על "טובת הילד", של איאן מקיואן, הוצאת "עם עובד" (מאנגלית: מיכל אלפון, 195 עמ')

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

יראת כבוד, זו התחושה שחשתי כלפי חלקים רבים ברומן החדש של מקיואן, לטעמי, הטוב מבין ספריו המוכרים לי (הוא הטוב ביותר גם בגלל היחס בין ערכו להיקפו, כלומר היותו רומן מצוין ורומן קצר, כלומר רומן ש"משקלו הסגולי" גבוה). בעשור וחצי האחרון מקיואן הוא סופר עם אידיאולוגיה ברורה. הוא מנסה לשרטט את "המרכז" המערבי הליברלי החילוני, לתאר דיוקן שלו בעימות מול כוחות מסורתיים, דתיים, אי רציונליים או לא מערביים (אין בהכרח חפיפה בין שמות התואר!). לכן הוא בוחר בעשור וחצי האחרון דמויות ראשיות שמייצגות את האליטה, האליטה העקרונית, לא הכלכלית או הבידורית, של התרבות המערבית: רופאים (ב"שבת"), אנשי מדע (ב"סולאר"), וכעת, ב"טובת הילד", שופטת בכירה. במשתמע הוא מצרף את עצמו, כלומר את הסופר המערבי, את הספרות, לאליטה העקרונית הזו. את מקיואן מעסיק מה שמעסיק גם סופרים אירופאיים מרכזיים אחרים כיום: היחס למהגרים, היחס לאיסלאם, היחס לדת בכלל. אבל מה שמייחד אותו הוא מצד אחד סירוב לייאוש ואמונה בכוחו ובצדקתו של הליברליזם המערבי החילוני. אצלו, שלא כבשירו של ייטס, "המרכז מתפקד". ומאידך גיסא, היעדר דוגמטיות, צדקנות, שטחיות ופונדמנטליזם של הנאורות, שמאפיין גישות של אידיאולוגים ליברליים מערביים חילוניים אחרים שקרובים לו, או קרובים לו לכאורה, כמו ריצ'רד דוקינס.
כך, למשל, יוצר כאן מקיואן טרגדיה עכשווית, שהיא משל פוליטי וסוציולוגי עדכני ומחוכם מאד על העמדה הליברלית החילונית. כלומר, הוא בו זמנית תומך בה ורואה את מגבלותיה (ולכן הטרגדיה).

פיונה מיי, הגיבורה, היא שופטת לונדונית בכירה כבת שישים שעוסקת בדיני משפחה. ברומן, המסופר בגוף שלישי, היא מייצגת את האידיאולוגיה הליברלית החילונית הבריטית, למעשה ממחישה אותה בפועל. כך, למשל, כאשר מובא לפניה משפט גירושין של גבר ואישה מהקהילה החרדית בלונדון. הגבר אדוק יותר מהאישה ומסרב שהיא תשלח את בנותיהם לבית ספר (בית ספר חרדי!) שבו יוכלו להכשיר את עצמן לרכישת מקצוע בעתיד. לטובת מי תפסוק פיונה? האם עמדותיה האישיות תשפענה על פסיקותיה? הרי יש כאן התנגשות של ערכים ליברליים: אי מעורבות של השלטון בעניינו של הפרט, ומאידך גיסא האם לא ראוי להפעיל כאן פטרנליזם ליברלי מסוים ולפסוק לטובת האישה, כלומר לטובת הילדות?

חייה האישיים, חיי המשפחה, של פיונה עצמה במשבר בפתח. בעלה, הישר, מבקש את רשותה לנהל פרשיית אהבים. הוא לא רוצה להתבזות ולבזות בהולכת שולל, ומאידך גיסא זו אולי ההזדמנות האחרונה שלו לטעום את מתק האהבה, הרי הוא ופיונה כמעט ואינם מקיימים יחסי מין. פיונה הנסערת פחות או יותר מעיפה אותו מביתם. לזוג אין ילדים. גם בכך מקיואן שותף לכמה מטובי הסופרים באירופה וגם אצלנו – ההפסד בקרב הדמוגרפי של הליברלים החילוניים מול הדתיים והמסורתיים. זו, כמו שאמרתי כבר בהזדמנויות רבות, סוגיה עקרונית ולא מקרית. כי אכן אם אתה ליברל חילוני, ומאמין שחיינו על האדמה, חיינו האינדיבידואליים, הם חד פעמיים, הרי שבאופן מסקני כמעט אינך נוטה להוליד ילדים מלוא העריסה. אינך חלק משבט ואינך מאמין בפיצוי בעולם הבא על חיי עמל וטרחה. כך שוזר מקיואן במיומנות מרשימה בין חייה האישיים של פיונה לתיקים שהיא דנה בהם. הן חייה והן התיקים מבטאים את אותה סוגיה: את כוחה וחולשתה ועימותיה של העמדה הליברלית המערבית חילונית.

אבל עיקר הרומן ושיאו עוד לפנינו. פיונה נקראת לפסוק בתיק של נער חולה בסרטן שהוריו שייכים לכת עדי יהוה. עירוי דם יציל את הנער, אבל לפי חוקי הכת עירוי דם אסור. הוריו של הנער מתנגדים לעירוי. גם הנער עצמו, שגילו קרב לשמונה עשרה, מתנגד לעירוי. בית החולים פוסק שללא העירוי הנער ימות. האם להעניק לנער עירוי בכפייה? דרך הסוגיה המשפטית הזו, המתוארת באלגנטיות, בתמציתיות ובחריפות, ממוקדת התמה של מקיואן בחדות יוצאת דופן. מה סמכותה של המדינה וחוקיה, המייצגים תפיסת עולם רציונלית, חילונית והומניסטית להתערב למען טובת הילד? בניגוד לדעת הוריו, בניגוד לדעתו-הוא? מה סמכותה לפעול נגד חלקים בחברה שאינם מקבלים את תפיסת העולם הזו? לא אגלה כאן כיצד פוסקת פיונה, רק אומר שהפסיקה שלה היא רק השיא הראשון של הרומן. ממתין לנו עוד שיא שני. בשיא הזה, שיא טראגי, חושף מקיואן את אוזלת ידה של תפיסת העולם הליברלית. זו אינה יכולה להעניק חמימות של קהילה, חמימות של משפחה. ל"חוזרים בשאלה" פוטנציאליים מהעולם הדתי-מסורתי של עדי יהוה או החרדים הלונדוניים או המוסלמים המהגרים לצורך העניין מוצע עולם אינדיווידואליסטי שאולי מנחים אותו עקרונות הומניסטיים נעלים, אבל אלה מופשטים ופורמליים ואין בו תחליף לחמימות של הקהילה ולסיכוך המצל של הדת.

רק לעתים רחוקות מאד מתגנבת לטקסט איזו נימה דקה של התפעלות עצמית של הנאורים על עצם נאורותם, איזו התבשמות עצמית מרגישותם של אנשים שהחיים בסך הכל האירו את פניהם אליהם. מקיואן כותב "בזכות הנורמליות", כניסוחו של א.ב. יהושע, ובמובן עקרוני הוא אכן קרוב לפרויקט של יהושע, על ריבוי חוזקותיו ומיעוט חולשותיו. ככלל, כאמור, רומן מעורר כבוד.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טובה  On אוקטובר 6, 2015 at 11:50 AM

    מסכימה שזה ספר מצוין, כתוב לעילא ולעילא, אין בו משפט או פיסקה מיותרים והוא כתוב בצורה מדויקת כפי שרק סופרים גדולים באמת יכולים לכתוב. יחד עם זאת, ובלי להמעיט מגדולתו של הספר ואולי אפילו להוסיף עליה, ככל שהתקרבתי לסופו, עוד לפני שהבנתי את גודל הטרגדיה העומדת להתרחש, גם אם חששתי מפני דבר כזה, הלך וגבר בי דכדוך עמוק. דכדוך לנוכח הפער העצום בין התוצאות האפשריות של הכוח המפחיד הנתון בידי השופטת גיבורת הספר – למעשה בידיו של כל שופט – לחרוץ גורלות, לבין חוסר היכולת שלה לחרוג אל מעבר לחייה האליטיסטיים – המוגנים, המרופדים וה"תרבותיים" כל כך – ולגעת בחיים האמיתיים. התיאורים המפורטים של שגרת חייה – מחוות הכבוד, מעמדה החברתי והאירועים החברתיים, הקונצרטים, נושאי השיחה, אפילו המשבר עם בעלה – בכל אלה מצאתי לא רק ביקורת נוקבת על גינוני המעמד החברתי הגבוה בלונדון, לצורך העניין, ואולי אפילו על הדקדנטיות שלו, אלא ביקורת גם גם על רמת ניתוקו מ"העם" ומחיי רגש אמיתיים ואותנטיים, ניתוק שהוביל בסופו של עניין לסוף הטרגי ומציב סימן שאלה גדול על ערכם של "ההישגים המשפטיים" של אותה שופטת ושל שופטים "נישאים מעם" מסוגה.

    • רון  On אוקטובר 8, 2015 at 12:56 PM

      הכתיבה עצמה בספר הזה, סובלת מניתוק רגשי, כפי שקראתי באחת הביקורות. עגנון כתב בסיפור הנהדר "שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו": כספך וזהבך קנו לבנך ספרים מוגהים.. (צועק בייאוש התלמיד החכם העני והלא אנין משולי החברה, שטעה בפירושו בתחרות מול התלמיד החכם העשיר המקובל והאהוב, מהמובילים בחברה). בהשאלה חופשית כלשהי: הסופר המצליח גורם לקוראים להאמין שהוא כותב נפלא. הצלחה ספרותית דמוקרטית מתרחשת במישור הכלכלי, אנחנו נפעמים מהצלחה כלכלית, יש לה ריח של הצלחה רוחנית.. אלוהים לצד הסופר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: