על "כל האור שאיננו רואים", של אנתוני דואר, בהוצאת "מודן" (מאנגלית: שאול לוין, 542 עמ')

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הניו יורק טיימס כתב על הרומן הזה שהוא "מדהים ביופיו" וה"גרדיאן" הבריטי כתב שהוא "יצירת מופת אפית". הוא לא זה. הוא לא זאת. הרומן הזה זכה ב"פוליצר" בארה"ב השנה. את פרס נהריה לא הייתי מעניק לו. אז "כל העולם" טועה? כן! ביידיש אמרו "עוילם גוילם" בדיוק על תופעות כאלו. העולם טועה, העולם גולם. ואם להישאר במזרח אירופה, כך כתב אחד העם במאמרו "חצי נחמה": הנה, העולם הנוצרי מאמין בעלילת דם ואנחנו, היהודים, יודעים שהם טועים, אז העולם כולו לפעמים טועה.

הרומן מתרחש באירופה במלחמת העולם השנייה ובמרכזו שני גיבורים צעירים. מארי-לור הצרפתייה, העיוורת והיתומה מאם וורנר פפניג הגרמני היתום מאב ואם כאחד. בזמן המלחמה בורחת מארי-לור עם אביה מפריז לסן-מאלו בברטאן שעל חוף האוקיינוס האטלנטי. שם, בבית דוד אביה, שיצא ממלחמת העולם הראשונה והוא פגוע נפשית, היא מסייעת לו בשידורי רדיו האסורים תחת הכיבוש הנאצי. פפניג, שבבית היתומים שלו נחשף לכמה משידוריו המוקדמים של הדוד בשנות השלושים, הנו עילוי בהנדסת אלקטרוניקה. הוא נשאב אל תוך הניעות החברתית הנאצית שהתאפשרה לבעלי כישורים כשלו. אבל פפניג נרתע מהאידיאולוגיה הנאצית ומוצא את עצמו בזמן המלחמה ביחידה שתפקידה לאתר שידורי רדיו מחתרתיים. השניים, כמו שאומרים, ייפגשו.

אז מהיכן להתחיל? מהרגשנות הבלתי נסבלת? השימוש בילדים, ביתומים, בעיוורים, בפגועי-נפש תמים, באבות אוהבים ורכים? הכל נודף ריח של סנטימנטליות. כל עמוד כמעט. ומהי סנטימנטליות אם לא מניפולציה זולה? אם לא שימוש ברגש גס בהיותו הבולט והמובן מאליו? ואולי אציין את ה"פיוטיות" הענוגה של השפה, שפה עודפת כמו בגד שגדול על הגוף בכמה מידות? ועוד פעם מלחמת העולם השנייה?! הרי זו, המלחמה, המלודרמה ההיסטורית של כל הזמנים, שמושכת אליה כמו צמר גפן מתוק את הדַבּוּרים הכבדים הרעשניים המלודרמטיים של הספרות. ולמה, בעצם, סליחה על הנאיביות, שסופר אמריקאי יכתוב על נערה צרפתייה ונער גרמני, ועוד מתקופה אחרת, מציאות שהוא לא מכיר מיד ראשונה וכדי לשרטטה כהלכה צריך או כישרון בלתי רגיל, או, כמו במקרה הזה, להשתמש בקלישאות? הנה דוגמה לקלישאה. פפניג הוא נער פיקחי מאד ששואל שאלות ללא הרף את האומנת טובת הלב שלו בבית היתומים ("אם הירח כל כך גדול, איך זה שהוא נראה כל כך קטן?"). אבל האישה הפשוטה הזו, כמו שראינו ב-8000 סרטים וספרים אמריקאים, "מאמינה" בו: "יגידו שאתה קטן מדי, ורנר, שבאת משום מקום, שלא כדאי לך לחלום חלומות גדולים. אבל אני מאמינה בך. אני חושבת שנועדת לגדולות". הנה גם דוגמה לאמריקאיות הלא ממש מודעת לעצמה של הטקסט.

חלק מהסופרים הפכו היום לסוג של מדריכי תיירות. התיירות היא לא רק במרחב אלא גם תיירות בזמן. הרומן ההיסטורי גם הוא רומן "תיירי". שלום לכם, קוראיי! אנחנו נבקר היום באתר ציורי מאד, סן-מאלו בצרפת (ציטוט בפתיח הרומן: "עיר החומה ההיסטורית סן-מאלו, היהלום הזוהר מכולם בחוף האזמרגד שבברטאן"), ובעידן ציורי מאד, מלחמת העולם השנייה. שימו לב לבגדים הציוריים של קציני האס.אס. ולסמל הציורי שהם עונדים לזרועם! באופן כללי אעניק טיפ לקוראיי: אם הספר שלפניכם הוא בן זמננו והוא נכתב על עידן היסטורי ולא על ההווה, ועל בני לאום שאינם בני הלאום של הכותב (וקל וחומר אם העידן ההיסטורי הנו מלחמת העולם השנייה), הסיכוי שהרומן שלפניכם הוא רומן טוב קלוש. ואם יש בו ילדים עיוורים, משוגעים טובי לב, ילדים יתומים כגיבורים: הסיכוי כמעט אפסי.
אם על "החוחית", הזוכה ב"פוליצר" ב-2014, אמרו המבקרים שהוא רומן לבני הנעורים במסווה של רומן רציני, הרי שקל וחומר נין נינו של קל וחומר שכך הוא הספר הזה. "החוחית", רומן מרשים מבחינות רבות, הוא "מלחמה ושלום" לעומת "כל האור שאיננו רואים". את "החוחית" אולי אעניק לבני בגיל ההתבגרות, את הרומן הזה בהחלט לא.

כדובדבן שבקצפת, וכמצוות העידן שלנו החדש (המצווה היא להכניס ניו אייג', אבל בעצם מצווה נוספת היא להכניס אלמנט "בלשי" לספרות), נכרך בסיפורם של מארי-לור וורנר איזה סיפור חצי-מיסטי מקושקש על אבן חן נדירה שכביכול מגינה על מחזיקיה ואשר הגרמנים תרים אחריה.

בהרבה רומנים אנגלו-אמריקאים גרועים שעוסקים בגרמניה הנאצית או ברוסיה הסובייטית אתה חש את מנגנוני האידיאולוגיה (במובן המרקסיסטי של המילה "אידיאולוגיה": מנגנון שכנוע שקרי) עובדים במרץ: בוא נראה לכם את האופציה לחופש האמריקאי וכמה היא נוראית. גם ברומן הזה יש רובד אידיאולוגי דומה. אבל יש ניואנס מעניין באידיאולוגיה של הרומן והוא נוגע לתפקיד של המדע בו. הרומן הזה מחדיר את דת המדע העכשווית באופן אנכרוניסטי לעבר. דרך דמותו של ורנר המרותק למדע ("הוא מדמיין את עצמו כמהנדס גבוה בחלוק לבן, נכנס למעבדה: קדירות מעלות אדים, מכונות מרעישות, טבלאות נייר מסובכות על הקירות"), דרך הדוד-רבא של מארי-לור, איש הרדיו הקורא את דרווין ודרך אביה העובד במוזיאון הטבע בפריז. כך יש סב-טקסט אידיאולוגי כזה ברומן: יש את הלאומנים או הקנאים האידיאולוגיים הרעים ויש את אנשי המדע המפוכחים, הצנועים, החילוניים, האנושיים, הטובים, שרוצים רק לפענח את מסתרי היקום ולהיטיב עם אחיהם בני האדם. יש פשיסטים רעים ומולם נלחמת חבורת חסמב"ה של ילדים יתומים ועיוורים, משוגעים מתוקים ואנשי מדע נועזים. מכאן לא ארוכה הדרך ל: יש את אל קעידה ודעאש ויש את עמק הסיליקון – עכשיו בחרו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • הקוגל  On אוקטובר 9, 2015 at 10:58 AM

    תמיד יותר כיף לקרוא קטילות. לא בגלל השמחה לאיד, חלילה, אלא בגלל שאקט הקטילה הוא הביטוי הכי גס וברור של ביקורת הספרות, כלומר של: עד פה, הספר הזה לא נכנס לפנתיאון. וכשהקטילה מנומקת כמו זאת זה מרגיש כמו משפט צדק.

  • טוביה  On אוקטובר 9, 2015 at 12:27 PM

    לפני כשנתיים קראתי את הספר "בשפת המקור", כלומר באנגלית ואני מודה כי הוא הצליח לבלבל אותי. ידעתי שזה סיפור די מופרך ודביק עד מאוד. אבל לאור הביקורות המהללות בחו"ל קראתי עד הסוף כדי להשתכנע שאני טועה ושכולם בסדר חוץ ממני. תודה על הביקורת הראויה לספר הזה, ביקורת שהזכירה לי שהפאשלות של הפוליצר אינן פחות קולוסאליות מאלו של פרס ספיר, ותודה למבקר שעשה לי קצת סדר בראש.

  • אריק גלסנר  On אוקטובר 9, 2015 at 7:59 PM

    תודה רבה על תגובותיכם. אגב, אחרי שנכתבה הביקורת עיינתי קצת בכמה ביקורות בעולם האנגלו-אמריקאי כי הופתעתי מחולשת הרומן והצלחתו בפרס ולכאורה גם בביקורות. אבל ברפרוף התמונה הרבה יותר דו משמעית. אמנם גם הניו יורק טיימס (בכלל ובאחת הביקורות על הספר בפרט) מתקשה באופן כרוני לכתוב ביקורות שליליות, אבל המבקר שלו מאד מתפתל, הניו ריפבליק קטל והגרדיאן עצמו, באחת ההתייחסויות, אמביוולנטי.

  • liebermanorna  On אוקטובר 12, 2015 at 6:39 PM

    מאוד נהניתי לקרוא את הביקורת, גם מנומקת וגם מלאת הומור וכנות.

  • אריק גלסנר  On אוקטובר 12, 2015 at 7:45 PM

    תודה רבה

  • קוראת וכותבת  On אוקטובר 13, 2015 at 12:24 PM

    אהבתי. מזכיר לי את ההתלהבות שהיתה מסיפור על אהבה וחושך של עוז, שלא רק שלא הצלחתי להבין אותה, חשבתי שהוא ספר שרלטני

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: