קצרים 2008-2015

אני מעלה לפה אסופה כוללת וארוכה למדי של "קצרים" שנכתבו בעיקר בבלוג הזה בין 2008 ל-2015
(בעתיד, אם אמצא עורך מתעניין והוצאה שוקקת, אולי אערוך מהם מבחר לספר).

ספר קצרים – להורדה

 

 

ספר קצרים 2008-2015

 אריק גלסנר

 

  • כל הזכויות שמורות

 

במקום מוטו:

קצר על אמביוולנטיות

אמביוולנטיות יכולה לשתק. אבל אמביוולנטיות אינה רק פיחות ביכולות. היא גם מעשירה את בעליה – בעמדה כפולה.

 

 

 

קצר על פורנוגרפיה

בחברה שבה המעמדות מתרבדים גם לפי המראה החיצוני (לא צריך להפליג ולהגזים בזה; אבל זו תופעה משמעותית), הפורנוגרפיה – כל עוד היא לא נעשית בכפייה ובניצול – היא דמוקרטית-חתרנית באופן מהותי. בבחינת: "בלונדינית לכל פועל, ולא רק למנהל!". זאת על אף מגרעותיה האחרות (מודלים בלתי אפשריים של יופי וכד').

 

קצר על אנאלי וגניטאלי

תהום פעורה בין הגסויות האנאליות לגסויות הגניטאליות. ערבוב ביניהן מעורר רתיעה. לכן, אחד הביטויים הוולגריים ביותר בשפה העברית הוא "התחרבנתי", במשמעות של קבלת וסת. ביטוי ששייך לעידן מסוים ולסקטור מסוים שהעידון לא היה מסגולותיו הבולטות.

 

קצר על החיזור והמין

החיזור והמין שבא בעקבותיו סותרים זה את זה. החיזור – כולו "אגו": מחושבות, טקטיקה, שליטה, הבלטה עצמית. ואילו המין במיטבו – כולו "איד": ספונטניות, אבדן שליטה, מסמוס העצמי. לכן, יש משהו קומי במעבר מהיר מדי מהחיזור למין (כחלק מהקומיות הגדולה יותר של המין עצמו, כשהוא נצפה מפרספקטיבה לא להוטה).

 

קצר על יופי נשי

אישה צעירה ויפה היא כמו סלבריטאי בתחילת דרכו. היא והוא אינם בטוחים שהמבטים המופנים אליהם ברחוב אכן מופנים אליהם; אולי מביטים  בהם כי  אנשים הרי צריכים להביט להיכנשהו? אולי מביטים בהם כי דבר מה בלבושם אינו מונח כשורה? (ולכן הבדיקה העצמית המידית, הדומה לתפיסת ריבאונד והטבעה, תפיסת המבט שנזרק לעברם והבטה-עצמית).

ההבדל בין האישה הצעירה והיפה לסלבריטאי בתחילת דרכו הוא, כמובן, שהאישה הצעירה והיפה נמצאת, למעשה, כבר בצהרי הקריירה שלה.

 

קצר על חוש ההומור של הטבע

היכן חוש ההומור הזדוני של הטבע מתגלה ביתר שאת: בפערים הקומיים-טראגיים בין גברים לנשים, אותם ייעד הטבע בכבודו ובעצמו להתחבר כביכול, או בפערים בין הגופים הנחשקים הצעירים (מעל גיל ההסכמה, כן?) לבין חוסר הבשלות והזערוריות של התשוקה שמגלים, כך נדמה, אותם גופים נחשקים, שאותם ייעד כביכול הטבע בכבודו ובעצמו למעשי פריה ורביה?

 

קצר על גברים פמיניסטיים

בגברים פמיניסטיים מוטב לחשוד. יש הרי גברים שנהיים פמיניסטיים על מנת שיוכלו להשיג זיונים.

 

קצר על עולם הטבע

אחד הרגעים המזעזעים, או שצריכים לזעזע, כל גבר או אישה, הוא הרגע בו הם מבינים שאיש/אישה מסוימים שהם מכירים, לעולם, לעולם לא יוכלו למשוך אותם. ולו יתגלו הללו האחרונים כגברים או כנשים החכמים בעולם, ולו יתגלו כטובי הלב ביותר, המצחיקים ביותר, המעודנים ביותר, ואף המסוגלים לאהוב ביותר את הראשונים ולהבין ללבם ביותר. כשאדם מכיר בכך הוא נפגש עם הלא-אנושי שבאנושי, עם הטבע שזורם דרכו שלא לרצונו. כמו אוטוסטראדה שפלשה לכפר שליו ורמסה אותו תחתיו.

 

קצר על המוח והאיבר

יש עתים בחיים בהן היחס בין המוח-המכהן-כאיבר-מין לבין איבר-המין-בשבתו-כאיבר-מין משול ליחס בין חברי מטכ"ל מדושנים לבין חייל משוחף ובודד אותו מטיל המטכ"ל למערכה.

'מה הוא עושה?! תמשיך, תמשיך, אל תיסוג, לא עכשיו, אלוהים, הם כבר נשברים. אלוהים, תמשיך! מה הוא עושה?! קדימה! קדימה! אמרתי, עכשיו קדימה. לא, לא, איזה שלומיאל, אוי אלוהים'. מבעד למסכי פלזמה מבריקים צופה המטכ"ל בביצועיו העלובים של חיילו היחיד וסופק כפיו בייאוש.

 

שני קצרים על כמיהה

  1. אדם כמה למגע – ולכן חותם את פניו (כדי שלא ירגישו בכמיהתו? בחולשה? ואולי ההסבר פחות דביק: מתוך הרצון הבסיסי לשלוט בגוף ובתגובותיו, שליטה שאנחנו רוכשים בדי-עמל במהלך שנותינו המוקדמות?) – וכך מרחיק מעליו את האפשרות למגע.

קומדיה.

  1. אדם כמה למגע, כמה כל כך, שכאשר המגע המוחשי מגיע הוא אינו מצליח להתעלות לרמת הכמיהה שקדמה לו.

 

קצר על פורנוגרפיה ב'

החיסרון הגדול של הצפייה בפורנו הוא כמובן היעדרו של השימוש בחוש המישוש.  היתרון – היעדר חוש הריח?

 

קצר על יופי נשי

גברים (לא כולם) חווים לרגעים יופי נשי (לא כל יופי נשי) כמשהו אל-אנושי. נשים אינן מבינות את זה (כמעט כולן), לא באמת, באמת שלא. הן רק מנחשות (בתימהון או אף בקנאה בעוצמת הרגש; אני מדבר כעת על קנאה לא בנשים אחרות, אלא על קנאה בעוצמת התשוקה שגברים מסוגלים לה), או מתחזות למבינות, או מבטלות זאת (בגלל שזה מפחיד אותן) כהגזמה גברית אופיינית, או מבטלות כהצגה גברית אינטרסנטית (נגיד, כתירוץ להכשרת בגידה או, לחילופין, כהכשרת עמדה שמרנית של "כבודה בת מלך פנימה").

רק בחלוף זמן מה הופך היופי הנשי לאנושי. למשל, בעקבות דיבור. אישה יכולה להוציא מפיה את הדיבור החכם ביותר בעולם, אבל הדיבור הזה הופך אותה לאנושית.

מה שמזכיר לי את אבחנתו של אנדי וורהול בספרו המעניין "הפילוסופיה של אנדי וורהול", לפיה הילה של סלבריטאי קיימת רק כל עוד הוא לא דיבר אתך. לכשדיבר אתך היא מתפוגגת באחת.

 

קצר על "הישרדות"

כיצד תימנע מצפייה ב"הישרדות":

  1. כנס לאינטרנט.
  2. כנס לגוגל.
  3. הקש את אחת – או כמה – ממילות החיפוש הבאות: שדיים, עכוז, ערווה, זהובות שיער, תלמידות מכינה, עקרות בית, מעורטל, גדולים, בולט, מגולח (כמובן, באנגלית מדוברת).
  4. כנס לאחד האתרים.
  5. המשך באופן טבעי כפי שלבך יורה לך.
  6. נקה אחריך.

כעת אתה יכול בגוף קל לדלג על הטיזינג האינסופי שנקרא "הישרדות" ולחזור לעסוק בענייניך.

 

קצר על האח הגדול

ההקשר הנכון בו כנראה צריכים לדון בתופעות כמו "האח הגדול" הוא הפשיזם.

לא, לא בגין תוכני "המשחק" (ביטוי אירוני משולש: זה הרי רק משחק למרות שאתם/אנחנו, המתמודדים, לוקחים אותו ברצינות – כי זה באמת הרבה יותר ממשחק אם אתם/אנחנו, המתמודדים, לוקחים אותו בכזו רצינות – הרבה יותר ממשחק אם מיליון איש הצופים לוקחים אותו ברצינות, עד כדי לפנות לו שני ערבים בשבוע); כלומר כליאתם של אנשים בדירה ופיקוח מתמיד, פאנאופטיקוני, עליהם.

ההקשר הוא פשיסטי לא בגין התוכן, אלא בגין מנגנון התעמולה האדיר, האימתני, הלווייתני, התוקף את התודעה האינדיבידואלית מכל העברים ובכל האמצעים הכבירים של תקשורת ההמונים, ושהופך את האירוע הזה לאירוע ש"חייבים" להיחשף אליו, כלומר חייבים להקדיש לו חלק מהתודעה, מוכרחים לפנות מקום לתכניו באונה מאונות המוח, להפריש חלק מהרכוש הפרטי והאינדיבידואלי ביותר שלנו לצורכי הכלל.

במקום כפיפת ראש למדינה או למפלגה או לאידיאולוגיה בפשיזם, אנחנו נתבעים בבידור ההמונים העכשווי לצמצם את האינדיבידואליות שלנו לטובת התנחלותם של פריטי מידע על תכנית, לפנות חדר בנפש הפרטית שלנו למתמודד הזה וההוא, לבלעם אל קרבנו על קרבם, כרעיהם, להגם ושאר אביזרייהו.

"האח הגדול" תובע מאיתנו להתבטל מעט.

 

קצר על לונדון וטלוויזיה מצוינת

אחד הרגעים הקומיים-שלא-במתכוון ביותר בטלוויזיה שלנו הוא רגע העברת השרביט מלונדון וקירשנבאום למיקי ויעקב. צמד הליצנים כביכול, הזקנים הציניים, מעביר את השרביט לצמד הרציניים כביכול, בגיל העמידה המיושב, הסובלניים כלפי משוגות הקשישים. בניגוד לרושם שמתקבל, המציאות היא הרי הפוכה בדיוק: לונדון וקירשנבאום האירוניים והלא-מתרגשים מגישים את תוכנית האקטואליה (ואולי גם התרבות) הרצינית הכמעט-יחידה בארץ, בעוד החדשות הרשמיות חמורות-הסבר הן מופע קרקס בידורי ("יש הרבה חדשות היום. הנה אנחנו מתחילים").

 

קצר על יעל בר זוהר וטלי שרון

יש איזו טלנובלה, שאיני בטוח בשמה, שמסתיימת לפני "לונדון וקירשנבאום" בערוץ 10. ברקע כותרות הסיום נראית יעל בר זוהר ישובה ורוכנת מטה ואז הצדה בזעקת שבר וכאב. המחשוף של בר זוהר נדיב במיוחד בסצנה הזו. וזה אולי בתמצית השקר של הז'אנר: לכאורה מדובר ברגש מועצם – אבל בעצם, המוקד המוכחש הוא השדיים של בר זוהר, ולא שום רגש או פטמת-רגש.

או של טלי שרון (זה השם?), שמין אירוניה לא רצונית נלווית דרך כלל לרפליקות שלה בטלנובלות או אף בדרמות "הרציניות". אירוניה שכמו אומרת: "מה זה משנה בעצם מה אגיד. אני הרי כXXXת, וזה מה שחשוב".

 

קצר על גלגל"ץ

חלק ממה שמדכא בהאזנה לגלגל"ץ – וההאזנה לגלגל"ץ מדכאת – נובע מהתחושה שה"פלייליסט", שמפצח בצורה כמו-מדעית את הטעם הישראלי, הוא גם מטפורה לשיר הבודד, המהונדס גם הוא לפיצוח הטעם של המאזין. במילים אחרות: השיר הבודד הגלגל"צי מוחש כסינקדוכה לשיטה כולה, שהיא "פיצוח מדעי" של הרגש האנושי. הרגש האנושי המסתורי, המתפעם ממוזיקה, הופך פתאום לגווייה קרה תחת אור פלואורסצנט בוהק בבית ספר לרפואה ויוצרי המוזיקה מתגלים פתאום, תחת האור הנ"ל, כמהנדסים שבמקום לעסוק במחשבים פנו פשוט לתחום הסאונד.

בפרפראזה על "איש המחתרת" של דוסטוייבסקי: אתה מתחיל לא לאהוב את השירים שגלגל"ץ משדרת פשוט כי אתה אוהב אותם (בחלקם). האדם לא רוצה להיות כל כך צפוי.

יש גם סיבה טריוויאלית יותר כמובן לדיכאון מההאזנה לגלגל"ץ: השעמום מהחזרה האינסופית על השירים, תחושת העולם המוגבל שהחזרה הזו מעבירה בלא מודע למאזיניה. כל העולם כולו צר מאד, משדרת גלגל"ץ באופן תת-סיפי למאזיניה, זה מה יש, חבוב, ואם אתה חושב שהעולם מגוון דע לך כי העיקר לפחד הרבה ולא לחרוג חלילה מהשביל כי בצדדים ממתינה התהום.

 

קצר על אדיר מילר

לאדיר מילר, שכמו רבים חיבבתי את "רמזור" שלו, יש תכונה אחת, שהיא פיזית לדעתי, שתרמה להצלחת תוכניתו המוזכרת. מילר נותן תחושה שהוא אחד מהחבר'ה באופן טבעי. זה לא משהו בסגנון "ההצלחה לא שינתה אותי", המאולץ. זה לא הניסיון הפתטי של שלמה ארצי להיות אחד העם בשימוש בקיצור ת': "תביאי ת'ג'ינס ותעיפי ת'בגדים, ס'תכלי בלוח שנה, כבר מאי". זו לא "עממיות", כדוגמת העממיות המוחצנת של שלום אסייג. זו מין הילה פיזית טבעית: הילה שמקרינה אנטי-הילתיות. למילר יש "no-star quality" .

 

קצר על צפייה בטלוויזיה

הבעיה הגדולה בטלוויזיה: אתה נפגש עם אנשים, מביט בהם בתשומת לב, והם לא מחזירים לך חום ומבט! קצת כמו לשכב עם נסיכה יפיפייה אך מפונקת שמצפה שתעשה ותעשה לה ולא טורחת להשיב מבט, להחזיר חום, לעשות לך.

 

קצר על הגברים של חנוך לוין

יותר משהגברים של לוין קטנים ואפרוריים,

כוח-המְדמה שלהם עצום וססגוני.

 

קצר על אינטלקטואלים ניאו-ליברלים

הם בני המעמד הבינוני ואף הבינוני-נמוך. הם אוהבים את ניטשה ואדם סמית'. היד הנעלמה תסדר כבר איכשהו שהם יהיו אדמים-עליונים.

השקפתם מחניפה להם-עצמם, לכן הם אוחזים בה בכזו פנאטיות. האין הם אינדיבידואליסטים? האין הם מוכשרים יותר מהאחרים? האין האופק פתוח לרווחה לדהרתם האצילית?

כן, הם יבנו את עצמם במו-ידם וירחיקו לפסגות.

הם מעריצים את אמריקה. קליפתה המפתה, הנוצצת, יאכלו ותוכה – הקשה, הרקוב, המורכב, המתבטא בספרות-היפה האדירה של הארץ הזו – ישליכו אחרי גוום.

הם אינם יודעים שהם אינם פנתרים אלא חתלתולים. חתולי-השעשועים של הטיגריסים הגדולים.

 

קצר על החתרנים המדומים

הם צעירים בני המעמד הבינוני-גבוה ואף הגבוה. מִין קומפלקס התבגרות בורגני מפונק – המופנה בעצם כלפי הוריהם בעלי העוצמה – בלוויית רגש אשמה עמום על אמידותם, מוּתמר אצלם למשנה פוליטית "רדיקלית" "סדורה", של שחור ולבן.

הם אוהבים לדבר על "הנכבה" ועל בתי הערבים ב – 48', בתים ברמלה, ביפו, בעכו או בירושלים, כדי שלא ישימו לב, עמיתיהם האזרחים, לדירות המרווחות, המוצקות והשקופות כעובדה, שקנו להם אבא ואימא הפרטיים שלהם, בתל אביב, ברמת השרון, בהרצלייה ובגבעתיים.

האינטלקטואלים ביניהם סבורים שהם נועזים – כמו סארטר בסוגיית אלג'יר! יפליגו אחדים בהערכתם העצמית – בעוד הם פועלים בתוך מילייה מבוסס, שארוג היטב-היטב בעיתון היחיד (!) של האינטליגנציה הישראלית, ואינם מזכירים ולו בשמץ אינטלקטואלים אמיצים כמו ג'ורג' אורוול ואלבר קאמי, שהיו אמיצים בדיוק משום שפעלו נגד המילייה שלהם עצמם.

האינטלקטואלים ביניהם סבורים שהם אמיצי לב – הם הרי מעטים מול רבים כל כך! – בעוד הם אלה שמנסים לשכנע אותנו, שהניצחון היהודי במלחמת העצמאות אינו מפתיע ונסי כלל ועיקר, כי למרות הנחיתות המספרית היישוב בארץ היה הרי מאורגן לאין ערוך מאויביו.

ועיתונאי צרפתי-יהודי שמאלי חכם אמר פעם: "68'?! את המהומות ב – 68' עשו בני הבורגנים המפונקים. אנחנו?! לנו לא היה זמן. היינו צריכים להתפרנס".

 

קצר על ניאו-ליברליות

הניאו-ליברליות הכלכלית והשמרנות התרבותית, הצירוף שעשה חיל בארה"ב ומגולם אצלנו בדמותו של בנימין נתניהו, הוא צירוף משונה בעצם, זיווג מוזר. השמרנות שמה יהבה על הקהילה והמסורת. הניאו-ליברל מהלל את האינדיבידואל היזם; כלומר את משנה הדפוסים הקיימים, ממציא המוצרים החדשים, ולפיכך הצרכים החדשים והתרבות החדשה. היזם הוא רדיקל, לא שמרן.

נהוג, כמדומני (כמדומני, מסביר זאת כך הניאו-שמרן – המעניין! – אירווינג קריסטול), להסביר את הזיווג האידיאולוגי המוזר הזה באופן הבא: דווקא בגלל שהוא מודע לרדיקליות התרבותית והחברתית שבעמדותיו הניאו-ליברליות, מעוניין השמרן הניאו-ליברל בקהילה ובמסורת התרבותית שירככו את המהפכה המתמדת של הקפיטליזם.

אבל, אולי, חשבתי, חלק מהשמרנות התרבותית ניתן להסבר באמצעות מנגנון ההגנה שפרויד כינה תצורת-תגובה; נטייתנו להגיב לפעמים באופן הפוך לחלוטין לתגובתנו האותנטית, כיוון שאנחנו מפוחדים מהשלכותיה. כך, למשל, אנחנו נוהגים באדיבות מופלגת דווקא כלפי מי שבסתר לבנו אנחנו מתעבים. וכך, הניאו-ליברל, שבעצם דבר לא מעניין אותו בסתר לבו מלבד עצמו והצלחתו, מזייף, בלא-יודעין, את התפעלותו מהתרבות והמורשת של קהילתו.

 

הנקודה היא

הנקודה היא שנחוצות עשרים שנים בערך להבין את המכונה החברתית שנבנתה למעוך אותך – לפצח את התוכנה שתוכנהּ מפצח אותך.

ואז אתה כבר בן ארבעים.

והסיגריות –

 

קצר

לאנשים מוכשרים מעלה אחת ומגרעה אחת. המעלה – כישרונם; המגרעה – נטייתם למחשבה המוטעית שהם אנשים מוכשרים מאד.

 

ארבעה פרדוקסים קצרים 

  • יש מבקרים-חברתיים ומבקרי-תרבות שבסתר ליבם חרדים חרדת-מוות מכך שביקורתם החברתית והתרבותית תיושם.

כי אז – מה יעשו? כיצד יתבחנו מההמון?

  • מי שחפץ להיות אדם גדול ודגול באמת שומה עליו להמעיט עצמו ולחשוב על טובת הכלל.
  • הקבצנים הגודשים להתפקע את רחובותינו – ורחובותיה של תל אביב במיוחד – רק מחזקים את הסדר הניאו-ליברלי הקיים. כי בני המעמד הבינוני הפוגשים בהם (כי מי עודהולך בחוצות העיר חוץ מבני המעמד הבינוני ומטה? כי מי עוד חי בעיר עצמה ולא במגדליה, מתחמיה הסגורים ופרבריה חוץ מבני המעמד הבינוני?) מתאוששים ואף מקבלים הנאה מהמפגש עם הקבצנים האומללים: "כן, עד כדי כך מצבי אינו גרוע".
  • סופרים רלוונטיים לדיון החברתי כיוון שהם אנשים בעלי רגישות גבוהה מאחרים, לפיכך הם קולטים תהליכים חברתיים בעודם בחיתוליהם, תהליכים מיקרוסקופיים; זו גם הסיבה שסופרים אינם רלוונטיים לדיון החברתי, כיוון שרגישות היתר שלהם גורמת להם להגזים, לראות צל הרים כהרים, לחשוב שאטומים מתרוצצים במיקרוסקופ האלקטרוני שלהם הם הפגנות המונים סוערות.

 

קצר על הביקורת

יש מין רתיעה מביקורת בתחום התרבות בחברה הישראלית. אחד מקורותיה, לעניות דעתי, הוא זה: כיוון שאנשי רוח בחברה הישראלית מעטים הם, מעטים כנגד רבים, צריכים אנשי הרוח רק לפרגן אחד לשני, לפרכס זה לֶחייו של זה. דעתי שונה: אם לא יהיו פולמוסים בעולם הרוח – זו תהיה העדות האחרונה לכך שהעולם הזה מת.

 

קצר על מבקר

מבקר ספרות מקור שמשבח תשעה מתוך עשרה רומנים ישראליים – אינו יכול להיות מבקר ספרות מקור.

הוא יכול להיות איש אקדמיה, איש רעים להתרועע, מאהב אטרקטיבי, איש עסקים, בשלן מצוין – לא מבקר.

מבקר צריך טעם – ומי שכל הטעמים שווים בפיו, צריך להחליף מקצוע.

 

קצר על ספרי מקור ומתורגמים

ספרים מתורגמים, נדמה לי, אני קורא – ללא כוונה תחילה – ביתר סלחנות מספרות מקורית. משחקת לטובת הזרים ההזרה המובנית בקריאת עלילת דברים המתרחשת בתרבות זרה. על ספרות מקור מוטלת חובת ההוכחה שקסם יכול להתרחש אף במחוזות המוכרים לי. סופרי המקור צריכים לעבוד קשה יותר על מנת לחרוג מהיומיומי, מהמוכר עד זרא.

 

קצר על רבי המכר ישראליים

יש אינטלקטואלים ספרותיים שסובלים מרגשי נחיתות למול ספרות פופולארית. כיוון שהם לא קוראים אותה היא נדמית בעיניהם יצרית, משוחררת, מותחת, לא לוקחת את עצמה ברצינות, מפגינה חוכמת רחוב. לו היו קוראים את הספרות הפופולארית הישראלית – המהוגנת, הקפוצה, המהדסת בכבדות דובית, הרצינית עד אימה, הצמודה למוסכמות, העוסקת בשואה ובציונות כי בכך הרי צריכה לעסוק ספרות "רצינית" – היו נוכחים בטעותם ואולי נפטרים מרגש נחיתות מיותר.

 

קצר על ביקורת ואינסטינקטים

בביקורת ספרות, יותר ממלומדות חשובה היכולת להתבוננות עצמית. לזהות מה אתה מרגיש וחושב כלפי הספר בזמן קריאתו. מבקר ספרות אינו חייב להיות אדם נחרץ בענייני העולם הגדול ובסוגיות הרוח המופשטות. אדם בעל ספקות אינטלקטואלים רבים יכול להיות מבקר ספרות מצוין כל עוד האינסטינקט המוזכר לא כבה בו: לדעת לומר בזמן אמת אם הוא נהנה מהספר שמוטל לפניו אם לאו, ולמה.

מבקר ספרות טוב מתבונן היטב בספר ואז מתבונן היטב בעצמו מתבונן בספר.

 

קצר: מדוע אני מבקר?

מדוע אני מבקר? גם כיוון שאני חש שאני פוסע במשעולי החיים ודש בעקבי, רומס, רקמות חיים עשירות במרקמן כשם שהן דקיקות ואווריריות. שחזור הרקמות הללו אינו משימה לאדם אחד (אם אותו אחד אינו פרוסט).

אני מחפש בספרים מתעדים-עמיתים, שיתעדו את הרקמות הללו לבל תאבדנה בתהו, יתעדו  ויתייקו אותן במאגר המידע האנושי.

כמה, למשל, עשירים, סותרניים וכמעט-בלתי-מורגשים, התהליכים המביאים בני-זוג חדשים להרשות לעצמם להקניט אחד את השני כעדות לשלב אמיץ יותר ביחסיהם?

 

קצר על קריאה בספרים העוסקים בביקורת-תרבות

ספרים מסוגו של "מודרניות נזילה" של זיגמונט באומן – המערבים אמירות חריפות ואנושיות באמירות בנאליות ולא מחודדות-עד-תום – צריך לקרוא בעין פוזלת. עין חדה בספר ועין חדה, הפוזלת, במציאות המוכרת לקוראו של הספר. ניסיונות ההמשגה של המציאות (הרואיים בהחלט) נוטים לעתים להמריא ולהתנתק מהמציאות המוכרת מניסיוננו ולנהל דיאלוג לא מפרה עם ניסיונות המשגה קודמים של אותה מציאות נזנחת עצמה.

 

קצר על חשיבותה של ביקורת תרבות

כמו בפסיכולוגיה האינדיבידואלית שבה היכולת לנסח כמה שיותר במדויק את הקונפליקטים המענים את היחיד תורמת להתשת כוחם (אני מאמין בזה), כך הניסיונות הסוציולוגיים לנסח את המועקות והקונפליקטים החברתיים מסייעים באלחושם. וכיוון שהמציאות המערבית חולה (אני מאמין בזה לעתים), סוציולוגיה במיטבה היא ז'אנר חיוני ותירפויטי.

 

קצר בשבח העלילה

קראתי לאחרונה את "יער נורווגי" של  הרוקי מורקמי. רומן מצוין. לא גדול. מצוין.

וחשבתי על העלילה ברומן הזה, על אותו יסוד פרימיטיבי-כביכול, אותו כֶּבֶל, שאליו סופר מצוין כובל אותנו בתוך מבוך יצירתו ובו זמנית מציע לנו בעזרתו את הדרך היחידה לצאת ממנו.

לעלילה, חשבתי, יש משמעות מטאפיסית. לא, לא במובן שנתן אריסטו ב"פואטיקה" לעלילה, לעלילה כמי שמציגה את ההיגיון הסיבתי בטהרתו, בניגוד להיסטוריה.

המשמעות המטאפיסית של העלילה נובעת מאותה לכידה שהוזכרה.

הלכידה שלוכד רומן טוב את קוראו, משעה את חייו של הקורא ממנו-עצמו, השעיה שכדוגמת השפעתה, במשך ובעומק, איני מכיר באף צורת אמנות אחרת. ההשעיה הזו של הקיום, היכולת הזו להינתק באמצעות הקריאה מהעולם, מחומריותו הגסה, מההיררכיות הקשיחות שלו, מצרימתו וזוהמתו, מוענקת לנו בראש ובראשונה באמצעות העלילה; במעקב המתוח אחר ההתרחשויות המתחוללות על הדף ובמוחנו.

כך יוצא כי באמצעות העלילה אנחנו יכולים לחיות חיים מקבילים; העלילה מאפשרת את הטראנס החזק ביותר המוכר לי.

למעשה, אותו עצב הפוקד קוראים רבים כשהם נוכחים שהרומן הטוב שהם קוראים עומד להסתיים, מיהמוה קץ הרומן בקריאה אטית – דומה למיאונה העיקש של הנשמה לחזור לגוף, לצערה המופגן, עליהם מדווחים אותם אנשים שמתו מוות קליני והושבו בכוח לחייהם ברגע האחרון.         

 

שני משלים קצרים על קריאת ספרות

  1. החכם הביניימי, רבנו בְּחיי, בספרו "חובת הלבבות", הביא את ההוכחה הבאה לקיומו של האל: כשם שהמוצא לפניו מכתב מנוסח כהלכה אינו משער שדרך מקרה נשפכה קסת דיו על גב נייר ונכתב המכתב – כך המתבונן בעולם הקבוע בסדריו, המספק צרכי ברואיו וההרמוני, לא יכול לקבל שדרך מקרה נעשה העולם.

הקורא מחפש גם הוא אלוהים, וכמו אצל  רבנו בחיי הוא מגיע אליו, אם הוא מגיע, באמצעות ההתבוננות בכתובים. הקורא מחפש את אלוהי-היצירה. הוא רוצה לחוש בעינו הקוראת שאכן מישהו, ישות תבונית, כתבה את מה שהוא קורא, ולא דרך מקרה נשפכה דיו מקסת על גב נייר, או אדם ללא תוכנית קשקש על הדף ככל שהעלתה רוחו. התחושה של הקורא, שבכל מקטע, שורה, מילה, צפונה כוונת-מכוון, שניתן לאתרה, שיש לכּתוּב בורא, מענגת אותו בד בבד ובנפרד משמחתו על החכמה והיופי שבמקטע, השורה והמילה גופם.

החדווה הזו – גם אם לרגע – אינה רחוקה כל כך מחדוותו של המאמין על כך שגילה שיש אדון לבירה, ולעולמו פשר.

  1. "הדרך הקלה להפסיק לעשן" הוא ספר שמבטיח לך שתפסיק לעשן כתוצאה מקריאתו, ומקריאתו בלבד.

זו, לעתים, התקווה שיש לנו בקריאתם של ספרים טובים: שקריאתם תשנה משהו במוחנו, ובעקבותיו: בחיינו ממש.

 

קצר על שחרור מאמנות

שחרור מהשפעה של אמנות גדולה קתרטי לפעמים לא הרבה פחות מהשתחררות מהשפעתה של אוטוריטה עריצה בשר ודם.

שמעתי במקרה בפעם המי יודע את "פראג" של אריק איינשטיין, שכתב והלחין בגאונות שלום חנוך הצעיר מאד. ופתאום שמתי לב למעשה הגשת השיר, ל"אחורי הקלעים" של ההגשה. השיר לא צנח עלי משמים, כמכת ברק, כמו שצנח והכה כשהאזנתי לו לראשונה בגיל 20 נגיד. שחרור גדול בד בבד עם אבדן גדול.

אני מייחל וחרד לרגע ומהרגע שהמילים והלחן של "פראג", לא ההגשה, ייחשפו לעיניי מגבם, שאראה את אחוריהם. שלום חנוך מחזיק מעמד בינתיים.

 

שני קצרים על השפה

א. כאותן אמהות הלועסות בעבור תינוקיהן את המזון המוצק על מנת להופכו לרך, נימוח, כך השפה לועסת עבורנו את עולמנו זה הצחיח הקשיח, על מנת להקל עלינו את בליעתו ועיכולו.

המילה "מוות" לועסת עבורנו את התופעה האלימה האילמת אותה היא מתארת. מקלה במקצת את בליעתה ועיכולה.

המילה "מוות" הופכת את המוות לכמעט אנושי (בהיותה של השפה אנושית; "ויהי האדם לנפש חיה", תרגם אונקלוס: "לרוח ממללא", לרוח מדברת).

ב. כאותם כלבים המשתינים על מנת לסמן את הטריטוריה שלהם, כך אנחנו מסמנים באמצעות השפה פיסות פיסות מהעולם הגדול המקיף אותנו, הופכים אותן לאחוזותינו.

השפה כגידור קרן-זווית בקרקע-עולם אינסופית.

 

קצר על תרבות קריאה

אנשים שבין תחביביהם הם מונים "לקרוא איזה ספר טוב" אינם קוראים הרבה, ובטח ובטח לא ספרים טובים.

 

קצר על הכישרון להתייתם

יש אנשים שיש להם את המומחיות להתייתם. חסרה להם היכולת למצוא אבות, ויש להם את הכישרון לאבד אבות אם נמצאו דרך נס. לעתים, האנשים הללו חזקים, והיתמות, אי-המשויכות, מסייעת להם, גם אם על כורחם, לשמור על האינדיבידואליות שלהם. לעתים קרובות, אולי תמיד, גם החזקים, סובלים מיתמותם. לעיתים רחוקות, האנשים הללו נהיים מבקרים.

 

קצר על חזרה בתשובה

גל החזרה בתשובה של השנים האחרונות ניתן, ברדוקציה מסוימת, להיות מוסבר כך: העולם מסובך, מסובך מאד, הרבה אנשים בו, הרבה, המערכות הכלכליות המסובכות החורצות את גורלנו אינן מובנות לנו, אינן מובנות, יד נעלמה מנהלת אותנו, נעלמה. מה מטאפורה הולמת לכל זה? אלוהים.

כלומר, יש כאן החצנה מטאפיזית של סבך אימננטי. תהליך דומה לתהליך העובר על אותם גברים המצהירים שהם סוגדים לנשים ולמעשה סוגדים לתשוקתם-הם.

 

קצר על האימה מהפשטות

לעתים, האימה החשכה שמפילה המציאות עלינו, בניה, אינה מפני מורכבותה ומסובכותה. לעתים, המציאות מחלחלת אותנו דווקא מפני שהיא פשוטה כל כך. פשוטה להפליא. פשוטה להפליץ.

 

קצר על סלנג

בחנות הלבשה ידועה בדיזנגוף סנטר, בצומת מרכזי בלב ת"א, מורה שלט הפרסומת לצופים להתעדכן בסלנג, להתחבר כך לעיר ולקצבהּ (למשל, למילה "סופני", במשמעות של "יוצא דופן לטובה"). חלק מהסלנג הישראלי היום מוכתב מלמעלה, מנוכס על ידי השיווק והפרסום. ואילו חלק נכבד מהתרבות הגבוהה הישראלית בוקע מלמטה, כנגד כל המנגנונים הממשטרים של השוק.

 

קצר על תרבות גבוהה

"תרבות גבוהה" בישראל – בניגוד, נגיד, לצרפת – אינה נחלתם של השולטים בחברה. השולטים בישראל בְּערים. "תרבות גבוהה" בישראל, בפרפראזה על המינגוויי, אינה דרך לנצח, אלא אמצעי להפסיד בכבוד. "להפסיד בכבוד" על ידי החשיפה שגם הרוח מסעירה, גם הויתור, לא רק הכספגוף, לא רק הממשי. לפיכך, להילחם כנגד ה"תרבות גבוהה" בישראל העכשווית הוא מעשה ריאקציוני.

 

קצר על מרד בתרבות ההמונים

אנשים הסולדים מתרבות-ההמונים הממוסחרת אינם קדושים ואף לא בהכרח סנובים או אליטיסטיים. אלה אנשים עם כבוד עצמי. אנשים שלא מעוניינים להיות מנוהלים.

 

קצר על יאיר לפיד ובני ציפר; על הפרנויה שבמרכז, על הפיתוי שבשוליים

יאיר לפיד כתב בטורו ב"שבעה ימים" על הבדידות שבלהיות ראש ממשלה המותקף מכל העברים. כמה שבועות לפני כן כתב לפיד על בדידותה של אמריקה ועל מספידיה מכל העברים. צריך לקרוא את הטורים הללו כסוג של וידוי: ראש הממשלה ואמריקה כמטאפורה ללפיד עצמו. האיש שבמרכז, הקונצנזוסואלי המרגיש עצמו שביר, החש שהוא מותקף מכל עבר, והוא הרי שוחר טוב, רק מבקש להנהיג ולהוביל, בסך הכל מבקש להיות מעצמה.

בני ציפר כותב – שוב – בבלוג שלו על סלידתו מישראל ומהישראלים. צריך לקרוא את העמדות הפוליטיות הרדיקליות שמציע ציפר כקשורות באופן הדוק ממה שנראה לעין לאליטיזם התרבותי שלו, כמטפוריות לו. ציפר, כמו חובבי "תרבות גבוהה" רבים בישראל, חש שהוא נתון תחת מצור תרבותי. הדרך לצאת מהמצור הזה, חיפש ומצא ציפר, היא להעניק לו תוכן פוליטי. כלומר ליצור חפיפה בין הנידחות התרבותית לקיצוניות הפוליטית. כך האיש שאוהב לקרוא הויסמנס יכול להיקרא על ידי רבים שלא שמעו על הויסמנס מימיהם. כי הרי "אקטואליה" היא השפה המדוברת בארץ. "אקטואליה" בישראל היא הרי סוג של תרבות פופולארית. בקיצור: יותר משציפר הוא פובליציסט רדיקלי הוא חניך נאמן של "התרבות הגבוהה", שחיפש לצאת מהכלא הארבעה-עמודי של "המוסף לתרבות וספרות".

 

קצר על פופוליסטים של האליטות

יש פופוליסטים מזן מיוחד – פופוליסטים שפועלים בתוך האליטה האינטלקטואלית, שהאליטה היא קהל היעד שלהם. כאלה שמכוונים להלכי הרוח הנמוכים יותר של האליטה ומשלהבים אותם וכך זוכים ב"השפעה" ובסוג מפוקפק של "התוויית-דרך" (שבעצם היא היגררות אחרי הלכי רוח קיימים).

 

קצר על הפונדמנטליזם של חלק מהשמאל הרדיקלי

את השמאל הרדיקלי אני "קורא" (כמו שאומרים) כחלק אינטגראלי מתופעת הפונדמנטליזציה הכללית. הבדלנות החרדית, או הש"סניקית, או זו של "נוער הגבעות" – מחד גיסא; הבדלנות של השמאל הרדיקלי – מאידך גיסא. ובעולם: ההתעוררות של הקטלונים, הסקוטים, הוואלונים והפלמים, להיפרדות – מחד גיסא; הפונדמנטליזם האיסלאמי – מאידך גיסא. ובעולם היהודי: אמי, ילידת ארגנטינה, ביקרה בארץ מולדתה אחרי 30 שנות היעדרות וסיפרה לי בהשתאות: או חרדים או מתבוללים יש היום בארגנטינה (קהילה בת מאות אלפים, כן?). אין אמצע. אין את האמצע הרחב כריו דה לה פלאטה שזכור לה מנעוריה.

השמאל הרדיקלי הישראלי מבטא בדלנות ביחס לחברה יותר מאשר תמיכה ב"אחר"; הוא מבטא שנאה יותר מאשר אהבה. כחלק מהמגמה של פירור החברה, פירוק המדינה, בעידן הגלובלי הניאו-ליברלי, כחלק מההקצנה-הכוללת כתגובה ללחצים (הרגשיים והתחרותיים אולי יותר מאשר הכלכליים!) הבלתי נסבלים של הקפיטליזם.

השמאל הרדיקלי הפך להיות אופציה אינטלקטואלית בדלנית קוסמת גם כי "המרכז" הישראלי הפך לחלול. אבל האמנה החברתית, אם תחודש אי פעם (וזה לא בטוח), תהיה חייבת להתבסס על פשרה. נכון, זה לא סקסי, קיצוניות תמיד אטרקטיבית יותר.

אגב, גם השפל – חסר-התקדים ייתכן – ביחסי גברים-נשים בעידן שלנו, משבר האמון החריף, מלחמת המינים האכזרית של העידן, כמו הצייטגייסט החד-מיני (בניגוד לזכויות ההומואים והלסביות המגיעות להם בדין!), הם, לעניות דעתי, חלק מהפונדמנטליזם והבדלנות הכלליים. הרצון להסתופף רק בקרב תמימי הדעים עמך, ורצוי: הדומים לך ממש.

 

קצר על פובליציסטיקה ישראלית עכשווית

צעירים בני המעמד הבינוני ומטה אינם יכולים להרשות לעצמם להיות פובליציסטים מהטעם הפשוט כי בפובליציסטיקה הישראלית משלמים פרוטות (300 ש"ח לכותב מתחיל, גילה לי פעם בעצב עורך מדור דעות מכובד, באחד העיתונים היומיים הגדולים) – אי לכך הפובליציסטיקה הישראלית חסרה קולות מעניינים וחשובים – אי לכך הפובליציסטיקה הישראלית בכללותה אינה מגוונת ומעניינת מספיק – אי לכך אנשים מתחילים לפקפק אם יש בכלל ערך לדעות ולרעיונות, כי אולי ההבדלים היחידים שיש בעולם הם כמותיים, נובעים מסכומי כסף, ולא מהבדלי ומאבקי דעות ורעיונות? – אי לכך מוגלים ומקוצצים עמודי הדעות – אי לכך מה שבאמת הופך להיות האמצעי המבדיל היחידי בין בני האדם הוא כספם (או היעדרו) – אי לכך יקוצצו או יבוטלו כליל עמודי הפובליציסטיקה בעיתונים?

 

קצר על עישון

העיקשות שמפגין הרגל העישון אל מול הניסיונות לעקירתו מהשורש, נובעת מכך שהעישון התיישב על צומת סואן של צרכים (ההתמכרות לניקוטין; האוראליות; התכלית שנמצאה פתאום דרך נס לאצבעות הידיים חסרות המנוח, ולידיים עצמן, השלוחות כך במגושם מהטורסו אל החלל הריק; הסקס-אפיל הקמאי של אדם האוחז באש, אדם מסוכן ומסתורי כביכול).

ועוד צורך: הצורך במיסוך מהעולם, מיסוך מבוֹדד, כמו אמצעי המיסוך שמפעילים טנקים המתנועעים בשדה המערכה. ובעצם המיסוך נחלק לשניים: מיסוך שלך מעיני העולם ומיסוכו של העולם מעיניך.

היכולת להפסיק לעשן, לפיכך, קרובה ליכולת הנפשית להתבונן בעולם כמות שהוא; לקבל אותו בצלילות. וגם לקבל את הצגתך בפני העולם כמות שהיא. לא ממוסכת.

 

קצר ולעניין

"זה, זה מעשן כמו קטרזיס"

(שיבוש-לשון ששמעתי, וראוי לענ"ד לתואר שיבוש-הלשון של השנה)

 

קצרים על הניכור

  1. בני דורי, ילידי שנות השבעים, שעוד זוכרים את מראה הארץ, האדמה, לפני מגפת הנדל"ן; שעוד זוכרים איך נראה עולם ללא טלוויזיה צבעונית, רב ערוצית, ללא מחשב אישי, טלפון סלולארי; איך נראה עולם ללא חדרי כושר וניתוחים פלסטיים ויופי מהונדס, בִּיוֹני; עולם ללא מותגים ופרסומות בכל קרן זווית ופינת רחוב; עולם ללא סלבריטאים מוטסים ומוצנחים מלמעלה בידי חרושת-סלבריטאות; עולם ללא אנגלית מאסיבית, משבשת – בני דורי אלה חיים, למעשה, חיים כפולים:עכשיוופעם.

חיים מנוכרים.

חלק אחד בהם, בבני דורי, מנוכר לעכשיו – ואילו חלק אחר מנוכר לילדותם, לפעם. חיים כפולים ומנוכרים אהדדי.

  1. מושג הניכור, אחרי שיצא מהאופנה יחד עם האקזיסטנציאליזם של שנות החמישים והחשיבה המרקסיסטית, הוא, עם זאת, בעיניי, המושג האפקטיבי ביותר להבנת התרבות העכשווית.

"הומו אקונומיקוס" הוא אדם מנוכר מעצם טבעו, כי הוא קשוב לחוץ, לצורכי השוק, ולא לצרכיו האישיים. מה שקרוי "שיווק עצמי" אינו אלא ניכור במלים אחרות; הזיהוי שלך לא עם עצמך האותנטי, אלא עם התכונות המותאמות לצרכים של החברה (למשל, בא הדבר לידי ביטוי ב"פרופיל העסקי", המשמש כתעודת זהות אישית, בבלוגים ב"קפה דה-מארקר"; אישי – שכולו מכוון כלפי ההשתלבות בחברתי).

"הומו אקונומיקוס" עסוק כולו במה שהשוק דורש ולא במה שנובע מתוכו. סרגיי ברין הצעיר השתוקק לבחורות ולאהבה ולבטלה – כמו כולנו, יש לשער (בהתאמת המין) – ולא לחיפוש מנוע-חיפוש.

הניכור מגיע לשיאו במקצוע המבטא יותר מכל את רוח התקופה – היחצ"ן. היחצ"ן צריך לחייך ולהתחנחן יום שלם – יום עבודה שלם להיות מכוון-החוצה, להיות לא-הוא, להיות מנוכר לעצמו.

  1. בעולם של כלכלה גלובלית הכוחות החורצים את חיינו הפכו למסובכים וערטילאיים ואנחנו חשים, לפיכך, ניכור בסיסי כלפי המציאות סביבנו. מציאות שחורצת את גורלנו אך איננו מבינים אותה לאשורה. מציאות מיסטית בעצם (באופן דומה לאדם הקדמון שנתקל בסופת ברקים לראשונה בחייו ו"הסביר" אותה לעצמו במושגים מיתיים).
  2. הפערים בחלוקת העושר והעוני הופכים את החיים המדומיינים של העשירים לחיים לא נתפסים, לשונים בסדרי גודל, ולפיכך למציאות מנוכרת, שמנכרת בחזרה גם אותנו מחיינו-אנו.

אגב, את תופעת המחבלים המתאבדים ניתן לנסות להבין אם מבינים את הנקודה הזו. ברגע שהחיים של המערביים העשירים ההדוניסטים, בעלי העושר האגדי, נתפסים כשונים לא "בנקודות", אלא בסדרי גודל, החיים שלך נתפסים כאירוניים, כתחליף דהוי, שלא שווה לחיותו. מוטב להמית את עצמך עם מי שנדמה לך שחי באופן אחר לחלוטין, מאשר להמשיך לשחק את הפארסה הזו שנקראת "חיים" בעולם השלישי, "חיים" שאינם חיים.

  1. מה שמכונה "גלובליזציה" מבחינה תרבותית הוא, למעשה, מציאות תרבותית מנוכרת. אנחנו נפגשים מדי יום עם רסיסי תרבויות, שהוצאו מהקשרם האורגני והמקורי, נתקלים מדי יום בפסיפס, בבליל, בזמזום, של סימנים תרבותיים, מנותקים מהקשר ומסורת. מה שמכונה "תרבות" גלובלית הוא יסוד קטוע ולא יציב, יסוד זר. מנוכר.
  2. אנחנו חיים בחברה מנוכרת באופן חריף מעוד שלל סיבות:

א. ההתמקצעות הופכת את יכולתנו להבין מה רענו בני האדם עושים בעבודתם למסובכת, ולפיכך היא מנכרת אותנו מחלק מכריע מחייהם.

ב. החיזור והפיתוי הם פעולות מנוכרות, כיוון שהן מכוונות כלפי-חוץ, מכוונות לעשיית רושם על בן/בת הזוג. אלה פעולות מנוכרות לעצמי (לכן העייפות הגדולה שחשים חלקנו בסיומו של דייט ראשון). כיוון שאנחנו חיים בחברה פתיינית, חברה בה השארם המיני משמש אותנו גם למטרות לא-מיניות-בהכרח, אנחנו מבלים חלק ניכר מזמננו מופנים לזולתנו ובגבנו לעצמנו. מנוכרים לעצמנו.

ג. אנחנו משתמשים בטכנולוגיה שאיננו יודעים כיצד היא נבנתה וכיצד היא בדיוק פועלת, וכך אנחנו מנוכרים לחפצים המצויים ברשותנו בשימוש יומיומי, כלומר, מנוכרים לחלק נכבד מחיינו אנו.

ד. אנחנו מוצפים במידע שימושי ולא שימושי, מידע שברובו איננו זקוקים לו ושגם אינו קרוא ובכל זאת מגיע עדינו. כך אנו מנוכרים לעצמנו ממש; לחלק נכבד מתכולת מוחנו אנו.

ה. רגשות שליליים כמו דיכאון ועצבות נתפסים כלא-לגיטימיים בעידן שכולו מכוון להשתלבות כלכלית "חלקה" בחברתי; בעידן שכביכול פטר את התופעות הארכאיות הללו באמצעים תרופתיים. כך אנחנו מתנכרים גם לרגשות בסיסיים שמצויים בתוכנו.

  1. הפחתת הניכור יכולה (אולי) להיעשות בכמה דרכים בתחומים שונים. כמה רעיונות:

חינוך כלכלי ממוסד בבתי הספר יכול לתרום לדה-מיסטיפיקציה של הכלכלה, ליטול את העוקץ והתחושה האימפוטנטית שהמערכות הכלכליות המסובכות והגלובליות נועצות בנו (עוקץ) ויוצרות בנו (אימפוטנציה).

הספרות, כשהיא כובשת זירות חיים שונות ולא מוכרות לנו, כשהיא מצליחה לחלוש עליהן, להחליש אותן, לאלחש אותן, להאניש אותן – מפיגה חלק מהניכור שבהן.

שיקום הלאומיות – כקונסטרוקט אנושי, אנושי בכך שהוא אינו בלתי ניתן לעיכול כמו "הכפר הגלובלי", ואינו אטומיסטי כמו "האינדיבידואל" – הלאומיות בוורסיה הסוציאל-דמוקרטית, שיקום כזה יכול לתרום לתחושת קרבה בין הפרגמנטים השונים המנוכרים בחברה. הלאומיות הסוציאל-דמוקרטית, כ"אמנה חברתית" שיוצרת תחושת שיתופיות בסיסית, שאינה מתכחשת לתחרות בין האינדיבידואלים, אולם דואגת שהתחרות הזו תרוסן באמצעות אתוס משותף, ובאמצעות מנגנונים כלכליים שלא יאפשרו פערים חברתיים בסדרי גודל, אותם פערים שיוצרים אותו ניכור בלתי נסבל (וניכור נוצר לא רק, לא בעיקר, כשאתה רעב ללחם; ניכור נוצר גם אם אתה חי באופן סביר אבל שכנך לקהיליית האזרחים חי באופן שונה ממך, או כך נדמה לך, בסדרי גודל).

 

קצר על קצר

ישנה האמירה הידועה, הקולעת והיפה כל כך על כך שהפָּסַל (מיכאלאנג'לו? ואולי הוא אף בעל האמירה?) מחלץ את הפֶּסל מתוך גוש הסלע.

אבל, חשבתי פתאום באחד האמשים, מה זה משנה אם הפסל "מחלץ" או בורא את הפסל יש מאין.

זו אמירה נחמדה, חשבתי לי, רק מה היא אומרת, בעצם?

 

קצר על צריכה

כשמדברים על חברת הצריכה לא מדברים רק על בגדים ונעליים. מדברים גם על אספנים כפייתיים של דיסקים, דיוידי-ים, ספרים. כלומר גם צרכנים בולימיים של "אמנות".

מדברים גם על אספנים בולימיים של נשים. לא כי היצר דורש, לא הזין, אלא הריר בפה, העיניים. כמו בנעליים.

 

קצר על פרטיות

בלילה, בלילה, לפני השינה, מביטים אנשים כה וכה לראות כי אין איש בסביבה, נכנסים לאינטרנט, מעלים את הכתובת, ובאים חרש לאתר האינטרנט הנחשק. או אז מקלידים הם סיסמה וחודרים פנימה, מאחורי הפרגוד, לקודש הקודשים הסודי. הם בודקים את היש, האנשים, ומפנטזים על מה שיכול להיות, הבני אדם, ממששים ומלטפים את היש, האנשים, ופוחדים מהאין, הבני אדם.

בדיקת חשבון הבנק באינטרנט היא אחת הפעולות האינטימיות ביותר שלנו.

 

קצר על "שביל הזהב"

התפיסה שמן הראוי שיהיה "הכל במידה" – "שביל הזהב" הארסיטוטלי, הרמב"מי – אינה בהכרח פשרנות עלובה, אנטי-רומנטית.

החיפוש אחר "שביל הזהב" יכול להיות רדיקלייוקד מתשוקה.

התשוקה להשתחרר מכל הצרכים על ידי סיפוקם המתון; להשתחרר מהסקס באמצעות הסקס – להשתחרר מהאגו על ידי סיפוק מתון של דרישותיו – להשתחרר מרגשות האשמה והרחמים על יד הענקת תשומת לב מתונה ל"אחר".

התשוקה הקיצונית היוקדת במי שהולך במתינות בדרך האמצע היא תשוקת החירות.

 

קצר על איש הרוח היום

המשימה הגדולה של איש הרוח בעידננו ("לדעתי"; אבל בין כה וכה תמיד זה אך ורק "לדעתי", ו"לדעתי" ברגע נתון) היא אוטוביוגרפית במהותה: לנסות להבין מדוע בעצם הוא איש רוח? מה שורש הקרע בינו לבין עיקרה של החברה? בינו לבין "רוח הזמן" עוינת הרוח?

 

קצר על יצר הסקרנות

הסקרנות, הצורך להבין את העולם, לפענח אותו, אינה רגש חביב ו"חיובי" כפי שהיא מוצגת תדיר ("אין סוף לסקרנות", לשון הפרסומת המתמוגגת לערוץ 8); זה רגש אלים בבסיסו. סקרנות נובעת מרצון לגבור על העולם. לפצח אותו.

 

קצר על התחלת הזקנה

ממבשרי ההזדקנות היא התחושה שהעולם לא ממש מציאותי; היקלשותה של ההוויה. עדיין מכאיב לעיניים, העולם, אבל כבר מפליג הלאה ממך לתוך הערפל. העולם פחות קיים, לא ממש ממשי – לקראת הפרידה.

 

קצר על הכסף

לכאורה ברור מדוע אנשים רוצים כסף. כסף פירושו מזון ודירה. כסף פירושו מותרות וחופש. כסף, חושבים חלק מהאנשים, פירושו גם אפשרות לאהבה.

אבל אולי לא יהיה זה מוטעה לשער שלתשוקה – לאובססיה – לכסף יש גם רכיב קוגניטיבי לא מבוטל. אולי לא יהיה זה מיותר להוסיף להבהרת התשוקה לכסף ביאור "טיפש" יותר.

אדם מוטל לעולם וצריך למלא את ימיו. שבעים שנה, ואם בגבורות (או אם הוא אישה) שמונים שנה.

ח ל ל   ר י ק   ע צ ו ם   ש ל   ז מ ן.

מה עושים עם כל הזמן הזה? כיצד ממלאים אותו? במה? הכל הרי כל כך ריק מסביב ובפנים!

הנה תחרות שחוקיה ברורים, משימה פשוטה להבנה: יש לך X ש"ח והמטרה שלך היא להגדיל אותו מספרית ככל שתוכל; להגדיל אותו גם בהשוואה למתחריך. צא לדרך! בהצלחה!

יעדים כמו אושר, משמעות, אפילו תענוגות, הם הרבה פחות מדידים, הרבה יותר חמקמקים (למשל, מה יותר מהנה: אישה אחת טובה ומותאמת לך או עשר נשים מזדמנות – לא פשוט!), מלהוות תכנית חיים פשוטה, בהירה.

כסף תפס את האנושות כמו "גוגל": נקי, פשוט, מובן לכל ילד.

 

קצר על נרקיסיזם

החלק החמור יותר בנרקיסיזם אינו העיסוק העצמי המופרז, אלא התלות בחוץ; לא ההתעכבות לסלסול בשיער מול ההשתקפות אלא התלות בראי או בבריכה (ראי שיכול להישבר, בריכה שיכולה להיעכר).

 

קצר על התפשטות-הגשמיות

ישבתי בבּאר. המוזיקה לא הייתה לטעמי. ולפתע היא כן הייתה. שיר רוק אהוב שלא שמעתיו זמן רב צרר אותי בטפריו, נשא אותי מעלה, הביאני לְמה שבחסידות מכונה התפשטות-הגשמיות. למשך ארבע דקות של רוח גדולה שבאה, הכל ישר וטוב היה – בעולם אף בתוכי.

והיטב אני יודע שרגעי עליית-הנשמה הללו אינם יכולים להיות מזומנים על ידי. נִטפי האושר ואגלי ההזדככות הללו מתנדפים, מעשה שטן, כשאני רוכש את הדיסק ובו אחד מאותם השירים האהובים עלי במיוחד. אחרי רכישתו, אני חוזר הביתה מחנות הדיסקים, נחפז, כמעט רץ אפילו. צורך גופני דופק בי לשמוע כבר, לטבול כבר כולי בשיר. בבית, אני מתקין את הדיסק במערכת ושומע ברטט ציפייה את השיר האהוב. בפעם הראשונה הסמרמורת המיוחלת מתפתלת בגבי, אם כי בעוצמה פחותה מהמקוּוה. אני ממהר לשמוע את השיר שוב, קצר רוח מעט, מקווה למוץ כעת בשלמות את הלשד האצור בשיר, הרי הוא שם בוודאות, אני יודע! אני שומע כך את השיר כמה פעמים. רושמה של כל האזנה חלוש מרושם קודמתה. ככל שרוחי מתקצרת מתרחק ממני לוז השיר והולך. ואחרי מספר האזנות אינני יכול לשמוע עוד את השיר. חודשים איני יכול. שנים.

רכישתו וזמינותו של השיר – ואולי ההתכוונות המוטעמת לשומעו? – במין קללה קיומית שאיני מצליח, איני מצליח, לפצחה – מניסה את לחו. טעמו של השיר נמר בפה-אוזניי לעד.

כמעט לעד. עד שאחרי שנים מספר אפתח את הרדיו ובמקרה ינוגן השיר, או אשב בבּאר ומהשממה, פתאום, כגואל הוא יפציע, יחבוש את פצעי. ולו לכמה רגעים.

 

קצר בזכות גאידמאק

גאידאמק הוא מטרה נוחה לצלפים. הוא רוסי. הוא ברווז אפור בין ברבורים צחורים. גאידאמאק שונה משאר שועינו שצבעם כצבענו ולכן, כזיקיות, הם אינם בולטים כמוהו בקרבנו. אינם מזמינים דריכה כמותו.

גאידאמאק שונה. יש לו הומור והומור עצמי. הוא אקסצנטרי, הוא שחקן במהותו, ולכן מרהיב וראוותני כטווס כשם שהוא פגיע כמותו.

גאידאמק שונה משאר שועינו בראש ובראשונה בחשיפותו התקשורתית. הוא נצפה – ושועינו האחרים בוחרים להישאר הרחק מעינינו, לצפות בנו. גאידאמק ניצב מול הזרקור ושאר שועינו במחשכים יהלכו. גאידאמק שקוף ושועינו האחרים אטומים. הוא מקים מפלגה – הם שולחים לוביסטים. הוא נייח – הם נוחי.

הכי גרוע זה לא לדעת מי הם ומה הם שועינו. לא לדעת מה קורה מאחורי הקלעים. ואילו גאידאמק מעלה בפנינו את "המופע של לארי סאנדרס" של האוליגרכים.

 

קצרים על חומר ורוח

  1. בן המעמד הבינוני, או הפרולטר, מפנטז על התענוגות שיביא עמו העושר. "אשליות", הפזמון-המנון של נסים סרוסי, הוא דוגמה טובה לכך.

אבל ספק הוא אם המעמדות הגבוהים נהנים בעיקר מתענוגות חומריים. ספק הוא אם הם בעיקרם הדוניסטיים. השקפה מעניינת יותר ומורכבת יותר על מה שמביא הכסף מצויה בקטע מזהיר ב"עוּל ימים" של דוסטוייבסקי. בקטע מסביר הגיבור מדוע ברצונו להיות רוטשילד:

"ההכרה, כי אני-אני הוא רוטשילד עצמו […] כי יש בידי להכין סעודה, שאין כדוגמתה לשום איש, ועל ידי הטבח הטוב ביותר שבעולם, ועצם ידיעת הדבר הזה מספיקה לי. אהיה אוכל פרוסת לחם וקותל-חזיר, ועצם הכרת הדבר תשביע אותי" (תרגום: ש. הרברג).

לא הדוניזם כי אם הפוטנציאל-להדוניזם. לא מימוש הכוח אלא תחושת-כוח. כלומר, תענוג רוחני…

  1. כשאיש הרוח חש שהרוח עבורו היא כמו העץ עבור הנגר; חומר לחטיבה, גילוף, הקצעה, מסמור, הברגה והדבקה, הוא נמלא שמחה גדולה. הוא בעל מלאכה! הרוח צוררת בכנפיה שלל צורות! כלומר, הרוח היא סוג של חומר…

 

קצרים על סופרים

  1. סופר לטעמי צריך להיות קצת לא נורמאלי. לא בגין התפיסה הרומנטית על השיגעון כצורר בכנפיו המתנפנפות בטירוף ידע אזוטרי. כמעט ההיפך: כיוון שעל מנת לנתח את הנורמה צריך להיות מעט מחוצה לה. כמו ההתרחקות מהר המאפשרת לאמוד את גובהו. עוד יתרון אמנציפטורי ללא נורמאלי: יכולתו לראות עד כמה הנורמה אינה מחויבת מציאות. ההתרחקות מההר, הקפתו במבט, מאפשרת לפנות ממנו ולהתחיל לתור אחר הרים אחרים.
  2. מוציא שם רע, על פי חז"ל, לוקה כעונש בצרעת ומורחק מחוץ למחנה. ההיפך הוא אצל הסופר. הסופר, על מנת להיות בעל  לשון כלל ועיקר, צריך לצאת מחוץ למחנה.
  3. איש רתוק בגבו ועורפו לקיר ומביט בפיסת שמים משתנה הנשקפת מצוהר צר הניצב נכחו. חושב. חושף עושר מפתיע בקיומו. זה בעיניי שורש ההישג הכביר של ניטשה ב"אנושי, אנושי מדי" (הנמשל: הקיר אף השמיים = החיים).

 

קצר על גילוי וכיסוי בלשון

יש בקינג ג'ורג' בת"א פיצוציה האוצרת בין שלושת כתליה את תפארת סרחונה של העיר. האם כשאני אומר ש"צחנה" עולה מהפיצוציה אני מגביר את המיאוס שהשהות בה מעוררת בי או מחליש  אותו?

 

קצר על מחלה

סקוט  פיצ'ג'ראלד כתב פעם שמכל ההבדלים בין בני האדם (מגדריים, מעמדיים, אתניים, הבדלי אופי) ההבדל הגדול ביותר הוא בין הבריאים לחולים. בשבחה של המחלה ניתן, לטעמי, לומר שהיא מנתקת אותך מהחברתי ומחזירה אותך לעצמך. לגופך ממש. זו חלק מהסיבה שחולים במחלות קשות מדווחים לעתים על כך שתקופת מחלתם היא מהתקופות המאושרות בחייהם.

 

קצר בשבח סוג מסוים של נרקיסיזם

אדם שחש שחלקים של האני שלו אינם נגישים לו עדיין, חי חיים מאתגרים, הרפתקניים. יש לו תכנית חיים. כמו מי שגלאים מבשרים לו על מאגר נפט המצוי בחצרו האחורית.

 

קצר על חוכמה וגדולה

האדם החכם יודע עד כמה הוא אינו יודע; האדם הגדול יודע לא לתת לאי ידיעתו לרפות את ידיו? יודע להתעלם מהידיעה שאינו יודע?? ואולי, פשוט, האדם הגדול לא יודע עד כמה הוא לא יודע?!

 

קצר על המשבר הכלכלי

הנה הפרדוקס:

כלכלת השוק במשבר! חזרה ל – 1929! הפילוסופיה הניאו-ליברלית מובסת! עידן השפל הגדול בפתח! איפה רוזוולט של ההווה? האם הקפיטליזם כולו קורס? –

כל אלה ועוד נשמעים בכלי התקשורת הקפיטליסטיים, שמושכל ראשון אצלם הוא ליצור דרמטיזציה של כל האירועים כולם, להפוך את החיים לטלנובלה לא-פוסקת של פסגות ותהומות, למוץ מההיסטוריה את מלוא פוטנציאל הריגוש שבה, על מנת שנהיה מרותקים אל הסדרה הממכרת המכונה "אקטואליה", על מנת שנהיה ב"מהפיכה מתמדת" אמוציונאלית.

בקיצור: הדיווח המועצם על משבר הקפיטליזם הוא דוגמה לאחד ממאפייניו של העידן הקפיטליסטי התזזיתי. האם להאמין לו?

 

קצר על אמפטיה

לעתים, כשאדם מגלה אמפטיה לזולת, הוא מוליד מקרבו רגש נלווה לאמפטיה הזו, רגש הבוקע ממש אחריה, כיעקב הצץ במפתיע מהרחם וידו אוחזת בעקב אחיו.

הרגש התאום הזה הוא התמוגגותו של האדם מעצמו, על עצם יכולתו להרגיש.

 

קצר על תוכן

ב"סיפורי סבסטופול" אומר טולסטוי, שבזמן הפסקת האש במלחמת קרים, ניהלו ביניהם החיילים הרוסים והצרפתים שיחות נימוסין. תוכן השיחות הללו, מעיר טולסטוי, לא נקבע לפי מה שבאמת היה על לבם של החיילים בצבאות הנצים. תוכן השיחות נקבע על פי אוצר המילים הצרפתיות שהיה ידוע לחיילים הרוסיים.

לפעמים, כשאני חושב כמה פעמים בחיינו הציבוריים והאישיים, האינטלקטואליים והרגשיים, ייתכן כי אנחנו מבטאים עמדות לא בתואם למה שאנחנו מרגישים או חושבים בפועל, אלא בתואם לנוסחים ולצירופי-הנוסחים הידועים לנו מכבר, הזמינים לנו, המצויים תחת ידינו באותו רגע בו נדרשנו להביע את עמדתנו – אני נתקף סחרחורת.

 

קצר על עוגיית המדלן ופירורהּ

עוגיית המדלן שלי היא החזרה לרכיבה על אופניים, בחוצות תל אביב הפעם, ואני כבר במחצית חיי.

הרכיבה המהירה ברחובות, בשדרות רוטשילד או ח"ן למשל, או – המועדף עלי מכולם – ברחוב שלמה המלך הארוך והעיירתי, הדהירה בירידות החדות המעטות שיש בעיר המישורית הזו, הרוח בפנים ותחושת החופש, מחזירות אותי באחת אל הדהירות ברחובות הכפר בו גדלתי.

סוד הדהירה טמון גם בשחרור מהעיר שיש בחליפה החפוזה על פניה – ואולי גם חלק מקסמי הדהירה ברחובות הכפר היה טמון בשחרור שהיא הציעה מהילדות.

האם מה שכתבתי זה עתה מדויק?

א. האם המילה "באחת" מדויקת, או שהיא קלישאה מכזבת? כלומר, האם המעבר אל זיכרון העבר הוא באמת לא רצוני ומידי? האם אין בנו, למעשה, רעב כוסס לאכילת עוגיות מדלן, שיובילו אותנו חזרה אל העבר, חיפוש נמרץ אחר העוגיות, כך שהצפת העבר "באחת" אינה, למעשה, הפתעה גמורה?

ב. את התובנה הראשונה בפסקה האחרונה יש לחדד: האם אין בנסיעה במכונית שחרור גדול יותר מהעיר, היאטמות מפניה, משיש בנסיעה באופניים? מדוע, אם כך, הנסיעה באופניים נדמית – אם היא אכן נדמית כך – כמשחררת יותר? האם משום שהינה השתחררות-מתוך-מגע, בניגוד לנסיעה במכונית שאינה משמרת את המגע ולכן לא את ההשתחררות-התמידית בנסיעה?

ג.  התובנה השנייה בפסקה האחרונה בעייתית: ראשית, האם היא פשוט נכונה, או רק נשמעת יפה? האם הדהירה על האופניים הייתה אכן פעולת הימלטות בזעיר אנפין? שנית, ואולי חשוב יותר, גם אם היא נכונה, האם היא לא מתחנחנת במלנכוליות "הרגישה" שלה?

ד. האם אין בפסקה כולה בלבול בין תופעות שונות?

קודם כל יש כאן שני רצפי-רגשות דומים אך לא זהים שיש להבחין ביניהם:

רצף-רגשות אחד, הוא היזכרות בעבר באמצעות פעילות דומה, גופנית, שנעשית בהווה ונעשתה בעבר. צירוף לבני הדומינו של העבר-הווה נעשה באמצעות הצלע הדומה: האופניים.

רצף-רגשות אחר: הרכיבה על האופניים היא פעילות ספורטיבית שכמו כל פעילות ספורטיבית מזכירה לגוף את נעוריו. בגין הזכרת הנעורים, וכמובן גם בגין זהות הפעולה, נזכרת גם, ובעקיפין, רכיבת האופניים בילדות. צירוף לבני הדומינו של העבר-הווה נעשה באמצעות הצלע הדומה: הגוף הצעיר והגמיש. 

שני רצפי-הרגש  הפרוסטיאניים האלה דומים לכלי הפרשנות התלמודי המכונה "גזירה שווה", בה מלמדות זו על זו שתי פרשיות שונות לחלוטין רק בזכות מילה אחת המשותפת לשתיהן.

אבל אולי בעצם אין כאן צירוף של לבני דומינו ולא "גזירה שווה" או היזכרות או רצף-רגשות, אלא יחס כמעט ישיר: הגוף נהיה צעיר "באמת", מצטער, ולכן עולה מאליה הילדות. "באחת". ואולי – בעקבות ההערה האחרונה – כל זה פלפול של סרק, וזה בעצם הרגש המעורר – מעורר גם לכתיבת הפסקה – שפעל כאן: לא ההיזכרות הנוסטלגית בילדות, אלא דווקא ההתפעלות מהנעורים המאוחרים שהתגלו בהווה.

 

קצר על רלטיביזם

הרלטיביזם התרבותי החתרני והכרסמני יותר אינו זה שטוען שלתפיסות שונות יש מידה שווה של מורכבות ועמקות, כלומר שאין נקודה ארכימדית ממנה נוכל לבקר מורכבות ועמקות מסוג אחד ולבכר מורכבות ועמקות מסוג אחר על פניהן – נצרות מול איסלם, נניח – אלא זה שטוען לשוויון ערכן של תפיסות הסבורות שמורכבות ועמקות גופן אינן ערכים חשובים.

 

קצר על אינדיווידואליזם

הציטוט הרווח בו משתמשות נשים לתיאור-עצמי באתרי היכרויות ישראליים: "היא לא דומה לאף אחת אחרת, לאף אחת שעוברת ברחוב", הוא הגרסה העברית העכשווית למאמינים בבריאן הזועקים שכולם כאחד אינדיבידואלים המה, בסרט של מונטי פייטון.

 

קצר על ההומניזם

ישנן כמה סיבות שניתן לתת לדהיית האינדיבידואליות ו/או ההומניזם בדור שלנו:

א. האינטראקציה הבינאישית שמעודדת הטכנולוגיה העכשווית: הסלולרים, האינטרנט, "הרשתות החברתיות", זאת אחרי האינטראקציה הבינאישית הכבירה שיצר הקפיטליזם במאות השנים האחרונות. כל אלה מקדמים תפיסה "קולקטיביסטית" והדהייה של היחיד.

ב. סגירת הפער בין הסובייקט לאובייקט מבחינת התחכום. האדם היה היצור המתוחכם ביותר בטבע. אבל כיום הטכנולוגיה שיצר הולכת ונהיית מתוחכמת ממנו (למרות שזהו פרדוקס לוגי). גאדג'ט יכול להיראות נוצץ יותר מאינדיבידואל חדש. אייפון מול תינוק.

ג. ישנם הרבה אנשים כיום, כמות גדולה וחסרת תקדים, גדולה יותר מכל האנשים שחיו אי פעם, שמורידה את ערכו של היחיד. כמו באינפלציה במישור המוניטארי.

 

קצר על אפשרות למהפכה בעתיד

השאלה הגדולה היא אם כשייווצר אי-שוויון ביכולת להאריך חיי אדם – קל וחומר ביכולת לחיות לנצח – תתחולל מהפיכה סוציאליסטית.

 

קצר על כנות

רגע של אמת אופייני בתרבות העכשווית: "הרי מה בעצם אנחנו באמת רוצים? אהבה. זה הרי כל מה שאנחנו רוצים".

האומנם? האומנם זה כל מה שאנחנו רוצים? האם איננו רוצים גם להכאיב? לסבול? להרוס את עצמנו ואת האחרים? האם איננו רוצים, לכל הפחות, להיאהב יותר מהאחרים?

 

קצר על אמנים בפרסומות

בפרסומת חביבה לרשימת "עיר לכולנו" בבחירות המוניציפאליות האחרונות הופיעה שורת אמנים מתחומים שונים (עלמה ז"ק, דרור קרן, למשל) והביעו תמיכה ברשימה. הסב-טקסט היה: הם אמנם אמנים וידוענים, אבל מבחינה מעמדית הם מזדהים עם – ואף משתייכים ל – המעמד שמייצג דב חנין, ולא שייכים לעשירים שמייצג חולדאי.

זו דוגמה קלאסית לביזור כוח מוצלח בחברה דמוקרטית, לאיזונים ובלמים: ההון הסימבולי נאבק בהון הממשי.

וזו הסיבה שהשתתפותם של אמנים בפרסומות, פתיחת הרגליים – כמו שאומרים וסלחו לי על הביטוי – של זמרים, שחקנים (גידי גוב, למשל, דביר בנדק, למשל, דיייויד ברוזה, למשל, יפתח קליין, למשל, מתי כספי, למשל, דני ליטאני, למשל, שי אביבי, למשל, בועז שרעבי, למשל, אהוד בנאי (!)  בשירו, למשל – אם למנות דוגמאות מעצבנות במיוחד) לכסף הקשה ולהון הגדול והעבה, תופעה שמטפטוף זרזיפי הפכה לזירמת שיטפון של ממש בשנה האחרונה, כל כך מקוממת וחמורה. ההון הסימבולי וההון הממשי כורתים ברית ומשלבים ידיים, נגד חסרי ההון הסימבולי או הממשי.

 

קצר על המחצית השנייה של חיינו

במחצית השנייה של חיינו, כשכבר איננו חדשים וספונטניים לעצמנו, כשאנחנו כבר מכירים את עצמנו הכר היטב, הכר עד דק, הכר לעייפה, אנחנו מתבוננים בעצמנו כמתבוננים במכונה נוצצת-לשעבר ואטומה-לפנים שפירקנו ופענחנו עד תום, שאותנו כבר לא מפתיעה וגם לא תפתיע. ועם זאת, לפליאתנו הקלה, המכונה המפוענחת שזוהרה הוּעם ממשיכה לפעול.

משולים אנחנו, במחצית השנייה של חיינו, לאותו אדם שירד רועד במדרגות אבן לולייניות עם נר בוער רוטט בידו האחת, וכף ידו השנייה מחפה עליו. כל מדרגה חושפת לנשימתו הרוטטת והמשתאה של היורד ציורי קיר מוזרים, מסתוריים, עתיקים, סוטים. ולבסוף, כשמגיע היורד למין מרתף, הוא מגשש בקירו וחש במפסק חשמלי. וכשהוא לוחץ על המפסק מציף את המרתף כולו ואת פיר המדרגות שמעליו אור יקרות פלואורסנטי. אור לבן, מסמא, מחטא, חילוני, משעמם.

או אז, במחצית השנייה של חיינו, אנחנו הופכים למקיאווליסטיים כמעט בעל כורחנו. תכונותינו, פנימיותנו האינטימית, המוכרות לנו, המודעות לנו כעת, הופכות לחיילים פשוטים בצבאותינו, משרתות ושפחות למטרותינו ותשוקותינו, קביים למהלכינו בעולם הגדול, הסואן.

מעולם לא עשינו שימוש כה יעיל בתכונותינו, טרם הכרנון-כה, כמו שלפיכך מעולם לא נלווה בוז-עצמי קל להצגתן, להצגת תכונותינו בעולם, שאכן הופכת לסוג של "הצגה" המועלת בחוסר חשק בעיירת שדה פרובינציאלית בפעם האלף ובשביל הכסף, כמו במחצית השנייה של חיינו.

ולתשוקות, לתשוקות הגדולות העצומות המייסרות שלנו, אנחנו מתייחסים כעת, במחצית השנייה של חיינו, בסלחנות ובאירוניה. כמו לקרוב משפחה מביך שהסכנו לנוכחותו.

ועם זאת, תשוקותינו במחצית הזו, השנייה, למרבה הפלא, לא נחלשו; הסלחנות והאירוניה לא התגלו כקטלניות מבחינתן.

הן, התשוקות, במחצית השנייה של חיינו, קיבלו את ציביונה של הכפייתיות. מה שהסעיר אותנו בעבר כבר לא ניתן לשירוש, נקרש, חוזר באופן מכאני, מודע לעצמו, אובססיבי.

לפיכך, אולי אפילו אכזרית ורודנית יותר השפעת התשוקות עלינו, כעת במחצית השנייה של חיינו.

 

קצר על פסימיזם מעוות ראייה
יש אנשים שהפסימיזם העקרוני (ביחס לקיום) נראה להם עמדה עמוקה יותר. ואולי היא באמת כזו. אבל האדיקות הפסימיסטית מובילה לעיוותים משלה בראיית המציאות. ובסוג מסוים של פסימיסטים: בראיית המציאות העצמית. אלה האחרונים ששים למצוא כל בדל עדות לכך שהם רקובים עד היסוד כמו שהכל רקוב, שהם לא יודעים לאהוב כמו שאף אחד בעצם לא יכול לאהוב אלא את עצמו. אבל הרבה פעמים שיפוטם העצמי לוקה בחסר. הם מלעיזים על עצמם. הם אכן יכולים לאהוב, הם אכן לא רקובים לחלוטין.

 

קצר על התעתוע שבהסברים מתחום המיניות

יש אנשים שהסברים על האישיות מתחום המיניות נראים להם העמוקים ביותר. ואולי הם לא טועים. עם זאת, יש לחשוב שחלק מהאפקטיביות של ההסברים מתחום המיניות נובע מכך שהמיניות היא חלק נסתר בקיום מחד גיסא, ומאידך גיסא חלק שביטויו השלם אינו כל-זמני (כמו הנשימה), אלא הוא "אירוע". כך שייתכן שחלק מהאאורה של המיניות כהסבר לנפש נובע מסוג של מטפורה מטעה שמפעילים עליה מבלי דעת: המיניות היא כמו המתנה שמתגלה אחרי שנקרעות העטיפות, היא כמו פרי ההדר שנגלה אחרי שמוסרת הקליפה, המיניות היא כמו חג ושבת ביחס לימי החול. אבל יש גרעינים פנימיים שאינם בעלי ערך יותר מהקליפה שלהם – למשל אצל האפרסק. וישנם אירועים נדושים ובכל זאת חיוניים – שוב, הנשימה.

 

על שני סוגים של אגואיזם

יש אנשים אגואיסטים, מרוכזים בעצמם, שיכולים בגלל האגואיזם שלהם לרמוס את זולתם כשיש להם צורך או חשק או יכולת בכך. אבל יש אגואיסטים שבד בבד לאגואיזם שלהם שונאים חוסר יושר ועוול, שונאים באינסטינקט. הם רוצים הכל ועכשיו – אבל לא על חשבון הזולת.

לא כל האגואיסטים שווים זה לזה.

 

קצר על הסברים עמוקים

הוא: את יודעת, כשראית שהצהוב מהבהב שמת פתאום גז פראי, ממש עברנו בכתום שקיעה! אני חושב שאלה רגעים שחושפים דבר מה על בן אדם, דבר מה אמיתי, שהוא מנסה להסתיר מהזולת.
היא: כן, הם חושפים שאני מנסה להגיע מהר הביתה.

 

קצרים על תינוקות

  1. אחת העובדות הטריביאליות שמקבלות מוחשות מפתיעה כשיש לך ילדים היא העובדה שאנחנו נולדים פעמיים: פעם אחת בלידה ובפעם השנייה בלידת הזיכרון. אלה חיים אינטנסיביים עובר הבן שלי בן השנה! – ובכל זאת, מכל זה תישארנה תחושות חזקות אך לא זיכרונות ברורים.

אנחנו נולדים בגיל אפס ושוב פעם, אחרי הריון ממושך, הריון פילים, בגיל שלוש.

  1. פרויד מדבר על זה שההזדקפות של בני האדם ביחס לאבותיהם הקופים הייתה אירוע חשוב מאד בהתפתחות שלנו כמין. הוא מייחס לכך (הוא מציע זאת כהשערה) את הרתיעה שיש לחלקנו ממראה וריח איברי המין הראשוניים, שהיו גלויים יותר לעין ההולכים על ארבע ואכן משמשים, כמדומה, תפקיד גדול יותר במיניות של אחינו בעלי החיים.

אתה יכול לראות תינוקות שגאים כל כך על הזדקפותם ולחוות שמץ מהתהליך שעבר על המין שלנו כולו.

  1. עוד במבט על תינוקות: עוד עובדה טריוויאלית, אבל שיש מקום להזכיר אותה. אם אתה מתבונן בתינוקות הרי שמתחוור לך שחוץ מצורכי החיים הגדולים של אכילה ושינה ומחסה ואהבה, מפעם בהם, בחלקם לפחות, צורך בסיסי נוסף: להשיג עצמאות. הם לא רוצים כל הזמן "על הידיים", הם רוצים לבד. כלומר, בהפלגה מהמקרה הפרטי, האדם הוא לא רק יצור הדוניסט, האדם הוא יצור שוחר אוטונומיה. לפעמים גם על חשבון ההדוניזם.

בעצם, זו הרי התובנה האדירה של איש המחתרת של דוסטוייבסקי.

 

קצר על פורנוגרפיה ספרותית

הנטייה, שזכתה כבר לפרודיות, להגביה את המשלב הלשוני של הטקסט הספרותי כאשר באים לתאר מעשים מיניים ("נטה את שרביטו", "הגישה לו את פירותיה מלוא הטנא" וכיו"ב) אולי אינה נובעת רק מרצון לסמן שהטקסט "מכובד" ואינו גולש לפורנוגרפיה "זולה", אולי אינה נובעת רק ממבוכה של הכותב/ת לקרוא לדברים בשמם – אלא מסיבה עמוקה יותר. אולי משום שפורנוגרפיה ביסודה היא אנטי-ספרות ואנטי-קריאה, אולי משום שחוויית הקריאה דורשת סוג של ריחוק וצינה – שבתוכה, כמראה האש מתוך הקרח, יכולים כמובן לסעור רגשות – שהפורנוגרפיה מנפצת. לכן, הסופרים מרגישים אינסטינקטיבית שברגע עדין שכזה לחוויה הספרותית הם כמו צריכים לתגבר את הספרותיות של הטקסט.

 

קצר על אמנות וסלבריטאות

כשאני בביקור החודשי שלי בחדר הכושר (אני מאמין גדול באימון תקופתי) אני נוהג לצפות בעיקר ב-VH1,  ערוץ הקליפים הישנים (או כך הוא היה פעם, בסבב הקודם שלי בחדרי כושר, לפני יותר משש שנים. כיום הערוץ הזה, מסתבר, משדר הרבה יותר זבל חדש). שם צפיתי בשני קליפים לא קשורים ביניהם ששודרו בסמוך זה לזה, אחד של ביונסה ואחד של להקה בשם maroon5 . הקליפים תיארו את ההערצה לה זוכים האמנים, את הסלבריטאות שלהם, את ההתרגשות שהם מעוררים כשמזהים אותם ברחוב. כלומר, החוויה של הסלבריטאות שהיא חיצונית כביכול לאמנות עצמה של האמנים הנ"ל, שהיא רק תוצאה שלה, חדרה לתוך האמנות עצמה. הסלבריטאות היא חלק מעצם התוכן של האמנות. הנקודה היא שהיום חלק גדול מהריגוש של האמנות או הבידור נגרם מכך ש"כולם" מעריצים את האמנים המדוברים. כלומר, אנחנו מעריצים ומתרגשים לא מהתוכן של האמנות אלא מההערצה עצמה.

 

קצר על אמנות ובידור

טעות רווחת מבחינה את האמנות מהבידור בכך שהאמנות תובעת הפעלה של המוח ואילו הבידור "מטמטם".
אבל יש יצירות בידוריות שהן בבירור גאוניות (מצד היוצר) וגם יש כאלו שתובעות פיצוח ופענוח מורכבים (של הצרכן).
נדמה לי, שהקטגוריה של הבידור אינה קשורה לתחכום – בידור אינו בהכרח דבר מה טיפשי – אלא להתכוונות של היוצר. האם ההתכוונות המרכזית היא למשוך תשומת לב ליצירתו, לפתות אליה (מטעמים כלכליים או אחרים), או ההתכוונות העיקרית היא להביע משהו שעלה בתוכו.

 

קצר על חשיבותם של מדעי הרוח ותוספתם הנחוצה לצד מדעי החברה

הַקַּיִץ גֹּוֵעַ מִתּוֹךְ זָהָב וָכֶתֶם
וּמִתּוֹךְ הָאַרְגָּמָן
שֶׁל-שַׁלֶּכֶת הַגַּנִּים וְשֶׁל-עָבֵי עַרְבָּיִם
הַמִּתְבּוֹסְסוֹת בְּדָמָן.

וּמִתְרוֹקֵן הַפַּרְדֵּס. רַק טַיָּלִים יְחִידִים
וְטַיָּלוֹת יְחִידוֹת
יִשְׂאוּ עֵינָם הַנּוֹהָה אַחֲרֵי מְעוּף הָאַחֲרוֹנָה
בְּשַׁיָּרוֹת הַחֲסִידוֹת.

וּמִתְיַתֵּם הַלֵּב. עוֹד מְעַט וְיוֹם סַגְרִיר
עַל-הַחַלּוֹן יִתְדַּפֵּק בִּדְמָמָה:
"בְּדַקְתֶּם נַעֲלֵיכֶם? טִלֵּאתֶם אַדַּרְתְּכֶם?
צְאוּ הָכִינוּ תַּפּוּחֵי אֲדָמָה."

זהו שירו של חיים נחמן ביאליק שמתאר את רגע התמורה מהקיץ-סתיו אל החורף; מאודם השקיעות ואודם השלכת אל אפרוריות העננים, אפרוריות האדרות (המעילים) ואפרוריות תפוחי האדמה של החורף.

מדע הטבע מבחין בין הקיץ או שלהי הקיץ ושלל מופעיו (חום, אור, ימים ארוכים, שקיעות ארוכות) לבין החורף (צניחת הטמפרטורות, חשכה מוקדמת וימים מעוננים, מיני שורשים הגדלים בעונה זו). זה תפקידו. אבל "מדע הרוח" – כלומר, השירה במקרה הזה – מתאר מה שני המצבים השונים עושים בשוכנם בתודעה אחת בד בבד.

כלומר, בנוסף על מדע המטאורולוגיה, למשל, מדע הרוח יוצר שורה שלמה של יחסים שמתקיימים ברוח ולא בטבע, עושר שלם של יחסים. מדע הטבע מבחין – וזה פשוטו של השיר – ביחס הניגוד בין שלהי-הקיץ לחורף. אלא שיחס הניגוד, שעליו היה מצביע גם מדע המטאורולוגיה, אינו ממצה את היחס בין המצבים, בין הקיץ לחורף. הניגוד, בשיר, מוחש כירידה גדולה. ההוד והרושם החזק של השקיעה והשלכת לעומת עליבות הסגריר, תפוחי האדמה והאדרת. כלומר, אין כאן רק שני מצבי טבע, שמוצבים אלה נגד אלה, אלא יש כאן שני מצבים שמקרינים האחד על השני. האדום של שלהי קיץ גורם לאפור של החורף להיות דהוי יותר, אם אפשר לומר כך, ואילו האפור של החורף גורם לבוהק הקיץ להיות בוהק יותר. מה שמעשיר את הניגוד הפשוט של מדע הטבע הוא התודעה האנושית, שבתוכה הניגוד נתפס כירידה מגבהי הקיץ אל בורות החורף.

וזה לא מסכם את מכלול היחסים שקיים בשיר בין שני מצבי הטבע הסטטיים (כלומר, בדיווח מדעי יבש הם סטטיים. נגיד: "15 לספטמבר, שקיעת שמש 18:30, עלי עצי האדר מאדימים, 31 מעלות צלזיוס" מול "15 לדצמבר, שקיעת שמש 16:30, עצים עירומים מעלים, 9 מעלות צלזיוס"). נתעוררתי לחשוב על השיר הזה בעקבות קטע יפיפה מספרו היפיפה של יוסף בר-יוסף "הזקן הזה הקירח על האופניים" ("אבן חושן" 2015). כך כותב בר יוסף בקטע קצר:

"ועולה לי בראש השיר של ביאליק, ואיך שהוא מתחיל […] ואיך שהוא מסתיים בבית השלישי […] שיר שאהבתי תמיד, ושהראה לי איך יכולים תפוחי אדמה פרוזאיים כל כך ליהפך לשירה, שמפרקת ובו בזמן גם מעצימה ומעשירה את התפארת של ראשית השיר, וגם מושכת את התפארת הזאת על עצמה."

כלומר, לפי בר יוסף במשפטים האחרונים, מלבד הניגוד הפשוט בין שלהי הקיץ לחורף, אותו יכולים לתאר מדעי הטבע, יש שלושה סוגים נוספים של יחסים, שמצויים בממלכת מדעי הרוח בלבד, כיוון שהם נוצרים בתוך הרוח עצמה, הם לא מצויים בטבע, בעקבות ההשוואה שהיא עורכת, הרוח, בין המצבים:

א. האפור של החורף ושל תפוחי האדמה "מפרק" את זיכרון הקיץ, מראה שהוא אשליה לא יציבה, חזיון תעתועים. האמת היא החורף – הקיץ היה פנטזיה שנחשפה בעירומה כעת.
ב. ועם זאת, האפור של החורף ותפוחי האדמה שלו גורם לקיץ או לזיכרונו להיות בוהק עוד יותר, בגלל הניגוד ("מפרקת", כותב בר יוסף, אך "בו בזמן מעצימה ומעשירה את התפארת של ראשית השיר").
ג. ועם זאת – וזה המפתיע מכל היחסים עד כה – הפאתוס של השקיעות והשלכת "נמשך" ו"מכסה" גם את תפוחי האדמה העלובים ואת החורף. למה הכוונה? הפאתוס של הקיץ ממשיך בחורף בצורת "פאתוס שלילי", הפאתוס של המציאות העירומה, המציאות ללא הנחמות, המציאות הקרה.

כלומר, האופציה השלישית של השיר לפי בר יוסף (אם אני מפרשו נכון) היא שיש פאתוס לטבע עצמו, כמובן, כך הוא בקיץ עם השקיעות הנהדרות שלו, אבל יש הוד גם לנפש, הוד בלהכיר בכך שהטבע מתגלה בעירומו, בחוסר המצודדות שלו. יש הוד בלהכיר בכך שהחיים חסרי הוד, כמו בחורף – להכיר בכך שהחיים הם פּירֶה בלי תוספות, תפוחי אדמה בלי מנה עיקרית – להכיר בכך באומץ.

——

לא-עיקר שכחתי:

השיר דן גם ביחס בין ממלכת הרוח לממלכת הטבע באופן אחר, משני, באמצעות ההאנשה שמאנישה הרוח, כלומר המשורר, את המציאות, את הטבע: הקיץ "גווע", העננים "מתבוססים בדמיהם", ואילו יום החורף "מתדפק" על החלון.

 

קצר על פייסבוק מול ספרות

התיישבתי לאחרונה להשלים חסרים מעגנון כשהפייסבוק שלי פתוח מולי.

כל כמה שהמשפטים המהוקצעים והמתפקעים ממתיקות מיוחדת של עגנון משכו את לבי, מצאתי את עצמי מדי פעם מעיף מבט במסך המחשב: לראות מה העלו חברי הפייסבוק שלי והאם הגיבו על דבר מה שהעליתי אני.

לאחר כמה דקות חשתי מיאוס עז מהפייסבוק ומעצמי היושב כך מולו וחזרתי לספר. המיאוס הוא עצמי וזולתני: איני רוצה לחוש שיש כל כך הרבה אנשים בעולם – הם חיים על חשבוני, על חשבון קיומי – ואיני רוצה גם לחוש את עצמי, כמה אפשר. איני רוצה גם לחוש שהתוכן שולי ביחס לעצם הצגתו של מחבר התוכן (ואיני רוצה גם – בנוסף להכל – פשוט להיטפש).

תוך שניות, עם כניסתי לעלילה של "הכנסת כלה", נחה עלי רוח של שלווה גדולה. במובן מסוים שכחתי את עצמי. שכחתי את האחרים. אם כי, במקביל, חשתי שאני מתמלא, מתחזק. שאני מפענח את הטקסט, אני הריבון, ושם אני פוגש את האחרים, הדמויות, והמחבר שניצב מאחוריהן (זה ניואנס חשוב: ב"פייסבוק" אני פוגש המונים, זו תרבות-המונים, בספר אני באחד-על-אחד). חלק מהנקודה הוא שעגנון לא יושב ומצפה ל"לייק" על כל דף של "הכנסת כלה". הוא כבר הלך מפה. גם לו היה חי – הוא כבר הלך, המחבר, ואינני רואה את הסימון שהוא "און-ליין" ומצפה ומחכה. חלק מהנקודה הוא שגם אני לא מתייצג לפני עגנון על מנת להראות לו שעשיתי לו לייק, ואני גם לא מצפה לתמורה מעגנון, ללייק מצדו על הגיגיי.

אלא שאז, מעשה שטן, חשתי חסר מנוח בשלווה הזו, בריחוק מהעצמי, בריחוק מהאחרים, ושבתי אל הפייסבוק – לחזור אל עצמי, אל האחרים, אל העולם "האמיתי". (וזה אכן העולם האמיתי – לכן הוא נורא, במובן מסוים – ולכן הוא אנטי-תרבותי, במובן מסוים – כי תרבות זו סובלימציה, כלומר התנשאות-מעל העולם, ותרבות היא דימיון ומימזיס, כלומר עולם שמוקם בצד העולם האמיתי ובנפרד ממנו).

אלא שאז, אחרי כמה דקות, נמאס לי מעצמי, מהפגיעות הזו שהפייסבוק חושף, מהנזקקות, ומהזולתגיהינום, חשתי מידקק והולך, מתרוקן והולך (כלומר, מבפנים ומבחוץ) וחזרתי לעגנון.

וחוזר חלילה.

 

קצר על ספרות

הספרות היא בגד שמסתיר את עירומנו האנושי הלא מצודד.

אבל, בניגוד למשל, ככל שהבגד הדוק יותר מיטשטש חוסר האטרקטיביות שלנו – כשהבד רפה ומסתרח משול הבגד כמי שאינו.

 

קצר על כוורת אנושית

אריסטו ב"פוליטיקה": האדם הוא יצור פוליטי מטבעו, אבל ההבדל בינו לבין הדבורים, שגם הן הרי חיות במדינה, גם הן חיות פוליטיות, הוא הדיבור, והדיבור נועד לדון ב"טוב" ו"רע", כלומר לדון באופי הפוליטיקה.

במילים אחרות: בכוורת יש מונרכיה. בחיי בני אדם מתווכחים על המונרכיה ואף עורפים ראשי מלכים.

 

קצר על שתי תגובות מרתיעות

שתי התגובות המרתיעות של בעלי הדעה של השמאל בחודשים האחרונים אחרי ניצחון הימין בבחירות הם התרפסות בפני המנצחים והערצת הכוח של הימין מחד גיסא, ומאידך גיסא היסטריה והקצנה וחוסר הוגנות כלפי הימין.

התגובה הראשונה "מרתיעה" במובן של דוחה.
התגובה השנייה "מרתיעה" בגלל חשיפת החולשה, במובן של מעוררת רחמים.

 

קצר על סופרים ומשוררים חד צדדיים

הסיבה שפלוני סופר או משורר מעניין נובעת מיכולתו לחד צדדיות ולסילוף המציאות או צביעתה בשחור ולבן. כמו סוג מסוים של יוצרים הוא יוצר מעניין בגלל שהוא מגזימן ובמובן מסוים סלפן אידאולוגי, בגלל שיש בו משהו לא אחראי ולא רציני. כך שאת תוכו ניתן לאכול – ואת קליפתו – שמתחזה לתוכו (האידאולוגיה) – דווקא לזרוק.
האנרגיה של החד צדדיות של פלמוני – נגיד, האנרגיה של הכעס – היא המעניינת, היא יוצרת הקתרזיס. אבל כאידאולוג – כדאי להישמר ממנו מאד. אם לציין כמה אילנות גבוהים יותר או פחות: סלין, ולהבדיל פנחס שדה ותומס ברנהרד הם יוצרים מעניינים בגלל שהם לא מיושבים בדעתם , בגלל שהם אידאולוגים בעייתיים.

ותמיד ארחש כבוד רב יותר לסופרים הגדולים שהם גם מאוזנים (למרות שהם בהחלט לא זרים ללהט היצרים והרגש) מאשר ליוצרים החד צדדיים הגדולים, לתומס מאנים ולאורוולים ולפרוסטים של העולם יותר מאשר לסלינים וללימונובים ולאצ"גים (אף שגם אותם אני אוהב מאד, לעתים).

 

קצרים על סערות תקשורתיות

  1. תודעה של חברה שטופה בפרסומות רואה גם את המציאות בצורה כזו: כשם שמוצר x הוא הכי– כך אירוע y הוא הכיו"חסר תקדים".
  2. תקשורת מסחרית היא חברה לייצור אירועי מדיה, זה המוצרשלה, האירוע – והיא צריכה לשווק את אירוע המדיה התורן כמוצר הכי הכי.
  3. חברה דמוקרטית רואה בעיקרון הרוב, בעיקרון הכמותי, את חזות הכל ולכן כשנושא הכה גלים, כמו שאומרים, נוצר אפקט שמגביר יותר ויותר את הצורך של כולם לקחת בו חלק, כי הוא הרי הנושא שניצח ברוב קולות.

 

קצר על אפיקורוס והכפירה

אני הולך וקורא כעת את הטקסט המהמם "על טבע היקום" של המשורר הרומי לוקרציוס (בתרגום שלמה דיקמן, שיצא ב-1962 ב"מוסד ביאליק") . בטקסט הקלאסי הזה נטל על עצמו לוקרציוס, בן המאה הראשונה לפני הספירה, להציג בשירה נשגבת את תורתו של אפיקורוס, הפילוסוף היווני שחי כמאתיים שנה לפניו (341-270 לפני הספירה). תורתו של אפיקורוס, דמות מופלאה, ששמו נכנס כידוע גם לתרבות שלנו, ביקשה לשחרר את האדם מפחד האלים. גם אם האלים קיימים, גרס אפיקורוס, הרי שאנחנו לא מעניינים אותם. זאת ועוד: הנשמה אינה בת אלמוות, כלומר חיינו הם חד פעמיים. אי לכך, גרס אפיקורוס, עלינו לחתור לקיום בעולם הזה, קיום מהנה ושליו ככל שנוכל. אפיקורוס, בניגוד לדימוי שלו (לא רק במסורת שלנו, אלא כבר בעולם העתיק), התנגד לקיום הדוניסטי משולח רסן, שלטענתו אינו מביא שלווה, והטיף לחיים חילוניים-פילוסופיים של תענוגות מתונים.

איני יכול מלהתאפק ולהביא שתי מובאות של אפיקורוס – אותן מביא דיקמן בהערותיו – באשר לתפיסותיו של האחרון, ציטטות שנראות לי רלוונטיות להפליא ביחס לדת-המדע או דת-הידע שאוחזים בה כמה מאיתנו, בחלקים "המשוחררים" והחילוניים של החברות המערביות.

  1. "מוטב להאמין בכל השטויות על אודות האלים מלכוף את צווארנו תחת עולו של הגורל שהמציאוהו חכמי הטבע. שכן בהאמיננו באלה (השטויות) יש לנו לכל הפחות תקווה שנוכל להטות אלינו את לב האלים בתפילה, מנחה וצדקה, ואילו הגורל (של חכמי הטבע) חרש לכל תפילותינו".

כלומר, אומר אפיקורוס, ולכן גם פיתח מטפיזיקה הולמת לפיה בתנועת ה"אטומים" יש רכיב מסוים לא צפוי, צריך להתנגד לדטרמיניזם המדעי לא פחות, ואף יותר, משיש להתנגד לדתות.

  1. "הבל ורעות-רוח הם דברי החכם שאין לאל ידו לרפא ייסורי-אנוש. כשם שאין שום תועלת בחכמת הרפואה אם אין בכוחה לרפא את מחלות הגוף, כך גם הפילוסופיה חסרת כל תועלת היא, אם אין היא יכולה לרפא את מחלות הנפש".

——-

בפעם הבאה שתיתקלו באמצעי המדיה בעוד כתבה מדעית נרגשת – בהתרגשות מוזרה וראויה לבחינה, בחדווה-ממש חשודה – שתספר לכם עד כמה האדם חסר רצון חופשי, דומה לתולעת ומנוהל על ידי הגנים שלו, המוח שלו וכדומה, זכרו את אבי הכפירה במערב, אפיקורוס והציטטות הנ"ל.

כה אמר אפיקורוס: זה שחרור קטן מאד, השחרור האתאיסטי, אם מן הפח היקוש של הדתות הוא מצניח אותנו לפחת של היעדר הרצון החופשי והדטרמיניזם. הטבע הוא עריץ יותר גדול מאלוהים.

ועוד אמר אפיקורוסזהו ידע חסר תועלת, הידע של המדע המהולל, אם הוא לא מפחית ייסורים מבני האדם; המידע ומהפכת המידע הם דבר חסר ערך, אם הם לא מביאים אושר

 

כמה הערות קצרות על מוזיקה פופולרית עכשווית ממי שבקושי מבין בזה

  1. אולי מספיק כבר עם ז'אנר ה"כמה הערות וכו'" והצניעות המזויפת – כמו גם הנוקדנות הייקית, המזויפת לא פחות, של מי שיושב ועיפרון מחודד בידו ורושם הערות תוך שתיית כוס תה והטבת מכנסי השלושת רבעי שלו – שלו.
  2. פעם בשבוע אני נוסע לעבוד בירושלים וכשעה וחצי הלוך וכן חזור מאזין למוזיקה בתדרי המוזיקה המיינסטרימים. אני, בסך הכל, איש של מיינסטרים במוזיקה, ואולי אדייק ואומר שאת מעט הזמרים שאני אוהב מאד אני מוצא בתוך המיינסטרים, כך שאני לא מצפה לקבל שם משהו אחר מאשר מיינסטרים. אני לא מחפש מוזיקה "אלטרנטיבית", בשביל להשתעמם יש את פייסבוק. אבל יותר ויותר אני משתכנע בשנים האחרונות שכמעט אין למה להאזין לו היום במיינסטרים בכלל וזה הישראלי בפרט. במקרים הנדירים של הלחנה גאונית (לטעמי, לטעמי), כמו בשירים שעידן רייכל כותב לעצמו או לאחרים, המילים מבטאות היעדר מהוקצעות ולעתים אף עלגות קלה.
  3. כעת, הערה זו (הערה 2; הערה 1 היא צעירה-לנצח) היא הרי הערה קלאסית של זקנים: המוזיקה של היום, בושה וחרפה וכו'. אבל אנסה לתת כמה מאפיינים שיעניקו מעט בשר לחיווי המקשיש הנרגן על המוזיקה העכשווית.

המוזיקה הזו היא בכיינית וסנטימנטלית ונמוכת רוח. לבכיינות ולסנטימנטליות ולנמיכות רוח הללו יש שני אגפים: אחד שנובע מהשפעת תפיסות רוחניות ודתיות שמטיפות לנמיכות רוח כללית בקיום האנושי (כמו, למשל, אצל שולי רנד ואביתר בנאי, אמנים מוכשרים ביותר, בפסגה, אלא שאני תולה בהשפעת הזרם שהם מבטאיו את דלדולה של המוזיקה מתוך רוח הטרגדיה). ולהבדיל, ברמה אמנותית נמוכה יותר בדרך כלל, סנטימנטליות קיטשית ביחסים בין המינים, איזו רוח מונוגמית אדוקה, איזו דביקות, בעיקר גברית אגב, ביחס לאהבה ("ילד של אבא" של מוקי קשור לזה).

  1. וכעת, לטענה כללית: הרוק והפופ מושתת על אגו ונרקיסיזם. בזה כוחו המשחרר. הוא חיבור בין מוזיקה מעולה לרגשות העזים האלה. ואילו חלק גדול מהתוצרת המוזיקלית היום הוא סוג של קינה יבבנית. אי אפשר כמעט ליצור מוזיקה משחררת, פראית ונעורית, מנמיכות רוח. כך שחלק גדול מהמוזיקה הפופולרית בישראל הוא כבר לא בדיוק רוקנרול או פופ, כמו שחלק גדול מהמוזיקה הלועזית (סליחה על הביטוי) הוא נרקיסיזם עירום, ללא מוזיקה, מוזיקה נובורישית ווולגרית ונעדרת יופי מלודי.
  2. הסיבה ש"דרך השלום" – שיר חביב, לא יותר מזה – כבש בסערה את המקלטים, כמו שאמרו פעם, נובעת לטעמי מכך שזה שיר נדיר ביותר בתקופה הנוכחית משום שהוא נכתב ברוח הרוקנרול המקורית, שיר על one night stand (אף פעם לא הבנתי את האטימולוגיה של הביטוי הזה; לא "אף פעם", בעצם, אלא מאז שמעתי אותו לראשונה בגיל 22 בערך). כולם שרים על אלוהים ואפסות האדם, או על הגבר ואפסות בדידותו וחשקיו (מוש בן ארי: "עוד היום אני אלמד טיפה יותר להיות חבר/ אמלא את כל מה שחסר בליבך/ עוד היום אני אלחם בעומקם של יצריי / אנצח בשבילך עד שתאמרי לי די") – והנה מישהו שמעז לשיר על פיק אפ!

אמנם כשמשווים בין "דרך השלום" לשירים מהעבר שמדברים על סקס מנוכר וחסר משמעות וירוד ונחות ובהמי, ניתן לראות עד כמה השיר הזה מעודן. ראו, למשל, את ההבדל בין "דרך השלום" ל"טיול ליפו" האלמותי של שלום חנוך, שיר שכולו רוח רוקנרול משוחררת וחצופה ונרקיסיסטית במובן הטוב של המילה.

  1. האם זמר אשכנזי יכול היה לשיר היום על one night stand? לא בטוח. היה צריך את פאר טסי בשביל זה.
  2. "ההוויה קובעת את התודעה" והסיבה העיקרית לנמיכות הרוח ולסנטימנטליות במוזיקה הישראלית קשורה לטעמי בכך שכולנו הרבה יותר עניים משהיינו, קל וחומר המוזיקאים עצמם שהמודל הכלכלי שלהם (מכירת תקליטים ודיסקים) קרס בגלל האינטרנט. המחסור הוא אבי הדת כשם שהמחסור הוא אחד מאבות הזוגיות והרומנטיקה. כך שהרוח הנמוכה מובנת, אבל עדיין אין זה אומר שהיא מלהיבה.
  3. איך אני, מבקר תרבות צדקן לא מעט, התגלגלתי לאחרונה להיות מצדד של רוח החירות הליברלית? זאת משום שהכל תלוי הקשר. לפני כעשר שנים התחושה שלי הייתה שיש להיאבק בליברליזם הרקוב והאי שוויוני. היום עדיין התחושה שלי היא כזו. אבל בצדה אני חש שיש להיאבק גם ברוח הקולקטיביזם (לא רק הלאומי, גם הסוציאליסטי) על מנת שלא תשתרר. אם להיתלות באילן גבוה: כשם שניתן להבין את הפרוייקט של פרויד כניסיון לחלץ את האגו המסכן והלחוץ והמחוץ משלטון האיד והתשוקות מחד גיסא ומתביעותיו המחמירות של הסופר אגו הרודני והמצפוניסטי עד כדי המתת יצר החיים מאידך גיסא, כך אני חש שיש להיאבק בשתי החזיתות: מול רוח היהירות מחד גיסא אבל גם מול רוח נמיכות הרוח מאידך גיסא.

 

קצר על שלוש משוכות העומדות בפני ייסוד חברה אוטופית

קראתי לאחרונה (ובפעם השלישית) את ספרו הגדול של נורמאן או. בראון "חיים נגד מוות" מ-1959. הספר הזה – אולי ספר ביקורת התרבות החשוב ביותר שראה אור במחצית השנייה של המאה העשרים, בצדו ניתן למנות את ספרו של תלמידו-יריבו, את "תרבות הנרקיסיזם" של כריסטופר לאש – הוא ניסיון למחשבה על כינון של חברה אוטופית בעקבות פרויד,  ניסיון לכינונה של חברה ללא הדחקה. זהו, למעשה, המוקד התיאורטי המעמיק של "תרבות הנגד" בשנות הששים בארה"ב. זהו, למעשה, המסמך האינטלקטואלי המכונן של "המהפכה המינית".

הספר מלהיב, אבל ניסיתי לחשוב על הסיבות העקרוניות (והפסימיות) שאיתן צריכה להתמודד חשיבה אוטופית (גופנית-פסיכואנליטית כמו של בראון, או אף אוטופיה טכנולוגית, שנפוצה יותר בעשורים האחרונים). ואלו הן:
1. ייתכן שהאושר הוא יחסי מבחינה זו שהוא תובע סביבה מאושרת פחות. כלומר ייתכן שאושר חברתי כולל הוא סתירה. האושר של היחיד נובע מהתבלטותו ביחס לחברה.
2. ייתכן שהאושר אינו מוגבל רק מבחינה מרחבית – כלומר הוא אינו יכול להתפרש לכל עבר מבלי שיאבד את האפקטיביות שלו – אלא שהוא מוגבל גם בזמן. כלומר, הרגשת האושר מותנית בסבל ובהימלטות ממנו. אושר תמידי הוא סתירה. כך טען שופנהאואר.
3. קוצר חיי האדם מעניק טעם לוואי אירוני לאוטופיה. אולי עדיף פטאליזם מנומנם, "סחיבה" של השבעים שנה שאנו חיים בהן, אם המאמץ הכרוך בכינון אוטופיה מסתכם בתוצאה במספר דו ספרתי של שנות קיום. רק אוטופיה שמדברת, בנוסף על הרחבת החיים מבחינה איכותית, גם על הארכת החיים מבחינה כמותית, תלהיב אותנו. ושהארכת החיים תהיה דומה למה שהבטיחה קליפסו לאודיסאוס ב"אודיסיאה": חיי נעורים נצחיים. כי לדור אלף שנה בבית אבות אינו נשמע מרנין.

 

ציטוט של – והערה על – וורדסוורת' כמבקר ספרות ותרבות

"מכיוון שהתודעה האנושית מסוגלת להשתלהב גם מבלי שנשתמש בסטימולנטים גסים ואלימים; ואדם צריך להיות בעל תפיסה קלושה של יופייה ואצילותה של התודעה האנושית אם אינו יודע זאת, ואם אינו יודע גם שישות היא נעלה על חברתה בה במידה שיש לה את היכולת הזו [להתלהב מממריצים שאינם גסים ואלימים]. לכן היה נראה לי שהמאמץ לייצר או להרחיב את היכולת הזו הוא אחד השירותים שסופר, בכל תקופה, יכול להתמסר להם; אבל השירות הזה, המצוין בכל תקופה, חשוב במיוחד בתקופה זו. זאת משום שסיבות רבות, שלא היו מוכרות בזמנים עברו, חברו יחד בכוח להקהות את כוחותיה המבחינים-מבדילים של התודעה, ובעוד הם מסרסים את יכולתה של התודעה למאמץ רצוני עצמאי הם מפחתים אותה למצב של תשישות ואדישות כמעט ברברית.

הסיבה האפקטיבית ביותר להידרדרות הזו הנם המאורעות הלאומיים הגדולים המתרחשים מדי יום [המהפכה הצרפתית והמלחמה שבעקבותיה; כלומר, התמכרותו של הציבור ל"אקטואליה"], ההיאספות הגדלה והולכת של אנשים בַערים, כשאחידות ואפרוריות משלחי ידם מייצרים רעב לסנסציות, רעב אותו משביעה התקשורת המהירה המעבירה מידע מדי שעה.

לנטייה [רעה] זו של החיים והמנהגים, הספרות והתאטרון באנגליה מסגלים את עצמם [למרבה הצער]. עבודותיהם יקרות הערך של סופרנו הוותיקים, כמעט אמרתי עבודותיהם של שייקספיר ומילטון, בדרכן להיזנח בידי רומנים תזזיתיים [וורדסוורת' חושב כאן על רומני אימה גותיים, הרומנים של אן רדקליף, לדוגמה – לפי הערות מהדורת נורטון], טרגדיות גרמניות חולות ומטופשות, ומבול של סיפורים עקרים וראוותניים בחרוזים.

כאשר אני מהרהר בצמא המבזה הזה אחרי גירוי שערורייתי, אני כמעט מתבייש בזה שדיברתי על המאמץ החלוש שבאמצעותו ניסיתי לסתור אותו; ובמחשבה על ההיקף הרחב של הרוע הכללי, הייתי יכול להימחץ במלנכוליה שאינה בלתי מכובדת, לולא היה לי רושם עמוק של סגולות אינהרנטיות ובלתי ניתנות להריסה של התודעה האנושית".

