Monthly Archives: אוקטובר 2015

הערה על הרומן "נָמֵס" של אור ארנסט

אני רוצה להסב את תשומת הלב לרומן שראה אור לפני כמה חודשים ושמו "נמס" של הסופרת אור ארנסט (הוצאת "עמדה חדשה"-"כרמל"). זה רומן דחוס ופיוטי, שהקריאה בו תובענית למדי, אבל פועם בו דבר מה חי מאד. הגיבורה, שרון, אישה צעירה, נשואה ואם, שחיה חיים בורגניים נוחים, מתערערת בעקבות רומן עם אישה חושנית וגחמנית בשם דפני. לאחר שרומן קצר ביניהן מסתיים מתקשה שרון לחזור לשגרת יומה. היא צוללת לדיכאון. בעלה, יונתן, הוא בן לאם נוטשת וכעת הוא ניצב בפני הסיכוי שאשתו תיטוש גם היא.

ברמת המיקרו (המשפט, הפיסקה) הרומן מכיל רגעים חדים ומרהיבים, מכיל יופי רב, הן יופי של התנסחות והן יופי של מחשבה מעמיקה וכנה. ברמת המאקרו, עם זאת, נותנת הסופרת לקוראיה קרדיט גדול מאד, אולי גדול מדי, ותובעת מהם מאמץ גדול להבנת המתרחש (בעיקר בחלק הראשון).

אבל הכוח הבסיסי של הרומן הוא חשיפת רטט החיים שמבקש להיוולד תחת השמיכות, החמות אך החונקות לעתים, של האהבה הזוגית והמשפחה.
"לפעמים אפשר להעביר חיים שלמים בלי לדעת איזה כוח הרסני קיים בךְ. את רואה בעצמך אדם שתורם לסביבה, שאפשר לסמוך עליו. פעם חברה העירה אותה בשתיים בלילה כי היה לה משעמם, והיא קמה סחוטה מעייפות ונסעה עד אליה רק בשביל לפטפט, ופעם עודדה את יונתן לנסוע עם חברים לטיול בירדן אפילו שהייתה חולה עם שני פעוטות, ויצאה מגדרה כדי להכין מִדבר קטן עם עץ דקל לגן הילדים, ועשתה אינספור פעולות שמעידות שיש לה לב טוב והתנהגות הוגנת, ושום דבר מכין אותך לזה שיתכן שיבוא היום וכל מה שחשבת לעצמך יקרוס בבת אחת, ושהלב יתבע את קיומו המלא והמתעורר – חיים ללא תשוקה אינם חיים שראוי לחיותם".
דווקא שתי יצירות מופת קולנועיות – של שני הקטבים המובהקים של הקולנוע האירופאי בשיאו, הקוטב הצפוני והקוטב הדרומי – עלו במוחי בהקשר של "נמס".
הראשונה היא "לה דולצ'ה ויטה" של פליני. אולי הקטעים החזקים ביותר ב"לה דולצ'ה ויטה" הם הקטעים בהם נפגש מרצ'לו מסטוריאני ("מרצ'לו" בסרט), עיתונאי הרכילות והבידור, בידידו שניידר, אינטלקטואל ואיש רוח אנין ומרשים. במסיבה שקטה ואנינה בביתו של הלה, מרצ'לו המוקסם מחליט לזנוח את הבלי עולם הבידור ולהתיישב סוף סוף לכתוב. השיחה כל כך עשירה ונעימה, אשתו של שניידר יפה וילדיו הרכים מתוקים כל כך – הנה, אפשר לחיות אחרת! לא להסתופף כל היום עם פפארצו ולארוב לסלבריטאים! כשהוא מוסר לשניידר את התרשמותו המוקסמת, פולט שניידר המיוסר את המילים הבאות (אני מצטט מהזיכרון): "דע לך, שאין מלכודת גדולה יותר וחונקת יותר לנפש מאשר אורח החיים המסודר, הבורגני". המילים מוטחות במפתיע. ומפתיע אף יותר, אכן מזעזע, מה שקורה אחר כך: בעוד מרצ'לו מנסה את כוחו בכתיבה, בהפיכתו לאדם רציני – שניידר האינטלקטואל הרציני מתאבד אחרי שהוא רוצח את ילדיו! ופליני, בגאונותו, מקיף את האלמנה והאם השכולה, שאינה יודעת עדיין שהיא כזו – בכתבי וצלמי רכילות, ביניהם מרצ'לו עצמו ופאפראצו ידידו. כך, שניידר, במותו וברצח ילדיו, הצטרף לעולם הסחי הצהוב, והחזיר את מר'צלו אליו, אחרי שבחייו כמעט שלף מהם את ידידו.

יצירת המופת הקולנועית השנייה שעלתה בדעתי בהקשר של "נמס" היא "תמונות מחיי נישואין" של אינגמר ברגמן. באחת הסצנות העזות ביצירה, ליב אולמן, שעובדת כעורכת דין לענייני משפחה וניצבת בעצמה בפני גירושין (היא עדיין לא יודעת זאת), פוגשת בלקוחה שבאה להתגרש. האישה, כבת ששים, מדברת בקול כבוי ובו זמנית רדוף ואובססיבי (הקול הזה והמבט האטום הנלווה הם העושים את הסצנה) על כך ש"בלי אהבה אי אפשר לחיות". היא מבקשת להתגרש כי אין בחייה אהבה ו – היא חוזרת ואומרת – "בלי אהבה אי אפשר לחיות".

"נמס" שייך למסורת הזו של אמנות העוסקת במועקות הקיום המשפחתי הבורגני. אחד מתפקידיה של הספרות היא לשמר – אכן, אף לעצב – את המקום הכואב, החי, הזה, שכל טרדות החיים באות למחוק אותו. כמו שכתב פעם ג'ורג' אורוול: "רוב בני האדם אינם אנוכיים מאוד. אחרי גיל שלושים בערך הם מוותרים על שאיפות אישיות – במקרים רבים, לאמיתו של דבר, הם כמעט מוותרים על התחושה שהם בכלל פרטים בודדים – וחיים בעיקר למען אחרים, או פשוט נחנקים מעבודה מפרכת”. ספרות מהסוג ש"נמס" מבקש להיות – ואף מצליח לפרקים – באה להזכיר לנו שאנו חיים, שאנו גם פרטים בודדים, שאל לנו לחיות רק למען האחרים או להימעך תחת עבודה מפרכת.

מקוצר זמן (יש טרדות אחרות לקיום הבורגני – נניח, "הבורגני" – טרדות ההתפרנסות) איני יכול להציג כאן ביקורת מפורטת של "נמס" ורק מסתפק בהסבת תשומת לב הקוראים לספר.

על "ילדותו של ישו", של ג"מ קוטזי, הוצאת "עם עובד" (מאנגלית: אברהם יבין, 320 עמ')

פורסם בשינויים קלים במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

זה רומן מוזר. מוזר כשלעצמו אינו לא טוב ולא רע – רק מוזר. בפרקים לא ארוכים ובגוף שלישי ובסגנון המזוהה עם קוטזי (יבש, בעל משפטים קצרים, כתוב בזמן הווה, מכיל תדיר שורת שאלה-תהיות ששואלות הדמויות את עצמן וכן זו את זו) מסופר לנו על גבר וילד שהגיעו כפליטים ממקום לא מזוהה לארץ חדשה ולא מזוהה אף היא (אם כי דוברים בה ספרדית). הגבר המזדקן אינו לא אביו ואף לא סבו של הילד. הוא מעין אפוטרופוס שלו שהחליט שתפקידו הוא לאתר את אמו האבודה של הילד. אחרי שהם מסתדרים בארץ הסגפנית ונטולת ההומור, אך האדיבה ומאירת הפנים (שלעתים מזכירה איזו ארץ מזרח אירופאית תחת שלטון קומוניסטי לא משגשג אבל גם לא שרוי בעוני מנוול ואשר רשויותיו הומניסטיות יחסית) מאתר הגבר אישה שללא כל הוכחה הוא מחליט שהיא אמו של הילד. האישה מחליטה לקבל עליה את התפקיד האמהי. היא הופכת לאם מגוננת יתר על המידה והגבר מסייע בידה בגידול הילד. הילד פיקח בצורה בלתי רגילה, מקורי ביותר, אבל מסרב למרות, מתעקש על ראיית העולם הפרטית ולעתים המופרכת שלו וממלא את האפוטרופוסים שלו גאווה, דאגה וזעם. המשפטים של הילד ברומן הם מבדחים ומעצבנים-במכוון לעתים קרובות, כמו קול נטול גוף מסיפוריו של סמואל בקט, קול עקשן וחצוף ומבריק (קוטזי הוא מעריץ גדול של בקט). הנה דוגמה לקולו של הילד: "מדוע אני צריך לדבר ספרדית כל הזמן? אני רוצה לדבר בשפה של עצמי". האפוטרופוסים גם מתנגשים עם רשויות המדינה האדיבה שסבורים שיש לשלוח את הילד הממרה למוסד חינוכי מיוחד.

אז מהו הרומן הזה? ומה פשר הכותרת שנתן לו קוטזי? זוהי, כמובן, אלגוריה, כמו כמה מיצירותיו הקודמות של קוטזי ("מחכים לברברים", למשל), יצירות מעט מופשטות שאני הרבה פחות מעריך אותן מיצירותיו של קוטזי הקונקרטי, של יצירת המופת "חרפה" ושל הרומן החזק "תור הברזל". אבל אלגוריה לְמה? מה הנמשל של המשל? כמובן, יש אלגוריות ששולחות אותך לפרש את משמעותן על מנת שתשוב מתוסכל ללא פתרון. כך הן כנראה היצירות של קפקא. אבל אני חושב שקוטזי בהחלט רצה לומר "משהו". ובעצם שני "משהו-אים" לא לגמרי קשורים ואולי אף מנוגדים. בתיאור הארץ החדשה המסתורית שאנשים מהגרים אליה קוטזי ביקש לדעתי להעניק ביטוי לתחושה שאנחנו ("אנחנו" במערב, ואולי "אנחנו" באופן גלובלי) עומדים בפתחו של עידן חדש. זה עידן עני יותר וסגפני יותר ופוריטני יותר וקולקטיביסטי יותר. אם העשורים האחרונים של המאה העשרים היו עשורים הדוניסטיים וראוותניים ובזבזניים ואינדיווידואליסטים, הרי שמסיבות כלכליות, דמוגרפיות ואידיאולוגיות אנחנו בפתחו של עידן מתכנס, מצטמצם, צדקני, מרושש. קוטזי מבטא את זה בין השאר באמצעות תיאור ניסיונותיו של סימון, זה השם שנתנו בארץ החדשה לגבר האפוטרופוס, ליצור קשר עם נשים בחברה החדשה. הנשים מתייחסות למיניות בשאט נפש ודומה שגם הגברים בעולם החדש הינם בעלי מיניות זערורית. כך אומר סימון: "נדיבות לב, אני חייב לומר לך, היא משהו שאנחנו מוצאים כאן כל הזמן. אנחנו ממש נישאים על ענן של רצון טוב. אבל כל זה נשאר קצת מופשט. האם יכול רצון טוב כשלעצמו לספק את כל צרכינו? האם אין זה טבעי לנו להשתוקק למשהו מוחשי יותר?". ואילו ה"משהו" השני שקוטזי רצה "לומר" קשור בפינוק שמפנקת האם את ילדה, שיוצר ילד בעל ראיית עולם עצמאית ומקורית אבל גם ילד עם תווים מפלצתיים, תווים נרקיסיסטיים אשר לא מקבל מרות. זו, כידוע, בעיה שמטרידה הורים ומחנכים רבים בעידן שלנו. וקוטזי מעניק לה גוון של בדיחה תיאולוגית רצינית ואכזרית, ברומזו שאולי העצמאות הפראית והמגלומניות של ישו (סירובו לכל סמכות וראייתו את עצמו כ"בן האלוהים") הייתה גם היא תוצר של היעדר גבולות של ילד מפונק שנולד למשפחה חד הורית, או כזו שדמות האב הייתה בה מטושטשת.

המשמעות הראשונה של האלגוריה, זו הנוגעת לתחושה שאנו בפתחו של עידן סגפן, עני, קולקטיביסטי ופוריטני, נראית לי יותר חשובה ומעניינת מהמשמעות השנייה. הבדיחה האנטי דתית הזו על ישו אינה מקורית במיוחד או דחופה במיוחד. אם כי יש לשים לב שקוטזי לא רק מבקר את דויד,ישו הילד (דויד זה השם שניתן בארץ החדשה לילד), כי הרי האינדיבידואליזם הקיצוני שלו ("אני רוצה לדבר בשפה של עצמי") אנלוגי למחאה של סימון נגד החברה החדשה נטולת התשוקה! כלומר, נרמז כי יש קשר עמוק בין דת, התחושה שאתה ילדו של אלוהים, לאינדיבידואליזם.

אבל אי אפשר לערוך לרומן הזה רדוקציה למשמעויות שלו. אלו, החשובה יותר והחשובה פחות לטעמי, הינן רק חלק מהסיפור. בקריאת רומן יש חוויית המכלול, אליה משויכות ה"משמעויות" הכלליות של הרומן, ויש את חוויית הקריאה ממשפט למשפט, מפסקה לפסקה. וכאן קוטזי מצליח להישאר רענן ומפתיע לאורך רובו הגדול של הרומן. ההתפתחויות של העלילה מפגינות את היכולת להיות מקורי בתוך אילוצי הנתונים הבסיסיים שהציב האמן לעצמו. כמו הכבלים שקשר בהם הודיני את עצמו ומהם הצליח להשתחרר. הרי מקוריות ללא אילוצים אינה מקוריות כלל וכלל, אלא שרירותיות. אם אספר סיפור על, הבה נאמר, איש שהפך לציפור ואז הצליח לתקן את המכונית של איל פלדה ולבסוף התחתן עם אנדרוגינוס ושוגר לרומא של אוגוסטוס ושימש בה כמצביא אהיה מקורי מאד, אבל זו מקוריות חסרת ערך. ואילו קוטזי מצליח להיות מקורי בתוך הגבולות של הסיפור שהציב לעצמו.
כך שהרומן בהחלט לא מציג את קוטזי בשיאו, אבל הוא רומן מעניין ורענן.

על "שיר לאיזי ברדלי", של קריס בריי, הוצאת "סנדיק ספרים" (מאנגלית: שי סנדיק, 409 עמ')

פורסם (בשינויים קלים) במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

העוז להיות פשוט, זה הבסיס לכוח של הרומן הזה. קריס בריי, הסופרת, מעזה לספר סיפור פשוט על אבדן ואבל ודיכאון ומשפחה. נכון, העלילה ממוקמת בסביבה "מיוחדת", "ציורית", מעט "הזויה", קהילה מורמונית אדוקה באנגליה, אבל הרקע שאכן מוסיף צבע (בלי ועם מירכאות) לסיפור, אינו זה שעליו הוא נשען; הוא רק מחריף את הרגשות האנושיים הבסיסיים שמסופרים כאן, ומשפיעים מצדם רגש על הקורא. נכון, זה לכאורה סיפור רגשני, על מות ילדים, אבל הנושא מטופל בדיוק ופירוט ריאליסטיים שמקהים ואף מבטלים את העוקץ הסנטימנטלי. ככלות הכל, מוות של ילדים אכן קורה בעולם, והוא נושא ראוי לספרות, השאלה רק אם הוא אמצעי זול להשגת תשומת לב של הקורא, או נושא לעיון רציני, נושא שמעניין באמת את הכותב ובעקבותיו את הקורא.

בגוף שלישי מסופר סיפורה של משפחת ברדלי, משפחה החברה באותה קהילה מורמונית שהוזכרה. מהר מאד, לא רחוק מפתח הרומן, מתה הבת הקטנה במשפחה, איזי בת הארבע, מדלקת קרום המוח. מרגע זה והלאה מתפרש הרומן בתיאור תגובותיהם השונות של כל אחד מבני המשפחה: האב איאן, המכהן ככהן דת בקהילה, המכחיש את האבל שלו תחת מעטה של אפולוגטיקה וצדקנות דתית, הנערה ציפורה, המאוהבת בנער מבני הקהילה, הבן אלמה, נער מתבגר שאינו מאמין בעקרונות הדת המורמונית ובדת בכלל, הילד ג'ייקוב, שמייחל לתחייתה של אחותו, כמו בסיפורי הברית החדשה, ואף פועל להשבתה לתחייה. ואילו האם, קלייר, שוקעת בדיכאון עמוק, כאשר בני הבית האחרים אינם מצליחים להבינו ולטפל בו כיאות. טיפול פסיכולוגי אינו אהוד על המורמונים כי הוא מהווה יריב לדת, להבטחות הסיוע הנפשי של הדת עצמה. הסיפורים של בני המשפחה השונים יוצרים דמויות מובחנות ומשכנעות. משכנע גם השינוי שעוברות הדמויות בעקבות ההתרחשות המתוארת ברומן, בעיקר השינוי שעובר האב האדוק אך טוב הלב.

הרקע הדתי של הרומן מחריף את סוגיית האבל האוניברסלית. כי הדת היא, בין השאר, ניסיון להתמודד עם המוות. וכאן היא לא מצליחה לנחם חלק מבני המשפחה. מאלף לראות איך בריי מצטרפת לאחד הנושאים החמים בספרות האירופאית בת הזמן: הנושא הדתי (באחד המשפטים המשעשעים המעטים ברומן מבטאת המשפחה המורמונית את רתיעתה מכת עדי יהוה, אותה כת שמככבת ברומן בן אותו לאום ושנת הוצאה לאור, "טובת הילד" של איאן מקיואן, שעוסק גם הוא בדת ובחילוניות). הרומן גם מציג באופן חד את הקשר ההדוק בין הדת למשפחה ולהולדת ילדים: הולדתם היא מצווה דתית וערכי המשפחה הם ערכים דתיים. למעשה, מפתה לומר שיותר משהדת היא עניין תיאולוגי, היא מכשיר אבולוציוני רב עוצמה שמסייע לכינון המשפחה ולאילוף האינדיבידואלים לעשיית ויתורים למענה; אחד הרעיונות המבריקים שהציג וולבק ברומן האחרון שלו. עם זאת, הרומן אינו אנטי-דתי (הסופרת אגב גדלה בבית מורמוני אדוק). אני ממליץ גם על קריאת אחרית הדבר הרהוטה והאינפורמטיבית של תומר פרסיקו על התנועה המורמונית לפני קריאת הרומן, על מנת להבינו טוב יותר.

העוצמה של הרומן מצויה, כאמור, בפשטותו ובדיוק הריאליסטי שבו. למשל, בתיאור הישיר של הדיכאון של קלייר, שמעניין להשוותו לטקסט המפורסם של פרויד על האבל והדיכאון: "אבל ומלנכוליה". עם זאת, "להיות פשוט" תובע יכולת הסתכלות בפרטים. ולפעמים הפשטות תובעת סוג של עורמה. אתן שתי דוגמאות לכאורה זניחה. באחת הסצנות אלמה רוכב על אופניו ומהרהר בדבר מה מרכזי בעלילה, שלא אגע בו פה. במרוצת מחשבותיו: "הוא עולה על המדרכה ועובר לנתיב הולכי רגל כדי להימנע מרמזור אדום בצומת". הפרט הבנאלי לכאורה הזה לא נוגע לדרמה המרכזית שעוברת על אלמה. אבל הוא מוסיף למציאותיות של הטקסט, לתחושה שהדברים שמסופרים פה אכן קרו.

ובסצנה אחרת מזעיקים את איאן, שמתפרנס מהוראת המתמטיקה, באמצע שיעור בגלל שבנו ג'ייקוב נסער כחלק מהאבל: "'צלצלו מבית הספר של הבן שלך. הוא בסדר, אבל הם רוצים שתבוא לקחת אותו. אני אחליף אותך. מה אתה מלמד'. 'איזה בן? למה אני צריך לאסוף אותו אם הכל בסדר' […] 'מצטער, אין לי מושג' […] 'אחוזים'. 'אחוזים?'. 'זה מה שאני מלמד'. 'אוי לא'". חלק הדיאלוג "המיותר" לכאורה בעניין נושא הלימוד מוסיף למציאותיות של הטקסט.

אבל בריי אינה מסתפקת בישירות של הסיפור ומשתמשת באמצעים "מתוחכמים" לעתים שלפעמים דווקא פוגעים בו. למשל, בטעויות שטועות הדמויות בפרשנות של מעשים ורגשות של בני המשפחה האחרים וש"מקדמות" את העלילה. או בסגירה מוצלחת, כלומר מוצלחת מדי, של סיפורי כמה מהדמויות במשפחה. למשל, אלמה הכופר, שאירע לו, דווקא לו, מעין נס. בכלל, יש דבר כזה רומן שכתוב טוב מדי. רומן שסוגר הכל באופן "חלק" ו"יפה", ממש כמו שלימדו בסדנה לכתיבה. ויש מתח בין הריאליזם החשוף של הרומן לבין התיבנות "הספרותי" שלו. סיגור מוצלח מדי של הסיפורים מערער דווקא את הנאמנות לאמת המציאות שבה תהליכים מתחילים ונקטעים באבם, שבה יש לפעמים התחלה ואמצע ללא סוף, או אף התחלה בלבד.

אבל ככלל זה רומן מרשים. ובסופו ייתכן וחלק מהקוראים יפרצו בבכי. אם הייתי מורמוני הייתי שמח מאד על הסוף החזק הזה, שממחיש את כוחה של המשפחה ושל האהבה העזה שקיימת בין בני משפחה, שבשטף החיים או בשטף קלישאות הרגש של החיים אפשר לפעמים לשכוח אכן כמה עזה היא.

שני קצרים

קצר על מטריאליזם רדיקלי וההתנגדות לו

ההשקפה המטריאליסטית הקיצונית, שרווחת בקרב אגפים שונים במדעי הטבע, וזולגת משם לתפיסה המקובלת – במודע או לא במודע – בציבור הרחב, ואשר ההתמודדות איתה היא בעיניי האתגר הרוחני הגדול של דורנו, מתומצתת בניסוח הבא של הפילוסוף דניאל דנט (מגדולי תומכיה ומבטאיה): "יש רק סוג אחד של דבר (stuff), והוא החומר – הדבר אותו מנתחת הפיזיקה, הכימיה והפיזיולוגיה – והתודעה היא איכשהו תופעה פיזיקלית. בקצרה, התודעה היא המוח".
ובכן, הטענה המדענית (scientism) הזו, לפיה מדעי הטבע (פיזיקה, כימיה, ביולוגיה ונגזרותיהם) יכולים או יוכלו בעתיד להעניק לנו תיאור שלם או אפילו הסבר של ה כ ל, כולל חיי האדם במלואם – מעוררת התנגדות.
אבל כשבוחנים את השורש העמוק של ההתנגדות הרי שהוא נעוץ בעלבון, בפגיעה נרקיסיסטית. האדם רוצה לשמור על ייחודו. הוא נעלב מכך שהוא מושווה לחומר שמנותח על ידי הפיזיקה והכימיה, ואף לצמחים ולחיות שמנותחים על ידי הביולוגיה.
(לכן, אגב, אמנים, הרבה פעמים, עוינים את החשיבה המדעית. אמנים, בהכללה, נוטים יותר לנרקיסיזם וההשקפה המדענית מעליבה אותם יותר מאשר את האדם הממוצע)

אז אם שורש ההתנגדות הוא כל כך מפוקפק מבחינה פסיכולוגית האם היא מוטעית? האם אין ההשקפה המדענית פשוטה יותר וישרה יותר ופחות עיוורת לעצמנו ולמניענו?
אלא שההשקפה המדענית מפוקפקת לא פחות. גם מבחינה פסיכולוגית (יש תאווה בהפחתת ערך האדם – תאווה מזוכיסטית, תאווה של שחרור מאחריות ותאוות ההעלבה; יש גם תאווה להיראות כמי שללא מורא צועד באורח מסקני גם אם המסקנות אינן נעימות לאוזניו). אבל יותר מכך בגלל התעלמות אדירה ממה שמאפשר את המדע הזה מלכתחילה.
האדם חוקר את היקום ואת היצורים החיים בו. ואילו גרמי השמים, הצמחים והסוסים אינם חוקרים את האדם. האינטואיציה הבסיסית הזו של הפילוסופיה בעת החדשה – דקארט וכו' – שמחלקת את העולם לסובייקט צופה ולאובייקט נצפה, מסולקת מהתודעה המדענית.
כך שלא רק ההתנגדות לחשיבה המדענית, אלא גם היא עצמה מתערערת כשמסתכלים פנימה.

קצר על כריזמה של שחקן

הרבה פעמים כשמדברים מבקרים על "כריזמה של שחקן" אני תוהה מי מאתנו בעצם לא היה מרגיש ואף נראה כריזמטי לו הייתה מצלמה מתמקדת בו והוא לא היה מסתובב בעולם בלתי-נצפה כמו שקורה לנו לרוב, ולו היה מוצב במשך כשעה וחצי במרכזה של התרחשות (העלילה) ולא בשוליים כפי שקורה לנו בחלק ניכר מחיינו הרגילים?

על "ניו יורק 1 תל אביב 0", של שלי אוריה, הוצאת "כתר" (מאנגלית: רוני בק, 213 עמ')

פורסם במדור הספרותי ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הסיפור הטוב ביותר בקובץ הנוכחי מבאר גם חלק מההסתייגות שהוא מעורר. ב"דיסנילנד של אלבני", אמן ישראלי שהיגר לניו יורק נפגש עם יהודי אמריקאי עשיר שאולי יקנה מיצירותיו. "מה היתרון התחרותי שלך?", שואל איש העסקים אייב את אבנר. אבנר חושב שאייב מתייחס לאמנות שלו ומתחיל להסביר ש"היא מבטאת את היחסים בין האדם למרחב האורבני". לא הסברתי את עצמי טוב, קוטע אותו אייב, שאינו מבין דבר באמנות אבל מבין גם מבין בעסקים, "היתרון התחרותי של אבנר הוא הישראליות שלו […] העובדה שהוא ישראלי ואמן ויחסית צעיר".

זהו גם "היתרון התחרותי" של הסופרת שלי אוריה, ישראלית ויחסית צעירה, שכותבת באנגלית בחלק מסיפוריה על ישראלים בניו יורק. למעשה הן התמה הזו, של הדו-לאומיות, והן תמה נוספת שחוזרת בסיפורים, נשים שמתאהבות הן בנשים והן בגברים, התמה של הדו-מיניות, שייכים לאותו אזור בעל יתרון שיווקי: האזור "המיוחד". המיעוטיות בחיי התרבות הפכה זה מכבר ליתרון, לא רק בגלל האהדה למוחלשים למיניהם, אלא פשוט מפני שבכלכלת תשומת הלב, בניגוד לכלכלה הרגילה, ככל ש"הפירמה" שלך קטנה יותר אתה בולט יותר. מסיפורי הדו-מיניות לא נעדרת גם שביעות רצון אוורירית מה"מגניבוּת" של התמה (הקשורה, כנראה, ב"יתרון התחרותי" של להיות צעיר).

עם זאת, לא כל הסיפורים בקובץ עוסקים בקו התפר בין ישראל לארה"ב (בלוויית קו התפר בין נשים לגברים). הרבה מהסיפורים הם כאלה המכונים "סוריאליסטיים" (למשל, סיפור על גיבורה שיכולה לעצור את הזמן). חלק הם פשוט חידתיים (סיפור על נשים אמריקאיות מהעיר הגדולה שנוסעות כפעם בפעם "צפונה" בשביל "להחכים"). חלק מהסיפורים כתובים בטכניקות מקוריות או נדירות באופן ראוותני (סיפור בגוף ראשון רבים, למשל, או סיפור שכתוב בחלקו בגוף שני יחיד עתיד). חלק מכילים רכיב שחוזר על עצמו במכוון (למשל, סיפור על יחסים בין קונה למוכרות שנפתח כל פסקה במילים "כשאני נכנסת לחדר ההלבשה"). ככלל, הסיפורים בעלי האלמנט החריג (ההזוי, החידתי, הכתוב בטכניקה ראוותנית או מובלטת) נחווים כתרגילים לא רעים בקורס לכתיבה יוצרת למתקדמים. כלומר, לא יותר. כסיפורים של אתגר קרת ביום חלש מאד. למעט אחד. סיפור בעל ברק וכוח אמתיים, למרות שגם הוא מושתת על גימיק צורני, סיפור שמזכיר את אתגר קרת במיטבו. בסיפור הקצרצר והמצוין הזה מתוארת מערכת יחסים שלמה באמצעות סוגי הנשיקות שנושקו במהלכה. הנשיקות ממוספרות בדילוגים ("נשיקה 146: זו הנשיקה שמבשרת לי שהחוקים השתנו. אני מזהה טעם ברור של סלמי, שאני יודעת שאתה לא אוכל", "נשיקה 288 מעניקה לי תקוות שווא, שללא פרספקטיבה של זמן נראית פשוט כתקווה" וכדומה).

אבל בסיפורים "הרגילים", נטולי הגימיקים, יש בהחלט משהו. אגב, הם גם ארוכים מעט יותר בדרך כלל. כך יש "משהו" בסיפור הנושא "ניו יורק 1 תל אביב 0". הסיפור הוא על שלישייה שחיה יחדיו בניו יורק, גבר ושתי נשים. הגבר ואחת הנשים, המספרת, ישראליים, האישה, המושכת מאד והקפריזית מאד והנרקיסיסטית מאד (ואולי זו אמתלה טובה להזכיר את השנינה של הסופר האמריקאי גור וידאל: "'נרקיסיסט' אנחנו קוראים למי שנראה יותר טוב מאיתנו"), דמות שחוזרת בסיפורים נוספים, אמריקאית. התסבוכת הדו-מינית והפוליאמורית מתערבבת כאן באופן מעניין עם התסבוכת הדו-לאומית. גם הסיפור על צלמת ישראלית שחיה בניו יורק ומצלמת זונה לתערוכה שלה ובין השתיים נוצר קשר רגשי מסוים הוא סיפור מעניין. הצלמת עסוקה גם בצילום תערוכה אחרת על חיילים ישראליים, והמפגש עם הזונה האמריקאית שמשתוממת על חובת הגיוס הכללי בישראל מנכיח לצלמת הישראלית שגם התערוכה על החיילים, לא רק על הזונה, עוסקת בחריגות: "כשאנשים שומעים על זה בפעם הראשונה, זה חולני בעיניהם". בכלל, בקובץ מפוזרות כמה אבחנות מעניינות על החיים בישראל ועל ישראלים בעיניים אמריקאיות (על האגרסיביות הישראלית, על האטרקטיביות של הגברים הישראליים המסוקסים יוצאי הצבא, על המוזרות של הצפירה בימי הזיכרון, למשל).

אבל הסיפור השלם ביותר בקובץ, המרגש והמעניין באמת, הוא הסיפור בו נפתחה הביקורת. כאן אוריה משרטטת באופן מרשים את אי ההבנה והאירוניה שביחסים בין הישראלים בארה"ב, ישראל, ארה"ב ויהודי ארה"ב, באותו מפגש בין אבנר האמן, שהיגר לניו יורק על מנת להגשים את עצמו, לבין אייב, היהודי הפרו ציוני, היהודי העשיר שאינו מתעניין באמנות אלא רק במידה והיא יכולה לסייע פוליטית לעניין הישראלי. על הרגש המשמעותי שיוצר הסיפור בנפש הקורא אחראית מאיה, בתו של אבנר, שחיה בישראל עם אמה, פרודתו, ובאה לבקר את אבנר בתקופה בה נקבעה פגישתו עם אייב. מאיה מרוחקת מאביה, שנטש אותה לטובת הגשמתו העצמית. האב מנסה להסביר לה את מעשיו: "את מכירה את ההרגשה הזאת, מאי-מאי, כשאת משקיעה בשיעורי הבית שלך, והמורה מחמיאה לך לפני כל הכיתה? מאיה חייכה חיוך קטן; היא הייתה תלמידה טובה, והוא זכר שנטע אמרה משהו על מחמאות בשבוע שעבר. זאת הרגשה טובה, כי מחמאות זה חשוב, הן דוחפות אותנו קדימה, ולא זכיתי להרגשה הטובה הזאת בתל אביב. הגלריות והמוזיאונים שם לא אהבו את הציורים שלי כל כך". השיא של הסיפור מלכד את אופיו הפסיכולוגי האינדיבידואלי עם הרכיב התרבותי שמאפיין כאמור חלק ניכר מהקובץ: האב והבת הישראליים מתקרבים לפתע כשהם מתלכדים ברתיעתם המשותפת מהיהודי האמריקאי. לעגם המשותף מנצח את בעל המאה לרגע: תל אביב 1 – ניו יורק 0.

לינק לביקורת שלי על "תיקון אחר חצות" של יניב איצקוביץ' (הוצאת "כתר", 485 עמ')

הנה הלינק לביקורת

על "אוריאן", של שירה פנקס, הוצאת "הקיבוץ המאוחד" (214 עמ')

סופרים מתחילים ובעלי שאיפות ספרותיות רציניות, או, לעתים, בעלי שאיפות רציניות שאינם סופרים מתחילים, נוטים פעמים רבות להכביד על הקורא. כתיבה "קשה" מתפרשת להם ככתיבה "איכותית". זו טעות. הניגוד לקריאה הקלה-לעיכול של ספרים רבי מכר אינה כתיבה מסובכת. זה ניגוד אוטומטי ופשטני. למעשה, כדאי, לפעמים, ללמוד מכמה סופרים רבי מכר את סוד הכתיבה הרהוטה, נטולת המהמורות והמעקשים המיותרים. לא כדאי ללמוד מהם כמובן את הרגשנות, הסנסציוניות, החנפנות לטעם ההמון, התקינות הפוליטית או היעדר הדרייב הברור לביטוי דבר מה, כלומר היעדר התחושה שלסופר בער לומר משהו ולא רק בער לו לכתוב רב מכר.

רומן הביכורים של שירה פנקס רווי בקטעים "קשים" לקריאה. בחלקו הגדול הוא כתוב בדחיסות של שירה. יש בו, למשל, גודש מטפורי ("הרבה סרטים כמו רכבות, ספינות אל מעבר לים התיכון, דרך מים, נהרות של כותרות, שמות, שחקנים, שחקניות"); יש בו חזרתיות שירית ("זה הערב הראשון בבית שלהם […] זה הבית שלהם, בעל ואישה […] שם היה הבית שלהם ולשם באתי דרך הרכבות"); ישנם עצמים קונקרטיים שהופכים למטפורות; ישנן מטפורות שהופכות לעצמים מוחשיים ("הדממה היא זהב […] קושרת את שנינו בזהב הזה בדממת וילונות שידות וכיסאות"); ישנם בו מופשטים או דוממים ההופכים למוחשיים או מואנשים ("הרעב הגדול שנכנס", "בינה לבינו יש רק הבדלים שגדלים", "זרה, זרה. אומרים את המילה זרה, משחקים עם הזין של המילה כמו נשק, מנסים להפחיד אותי", "הרכבות יָשנו", "חורים נפרמים של בד שלא מצליח להישאר שלם"); יש בו תחביר כמו-עילג במכוון ("אני נרגעת אל האריחים"), שם העצם נדחק לעתים במשפטים בספר לסוף המשפט ("אני ידעתי שהוא נמצא במקום עם מזג אוויר אחר, בכל מקום אבל לא כאן, תחתיה, שמש אלימה שלקחה, שניפצה"), הנושא לעתים מושמט, למשל המילה "אני" ("והוא יראה איך ממש כמו קתרין דנב ופרנסואז דורליאק, לאחת שיער בהיר ולשנייה כהה ושתיהן יפות"), הפיסוק לעתים גחמני ("איך אוכלים מחזיקים סכין, מזלג"), הדמיון זולג לתוך המציאות ללא התראה, חלק מהמשפטים פשוט חידתיים. וישנם עוד אמצעים "שיריים" ברומן.

זה מונולוג קדחתני של אישה צעירה מאד אשר אביה נפטר ממחלה קשה. יחסיה עם האב, יפה תואר לפנים, מי שכונה "פול ניומן של חדרה", היו אינטנסיביים במיוחד. נושאת המונולוג מואסת בפרובינציאליות הישראלית ורוצה לצאת אל העולם הגדול, עולם של פול ניומנים אמתיים, לא חדרתיים. היא גם חפצה להיות אמנית, סופרת. היא נמשכת מאד אל צרפת ומוצאת עבודה כמטפלת של ילד למשפחה פריזאית כאשר האם במשפחה היא ישראלית לשעבר והאב יהודי. האם, הלנה, היא אמנית וגם האב, סרז', הוא בעל יומרות אמנותיות, הוא מחזאי. אבל בעיקרו של דבר הוא סנוב צרפתי שמהדהד בעוצמה את התחושה של המספרת שישראל היא פרובינציה ושבפריז קורים הדברים "האמתיים". כך, ולא בלי אירוניה עצמית, מכנה את עצמה המספרת, בתו של "פול ניומן מחדרה", "אמה בובארי מחדרה", שמוקסמת כמו אֶמה מפריז ומואסת בפרובינציה. אלא שהמספרת מגלה גם שהמרכז עצמו חש רגשי נחיתות ותוהה אם הוא באמת מרכז, האם הוא באמת חי בעצמו את החיים ה"אמתיים". משיכה מהוססת נרקמת בין האו-פר הישראלית לסרז'. יחסיהם של סרז' והלנה מעורערים. כאשר הלנה נפגעת בתאונה, או בספק-תאונה, נסללת לכאורה הדרך בפני המספרת לרומן עם סרז' ודרכו לרומן עם החיים הנפלאים בפריז שייחלה להם כל כך.

זה, בקווים כלליים, עיקר העלילה. אבל על ספרים כאלה נוהגים מבקרים לומר בקלישאתיות שעיקר הדרמה שלהם היא לא הדרמה העלילתית כי אם "הדרמה של השפה", אותה זו שהוזכרה לעיל, אותה כתיבה שבורה בסגנון "הרומן החדש" הצרפתי, בהשפעת מרגריט דיראס אולי, ואותה כתיבה שאני נוטה להסתייג ממנה.
ועם זאת הרומן הזה מרשים במידה רבה וראוי בהחלט לתשומת לב אוהדת ולהתייחסות. מדוע?

ראשית, התחושה היא ש"המשחק" בשפה כאן איננו מניירה. יש בו משהו עיקש, ועקבי, ונוקב. ולעתים בפשטות יפהפה. הסופרת משכנעת אותנו שזה אופן הראייה שלה של העולם, שהשפה היא מכשול אמתי בעיניה, משהו שצריך לטפל בו, היא איננה אמצעי בלבד, אלא המטרה, או חלקה לפחות. כלומר, הקורא נכנע אט אט ובמידה מסוימת לחזון הפואטי האובססיבי של הסופרת (באמצעות המספרת). בהחלט יש לה חזון פואטי. הוא לומד לקבל את דרכה הייחודית והלא שקופה לספר סיפור ואף להתענג על רגעי היופי שהצורה הסיפורית הזו מניבה.

שנית, גם הדרמה-דרמה ממש, לא רק "הדרמה של השפה", כלומר העלילה, משכנעת שהקדחתנות שבה אותנטית והדחיפות שבה מכניעה אף היא את הקורא, מדביקה אותו. אימת הפרובינציאליות, התשוקה לחיות חיים גרנדיוזיים, העלבון והביישנות והשאפתנות של המספרת, יחסיה המורכבים עם אביה ואף עם אמה, המפגש עם סרז' והלנה וחבריהם – כל זה מסופר בלהט רב והחום עובר את מחסום הטקסט, כלומר עובר מכלי ראשון, תודעת הסופרת, אל הכלי השני, הטקסט, ומחמם את הקורא.

על "כל האור שאיננו רואים", של אנתוני דואר, בהוצאת "מודן" (מאנגלית: שאול לוין, 542 עמ')

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הניו יורק טיימס כתב על הרומן הזה שהוא "מדהים ביופיו" וה"גרדיאן" הבריטי כתב שהוא "יצירת מופת אפית". הוא לא זה. הוא לא זאת. הרומן הזה זכה ב"פוליצר" בארה"ב השנה. את פרס נהריה לא הייתי מעניק לו. אז "כל העולם" טועה? כן! ביידיש אמרו "עוילם גוילם" בדיוק על תופעות כאלו. העולם טועה, העולם גולם. ואם להישאר במזרח אירופה, כך כתב אחד העם במאמרו "חצי נחמה": הנה, העולם הנוצרי מאמין בעלילת דם ואנחנו, היהודים, יודעים שהם טועים, אז העולם כולו לפעמים טועה.

הרומן מתרחש באירופה במלחמת העולם השנייה ובמרכזו שני גיבורים צעירים. מארי-לור הצרפתייה, העיוורת והיתומה מאם וורנר פפניג הגרמני היתום מאב ואם כאחד. בזמן המלחמה בורחת מארי-לור עם אביה מפריז לסן-מאלו בברטאן שעל חוף האוקיינוס האטלנטי. שם, בבית דוד אביה, שיצא ממלחמת העולם הראשונה והוא פגוע נפשית, היא מסייעת לו בשידורי רדיו האסורים תחת הכיבוש הנאצי. פפניג, שבבית היתומים שלו נחשף לכמה משידוריו המוקדמים של הדוד בשנות השלושים, הנו עילוי בהנדסת אלקטרוניקה. הוא נשאב אל תוך הניעות החברתית הנאצית שהתאפשרה לבעלי כישורים כשלו. אבל פפניג נרתע מהאידיאולוגיה הנאצית ומוצא את עצמו בזמן המלחמה ביחידה שתפקידה לאתר שידורי רדיו מחתרתיים. השניים, כמו שאומרים, ייפגשו.

אז מהיכן להתחיל? מהרגשנות הבלתי נסבלת? השימוש בילדים, ביתומים, בעיוורים, בפגועי-נפש תמים, באבות אוהבים ורכים? הכל נודף ריח של סנטימנטליות. כל עמוד כמעט. ומהי סנטימנטליות אם לא מניפולציה זולה? אם לא שימוש ברגש גס בהיותו הבולט והמובן מאליו? ואולי אציין את ה"פיוטיות" הענוגה של השפה, שפה עודפת כמו בגד שגדול על הגוף בכמה מידות? ועוד פעם מלחמת העולם השנייה?! הרי זו, המלחמה, המלודרמה ההיסטורית של כל הזמנים, שמושכת אליה כמו צמר גפן מתוק את הדַבּוּרים הכבדים הרעשניים המלודרמטיים של הספרות. ולמה, בעצם, סליחה על הנאיביות, שסופר אמריקאי יכתוב על נערה צרפתייה ונער גרמני, ועוד מתקופה אחרת, מציאות שהוא לא מכיר מיד ראשונה וכדי לשרטטה כהלכה צריך או כישרון בלתי רגיל, או, כמו במקרה הזה, להשתמש בקלישאות? הנה דוגמה לקלישאה. פפניג הוא נער פיקחי מאד ששואל שאלות ללא הרף את האומנת טובת הלב שלו בבית היתומים ("אם הירח כל כך גדול, איך זה שהוא נראה כל כך קטן?"). אבל האישה הפשוטה הזו, כמו שראינו ב-8000 סרטים וספרים אמריקאים, "מאמינה" בו: "יגידו שאתה קטן מדי, ורנר, שבאת משום מקום, שלא כדאי לך לחלום חלומות גדולים. אבל אני מאמינה בך. אני חושבת שנועדת לגדולות". הנה גם דוגמה לאמריקאיות הלא ממש מודעת לעצמה של הטקסט.

חלק מהסופרים הפכו היום לסוג של מדריכי תיירות. התיירות היא לא רק במרחב אלא גם תיירות בזמן. הרומן ההיסטורי גם הוא רומן "תיירי". שלום לכם, קוראיי! אנחנו נבקר היום באתר ציורי מאד, סן-מאלו בצרפת (ציטוט בפתיח הרומן: "עיר החומה ההיסטורית סן-מאלו, היהלום הזוהר מכולם בחוף האזמרגד שבברטאן"), ובעידן ציורי מאד, מלחמת העולם השנייה. שימו לב לבגדים הציוריים של קציני האס.אס. ולסמל הציורי שהם עונדים לזרועם! באופן כללי אעניק טיפ לקוראיי: אם הספר שלפניכם הוא בן זמננו והוא נכתב על עידן היסטורי ולא על ההווה, ועל בני לאום שאינם בני הלאום של הכותב (וקל וחומר אם העידן ההיסטורי הנו מלחמת העולם השנייה), הסיכוי שהרומן שלפניכם הוא רומן טוב קלוש. ואם יש בו ילדים עיוורים, משוגעים טובי לב, ילדים יתומים כגיבורים: הסיכוי כמעט אפסי.
אם על "החוחית", הזוכה ב"פוליצר" ב-2014, אמרו המבקרים שהוא רומן לבני הנעורים במסווה של רומן רציני, הרי שקל וחומר נין נינו של קל וחומר שכך הוא הספר הזה. "החוחית", רומן מרשים מבחינות רבות, הוא "מלחמה ושלום" לעומת "כל האור שאיננו רואים". את "החוחית" אולי אעניק לבני בגיל ההתבגרות, את הרומן הזה בהחלט לא.

כדובדבן שבקצפת, וכמצוות העידן שלנו החדש (המצווה היא להכניס ניו אייג', אבל בעצם מצווה נוספת היא להכניס אלמנט "בלשי" לספרות), נכרך בסיפורם של מארי-לור וורנר איזה סיפור חצי-מיסטי מקושקש על אבן חן נדירה שכביכול מגינה על מחזיקיה ואשר הגרמנים תרים אחריה.

בהרבה רומנים אנגלו-אמריקאים גרועים שעוסקים בגרמניה הנאצית או ברוסיה הסובייטית אתה חש את מנגנוני האידיאולוגיה (במובן המרקסיסטי של המילה "אידיאולוגיה": מנגנון שכנוע שקרי) עובדים במרץ: בוא נראה לכם את האופציה לחופש האמריקאי וכמה היא נוראית. גם ברומן הזה יש רובד אידיאולוגי דומה. אבל יש ניואנס מעניין באידיאולוגיה של הרומן והוא נוגע לתפקיד של המדע בו. הרומן הזה מחדיר את דת המדע העכשווית באופן אנכרוניסטי לעבר. דרך דמותו של ורנר המרותק למדע ("הוא מדמיין את עצמו כמהנדס גבוה בחלוק לבן, נכנס למעבדה: קדירות מעלות אדים, מכונות מרעישות, טבלאות נייר מסובכות על הקירות"), דרך הדוד-רבא של מארי-לור, איש הרדיו הקורא את דרווין ודרך אביה העובד במוזיאון הטבע בפריז. כך יש סב-טקסט אידיאולוגי כזה ברומן: יש את הלאומנים או הקנאים האידיאולוגיים הרעים ויש את אנשי המדע המפוכחים, הצנועים, החילוניים, האנושיים, הטובים, שרוצים רק לפענח את מסתרי היקום ולהיטיב עם אחיהם בני האדם. יש פשיסטים רעים ומולם נלחמת חבורת חסמב"ה של ילדים יתומים ועיוורים, משוגעים מתוקים ואנשי מדע נועזים. מכאן לא ארוכה הדרך ל: יש את אל קעידה ודעאש ויש את עמק הסיליקון – עכשיו בחרו.

שלושה קצרים

קצר על הערה על עישון של אחרים
חלק מהמעירים לאחרים על עישון במקום ציבורי, או חלק מההערה על עישון של חלק מהאנשים המעירים לאחרים, נובע לא מהסלידה מעשן הסיגריה אלא מהחיבה להערה לאחרים. זו תוקפנות רגילה ושגורה שיש לה לפתע מוצא מהוגן כביכול, אליבי צח למהדרין.

קצר על פקק תנועה
לכל מי שנרתע בסלידה מהמיזנתרופיה שמבוטאת באמרה של סארטר "הגיהינום הוא הזולת", או מתיאורי היעדר הנחת בתרבות של פרויד, מומלץ להיזכר ברגשות שעלו בו בפעם האחרונה שהוא נתקע בפקק. פקק תנועה הוא המחשה טובה מאין כמוה של החיים בחברה ושל מועקותיהם. פקק תנועה הוא הלווייתן החברתי במוחשיותו: אתה רוצה להגיע הביתה, אבל גם כולם רוצים להגיע הבייתה – ולכן עליך להמתין, להשתגע ולהמתין. החברה היא פקק תנועה.

קצר על כוחה של מחמאה מזויפת
מחמאה מזויפת פועלת אף היא על המוחמא שמכיר בזיופה מכיוון ש: א. יש בנו את היכולת להכחיש לרגע את תודעת הזיוף ולהתמכר למחמאה. אנחנו "נכנסים לתפקיד" לכמה רגעים ו"משחקים" את מי שמקבל מחמאה אמתית. ב. אנחנו נהנים מכך שמישהו התאמץ לזייף בשבילנו מחמאה. כלומר, נמצאנו ראויים למאמץ מצד מישהו, שהיה הרי יכול פשוט להתעלם ולשתוק כדג קר.

על "שיר של יום", של יובל יבנה, הוצאת "כהל" (442 עמ')

זהו אחד מהרומנים הישראליים הטובים ביותר שקראתי בשנתיים שלוש האחרונות.

בהשפעה ניכרת ומבורכת של ג'ויס, ובייחוד, כמדומה, בהשפעת דמותו המנומנמת-יצרית-מרגשת של בלום מ"יוליסס", מתואר שבוע בחייו ובחייו הפנימיים של ישמעאל דותן. ישמעאל, ירושלמי חילוני בן ארבעים פלוס, נשוי ואב לשניים, עובד בקרן פילנתרופית, ה"קרן לדמוקרטיה ופלורליזם". הקרן מקבלת תרומה של מיליון דולר על תנאי, כלומר בתנאי שהתורם ישתכנע שישנה פעילות שמצדיקה את תרומתו. ישמעאל, במצוות המנכ"ל השחצן של הקרן, תר במרוצת השבוע בו מתרחש הרומן את הארץ, תר אחר פרויקטים מתאימים לתרומה: ברוקרים שמייסדים "בית מדרש", רב אמריקאי שמייסד מניין שמתפלל יחדיו בכל קצוות תבל באמצעות האינטרנט ובו מסתופפים בצוותא כל גווני הקשת הדתית היהודית, יהודי-רוסי שמנהל "קבלת שבת" תאטרלית וכדומה. כך מנחה אותו המנכ"ל: "לא אכפת לי מה אתה מביא לי, נשים רפורמיות עם כיפות, חילונים שעושים קבלת שבת עם גיטרה ושירי רחל, רוסים שמדקלמים פושקין עם פרקי אבות…העיקר שזה ידליק אותו". הטון, כפי שניתן לנחש, סאטירי. המיזמים מגוחכים או איזוטריים למדי.

אבל לא בזה עיקר כוחו של הספר. וזו אולי חולשתו הקטנה: המחשבה שיש צורך לערוך סאטירה על עולם ההתחדשות היהודית, בעוד העולם הזה, לפחות בעיני כותב שורות אלו, אולי מעיד על מצוקה גדולה, כמו שחזרת הדת בעצמה בעשורים האחרונים מעידה על מצוקה גדולה, ולכן אינו ראוי לזלזול, אבל בהחלט אין בו בשורה (כפי שבדת אין, לצערי הרב). כלומר, ברור שאין בו בשורה, אין אפילו "הווא אמינא", בלשון תלמודית, שיש בשורה, ולפיכך אין מחשבה-מוקדמת (אותה "הווא אמינא") שיש להפעיל עליה ובגללה סאטירה.
אבל כאמור הכוח הגדול של הספר מצוי במקום אחר. הכוח המרשים של הספר טמון בעיקר בפרישת העולם הפנימי של ישמעאל (אם כי יש חלק מעניין מאד ברומן, בו פרישת התודעה מתרחבת לעוד אנשים): הסלידות, הפנטזיות, האהבה העמוקה, החרדות הכלכליות, הזיכרונות, הכעסים, האשמה, האינפורמציה התלושה אך הגדושה כמו גם הנונסנס שעובר סתם כך בראש ועוד. וכפי ש"יוליסס" הוא לא רומן רק על "זרם התודעה", אלא גם על מה שניתן לכנות "זרם הידע" של התרבות המערבית, גם מוחו של ישמעאל מלא וגדוש בידע תרבותי ואינטלקטואלי, עברי באופן בולט אך לא בלבדי. פרישת שברי הפסוקים העבריים והידע בכלל, כמו גם כוח ההמצאה המשוררית של ישמעאל, ששזורים בתודעתו, יפים ומענגים כשלעצמם. והחיוניות שבה זרם התודעה נמסר מזכירה את החיוניות הנרטיבית (לא הזרם-תודעתית, אלא עצם הויטליות המתרוננת של הולכת הסיפור) של עגנון (שקווים נוספים הקשורים ליצירתו מצויים כאן). אבל שיא ההישג בתיאור העולם הפנימי טמון בסאטירה שיש כאן על פעולת התודעה עצמה. כלומר, לא, כאמור, סאטירה על תכני העולם המתואר – אלא סאטירה על התודעה עצמה ש"הזרם" שלה נמסר כאן.

כי התודעה של הגיבור – ושל כולנו, בעצם – היא גם דבר מה בעל פוטנציאל קומי, פוטנציאל שהרומן הזה ער לו ביותר ומנצלו. קומית, למשל, המיניות של הגיבור החרמן ישמעאל (חרמן כמו גבר מצוי) שמזנקת – בתודעתו בלבד – בכל הזדמנות, מוצדקת ולא מוצדקת, כמו שחקן שלומיאל שמחמיץ ללא הרף את רגע ה"כניסה" הנכון לבמה ונכנס פנימה שוב ושוב. נדמה לי שפיטר גרינוואי תהה פעם, בעקבות הקביעה המחקרית שבמוחו של גבר חולפת מחשבה על סקס כל שמונה שניות – ומה הוא עושה בשאר שבע השניות? יבנה, בכל אופן, מתאר הן את שבע השמיניות והן את השמינית. קומיים לעילא, באותו עניין, הם ניסיונותיו של ישמעאל לשכב סוף סוף עם אשתו והחישובים בתודעתו אם הסימנים מעידים שהמאורע יקרה הלילה אם לאו ("נכנסה לשירותים…רק צחצוח או גם מקלחת? אם היא מתקלחת אולי עוד יש סיכוי"). גם הרתחנות של התודעה מצחיקה. הרי במוחנו אנחנו בונים עולמות ומחריבים אותם לא פחות מאשר גדולי המדינאים והמצביאים. כך, למשל, משעשע הזינוק החד, מאפס למאה, בכעס בתודעתו של ישמעאל כשהוא מבין שסקס לא יקרה הלילה. הזינוק מבדר כי הוא חד וקיצוני אך נשאר בגבולות התודעה בלבד והכעס נמחק כאשר הסיפוק מגיע לבסוף. עוד דוגמה לניצול הפוטנציאל הקומי של התודעה היא תיאורה בשעה שישמעאל ההרוג מעייפות מספר סיפור לילדיו לפני השינה ("נרדמה? העיניים שלה עצומות, אבל צריך לקום לאט לאט, שלא תרגיש. 'אבא! לאן אתה הולך?'"), סיפור הזוי ונפלא, אלא שאף יותר משעשע הוא תיאור הלבטים הפנימיים הנלווים להמצאת הסיפור תוך כדי סיפורו והתקווה שהסיפור ייגדע באמצע בגלל הירדמות הילדים. התודעה היא קומית גם בגלל שהיא אינה תקינה פוליטית. כך מהרהר, למשל, ישמעאל, שמעוניין לשתות קפה הגון בבית קפה: "אחרי הנס קפה המחורבן ההוא אני צריך לשתות את הקפה הכי משובח שאפשר להשיג במושבה [הגרמנית]. וצריך גם מקום שלא יהיה מלא באמריקאיים דתיים, זה העונה שלהם". עוד בענייני קפה לא תקינים פוליטית באופן קומי, מהרהרת תודעתו של ישמעאל על כך שקפה מסחר לא הוגן טעים יותר, כי זיעת ודם העשוקים במטעי הקפה ממתיקים את התוצר… התודעה היא קומית כי היא גם משעשעת את עצמה בבדיחות, גם בבדיחות קרש, וכך היא תודעתו מחוללת-המדרשים של ישמעאל: "מה עכשיו? נלך לבדוק אימייל. תנא רבי מייקרוסופט: מה בין הודעות חדשות להודעות ישנות? שהודעות חדשות מסומנות בבולד. על שום מה בולד? להזכירך שחדש בלא ישן כמוהו כאדם שאיבד את שערותיו וראשו חשוף לקור ולשאר פגעיו של העולם". התודעה גם מלאה ברגעי שיגעון גדלות קומיים, בדוגמה הבאה הם מצויים בדברי נבואה שנושא ישמעאל בתודעתו בנושא עכשווי בוער (שלקומיות שלהם תורמת גם המשחקיות המילולית שהתודעה מתענגת עליה): "ויהי בבואו לעמק רפאים ותאחז בישמעאל רוח ה' וינבא: האזינו יושבי בתי הקפה לאמרי פי ותושבי חוץ לתרגום הסימולטני, כי מלאה הארץ מתווכים ומחירי הנדל"ן הרקיעו שחקים, דירות פאר עומדות בשיממונן ושכונות שלמות מתרוקנות מהמונן, ובראש חוצות שומעים אנגלית וצרפתית יותר משפת עבר המקורית, על כן אני מביא עליכם את יום ה' הנורא והגדול, בו תעמדו למשפט תחת דגל לבן כחול, היורו ייחלש והדולאר ייפול והשקל יתחזק בגדול, או אז ישוב הצבר במושבה למשול, בתים ערבים פלוס גינה צמודה יימכרו בזול, ויאמר כל אשר אלוהים בליבו: נבואה זו הוקלטה ביום חול".

זה ספר מרגש ומצחיק ואף הומניסטי במובן עמוק: בגוללו את הדרמה הפנימית שכולנו חיים יום יום אך היא סמויה מעיני האחרים, בשוררו את השיר החרישי של היומיום.

—–

בדומה לרומן ישראלי אחר שראה אור בשנים האחרונות, "חזרה" של יואב בר חיים, הרומן הזה, שראה אור כבר לפני כמה וכמה חודשים, לא זכה עדיין להתייחסות מספקת וחבל. אלה רומנים בעלי איכות בולטת בהשוואה להיצע של השנים האחרונות. אני מקווה שמבקרים נוספים ישיתו לבם אל היצירה המיוחדת הזו.