על "ניו יורק 1 תל אביב 0", של שלי אוריה, הוצאת "כתר" (מאנגלית: רוני בק, 213 עמ')

פורסם במדור הספרותי ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הסיפור הטוב ביותר בקובץ הנוכחי מבאר גם חלק מההסתייגות שהוא מעורר. ב"דיסנילנד של אלבני", אמן ישראלי שהיגר לניו יורק נפגש עם יהודי אמריקאי עשיר שאולי יקנה מיצירותיו. "מה היתרון התחרותי שלך?", שואל איש העסקים אייב את אבנר. אבנר חושב שאייב מתייחס לאמנות שלו ומתחיל להסביר ש"היא מבטאת את היחסים בין האדם למרחב האורבני". לא הסברתי את עצמי טוב, קוטע אותו אייב, שאינו מבין דבר באמנות אבל מבין גם מבין בעסקים, "היתרון התחרותי של אבנר הוא הישראליות שלו […] העובדה שהוא ישראלי ואמן ויחסית צעיר".

זהו גם "היתרון התחרותי" של הסופרת שלי אוריה, ישראלית ויחסית צעירה, שכותבת באנגלית בחלק מסיפוריה על ישראלים בניו יורק. למעשה הן התמה הזו, של הדו-לאומיות, והן תמה נוספת שחוזרת בסיפורים, נשים שמתאהבות הן בנשים והן בגברים, התמה של הדו-מיניות, שייכים לאותו אזור בעל יתרון שיווקי: האזור "המיוחד". המיעוטיות בחיי התרבות הפכה זה מכבר ליתרון, לא רק בגלל האהדה למוחלשים למיניהם, אלא פשוט מפני שבכלכלת תשומת הלב, בניגוד לכלכלה הרגילה, ככל ש"הפירמה" שלך קטנה יותר אתה בולט יותר. מסיפורי הדו-מיניות לא נעדרת גם שביעות רצון אוורירית מה"מגניבוּת" של התמה (הקשורה, כנראה, ב"יתרון התחרותי" של להיות צעיר).

עם זאת, לא כל הסיפורים בקובץ עוסקים בקו התפר בין ישראל לארה"ב (בלוויית קו התפר בין נשים לגברים). הרבה מהסיפורים הם כאלה המכונים "סוריאליסטיים" (למשל, סיפור על גיבורה שיכולה לעצור את הזמן). חלק הם פשוט חידתיים (סיפור על נשים אמריקאיות מהעיר הגדולה שנוסעות כפעם בפעם "צפונה" בשביל "להחכים"). חלק מהסיפורים כתובים בטכניקות מקוריות או נדירות באופן ראוותני (סיפור בגוף ראשון רבים, למשל, או סיפור שכתוב בחלקו בגוף שני יחיד עתיד). חלק מכילים רכיב שחוזר על עצמו במכוון (למשל, סיפור על יחסים בין קונה למוכרות שנפתח כל פסקה במילים "כשאני נכנסת לחדר ההלבשה"). ככלל, הסיפורים בעלי האלמנט החריג (ההזוי, החידתי, הכתוב בטכניקה ראוותנית או מובלטת) נחווים כתרגילים לא רעים בקורס לכתיבה יוצרת למתקדמים. כלומר, לא יותר. כסיפורים של אתגר קרת ביום חלש מאד. למעט אחד. סיפור בעל ברק וכוח אמתיים, למרות שגם הוא מושתת על גימיק צורני, סיפור שמזכיר את אתגר קרת במיטבו. בסיפור הקצרצר והמצוין הזה מתוארת מערכת יחסים שלמה באמצעות סוגי הנשיקות שנושקו במהלכה. הנשיקות ממוספרות בדילוגים ("נשיקה 146: זו הנשיקה שמבשרת לי שהחוקים השתנו. אני מזהה טעם ברור של סלמי, שאני יודעת שאתה לא אוכל", "נשיקה 288 מעניקה לי תקוות שווא, שללא פרספקטיבה של זמן נראית פשוט כתקווה" וכדומה).

אבל בסיפורים "הרגילים", נטולי הגימיקים, יש בהחלט משהו. אגב, הם גם ארוכים מעט יותר בדרך כלל. כך יש "משהו" בסיפור הנושא "ניו יורק 1 תל אביב 0". הסיפור הוא על שלישייה שחיה יחדיו בניו יורק, גבר ושתי נשים. הגבר ואחת הנשים, המספרת, ישראליים, האישה, המושכת מאד והקפריזית מאד והנרקיסיסטית מאד (ואולי זו אמתלה טובה להזכיר את השנינה של הסופר האמריקאי גור וידאל: "'נרקיסיסט' אנחנו קוראים למי שנראה יותר טוב מאיתנו"), דמות שחוזרת בסיפורים נוספים, אמריקאית. התסבוכת הדו-מינית והפוליאמורית מתערבבת כאן באופן מעניין עם התסבוכת הדו-לאומית. גם הסיפור על צלמת ישראלית שחיה בניו יורק ומצלמת זונה לתערוכה שלה ובין השתיים נוצר קשר רגשי מסוים הוא סיפור מעניין. הצלמת עסוקה גם בצילום תערוכה אחרת על חיילים ישראליים, והמפגש עם הזונה האמריקאית שמשתוממת על חובת הגיוס הכללי בישראל מנכיח לצלמת הישראלית שגם התערוכה על החיילים, לא רק על הזונה, עוסקת בחריגות: "כשאנשים שומעים על זה בפעם הראשונה, זה חולני בעיניהם". בכלל, בקובץ מפוזרות כמה אבחנות מעניינות על החיים בישראל ועל ישראלים בעיניים אמריקאיות (על האגרסיביות הישראלית, על האטרקטיביות של הגברים הישראליים המסוקסים יוצאי הצבא, על המוזרות של הצפירה בימי הזיכרון, למשל).

אבל הסיפור השלם ביותר בקובץ, המרגש והמעניין באמת, הוא הסיפור בו נפתחה הביקורת. כאן אוריה משרטטת באופן מרשים את אי ההבנה והאירוניה שביחסים בין הישראלים בארה"ב, ישראל, ארה"ב ויהודי ארה"ב, באותו מפגש בין אבנר האמן, שהיגר לניו יורק על מנת להגשים את עצמו, לבין אייב, היהודי הפרו ציוני, היהודי העשיר שאינו מתעניין באמנות אלא רק במידה והיא יכולה לסייע פוליטית לעניין הישראלי. על הרגש המשמעותי שיוצר הסיפור בנפש הקורא אחראית מאיה, בתו של אבנר, שחיה בישראל עם אמה, פרודתו, ובאה לבקר את אבנר בתקופה בה נקבעה פגישתו עם אייב. מאיה מרוחקת מאביה, שנטש אותה לטובת הגשמתו העצמית. האב מנסה להסביר לה את מעשיו: "את מכירה את ההרגשה הזאת, מאי-מאי, כשאת משקיעה בשיעורי הבית שלך, והמורה מחמיאה לך לפני כל הכיתה? מאיה חייכה חיוך קטן; היא הייתה תלמידה טובה, והוא זכר שנטע אמרה משהו על מחמאות בשבוע שעבר. זאת הרגשה טובה, כי מחמאות זה חשוב, הן דוחפות אותנו קדימה, ולא זכיתי להרגשה הטובה הזאת בתל אביב. הגלריות והמוזיאונים שם לא אהבו את הציורים שלי כל כך". השיא של הסיפור מלכד את אופיו הפסיכולוגי האינדיבידואלי עם הרכיב התרבותי שמאפיין כאמור חלק ניכר מהקובץ: האב והבת הישראליים מתקרבים לפתע כשהם מתלכדים ברתיעתם המשותפת מהיהודי האמריקאי. לעגם המשותף מנצח את בעל המאה לרגע: תל אביב 1 – ניו יורק 0.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רון  On אוקטובר 16, 2015 at 12:07 PM

    גם לדעתי 'יש משהו' בסיפור "ניו יורק 0..". הסופרת בונה כמה סיטואציות יעילות שתוצאתן השתתפות רגשית גדולה של הקורא. אולי המוצלחת בהן: הבחורה שדמות המספרת מאוהבת בה (היא מאוהבת גם בבחור, אך כנראה בבחורה יותר) מעריצה זמר מזדקן, תמיד מנסה להגיע לדבר אתו, ולאחר אחת מהופעותיו מצליחה סו"ס לזכות לדבר אתו, וכול מה שהזמר אומר לה: זו לא את שמטרידה אותי? אף לא מבדיל בינה לבין איזשהי מטרידה. האכזבה הקשה של המעריצה עוברת היטב. אבל ההיסוס של הסיפור לגלות לקורא שדמות המספרת (המלווה את הבחורה לשיחה עם הזמר לאחר ההופעה) מאוהבת בבחורה, נמשך יותר מדי עמודים וגם פוגע בתימה של הסיפור, או שיכלה להיות התימה של הסיפור, אם היה ממוקד יותר (אמנם זה לא פוגע בסצנה הנ"ל, כי הקורא מצרף לעצמו בדיעבד את המידע שדמות המספרת מאוהבת בבחורה, מה שמעצים וגורם למורכבות). אבל הסיפור מתאר עולם בו החיים בשלישייה נורמטיבים, וההיסוס הזה פוגם בתיאור (אם נורמטיבי על מה ההיסוס?). מה גם שבהמשך הסיפור מתנתב לתימה שאם היה מתמקד בה, היה מצוין: מתגלה המשבר האמיתי של הגבר בשלישייה, בנאורותו ופרוגרסיביותו תומך בחיים בשלישייה ואולי גם ברביעייה (לבחורה הנחשקת המעריצה של הזמר המזדקן יש עוד בחור מחוץ לשלישייה), ומבין שהוא רוצה באותה בחורה בלבד, בלי הבוג'רס הפרוגרסיבי, אך הוא לא מסוגל לצאת נגד הנאורות המחייבת, ונידון לחיות אותה. בזה הסיפור היה צריך להתמקד לטעמי. אלא יתכן שהמספרת לא יכלה להחליט להצביע על מצוקת הגבריות בעולם פרוגרסיבי. הסיפור חומק, מתעלם מהמסר שאליו הוא בעצם מוביל, אולי זה מפחיד באי פרוגרסיביותו, אולי זה בעייתי באופן אישי לסופרת. הקטעים על ישראל והדו -לאומיות בסיפור הזה לטעמי לא מעניינים, תיירותיים, והיו צריכים לרדת בעריכה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: