Monthly Archives: נובמבר 2015

על "סילנד", של נגה אלבלך, הוצאת "עם עובד" (166 עמ')

פורסם לראשונה בשינויים קלים במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

המסורת הספרותית העברית הרלוונטית ביותר למציאות הישראלית הנוכחית היא המסורת של יהושע קנז. היא רלוונטית דווקא משום שהיא הכי פחות הולמת את פניה של המציאות הישראלית בהווה. זו מסורת צוננת ומתבוננת, נעדרת רגשנות ואף נוטה לאכזריות, מסורת שמדגישה את הניכור של היחיד, הטירוף או ההתמכרות לאמנות שלו, דווקא על רקע של מסגרות ישראליות קולקטיביות חונקות (הצבא, תנועת הנוער, המושבה, המוסד הסיעודי, הבניין המשותף הישראלי). אם נדונו לחיות על החרב, לפחות נחיה – כלומר את חיינו שלנו, מזכירה לנו המסורת של קנז. המעלה הבסיסית של "סילנד" נובעת בעיניי מכך שהסופרת פועלת במסורת הזו אך מבלי להיות חקיינית שלה. היא מציגה כאן גרסה רכה אך לא רכיכה של קנז. ישנה כאן כתיבה במסורת הקנזית, אמנם הרחק משיאיה, אבל החמימות המפתיעה והלא מניפולטיבית או מזויפת שמזריקה הסופרת למורשת הזו, ובמפתיע, דווקא מחזקת את רושמהּ.

שלוש דמויות ראשיות בסיפור המסופר בגוף שלישי, מסופר בטון מאופק אך לא עצור, מרוחק מעט אך לא צונן. שתיים מהן הם דיירים בודדים בבניין תל אביבי (נדמה לי שלא מוזכר בפירוש שהבניין תל אביבי, אבל זה הרושם). האחד, נתן כרמי, פנסיונר שעבד עשרות שנים בבנק. כרמי הוא חסיד גדול של מוזיקה קלאסית. בפתח הרומן אנו רואים אותו מתרעם על שכנים בבניין שהכניסו חול לחדר המדרגות. הנה, אם כן, האלמנטים הקנזיים עוברים לפנינו בסך: עריריות, אמנות, בניין משותף, אלימות כבושה. אבל בסטייה מקנז, האנושיות והחום בדמותו של נתן גוברים על הצדדים הקשים שבקיום שלו. כשהוא מגלה שבבניין מסתתר מהגר עבודה מבולגריה, שברח מהמעסיק הישראלי המרושע שלו והוא נטול דרכון, הוא מחליט לארח אותו בביתו ולסייע בידו. כמובן, העריריות של נתן נוטלת חלק בהחלטה הזו. אבל הסופרת מעצבת את דמותו באופן משכנע כך שצרכים נפשיים לא מודעים אינם מתפרשים כמניעים היחידים לפעולתו. יש גם אנושיות ומוסריות. גם זה האדם. הדמות השנייה בבניין היא גליה, מורה רווקה צעירה. גם בגליה יש צדדים אפלים: "גליה ישבה בחדר המורים ההומה משיחות, ורגש חדש ושקט רחש בה […] יצר התעללות, צורך לא מוכר לרדות בילדים, להטיל עליהם משמעת בדרכים לא רכות". בהמשך היא מנהלת פרשיית אהבים עם אח של אחת מתלמידותיה והיא משתתפת איתו בצילום ושידור באמצעות האינטרנט של משגלים משותפים (בהתחלה כשפניה מוסתרות במסיכה). אבל הקנזיות הקשה, מפתה לומר "הגברית" (ואולי גם "המודרניסטית"), ממותנת גם כאן. ביצר הסדיסטי שהתגלה בה ביחס לתלמידיה גליה משתפת את עמיתותיה ("'מה את שקטה כזאת?' שאלה אותה חוה. 'סתם, מהרהרת ביצר הסדיסטי שהתגלה אצלי בשיעור האחרון'"), וכך, במודעות העצמית לקיומו, מקהה את עוקצו. ואילו מופעיה הליליים באינטרנט מתפרשים לה כסוג של תקשורת בין אישית. מתפרשים גם כמרד בתרבות הסמארטפונים המופשטת וחסרת גוף (התקשור באמצעות המכשיר) שהיא מזהה אצל תלמידיה בני הדור החדש. גליה והחבר שלה (וכך כמדומה גם הסופרת) מפרשים, ובאופן מוטעה לדעתי, את אופנת תכניות הריאליטי כרצון ביחס אנושי חם: "'לאנשים יש צורך להיחשף, צורך שיכירו אותם […] הם כמו אמנים, הם רוצים לזכות בהכרה, רק לא על האמנות שלהם אלא על עצם קיומם". הערוץ האינטרנטי הפורנוגרפי שהם מייסדים מתפרש להם כסוג של אמנות, כהמשך התשוקה לזכות בהכרה. שבח מגיע לסופרת על מיקוד המבט בסוגיה החשובה מאד הזאת, אבל הטעות שלה נעוצה בהתעלמות מהאופי התחרותי הבדלני של המאבק על תשומת הלב: אנשים רוצים להופיע בטלוויזיה לא רק כי הם רוצים לזכות ב"הכרה", אלא כי הם רוצים להיות טייקונים של תשומת לב, כלומר סלבריטאים, הם רוצים לזכות בהכרה יותר מאחרים. בכל מקרה גליה, כמו נתן, אוהדת את סבלו של העובד הזר הבולגרי ומסייעת לנתן בתכנית לחלצו מהמצוקה שבה הוא שרוי. הניכור הקנזי הופך לחמימות אנושית, דיירי הבניין המשותף פועלים במשותף על מנת להגן על הזר – וכל זה מבלי לגלוש לקיטש.

מכיוון שהניכור וההיחלצות מהניכור ניצבים בלב הספר הזה, גם הקטע הפוסטמודרני הקצר בו מספרת לנו לפתע הסופרת על חייה שלה ("גם אני יוצאת החוצה עכשיו, מוציאה את עצמי בכוח מבין השורות […] אני יושבת כאן וכותבת. סביבי קירות עמוסי ספרים"), אינו נחווה לא כמניירה ולא כנרקיסיזם (כפי שניתח ברוב עניין מבקר התרבות כריסטופר לאש, בספרו "תרבות הנרקיסיזם", את הנכחת הסופר בספרות האמריקאית של שנות הששים והשבעים). יש כאן הלימה למהלך הכללי של הרומן: הסרת החציצות בין בני אדם.

קצרים על אקטואליה

אני מידרדר לכמה הערות "על המצב". מקווה לא למעוד בעתיד, להיות חזק.

1. תקדים היסטורי א': הימין והשמרנות בכלל מצויים באופנסיבה אדירה – אצלנו, אבל לא רק אצלנו. היו תקופות כאלו בעבר, אולי מנחם לדעת. אחרי תבוסתו הסופית של נפוליאון ב-1815 ירדה עלטה על אירופה, בעיני הליברלים של אותו דור. שלטון רסטורציה וריאקציה ארוך. אגב, גם אז לימין היו כמה טיעונים טובים מאד (רצחנותה של המהפכה הצרפתית, הטירניות של שלטון נפוליאון). ואגב נוסף: שמאל היסטרי ומקצין אינו תגובה מועילה או אף אסתטית לאופנסיבה הזו.

2. תקדים היסטורי ב': כדאי לקרוא כמה מגדולי הרוח האירופאיים בעידן המודרני (אני אומר לעצמי) כשהם עומדים נבוכים ונמנעים למול השטף הרצחני של מלחמות הדת בין הקתולים לפרוטסטנטים (נגיד, מונטיין) כדי לשאוב מעט נחמה והשראה: יש עידנים שבהם הקנאות מושלת והחוכמה נעדרת ולכן מתכנסת. אנחנו בעידן דומה, אולי. מבלי להכחיש שהמערב וערכיו (יש דבר כזה) עדיף לאין ערוך על דעאש.

3. מראיון שערך חיים אתגר (אני לא מחמיץ אף תוכנית) עם ינון מגל בערוץ 10 ושודר אתמול (אם הבנתי נכון, בזימון מקרים מוצלח, הריאיון, או ה"פרופיל", נערך ימים אחדים לפני התפוצצות הפרשה המדוברת) הבנתי בו זמנית מה מפחיד בימין ומדוע חלק מהטיעונים שלו מוצדקים ולכל הפחות מחייבים התייחסות רצינית.

המפחיד – התחושה של מגל שהוא חי "בפעמי משיח" (או "מרגיש פעמי משיח"). מגל עצמו התלבט אם לומר זאת ולבסוף אמר. זה מפחיד. גם מנקודת מבט דתית זה מפחיד, כי מי לידינו יתקע שהקולות שאנו שומעים הם אכן "פעמי משיח", אם אפילו רבי עקיבא טעה בזה (הרי כך אמרו לו חבריו בחז"ל: "עקיבא, יעלו עשבים בלחייך ואין בן דוד בא"). וזה רבי עקיבא – אני לא מדבר על שבתאי צבי והנוהים אחריו. מי שחושב שהוא שומע "פעמי משיח" ייתכן ואינו שומע קולות מסוכנים מתקרבים.

אבל מפחידה גם הייתה התגובה של כמה מערביי מזרח ירושלים שהתקבצו סביב מגל באקראי בסיורו בעיר. קודם כל, ההכחשה הפלסטינית הרווחת שבית המקדש היהודי היה קיים אי פעם על ההר. כך אמר לו אחד המשוחחים איתו. אני רואה את העמדה הזו בחומרה רבה משום שהיא מעידה על חוסר יושר ורצינות בסיסיים, שיכולים להוות מצע למשא ומתן. בני השיח של מגל כפרו שהיהודים היו אי פעם בהר הבית, הר הבית הוא "שלנו" בלבד, אמר אחד מהם. אני חושב שלא צריך להתייחס לזה בסלחנות מחויכת. הכרה במציאות כאן משולה להכרה במציאות האחר.

עוד מפחידה הייתה האמירה של אחר שהוא מצפה שהיהודים יחזרו למקום מוצאם – כלומר לאירופה. זו, כנראה, גם עמדה פלסטינית רווחת (שאינה בלתי קשורה לעמדה הראשונה, של הכחשת הקשר להר הבית). ומה יקרה אם הפלסטינים ישלטו בארץ? שאל אתגר או מגל (איני זוכר). נעשה לכם מה שעשיתם לנו, אמר הפלסטיני. ומה עשינו לכם? הקשה השואל. אתה אדם חכם, ענה הפלסטיני באירוניה, אתה יודע את התשובה.

זו הייתה שיחה (שיחה אקראית ולא של מנהיגים "קיצוניים") מפחידה ומייאשת.

 

4. בתמצות, אלו שלוש הסיבות לעלייה המטאורית בכוחו של הימין בארץ בשנים האחרונות (מלבד הסיבה הדמוגרפית):

כישלון קמפ דיוויד וטאבה (2000) והאינתיפאדה השנייה

כישלון השגת שקט בדרום למרות פינוי ההתנחלויות עד לגבולות 67 ("ההתנתקות") (2005)

הכאוס המזרח תיכוני בעקבות "האביב הערבי" (2011 ואילך) – הוא גם הזכיר את המציאות האלימה שאנחנו חיים בתוכה במרחב המזרח תיכוני וגם איפשר לתסרט ולחזות את הכאוס הזה משתולל בישות פלסטינית עתידית, אם תקום כזו.

 

מכל זה השמאל לא יכול להתעלם ולהתפתל, אלא עליו להציג חזון שתואם את שלוש ההתפתחויות הללו בעשור וחצי האחרונים.

על "משחקים ושעשועי שווא", של ג'יימס סולטר, הוצאת "עם עובד" (מאנגלית: יונתן דה שליט, 213 עמ')

פורסם בשינויים במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

קצת ארוטיקה בסגנון הנרי מילר, קצת אמריקאים בפריז בסגנון המינגוויי, קצת שוטטות בדרכים בסגנון קרואק, קצת מין ושוטטות בדרכים ושפה ברוקית בסגנון נבוקוב. מה יכול להיות רע? כמובן, זה כבר רע בדיוק בגלל זה. בגלל תחושת החיקוי החריפה שיש כאן.

הרומן הזה ראה אור לראשונה ב-1967. מחברו, ג'יימס סולטר (1925-2015), היה כותב פורה שכתב גם רבות לקולנוע. יש כאלה, בארה"ב, כך אני למד מהביקורות על העטיפה, שמעריכים מאד את פועלו הספרותי בכלל ובפרט את הספר הזה. על פועלו בכלל אין לי ידיעה ולפיכך דעה. על הספר הזה יש לי: זה ספר מעצבן מאד. הוא מעצבן לא משום שכותבו חסר כישרון, אלא משום שכותבו הוא דווקא "ספרותי" מאד ולכן יוצר קיטש מתעתע שמתחזה לספרות טובה, ספרות "middle brow" (כלומר, ספרות המתחזה לספרות טובה, "high brow") קלאסית, אם יותר לי האוקסימורון.

אבל מה בדיוק מעצבן? יש פעמים שהמעשה הביקורתי הוא בדיוק זה: לנסות להבין מה, מה מעצבן בספר. המספר הוא אמריקאי שחי בצרפת, בתחילת שנות הששים
כמדומה. הוא מחליט לצאת מפריז לצרפת "האמתית", צרפת הכפרית ומשתכן בדירה של חברים עשירים בעיירה בפנים הארץ. שם בא לבקרו חבר אמריקאי צעיר ונאה בשם פיליפ דין. דין זה מנהל רומן עם בחורה צרפתייה יפה, מושכת ופשוטה בשם אן-מארי. עיקר הרומן הוא תיאור שיטוטיהם של דין ואן-מארי ברחבי צרפת. שיטוטיהם וזיוניהם. זה בפירוש רומן ארוטי. כעת, צרפת היא דבר יפה. ונעורים הם דבר יפה. ואנשים יפים – הרי יפים גם הם. ומה יותר יפה מסקס יפה בין צעירים יפים על רקע נופי צרפת היפים, המתואר בשפה פיוטית וסמיכה, אכן שפה יפה, באופן לא לגמרי ישיר, ומצטנע-חצוף? בקיצור מרוב יופי בא לי להשליך את הספר הזה מהחלון. זהו קיטש. הרי צדוֹק צדקו קאנט ושופנהאואר והמסורת האסתטית הגרמנית הגדולה: "היפה" שונה שוני גדול מ"הנעים". פיצה צריכה להיות "נעימה". צימר צריך להיות "נעים". גבר או אישה יכולים להיות "נעימים" לעין. אבל אמנות – הו לא. ופתאום נזכרתי מה עוד מזכיר לי הספר הזה: את הסרט הקיטשי, אכן "היפה", "גבר ואישה" של קלוד ללוש, שיצא לאקרנים רק שנה אחת לפני הרומן שלפנינו (1966) וזכה באוסקר. גם שם יש אנשים יפים ונופים צרפתיים יפים וטראגיות מגוחכת ונטולת הומור. האם רק מקרה הוא (וסולטר היה מעורה, כאמור, בעסקי הקולנוע)?

מלבד הקיטש חמור הסבר (באופן מגוחך) – אהה האהבה והמוות והפאתוס של השפה! – יש את העניין של הסקס. הסקס הזה מעצבן כשלעצמו כי הוא מפגין איזה עירוב של פיוטיות ובוטות, כאילו הסופר רוצה להפגין בראוותנות את יכולותיו הלשוניות ובו זמנית את הבוז לצעיפי השפה. אבל עיקר הבעייה היא השעמום. כי המין בפרט והאושר בכלל (והמין כפסגת האושר האנושי אצל חלק מהאנשים) הוא חיוני לְסיפור, כלומר לכל סיפור. בהכללה ניתן לומר שהמהות של נרטיב, כל נרטיב, היא הניסיון של הדמויות להגיע לאושר, הדרך אל האושר, כלומר, בחלק ניכר מהמקרים, הדרך אל המין ("והם חיו באושר ואושר"). אבל יש דבר מה קטלני לנרטיב כשהוא מורכב מתיאור של עשרות פסגות, עשרות מפגשים מיניים ממומשים. כי כך נוצר נרטיב שכולו "סופים" של סיפורים. הסיפור חסר מן הספר. ואז אתה קורא ונאנח: לא, לא עוד זיון, וגם אם הוא כעת אנלי (יש כאן כובד ראש קומי למדי בתיאור הרגע, הרגעים, בו אן-מארי מפקידה את אחוריה לאהובה המשתוקק). בקיצור, חלק גדול מהרומן הזה נטול התפתחות, נטול סיפור.

ונוסף על זה מגיע גם הקטע הפוסטמודרני המנג'ז של המספר המבוגר. המספר שמדי פעם צץ ואומר לנו שהוא הרי המציא את הכל. אל תאמינו למילה. ובעצם לא. שהוא מקנא בזוג הזה. אבל בעצם הוא הרי המציא אותם. אבל אולי לא.

כפי שחדי העין שבין קוראי הביקורת אולי הבחינו: זו ביקורת שלילית. אבל היא שלילית מאד, שוב, לא בגלל שזה ספר גרוע מתחילתו לסופו. הביקורת קטלנית כי זה ספר מתעתע ומטעה. בחלקים הראשונים שלו בהחלט נהנה הקורא מתיאור הנופים היפים. מההווי האלכוהולי הדקדנטי של אמריקאים יפים וטראגיים בפריז. מכך שיש כאן משהו מפיצג'ראלד (אותו שכחתי למנות לעיל) ושאר ההשפעות. הוא גם מתמסר בהתחלה, הקורא – כלומר אני, למה לדבר במעורפל, "הקורא" – לארוטיות וללכידתה בשפה, שיש בה דבר מה ענוג ואינטנסיבי בו זמנית. אבל אט אט מתהדקות תחושת המחנק הקיטשי והשעמום. והעצבים.

כמה הערות מראיון של וולבק

הראיון שערכה ב-2010 Susannah Hunnewell ב"paris review" עם מישל וולבק הוא ראיון מאלף
הנה הקישור לראיון הארוך המלא

ריכזתי להלן כמה ציטוטים נבחרים מהראיון ובקצרה ציינתי מדוע הם כאלה

1.
“How do you have the nerve to write some of the things you do?” I asked him. “Oh, it’s easy. I just pretend that I’m already dead.”
לכתוב כאילו אתה כבר מת ובלי לחשוב על התוצאות בעולם הזה

2.
INTERVIEWER
You are a fan of the nineteenth-century social reformers, especially Auguste Comte, the founder of Positivism.
HOUELLEBECQ
Most people find Comte unreadable because he repeats himself to the point of madness. And medically speaking, he certainly wasn’t far from insanity. As far as I know, he is the only philosopher who tried to commit suicide. He threw himself into the Seine because of a broken heart. They pulled him out and he spent six months in a sanitorium. And this was the father of Positivism, which is considered to be the height of rationalism.

אוגוסט קומט כמטריאליסט עם חיי נפש סוערים – פילוסוף "צונן" שמנסה להתאבד – זה וולבק בתמצות (ועיינו בשתי המובאות האחרונות)

3.

INTERVIEWER
So what made you write your first novel, Whatever, about a computer programmer and his sexually frustrated friend?
HOUELLEBECQ
I hadn’t seen any novel make the statement that entering the workforce was like entering the grave. That from then on, nothing happens and you have to pretend to be interested in your work. And, furthermore, that some people have a sex life and others don’t just because some are more attractive than others. I wanted to acknowledge that if people don’t have a sex life, it’s not for some moral reason, it’s just because they’re ugly. Once you’ve said it, it sounds obvious, but I wanted to say it.

INTERVIEWER
You had trouble finding a publisher for Whatever. Why were editors
rejecting it?
HOUELLEBECQ
I have no idea. But it didn’t look much like anything that was being published at the time. I think Le Clézio was considered a great writer, for example.
INTERVIEWER
What do you think of Le Clézio, who was awarded the Nobel Prize in Literature in 2008?
HOUELLEBECQ
I haven’t read him. I tried and I got bored. But as far as what was being published, there was a lot of art for art’s sake, people writing in the tradition of the nouveau roman. There was nothing about people with office jobs

חשיבות העבודה – והנורא שבחיי העבודה – ולכן חשיבות הכתיבה עליה. נגד הפטיש הצורני בכתיבה, "אמנות לשם אמנות".

4.

INTERVIEWER
Of course, it was the numerous sex scenes that got you a lot of attention in the media.
HOUELLEBECQ
I’m not sure that there are such an unusual number of sex scenes in my novel.
I don’t think that’s what was shocking. What shocked people was that I
depicted sexual failure. I wrote about sexuality in a nonglorifying way. Most of all I described a basic reality: a person filled with sexual desire who can’t satisfy it. That’s what people don’t like to hear about. Sex is supposed to be positive. Showing frustrated sexual desire is obscene. But it’s also the truth. The real question is, Who is allowed to have sex? I don’t understand, for example, how teachers survive with all these alarming young girls. When women become sexual tourists, that is even more hidden, shameful, and taboo than when men do it. Just as, when a woman professor puts her hand on a student’s thigh, it’s even worse, even more unspeakable.

לא הסקס בספריי שערורייתי, אומר וולבק, אלא העובדה שאני מציג את המיניות כדבר מה מייסר, לא אופטימי ו"חיובי"

5.

INTERVIEWER
A constant refrain in your novels is that sex and money are the dominant values of this world.
HOUELLEBECQ
It’s strange, I’m fifty years old and I still haven’t made up my mind whether sex is good or not. I have my doubts about money too. So it’s odd that I’m considered an ideological writer. It seems to me that I am mostly exposing my doubts. I do have certain convictions. For example, the fact that you can pay a girl, that I think is a good thing. Undeniably. An immense sign of progress.
INTERVIEWER
You mean prostitutes?
HOUELLEBECQ
Yes. I’m all for prostitution.
INTERVIEWER
Why?
HOUELLEBECQ
Because everybody wins. It doesn’t interest me personally, but I think it’s a good thing. A lot of British and Americans pay for it. They’re happy. The girls are happy. They make a lot of money.
INTERVIEWER
How do you know that the girls are happy?
HOUELLEBECQ
I talk to them. It’s very difficult because they don’t really speak English, but I talk to them.
INTERVIEWER
What about the more commonly held idea that these women are victims who are forced into these circumstances?
HOUELLEBECQ
It’s not true. Not in Thailand. It’s just stupid to have objections about it.

דעתו החיובית על מוסד הזנות

6.
INTERVIEWER
They say that you are on the right politically because in The Elementary Particlesyou seem to be against the liberalism of the sixties. What do you think of that interpretation?
HOUELLEBECQ
What I think, fundamentally, is that you can’t do anything about major
societal changes. It may be regrettable that the family unit is disappearing. You could argue that it increases human suffering. But regrettable or not, there’s nothing we can do. That’s the difference between me and a reactionary. I don’t have any interest in turning back the clock because I don’t believe it can be done. You can only observe and describe. I’ve always liked Balzac’s very insulting statement that the only purpose of the novel is to show the disasters produced by the changing of values. He’s exaggerating in an amusing way. But that’s what I do: I show the disasters produced by the liberalization of values.

ההבדל בינו לבין הימין השמרני: הנסיגה מערכי המשפחה הרסנית, אבל הוא לא חושב שיש דרך חזרה.

7.
INTERVIEWER
You have written that you are “not only a religious atheist but a political one.” Can you elaborate?
HOUELLEBECQ
I don’t believe much in the influence of politics on history. I think that the major factors are technological and sometimes, not often, religious. I don’t think politicians can really have a true historical importance, except when they provoke major catastrophes Napoleon-style, but that’s about it. I also don’t believe individual psychology has any effect on social movements. You will find this belief expressed in all my novels. I was speaking to someone this morning about Belgium, a country that doesn’t work at all. And nobody understands why, from a psychological standpoint, because Belgians themselves seem sympathetic and willing to make it all work. And yet it doesn’t. The country is going to disappear. So we have to believe that there are powerful sociological forces at work that cannot be explained in terms of individual psychology.

אחת הסיבות לגדולתו ולחולשתו הבו-זמניות של וולבק: הוא מאמין בסוציולוגיה ולא בפסיכולוגיה האישית.

8.

INTERVIEWER
Tell us about Pattaya, Thailand, where the sex tours take place.
HOUELLEBECQ
I was completely fascinated by Pattaya, where the book’s ending takes place. Everyone goes there. The Anglo-Saxons go there. The Chinese go there. The Japanese go there. The Arabs go there, too. That was the strangest part. It was something I read in a guidebook that made me make the trip to Thailand. They said that in one hotel in Bangkok, the Thai prostitutes wore veils to please their Arab clients. I found that fascinating, that adaptability. There are lots of French Algerians from the projects who go to Pattaya for the whores. So the Thai girls speak French but with a ghetto accent. “Ouais, j’tassure! Ouais, ta mère!”
There are karaoke bars for the Japanese, restaurants for Russians with lots of vodka. And there’s a poignant side to it, too, something end-of-the-road about all these people, especially the old Anglo-Saxons. You sense they’ll never be able to leave. And there’s the dust, in the afternoon, when the go-go bars are still closed. There’s something very poignant about that moment when the girls start arriving on their scooters and you see the old Anglo-Saxon tourists start to come out like turtles walking in the dust. There is something very, very strange about that town.

לא רק סוציולוג. אלא גם זואולוג ביחס לבני אדם (הדימוי של "הצבים").

9.

INTERVIEWER
But what stops you from succumbing to what you have said is the greatest danger for you, which is sulking in a corner while repeating over and over that everything sucks?
HOUELLEBECQ
For the moment my desire to be loved is enough to spur me to action. I want to be loved despite my faults. It isn’t exactly true that I’m a provocateur. A real provocateur is someone who says things he doesn’t think, just to shock. I try to say what I think. And when I sense that what I think is going to cause displeasure, I rush to say it with real enthusiasm. And deep down, I want to be loved despite that.

הוא לא אומר דברים שהוא אינו מאמין בהם כדי לעצבן ולמשוך תשומת לב, הוא אומר את מה שהוא חושב, יודע שזה מרגיז חלק מהאנשים ובכל זאת מייחל להיות נאהב.

10.

INTERVIEWER
What do you think is the appeal of your work, in spite of its brutality?
HOUELLEBECQ
There are too many answers. The first is that it’s well written. Another is that you sense obscurely that it’s the truth. Then there’s a third one, which is my favorite: because it’s intense. There is a need for intensity. From time to time, you have to forsake harmony. You even have to forsake truth. You have to, when you need to, energetically embrace excessive things. Now I sound like Saint Paul.
INTERVIEWER
What do you mean?
HOUELLEBECQ
“Now abideth faith, hope, charity, these three; but the greatest of these is charity.” For me the sentence would be “Now abideth beauty, truth, and intensity; but the greatest of these is intensity.”

הערה מעניינת מאד על הקטגוריה של "האינטנסיביות" בספרות.

11.

HOUELLEBECQ
It may surprise you, but I am convinced that I am part of the great family of the Romantics.
INTERVIEWER
You’re aware that may be surprising?
HOUELLEBECQ
Yes, but society has evolved, a Romantic is not the same thing that it used to be. Not long ago, I read de Tocqueville’s Democracy in America. I am certain that if you took, on the one hand, an old-order Romantic and, on the other
hand, what de Tocqueville predicts will happen to literature with the development of democracy—taking the common man as its subject, having a strong interest in the future, using more realist vocabulary—you would get me.
INTERVIEWER
What is your definition of a Romantic?
HOUELLEBECQ
It’s someone who believes in unlimited happiness, which is eternal and possible right away. Belief in love. Also belief in the soul, which is strangely persistent in me, even though I never stop saying the opposite.
INTERVIEWER
You believe in unlimited, eternal happiness?
HOUELLEBECQ
Yes. And I’m not just saying that to be a provocateur.

הציטוט הזה וזה שאחריו הוא הליבה מבחינתי להבנת חשיבותו של וולבק. וולבק רואה את עצמו סופר "רומנטי" ו"רומנטי" הוא מי שלנגד עיניו עומדת האפשרות של "אושר נצחי", מי שתובע מהמציאות הרבה מאד, מי שלא מסתפק בבינוניותה.

12.

INTERVIEWER
In 1998, you published your now famous second novel, The Elementary Particles, about the tragic love lives of a brilliant scientist and his sexually frustrated half-brother. What led you to write it?
HOUELLEBECQ
The real inspiration was the experiments of Alain Aspect in 1982. They demonstrated the EPR paradox: that when particles interact, their destinies become linked. When you act on one, the effect spreads instantly to the other, even if they are great distances apart. That really struck me, to think that if two things are connected once, they will be forever. It marks a fundamental philosophical shift. Ever since the disappearance of religious belief, the current reigning philosophy has been materialism, which says we are alone and reduces humanity to biology. Man as calculable as billiard balls and completely perishable. That worldview is undermined by the EPR paradox. So the novel was inspired by this idea of what could be the next metaphysical mutation. It has to be less depressing than materialism. Which, let’s face it, is pretty depressing.

והוא "רומנטי" במציאות שהאידאולוגיה המתוחכמת ביותר השלטת בה היא "מטריאליזם". הוא, ראשית, יודע שזו האידאולוגיה השלטת והוא, שנית, מסכים עם נכונותה (אם כי הוא תולה תקווה מסוימת בתיאוריות של מכניקת הקוונטים שמסמנות מוצא מסוים מהמטריאליזם הקיצוני) אך הוא, בו זמנית, חושב שזה "מדכא". שלוש העמדות הללו חשובות בהבנת מרכזיותו של וולבק.

 

  • אני מתנצל על היעדר הניקיון והאסתטיות בטקסט לעיל שנובע מהמעבר מאנגלית לעברית וחוזר חלילה

על "כתבים נבחרים", של פרנסואה דה לה-רושפוקו, הוצאת "הקיבוץ המאוחד" (מצרפתית: יוסי אסודרי)

פורסם בשינויים במדור הספרותי ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

1. "החשק לדבר על עצמנו, ולגלות את מומינו מהצד שחפצים אנו היטב להראותם, מבטא חלק גדול מכנותנו". 2. "מאומה אינו נדיר יותר מטוב לב אמיתי: אותם אלה הסבורים שהם ניחנים בו אין להם בדרך כלל כי אם נחמדות או חולשה". 3. "דבר אינו מונע כל כך להיות טבעי כַחשק להיראות כן". 4. "מעט אנשים יודעים להיות זקנים". 5. "אנו מגיעים חדשים לגמרי לגילאים השונים של החיים, ולעתים תכופות אנו חסרים בהם ניסיון, חרף מניין השנים". 6. "היעדרות מחלישה את התשוקות הפחותות ומגבירה את הגדולות, כפי שהרוח מכבה את הנרות ומציתה את האש". 7. "מיאון לשבחים הוא משאת לב להיות משובח פעמיים". 8. "קשישים אוהבים לתת כללי הליכות טובים, כדי להתנחם על שאינם עוד במצב לתת דוגמה רעה". 9. "אפשר למצוא נשים שלא היו להן מעולם פרשת אהבים, אך נדיר למצוא כאלה שלא היו להן מעולם כי אם אחת".

זהו מבחר קטן מקובץ האמרות המפורסם הזה, שכתב האציל, הפוליטיקאי והמצביא הצרפתי, פרנסואה דה לה-רושפוקו (1613-1680). רושפוקו הוא בן "המאה הגדולה" בצרפת, המאה ה-17, שמשופעת בגדולי ספרות ורוח. אם כי מעניינת מאד מאד הטענה שלו שמופיעה כאן על כך שעדיף לקרוא יצירות של אנשי מעשה, כמוהו, על פני יצירות של אנשי ספר מובהקים, שמעולם לא הכירו את החיים והם רק כותבים עליהם. הקובץ הקלאסי הזה מתורגם לראשונה במלואו לעברית (כולל תוספות מעניינות), בתרגום גברי ובעל הוד כראוי לאמרות, אם כי לעתים רחוקות יש ניסוחים שלא היו נהירים לי ולעתים פחות רחוקות התנסחויות תרגום והערות שוליים אקסצנטריות.
העוצמה של ה"הרהורים או אמרות ואמרי שפר מוסריים", כפי שנקרא הקובץ העיקרי כאן, מושתתת על שלושה אדנים: הצורה הקצרה והדחוסה, התוכן רב העומק ודמות המחבר שנבנית במוחו של הקורא כאדם נבון מאד ומפוכח מאד, על סף הציניות והמרירות, אדם שחושף את היומרנות האנושית במגוון צורות. אם אתמקד בדוגמאות שהבאתי לעיל, הרי שהאמרות 1 (על כך שכנות היא לעתים סוג של נרקיסיזם), 2 (על כך שאל להתבלבל בין טוב לב לנחמדות וחולשה), 4 (על כך שזקנה היא סוג של מיומנות שיש להתלמד בה) ו-8 (על כך שהחמרה במוסר באה פעמים רבות מחוסר אונים לחטוא; לא פלא שניטשה אהב את רושפוקו) – הרי שאלו מצטיינות בעיקר בתוכן המעמיק שלהן. ואילו אמרות 3, 6, 9 ו-5 מצטיינות גם מבחינה צורנית בהתנסחות שנונה. השימוש בפרדוקס, או בפרדוקס המדומה, ב -3 ו-5 (מי שמאד משקיע בלהיראות כן הוא דווקא הכי פחות כזה; אפשר להיות צעיר גם בגיל העמידה וגם בזקנה), היחסים הכמו מתמטיים ב – 7 ו – 9 (רצון באפס שבחים הוא רצון בשבח כפול שניים; אישה – או שיש לה אפס פרשיות אהבים או שיש לה הרבה, לעולם לא אחת) והשימוש במטפורה קולעת ב – 6 (האש שמכבה אך גם מלבה).
ניתן לראות עד כמה הדחיסות הצורנית חשובה לכוחם של ה"הרהורים" באמצעות התוספת שהובאה כאן ושנקראת "הרהורים שונים", אותה פרסם רושפוקו בנפרד. אלה הרהורים מאלפים בשלל נושאים ("על האמת", "על החֶברה", "על האהבה ועל החיים" וכו'). אבל ככלל עוצמתם קטנה יותר מעוצמת האמרות של הקובץ הראשי וזאת משום שהם ארוכים יותר. הם חסרים את הדחיסות של הקובץ המרכזי.

המגמה המרכזית של רושפוקו היא מוסרית באופייה, ולמרות שהוא כמעט אינו מתייחס לנצרות או לאלוהים, ושאלה טובה אם הוא אדם מאמין בכלל, היא אפילו ניתנת לתיאור כ"נוצרית". כפי שכתב פעם ט.ס.אליוט היסוד המרכזי של השקפת העולם הנוצרית היא התפיסה של האדם כיצור פגום וחוטא. זה הבסיס: לא אלוהים ולא התנהגות מוסרית. גם כאן יש תאווה להקהיית היהירות האנושית. אם מונטיין, שחי כמאה שנה לפניו, ומוזכר כאן פעם אחת ללא התפעלות יתירה, מייצג איזו צרפתיות ספקנית ואנושית-מתוקה, הרי שרושפוקו מייצג צרפתיות נחרצת וכמעט מיזנטרופית (שכדוגמתה אולי ניתן להביא את פסקל, בן זמנו). האויב המרכזי של רושפוקו הוא מה שהוא מכנה "האהבה העצמית". זו אותה אנוכיות דמונית, ההתרכזות הקטנונית שלא תיאמן בנו-עצמנו, שמאפיינת את בני האדם במעשיהם הגדולים והקטנים ביותר. אבל הקריאה בקובץ מסבה לקורא דווקא התרוממות רוח, שאינה נובעת רק מהיסודות שהוזכרו לעיל (הצורה, התוכן ודמות המחבר שעולה מהקובץ). הקובץ הזה, בַדיוק שיש בו בראיית בני האדם כמו שהם, יוצר תחושה של התרוממות מעל המצב האנושי העלוב. היכולת לרפלקסיה, להתבוננות עצמית בתכונות הרעות והקטנוניות שלנו במלואן, מבטאות באופן פרדוקסלי את גדולת האדם. להתרוממות הרוח גורמת גם התחושה של "גירוש שדים" שיש בקובץ, תחושה תרפויטית שבעצם האיתור המדויק של חולשותינו אנחנו נחים מהן ולו לשעה, למשך הקריאה ואף מעט לאחריה.

אם הייתי מישהו אחר, מישהו שסובר שטוב להתחנף לתרבות העכשווית בשביל לקרב את אנשי ההווה ליצירות קלאסיות, ל"תרבות גבוהה", הייתי כותב שרושפוקו בעצם "צייץ", הוא כתב מעין ציוצי טוויטר שנונים. אבל בהיותי מי שאני אומר רק שהקובץ הזה הוא לבטח אחד מקומץ הספרים שראוי להכיר שראו אור בעברית בשנה האחרונה.

קצר על הפרדוקס של ביקורת הרומן המודרנית

הרעיון שרומן צריך להציג דמויות מורכבות ומקוריות, "חד פעמיות" ורעננות, אידיוסינקרטיות במובן מסוים, הוא רעיון ליברלי בבסיסו. הנה ניסוח מפורסם של הליברליזם הזה: "אין סיבה לכך שהקיום האנושי כולו ייבנה על פי דפוס אחד או דפוסים מעטים. אם ניחן אדם בשיעור סביר של שכל ישר וניסיון הרי דרכו שלו בעיצוב קיומו היא הטובה ביותר, לא משום שהיא הטובה ביותר כשהיא לעצמה, אלא משום שהיא דרכו שלו. אין הבריות דומים לבני צאן, ואפילו הצאן אינן דומות זו לזו עד כדי כך שאין כל הבדל ביניהן. אין אדם יכול להשיג מעיל או זוג נעליים שיתאימו לו אלא אם נעשו לפי מידתו, או אם יש לו מלוא המחסן לבור מתוכו; והאם קל יותר להתאים לו חיים מאשר מעיל, או שמא הבריות דומים זה לזה בכל בניינם הגופני והרוחני יותר מאשר בצורת רגליהם?" ("על החירות", ג'ון סטיוארט מיל, תרגום: אהרן אמיר, הוצאת "שלם"). אבל גם הרעיון שהמחבר צריך להיות מקורי וחדשני, מפליא אותנו בהישגיו ורצוי "גאון" – הוא רעיון אינדיבידואליסטי-ליברלי בבסיסו.

אחד הפרדוקסים של ביקורת הפרוזה המודרנית הינה שהיא מצדדת במדיום ליברלי בבסיסו ועושה זאת בכלים שאינם ליברליים באופיים: התערבות בעסקי הזולת, כמו-צנזורה. המזג והפרקטיקה הביקורתיים אינם בדיוק ליברליים (ועדות מאלפת לכך היא המאבק של המבקר הויקטוריאני הגדול, מתיו ארנולד, בליברליזם, המוקצן לטעמו, של אותו ג'ון סטיוארט מיל).

ביקורת הפרוזה כמו-כופה את הסופרים להיות חופשיים.

על "פסבדו", של רומן גארי, הוצאת "כתר" (מצרפתית: רמה איילון, 213 עמ')

פורסם בשינויים קלים במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

זה ספר מנג'ז. הסופר הצרפתי (ממוצא יהודי) רומן גארי (1914-1980) החל ב-1974 לפרסם רומנים תחת השם אמיל אז'אר, בגלל תחושתו שלא מתייחסים עוד כראוי לכתיבתו תחת שמו שלו. ספריו של "אמיל אז'אר" זכו לתשומת לב רבה. "כל החיים לפניו" שלו, למשל, זכה בפרס "גונקור", הפרס החשוב ביותר בצרפת. הפרס הזה אינו ניתן פעמיים לאותו אדם, וכך גארי הפך לסופר היחיד בהיסטוריה של הפרס שזכה בו פעמיים, פעם בשמו שלו ופעם בפסבדונים אז'אר. חרושת שמועות על זהותו של אז'אר החלה לרחוש בצרפת. גארי, על מנת להימלט מזיהויו עם אז'אר, ביקש להציג אדם אמתי כמתחזה לסופר במקומו, והמועמד שלו היה קרוב משפחה שלו בשם פול פבלוביץ'. אבל העניינים רק הסתבכו יותר כי פבלוביץ' החל להאמין בסגולותיו הספרותיות ואיים על גארי שיחשוף את זהותו. פרטי הפרשייה הזו, המעניינת במידה מתונה, נמצאים בהקדמתה הידענית והמועילה לספר של מאיה גז, שכתבה דוקטורט בסורבון על גארי.

"פסבדו" הוא הרומן השלישי שפרסם גארי כאז'אר ובו הוא עוסק בבלבול ובבלגן האלה עצמם שעוררה המצאת אז'אר. אבל הוא עוסק בהם באמצעות המצאות נוספות ולמעשה בלבולים נוספים. זהו מונולוג של מטורף שהוא כביכול אמיל אז'אר עצמו, שמזוהה כאן אכן עם פול פבלוביץ'. לפול זה יש דוד שהוא מכנה הדוד מאקוט והוא בן דמותו של רומן גארי. פול-אז'אר מאושפז בבית חולים לחולי נפש בדנמרק. כלומר, אם להאמין לדבריו, שחלקם מופרכים בעליל. כמונולוג של סכיזופרן הוא רצוף הזיות, סתירות פנימיות, נונסנס, הגיגנות פילוסופית מרחיקת לכת, אובססיות ופרנויות וכיוצא בזה. "אני לא מייחס חשיבות לכרונולוגיה, לסדר ולכללים במסמך הזה, וזאת מכיוון שקראתי די והותר ספרי בלש כדי לדעת שהסדר עלול להוביל אלי את השוטרים". הבעיה הראשונה והמידית של הרומן היא שהקופצנות והיעדר הקוהרנטיות מייגעים. צריך להיות גאון – או צריך להפגין גאוניות ספציפית – על מנת להפוך מונולוג של משוגע למעניין. כזו שגוגול הפגין, למשל, ב"יומנו של משוגע". גארי לא מפגין כזו כאן. כמה אפשר לקרוא משפטים מפגיני שיגעון כמו המשפט הזה: "אלייט עשתה תואר ראשון בספרות כדי להיות מוכרת במרכול, ולימים, בהמלצתי, הפכה למלכת ספרד וכך קיבלה דמי ביטוח לאומי"? דוגמה לאופיו המייגע של הטקסט היא האופי המכאני של שימוש באוקסימורונים על מנת להמחיש את הסתירות הפנימיות של נושא המונולוג: "לא הייתה לי כל סיבה לחוש שלווה, וזה כשלעצמו היה מרגיע". "למחרת בבוקר הצלחתי לתפוס את דוקטור כריסטיאנסן. הוא נהרג שלושה ימים קודם לכן". וכיו"ב.

מוח משוגע הוא כמו מכונה מקולקלת וכמה מעניין לשמוע טרטור חסר תועלת של מכונה מקולקלת? גארי מודע לזה ומנסה לתת פשר לשיגעון של נושא המונולוג. כך יפצה את הקורא פיצוח ההיגיון שבשיגעון על מופעיו הבלתי מובנים והשרירותיים לכאורה. הפשר הוא משהו מעין זה (אם הבנתי נכון, וזה לא קל): כביכול מתחת לשיגעונו של נושא המונולוג מצוי הפחד שלו מהקיום הרגיל, הנורמלי, שמטשטש את הזהות הייחודית של בעל השיגעון. הוא חפץ או להיות יחיד במינו או לא להיות. אפילו לכתוב ספרות פירושו לאבד את הייחודיות שלך, ליטול חלק במשחק חברתי מסוים. עדיף לשתוק או לדבר ג'יבריש. אבל אז אתה אכן נעלם. בחירתו בהתחזות היא סוג של פשרה: הוא נוטל חלק בעולם בלי ליטול חלק. אבל "מבנה העומק" הזה שניצב בתשתית הרומן לא משכנע וגם אם הוא היה משכנע הוא לא היה מצדיק את הטיול הארוך בג'ונגל של פני השטח של הטקסט, מסע מפרך שמצריך הנפות מַשֵטות עזות ותכופות על מנת לפלס לך דרך.

בעיה נוספת של הרומן הינה שהוא תלוי מאד בהתרחשויות החוץ ספרותיות של פרשת אמיל אז'אר (אלה שתוארו בראשית הביקורת). כיום, ב-2015, כשאתה מעוניין לקרוא את הרומן כשלעצמו, במנותק מההתרחשויות האלו, או שהן לא מעניינות אותך במיוחד, הרומן אינו עומד יפה על רגליו שלו. הרומן גם ניזון מההתרגשות של גארי הן מהצלחתו של הפסבדונים והן מהתהדקות המצור סביב זהותו האמתית של הכותב. אבל ההתרגשות המובנת של הסופר במקרה כזה היא פרטית ואינה נוגעת בקורא.

ואולי בעיה נוספת, הבעיה הבסיסית של הרומן, היא סוג של חוסר יושר ושל התחכמות. הרי אנו יודעים מדוע גארי פנה לכתיבה בפסבדונים. הוא רצה לזכות בהכרה, בהכרה נוספת, שחש שלא יוכל לזכות בה תחת שמו האמתי. והנה ב"פסבדו" הצורך הבסיסי והמובן הזה הופך לדבר מה פילוסופי ופסיכולוגי מסובך ומעורפל: שאלות של זהות ואינדיבידואליות, שאלות נשגבות על מה זו ספרות, שאלות על מה זו בריאות נפשית ומה זה חולי נפשי, ואפילו הבעיה היהודית נדחפת לפה. כך שנוצר הר (של נייר), אמנם לא מעכבר, אבל הבה נאמר מגבעת אגו קטנה ולגיטימית של סופר (מוכשר) שרוצה לזכות ב(עוד) הכרה.

קצרים 2008-2015

אני מעלה לפה אסופה כוללת וארוכה למדי של "קצרים" שנכתבו בעיקר בבלוג הזה בין 2008 ל-2015
(בעתיד, אם אמצא עורך מתעניין והוצאה שוקקת, אולי אערוך מהם מבחר לספר).

ספר קצרים