על "שורף הגופות", של לדיסלב פוקס, הוצאת "זמורה ביתן" (מצ'כית: פאר פרידמן)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הרומן הזה מצחיק. כמה פעמים אתה אף צוחק בקול רם. וזו אחת מהן: דוקטור בטלהיים, רופאו היהודי האצילי והסמכותי של מר קופפרקינגל, גיבור הרומן, מרגיע אותו ביחס לאלימות המתחשרת מעל אירופה. השנה היא 1938 והמקום הוא פראג, חשוב לציין. "בני האדם אינם יכולים לשאת אלימות לאורך זמן". מאושש, שב מר קופפרקינגל לביתו, מהרהר בהכרת טובה על דבריו המרגיעים של הרופא הטוב, בן לעם שנרדף כה רבות בהיסטוריה ובכל זאת אינו מאבד מאנושיותו והאופטימיות שלו. "משעמד במבואה, נזכר במה ששמע על אלימות ועל תוקפים, שתמיד מנוצחים בסוף; ועל היהודים, שהיו נרדפים תמיד; ומסיבה כלשהי לא עלו שתי עדויותיו של הרופא בקנה אחד". ההומור כאן הוא, כמובן, שחור, בלוויית נופך סכולסטי-תלמודי (הסתירה הלוגית בין שתי הקביעות) ואנדרסטייטמנט ("מסיבה כלשהי…"). אבל אופי ההומור ברומן הוא לא רק שחור, הוא גם סאטירי וגם אקסצנטרי-נונסנסי.

הרומן של לדיסלב פוקס ראה אור בצ'כוסלובקיה ב-1967 ונחשב שם יצירת מופת (ופוקס נחשב לאחד מגדולי הסופרים הצ'כיים). הגיבור קופפרקינגל (לשם הקיצור אקרא לו ק.) הוא בורגני פרגאי נשוי ואב לנער ונערה. הוא מאמין גדול בתא המשפחתי וגם מאמין באלמוות ובגלגול נשמות. הוא מדגיש שהוא אינו שותה ואינו מעשן. הוא שמח על החברה הגברית שבנו הנרפה מצא לו סוף כל סוף, אם כי חושד שבנו אינו מתאמן באגרוף על מנת לחשל את אופיו אלא אולי מתעניין בגברים (חשד מוצדק). ק. אמנם עוסק במקצוע מעט חריג, הוא מנהל קרמטוריום אזרחי בפראג, ועל מקצועו אוהב להאריך בדיבור, אבל הוא אדם מהוגן במופגן. כך שחלקים גדולים ברומן מזכירים את הסאטירה האנטי בורגנית של הסופר האמריקאי סינקלייר לואיס ב"באביט" שלו. וזו מחמאה. ק. הוא בורגני שאנן שמבקש לטשטש את הצרימות שבחיים. לאשתו הוא קורא "ענוגה", "אהובתי השמיימית" וכיוצ"ב. את מלאכת שריפת הגופות הוא תופס כסוג של עבודה נקייה, סיוע לטבע שלוקח לו להגיע לתוצאה זהה באדמה רק אחרי עשרים שנה וגם אז העצמות נשארות. הוא נמצא בסוג של הכחשה עמוקה, ככל הנראה, באשר לתשוקותיו וכך, למרות שהוא מצהיר שהוא נאמן לאשתו, הוא נבדק אצל אותו ד"ר בטלהיים בדיקה תקופתית לאיתור מחלות מין. הסאטירה הזו מצוינת.

הכתיבה של פוקס מוחשת לקורא כמוקפדת מאד ולכן הוא ער לחזרות הרבות והמכוונות שיש כאן, שהן גם האחראיות, לעתים, להומור שכיניתי אקסצנטרי או נונסנסי. באחד הפרקים בספר מבקרים בני משפחת ק. בתצוגה של מוזיאון שעווה שמציגה בתמונות שונות סצנות ממגפת הדבר הגדול שהשתוללה בצ'כיה במאה ה-17. בכל אחת מהתחנות בתצוגה נשמע בצדם ויכוח בין בני זוג על אופי התצוגה: "'זה כמו בתיאטרון' אמרה המבקרת עם הנוצה הארוכה בכובעה והביטה נרגשת בתצוגה, והאיש השמן עם המגבעת הקשיחה והמקל דחף אותה. 'זה לא תיאטרון', אמר בעצבנות ובביטחון, 'זה מוזיאון שעווה'". הוויכוח הזה חוזר כאמור כמה פעמים ואתה משתאה לעוז של הסופר לחזור עליו (בוואריאציות קטנות אמנם), עד שההומור שבעצם החזרתיות החצופה הזו עצמה מצדו של הסופר מתחיל להרעיד אותך, לסדוק אותך מבפנים בצחוק. אלא שזה לא נגמר כאן! בעוד הזדמנויות ברומן, מסתבר לך בהמשך, פוגשים בני משפחת ק. בזוג המתווכח ובבעל הרותח והכל חוזר על עצמו שוב ושוב בתחנות רבות. זה מצוין.

ראוי לשבח, אם כן, פאר פרידמן שתרגם את הספר והוסיף אחרית דבר מעניינת על מקומו בספרות הצ'כית ועל השערורייה שבאי תרגום הרומן לעברית עד כה, וכן הוסיף הבטחה לתרגם עוד מיצירתו של פוקס שנמתין להתממשותה. אבל הרומן נחשב ליצירת מופת לא רק על שום ההומור והסאטירה שבו, אלא גם משום שעסק בתקופת הסכם מינכן ובפלישת הנאצים לצ'כיה. פוקס (יליד 1923) הושפע עד עמקי נשמתו מרדיפת והשמדת היהודים באירופה ועסק בזה ביצירתו. ובנקודה הזו אינני בטוח שאמירתו של פוקס מגובשת מספיק. ק. הגיבור שייך למיעוט הגרמני שחי בצ'כיה וחברו, וילי, הוא אוהד הנאצים ומבקש לרתום את ק. לאידיאולוגיה שלו, אך ק. מסרב. לאורך שלושה רבעים מהרומן הייתי סבור שפוקס, בצד הסאטירה האנטי-בורגנית וההומור בכלל, מבקש להראות לנו כיצד אנשים א-פוליטיים כמו ק., אנשים שמרוכזים בעולמם הקטן, סייעו בעצם הפסיביות שלהם להצלחתה של הקנאות הנאצית בצ'כיה ובאירופה בכלל. לא תובנה מרעישה, חשבתי, אבל לאור מעלות הרומן האחרות זה נסלח. אבל בחלק האחרון קורה מהפך מהיר בדמותו של ק. והוא הופך לנאצי מופרע וצמא דם. כעת, המהלך הזה כאמור מואץ. אבל גם אם אכן קרו תהליכים מואצים בשינוי אופיים של בני אדם בשנים הנוראות האלה, האמירה של פוקס לא לגמרי ברורה או מקובלת עלי. האם הוא ביקש למתוח קשר ישיר בין הפומפוזיות וההכחשה של המכוער והיצרי (ההכחשה של "החרא" היא מהות הקיטש, כמו שטען סופר צ'כי אחר, קונדרה), כלומר בין ק. של החלק הראשון, לבין ק. הרצחני? גם אם הקשר הישיר קיים, ואיני לגמרי משוכנע בכך (ק. של החלק הראשון, כחלק מההכחשה שלו אמנם, מאמין בנצחיות הנשמה, ואילו האידיאולוגיה הנאצית היא בעלת פן מטריאליסטי-דרוויניסטי), הוא לא מצליח כאן להתמחש לקורא.

בקיצור, רומן סאטירי מצוין, אם כי האמירה הרעיונית שלו באשר להיסטוריה של מלחמת העולם השנייה אינה מחודדת.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תרצה הכטר  On ספטמבר 12, 2015 at 9:32 AM

    אריק, שנה טובה מקוראת נאמנה של הבלוג.
    תודה על ההמלצות וחוות הדעת הספרותיות שנכתבו בטוב טעם.
    תרצה

  • אריק גלסנר  On ספטמבר 12, 2015 at 10:11 AM

    שנה טובה, תרצה!

  • דינה להרס  On ספטמבר 12, 2015 at 11:38 AM

    רעיון מצוין למתנה לחג, תודה, אני קוראת הארץ ושמחה להשלים את הביקורת הרב מימדית שלך מ"ידיעות אחרונות" אנסה לשתף בפייס שלי

  • pfriedmann  On ספטמבר 12, 2015 at 7:24 PM

    תודה על הרשימה היפה, אריק. מאוד נהניתי לקרוא. שנה טובה וד"ש מפראג.

  • דליה  On ספטמבר 20, 2015 at 8:11 PM

    התגעגעתי במשך כל רגע מהקריאה לתרגומים של רות בונדי. אמנם בניגוד לפאר פרידמן היא חיה בארץ ולא בפראג, אבל התרגום שלה ספוג הרבה יותר קסם צ'כי. התרגום שלו פשוט מעצבן.

    • pfriedmann  On ספטמבר 21, 2015 at 1:23 PM

      שלום דליה,
      בניגוד לאינסטינקטים שלי, ומתוך עניין אמיתי, אשאל: איך נראה או נשמע קסם צ'כי, ומה מעצבן בתרגומי?

  • אריק גלסנר  On ספטמבר 20, 2015 at 8:18 PM

    תודה רבה על תגובותיכם. אני לא חשתי שום בעיה בתרגום.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: