שני קצרים

קצר על מטריאליזם רדיקלי וההתנגדות לו

ההשקפה המטריאליסטית הקיצונית, שרווחת בקרב אגפים שונים במדעי הטבע, וזולגת משם לתפיסה המקובלת – במודע או לא במודע – בציבור הרחב, ואשר ההתמודדות איתה היא בעיניי האתגר הרוחני הגדול של דורנו, מתומצתת בניסוח הבא של הפילוסוף דניאל דנט (מגדולי תומכיה ומבטאיה): "יש רק סוג אחד של דבר (stuff), והוא החומר – הדבר אותו מנתחת הפיזיקה, הכימיה והפיזיולוגיה – והתודעה היא איכשהו תופעה פיזיקלית. בקצרה, התודעה היא המוח".
ובכן, הטענה המדענית (scientism) הזו, לפיה מדעי הטבע (פיזיקה, כימיה, ביולוגיה ונגזרותיהם) יכולים או יוכלו בעתיד להעניק לנו תיאור שלם או אפילו הסבר של ה כ ל, כולל חיי האדם במלואם – מעוררת התנגדות.
אבל כשבוחנים את השורש העמוק של ההתנגדות הרי שהוא נעוץ בעלבון, בפגיעה נרקיסיסטית. האדם רוצה לשמור על ייחודו. הוא נעלב מכך שהוא מושווה לחומר שמנותח על ידי הפיזיקה והכימיה, ואף לצמחים ולחיות שמנותחים על ידי הביולוגיה.
(לכן, אגב, אמנים, הרבה פעמים, עוינים את החשיבה המדעית. אמנים, בהכללה, נוטים יותר לנרקיסיזם וההשקפה המדענית מעליבה אותם יותר מאשר את האדם הממוצע)

אז אם שורש ההתנגדות הוא כל כך מפוקפק מבחינה פסיכולוגית האם היא מוטעית? האם אין ההשקפה המדענית פשוטה יותר וישרה יותר ופחות עיוורת לעצמנו ולמניענו?
אלא שההשקפה המדענית מפוקפקת לא פחות. גם מבחינה פסיכולוגית (יש תאווה בהפחתת ערך האדם – תאווה מזוכיסטית, תאווה של שחרור מאחריות ותאוות ההעלבה; יש גם תאווה להיראות כמי שללא מורא צועד באורח מסקני גם אם המסקנות אינן נעימות לאוזניו). אבל יותר מכך בגלל התעלמות אדירה ממה שמאפשר את המדע הזה מלכתחילה.
האדם חוקר את היקום ואת היצורים החיים בו. ואילו גרמי השמים, הצמחים והסוסים אינם חוקרים את האדם. האינטואיציה הבסיסית הזו של הפילוסופיה בעת החדשה – דקארט וכו' – שמחלקת את העולם לסובייקט צופה ולאובייקט נצפה, מסולקת מהתודעה המדענית.
כך שלא רק ההתנגדות לחשיבה המדענית, אלא גם היא עצמה מתערערת כשמסתכלים פנימה.

קצר על כריזמה של שחקן

הרבה פעמים כשמדברים מבקרים על "כריזמה של שחקן" אני תוהה מי מאתנו בעצם לא היה מרגיש ואף נראה כריזמטי לו הייתה מצלמה מתמקדת בו והוא לא היה מסתובב בעולם בלתי-נצפה כמו שקורה לנו לרוב, ולו היה מוצב במשך כשעה וחצי במרכזה של התרחשות (העלילה) ולא בשוליים כפי שקורה לנו בחלק ניכר מחיינו הרגילים?

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עידית  On אוקטובר 21, 2015 at 9:51 AM

    להיות ולהעמיד את עצמך במרכז – זו כריזמה! לא כל אחד יכול

  • carmelal1  On אוקטובר 21, 2015 at 10:02 AM

    מעניין ותמציתי, ועדיין חידה היא בעיני: מצד אחד – הרי ברגע מותו של אדם נעלמים באחת כל הנכסים הרוחניים-נפשיים-תודעתיים שהיו לו. כי מה? כי המוח חדל לפעול? מאותו צד – מוח פגוע משנה את האישיות ואת היכולת הרוחנית-נפשית-תודעתית. כלומר: הכל שם, במוח. השאלה היא איך הגיע המוח להיות מה שהוא? כלומר, מה נותן בו את היכולת הזאת? זו לא אותה שאלה כמו מה נותן ללב להיות משאבת דם טובה, כי את מה שעושה הלב רואים, יודעים, מכוונים, שומעים מאבחנים משנים – וכל זה נעשה בעבר ובהווה באמצעות… המוח, כנראה. והמוח? איך הוא מתכוונן? מי יודע אותו? הגישה של החשיבה המדענית שהעלית לעיל אכן מגיעה למבוי סתום. והחידה – חידה.
    תודה!

  • אריק גלסנר  On אוקטובר 21, 2015 at 10:05 AM

    תודה על ההערות. כרמלה – אני מדבר לא מתוך עמדה דואליסטית, שמאמינה בקיומה של "נשמה" וכו'. אלא סבור – בעקבות כותב חשוב ביותר בעיניי בשם ריימונד טאליס שכתב ספר על הנושא – שיש בגישה המדענית נטייה לפחת או להתעלם מתכונות ייחודיות של התודעה והתודעה האנושית בפרט. כפי שטאליס מנסח זאת: המוח הוא בהחלט תנאי הכרחי לתודעה – אבל לא תנאי מספיק.

  • הרצל  On אוקטובר 21, 2015 at 3:02 PM

    מקוצר הזמן מספר משפטים.
    עשית לך מלאכה קלה כשהגדרת את שורש ההתנגדות כ"נעוץ בעלבון, בפגיעה נרקיסיסטית. האדם רוצה לשמור על ייחוד."
    התפיסה המטריאליסטית היא פשוט לא קוהרנטית ולא מאפשרת תפיסה שלמה של המציאות ושל האדם את עצמו.
    אני גם לא מסכים לכך ש: "המוח הוא בהחלט תנאי הכרחי לתודעה"
    המוח או הפיזיולוגיה נחוצים לקיום הבטים מסוימים שאנו מיחסים לתודעה, אולם כמו שמקלט הרדיו נחוץ לקליטת השידור מהמשדר, המקלט אינו תנאי לקיומו של המשדר.

  • dina2222  On אוקטובר 21, 2015 at 3:03 PM

    לדעתי הגישה המטריאליסטית לוקה בכמה סתירות משמעותיות. למשל, ואת זה אמר הפילוסוף ויליאם ג'יימס אם אני לא טועה (הציטוט הוא מהזיכרון והדוגמאות הן שלי)- מדוע נעים לנו לעשות דברים שמועילים להישרדותנו (כמו לאכול כשאנחנו רעבים) ואילו התנהגויות מזיקות להישרדותנו או לשלמות גופנו כואבות לנו (קירוב האצבע לאש)? דווקא נראה שלתודעה יש תפקיד מאוד חשוב בהחלטותינו איך להתנהג, מעניינים כבדי משקל, כמו להתרחק מאש, ועד לניואנסים הדקים ביותר. אז איך יכול להיות שהתודעה היא רק תוצר לוואי ולא הסיבה להתנהגות? כל אלפי התחושות/מחשבות האלה ביום שאנו מרגישים/חושבים שמנווטים את התנהגותנו הם תוצרי לוואי מקריים?? אפילו לא נראה לי שזה ייתכן סטטיסטית.
    ויש עוד הרבה בעיות בגישה המטריאליסטית. וחוץ מזה עד עכשיו המטריאליזם נכשל לגמרי אפילו להתחיל להסביר מהי התודעה בכלים מדעיים. עם כל הסבריו וההישגים העצומים במדעי המוח, נוירולוגיה ביונית ופסיכולוגיה, תמיד נשאר משהו לגמרי בחוץ – והמשהו הזה הוא לא פחות ולא יותר התודעה בכבודה ובעצמה, ועדיין המטריאליסטים נאחזים בחומר ובמדע.

    אה, ועוד משהו: לדעתי אפילו בעיית הרצון החופשי שהמטריאליסטים מתהדרים בה היא לא השאלה הנכונה; לדעתי, בעיית הרצון החופשי היא שאלת הטוב והרע בתחפושת. למשל, ברגע שאדם מסוים עומד בפני שתי אופציות ולפי מיטב דעתו-שיפוטו-ערכיו אחת מהן היא טובה ואחת מהן היא רעה (ונגיד שהסוגיה מוסרית: לנצל הזדמנות לגנוב אוכל של מישהו אחר כשאתה רעב או לא), הוא אנוס לבחור באופציה הטובה. אם בחר בטוב – מה טוב 🙂 אם לא בחר בטוב, מחמת אינטרסים או חולשת אופי – הוא נכשל ביישום של הבחירה בגלל בעיות סוציולוגיות/פסיכולוגיות – לא בגלל שיש בעייה בסיסית אינהרנטית פילוסופית במנגנון הבחירה החופשית (בעצם לא החופשית, הטובה. אתייחס לכך בסוף). אה, ואיך הוא יודע מה טוב? זאת השאלה! ברור שזה קשור מאוד לתרבות שבה הוא גדל ולחינוך הספציפי שקיבל במשפחתו ובסביבתו הקרובה, וכמובן שגם לגנטיקה שלו- וכל אלה מתאחדים בתוך תודעתו (שלדעתי המאפיין הפונדמנטלי שלה הוא הבחנה בין טוב לרע- הטוב והרע מארגנים את התודעה כמו שכוח המשיכה מארגן את התבל) למיטב דעתו ושיפוטו. אבל שוב, השאלה האמיתית היא שאלת הטוב והרע ואלה *מושגים תודעתיים טהורים*, וכמובן שהם מפותחים ביותר אצל האדם.
    הכוונה שלי, אולי באמת אין חופש, ברגע שברור לך מה טוב ומה רע, אתה אנוס לבחור בטוב. כלומר, אין חופש בחירה וטוב שכך! זאת פשוט לא השאלה הנכונה. השאלה האמיתית היא להבדיל בין טוב לרע (שאלת הבחירה הטובה ולא הבחירה החופשית), בדיוק כמו בסיפור אדם וחווה ועץ הדעת 🙂

  • אריק גלסנר  On אוקטובר 21, 2015 at 3:12 PM

    אקרא ביתר עיון את התגובות אחר כך, אני מקווה, אבל ממה שקראתי ברפרוף, דינה, הרי שהאבולוציה בהחלט יכולה להסביר תופעות כמו אלה שהזכרת (נעים לנו כך וכך ולא נעים לנו כך וכך), כך שהטיעון שהבאת – ושבו אם הבנתי אותו – אינו יכול להפריך את המטריאליזם האבולוציוני.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: