בכך שהאמנות תובעת הפעלה של המוח ואילו הבידור "מטמטם".
אבל יש יצירות בידוריות שהן בבירור גאוניות (מצד היוצר) וגם יש כאלו שתובעות פיצוח ופענוח מורכבים (של הצרכן).
נדמה לי, שהקטגוריה של הבידור אינה קשורה לתחכום – בידור אינו בהכרח דבר מה טיפשי – אלא להתכוונות של היוצר. האם ההתכוונות המרכזית היא למשוך תשומת לב ליצירתו, לפתות אליה (מטעמים כלכליים או אחרים), או ההתכוונות העיקרית היא להביע משהו שעלה בתוכו.