בקטע הזה, המתורגם בחובבנות על ידי, הלקוח מתוך ה"הקדמה" ל"בלדות הליריות" (ההקדמה הקלאסית ליצירה הרומנטית הקלאסית), מאת המשורר האנגלי הרומנטי הגדול וויליאם וורדסוורת', מ-1802 – הקדמה רבת עניין עד מאד בכל חלקיה – פורש וורדסוורת' כמה מתפיסותיו הביקורתיות, שמעניין לחשוב עליהן בהקשר של משבר הביקורת העכשווי בתרבות שלנו.

א. התפיסה הביקורתית של וורדסוורת' מכילה היררכיה ברורה: "אדם צריך להיות בעל תפיסה קלושה של יופייה ואצילותה של התודעה האנושית אם אינו יודע זאת, ואם אינו יודע גם שישות היא נעלה על חברתה בה במידה שיש לה את היכולת הזו [להתלהב מדברים ותמריצים שאינם גסים ואלימים]". יש רגשות גסים ואלימים ויש רגשות מעודנים ויש להבחין ביניהם ולהעריך אותם באופן שונה.

ב. אבל – וזה כבר מקרב יותר את וורדסוורת' לתפיסות תקופתנו הרלטיביסטית – הבעיה ברגשות "הגסים" הנה שהם פוגמים בכוח מכוחות הנפש, שוורדסוורת' מכנה אותו "הכוח המבחין" (discriminating power). כאן נוצר פתח להבנה כמותית של התפיסה ההיררכית של וורדסוורת'.
בהתמכרותנו לתרבות "גסה" ו"אלימה" אנחנו פשוט קולטים פחות מהעולם, מבחינים פחות. ובתקופתנו הרלטיביסטית והכמותנית זה טיעון כבר יותר חזק: אנחנו פשוט מפסידים.

ג. עוד טיעון ביקורתי מתקבל יותר על לבה של תקופתנו הדמוקרטית מצוי כאן. כבני העידן הדמוקרטי אנחנו נוטים להדוף מעלינו טענות אליטיסטיות, אבל גם נוטים לאהוד טענות שמדברות אל החוש שלנו לאוטונומיה ועצמאות. והנה וורדסוורת' מדבר על כך שהאמנות והתרבות הקלוקלות מפריעות לתודעה בפיתוח מאמץ רצוני עצמאי ("יכולתה של התודעה למאמץ רצוני עצמאי"). כלומר, התרבות הלעוסה, או הסנסציונית, "מאכילה" את התודעה "בכפית", וכך, בשוללה ממנה את המאמץ, תורמת להיעדר ריבונותה, או שהיא כופתת אותה בסנסציוניות שלה וכך אינה מאפשרת את רצונה החופשי.

 

קצר על קוצר החיים

"חיים רק פעם אחת" – הוא תירוץ לבהילות. לרוב, בהילות יצרית ("אכול ושתֹה כי מחר נמות"). חיים פעם אחת, ותכף הרי נמות, אז יש להספיק ככל שניתן, כמה שיותר וכמה שיותר מהר!

אבל "חיים רק פעם אחת" יכול להיות תירוץ לאפאטיות ונרפות. איזה עסק גדול עושים הנהנתנים האלה מהחיים! כולה שבעים שמונים שנה מסכנות! בשביל זה אני לא קם מהמיטה. תבואו להעיר אותי כשתדברו באלפים רצופים, או שתדברו איתי על כמה וכמה גלגולים של שבעים שמונים שנה! אני חי רק פעם אחת והחיים האלה הם גם קצרים – עדיף בפרק הזמן הזה לא להסתכן בכאבים, הרבה יותר מאשר לרדוף תענוגות.

הגישה הזו, האחרונה – "חיים רק פעם אחת" אז למה לי לעשות עניין מאכילה ושתייה שלא תימשך לנצח, כי הרי מחר נמות – זו נדמית לי הצייטגייסט כעת, ב-2014.

 

קצר על ניהיליזם ומוסר

כשם שיש מאמינים מוסריים בחייהם הפרטיים ומאמינים מנוולים, כך גם יש ניהיליסטים ישרים וניהיליסטים לא ישרים.

היושר ואי היושר הוא סוג של אינסטינקט שלא קשור לעולם האמונות והדעות.

אז איבן קרמזוב טעה כשחשש ש"אם אין אלוהים – הכל מותר"? הסוגיה עדיין צריכה עיון, ובכל זאת אנחנו רואים לנגד עינינו ניהיליסטים ציניים וניהיליסטים ישרים וכיוצא בזה באנשי אמונה.

 

קצר על אנשי רוח

יש אנשים שהופכים להיות אנשי רוח כי הם מאמינים בבכירותה של הרוח על פני הגוף.

ויש אנשים שהופכים להיות אנשי רוח פשוט משום שרוחם עשירה או אינטנסיבית במיוחד – לא משום שהיא חשובה יותר, אלא משום שכמותית היא נוכחת יותר, או נוכחת במידה רבה – או אף משום שרוחם מציבה בפניהם חידה, היא, הרוח, בעיה –  שצריך ולעתים אף מעניין לפתור אותה.

 

קצר על הרכיב הכמותי בחיינו

הרהורים דה טוקוויליים:

הדמוקרטיה הכניסה רכיב כמותי מרכזי לחיינו: השולט הוא מי שצבר את הכמות הרבה ביותר של יחידות-האדם, ואין זה משנה איזה בני אדם.
לכן היא עולה בקנה אחד עם אידיאולוגיה קפיטליסטית כמותית גם כן – המנצח הוא מי שצבר הכי הרבה יחידות-כסף, לא משנה כיצד, בגריפת ביבים או בחיבור סונטות.
ושתי גישות אלו עולות בקנה אחד עם מוסד הסלבריטאות: מי שחשוב הוא מי שצבר הכי הרבה תשומת לב, לא משנה כיצד.
ואולי גם עם גרגרנות מינית: הגבר המוצלח הוא מי ששכב עם הכי הרבה נשים, לא משנה מה איכות הקשר עמן.

 

קצר על שטחיות

האדם העמוק יודע שישנן סיבות עמוקות מאד לכך שהשטחיות העמיקה שורש, העמיקה אחיזתה, בזמננו.

 

קצר על מבקר

מבקר הוא אדם בעל כישרון מיוחד: יש לו את הכישרון לזהות כישרון.

 

קצר על בוז וקנאה

בוז וקנאה. כשגילו שהבוז נובע מקנאה חשבו שבכך התערער הבוז לחלוטין. אך יש מצבים שבהם רוחשים קנאה ובוז אך הבוז אינו נובע בכללותו מהקנאה. ולכן הוא תקף.

 

קצר ריאקציונרי

תיאוריה פוליטית ריאקציונרית: בכל אדם יש צד שרוצה הכל – והוא מעדיף שלא כולם יקבלו חלק קטן-יחסית ושווה-פחות-או-יותר, אלא שחלק, לפחות, גם יזכה בכל, גם אם זה לא יהיה הוא – וזאת משום שבמקרה הראשון לא תיוותר לו אפילו הפנטזיה, ההערצה, לאלה שזכו בכל – ובמקרה השני לכל הגרוע הוא ייוותר עם הפנטזיה.

 

קצר על ספרות

לעיתים נדמה לי שהספרות היא יבבה בחן. אבל החן לא פחות חשוב מהיבבה.

 

קצר על אפלטון וסוקרטס

מה הסיבה שאפלטון בחר להביא את התיאוריות שלו בשם סוקרטס?
אני מניח – וגם קצת מכיר – שקולומוסים רבים נשברו בשאלה הזו עד כמה סוקרטס של אפלטון הוא דמות היסטורית אמתית ועד כמה שם אפלטון בפיו את מחשבותיו.

אבל הנקודה שאני רוצה להציע היא זו: אפלטון שם את הדברים בפי סוקרטס משום שאפלטון הוא לא רק המבוע של הפילוסופיה המערבית אלא גם מגדולי הסופרים בעולם בכל הדורות, ויצירתו הספרותית הגדולה ביותר היא דמותו של סוקרטס. כך ש"הסוקרטסיאדה", כפי שניתן לקרוא לדיאלוגים האפלטוניים – מתחרה לא רק בשדה הפילוסופיה אלא גם מול הומרוס וה"אודיסיאה" שלו. כלומר, אפלטון שם את הדברים בפי סוקרטס משום שהוא ביקש ליצור דמות ספרותית, וסוקרטס האדם גירה את חושיו הספרותיים, כמו שגם לא היה זה מן הראוי והנימוס ליצור דמות ספרותית בשמך שלך, כלומר ליצור דמות של "אפלטון".

 

קצר על קריאה באפלטון

בקריאה הזו של אפלטון, בינתיים, מסתמן "גורגיאס" כדיאלוג המופלא ביותר, הרלוונטי ביותר. הוויכוח הגדול בין סוקרטס לקאליקלס – נציג הפיליסטינים שבכל הדורות – שגורס כי מה שחשוב בחיים זה לצבור כוח ותענוגות גוף (במובנים רבים ניטשה בביקורת המוסר שלו רק חוזר על טיעוניו של קאליקלס!) – רלוונטי אולי היום יותר מתמיד (ואולי לא? כי הרי הוא היה רלוונטי גם במאה החמישית לפני הספירה, מסתבר). טיעוניו של סוקרטס מבריקים ויש לקרוא את הדיאלוג כמה פעמים על מנת לרדת לעומקם של כולם (משימה שמונחת עוד לפנַי). אבל גם אם לא ברור שסוקרטס מנצח בוויכוח, הרי שהוא מנצח בדבר מה אחד: הוא דמות כל כך מתוקה, אכפתית, שוחרת טוב, חכמה להתפקע, זריזת מחשבה, בעלת חוש הומור חריף שמתחלף בתקיפות גברית וחוזר חלילה – שעדיף אולי לטעות עם סוקרטס מלצדוק עם קאליקלס…

 

קצר על הנחמה שבספרות

בתוך העולם הנתון, הספרות יכולה לנחם, בהציגה עושר של ניואנסים וקומבינציות שהופכות את הקיום לבעל משקל, בהציגה ניסוחים שהופכים את הקיום לאסתטי. ייתכן, יש אומרים, שהקיום עומד להשתנות לטובה באופן רדיקלי, שהסבל יפחת בעתיד באופן רדיקלי – ואו אז לא יהיה צורך עוד בספרות? ואני אומר: אדרבה. אם נגיע לשם אזרוק את הספרייה שלי בחדווה. אני דווקא – רוב הזמן, לפחות – בעד ה"סומא", אותו סם עונג שמחולק להמונים ב"עולם חדש מופלא". ויש לזכור את העובדה המעניינת שהאקסלי שם את דברי הקטגוריה נגד האוטופיה והסומא בפי איש ספרות דווקא, הפרא ג'ון, שגדל בשמורה על כתבי שייקספיר!

 

קצר על המהפכה המינית והמהפכה הפורנוגרפית

כולם מדברים – או דיברו: לפני גל החזרה בתשובה המוסרנית של העשור האחרון; כל גל וסכנות הטביעה שלו, וסכנותיו של גל המוסרנות ההוֹוי היא האמונה המוטעית שאושר יושג בהתנהגות מוסרית, או במילים אחרות: החלפת השאלה "כיצד נהיה מאושרים?" בשאלה "כיצד נהיה יותר מוסריים?" – על "המהפכה המינית", אבל המהפכה החשובה באמת, הרת התוצאות באמת, היא המהפכה הפורנוגרפית (כלומר התפתחות אמצעי השכפול וזמינותם וזמינות הפצת תוצריהם וחיבורם של כל אלה למיניות). זו המהפכה עם ההשלכות הדרמטיות יותר: לא כולם נהנים מפרות המהפכה המינית – "כולם" נהנים/סובלים מפרות/רעל הפורנוגרפיה.

 

קצר על ה"אפולוגיה" של סוקרטס

ה"אפולוגיה" של אפלטון – נאום ההגנה ואחר כך ההסכמה-מתוך-מחאה לפסק דין המוות, נאומיו של סוקרטס – היא מפסגות הספרות העולמית, הרחק הרחק למעלה. אפלטון, שהתחרה בהומירוס (לא צריך להיות הרולד בלום בשביל להבין זאת – לונגינוס כותב זאת במפורש ב"על הנשגב") – אולי מנצח ברגע הזה. ומעניין עד כמה סוקרטס המרטיר של החוכמה – כפי שהיה, או כפי שהציג ועיצב אותו אפלטון – השפיע על יצירת ספרות מרכזית אחרת, שנכתבה כארבע מאות שנה אחר כך – סיפור מותו של ישו ב"ברית החדשה".

 

קצר על חזרה בתשובה

פעם נטיתי לחשוב שהסיבה לגל החזרה בתשובה של העשורים האחרונים הוא מועקת החומרנות שמאפיינת את החיים בחברות המערביות העכשוויות – ובעיקר בישראל, בה מילאו האידיאולוגיות תפקיד דתי שנים ארוכות כל כך, טרם שקיעתן. כלומר, החוזרים בתשובה מבקשים להעשיר את חייהם ברוח, להוציאם ממגבלת החומר.
היום אני נוטה לחשוב שעילה לא פחות מרכזית לחזרה בתשובה היא דווקא העושר ודווקא העושר "הרוחני" – כלומר, עודף המידע שאנו סופגים בחברות העכשוויות, הכאוס הזה שנובע ונוהר אלינו מהמדיה לסוגיה, ממפגשים בינאישיים מתרבים והולכים. החוזר בתשובה כמה לצמצום,  כמה להתכנס בנרטיב אחד בהיר.  את זה מספקת לו הדת.

 

קצר על הרומן בזמננו

בעיניי לסוגת הרומן יש כיום אידאולוגיה, יש "עילת קיום" מובהקת בתרבות העכשווית והיא שימורה של האינדיבידואליות בחברה שבה ההידמות של הבריות זו לזו גוברת והולכת. זאת עושה הרומן בשתי דרכים: על ידי יצירת דמויות "חד-פעמיות" ועל ידי יצירת דמות של סופר "חד פעמי" שעולה מטקסט מורכב, ייחודי, מקורי, אידיוסינקרטי במובן מסוים (לא מופרז) – דמות שהקורא שואב ממנה השראה ואינה זהה לדמות של הסופר הביוגרפי.

 

קצר על חמשת הרומנים הגדולים של המחצית השנייה של המאה העשרים

אני קורא שוב את "מחברת הזהב" של דוריס לסינג, בחלוף עשור מהקריאה המתפעמת הראשונה. זה אכן רומן גדול. לו היה מוטל עלי למנות חמישה רומנים גדולים מהמחצית השנייה של המאה העשרים (ענקי המחצית הראשונה – פרוסט, ג'ויס, קפקא, מאן ועוד אינם מותירים לאנשי המחצית השנייה מקום לתחרות) הייתי מונה את היצירה הזו בצד "בית למר ביזוואז" של נאיפול, "מתנת המבולדט" של סול בלו, "זכרון דברים" של שבתאי ו"התגנבות יחידים" של קנז. זו רשימה שיכולה להשתנות בגין שינוי טעם, או היזכרות, או היכרות עם יצירה שלא הכרתי.

 

קצר על זקנים ותינוקות

זקנים מופלגים על מקלם או משענתם האנושית המלוכסנת שעוצרים ומחייכים ומתפעלים מתינוקות זרים בני חודש או חודשים מספר – מחזירים את האמונה במין האנושי. ולמה? כי הם מכריזים על אהבת חיים רעננים למרות שהם עצמם כבר לקראת סופם; למרות שלכאורה היו יכולים לרחוש טינה לחיים המתחילים בעוד הם פורשים להם והולכים.

 

קצר על גברים שאומרים להם "לא"

יש גברים כאלה שאומרים להם 'לא' והם לא נעצרים – יש לעצרם, כמובן.
יש כאלה שאומרים להם 'לא' ומיד לא בא להם יותר על הסרבנית – בריאים שמקומם, יש לקוות, בגיהינום, כי כאן על פני האדמה הם נוחלים גן עדן.
יש כאלה שאומרים להם 'לא' והם מקפלים את זנבם ונסוגים מבוישים או אף נכנסים לדיכאון.
ויש כאלה שאומרים להם 'לא' והם חשים הקלה ואף שמחה – כי בעצם, בתוך תוכם, אין להם כוח וחשק למטלות של ה'כן'.

 

קצר על קומפלימנט

לתת קומפלימנט שלא מגיע למקבלו מתוך כוונה לעודדו היא דוגמה למעשה טוב לכאורה שיכול להוליד תוצאה רעה מאד: שיתוק היכולת לעודד בכלל, כי כל עידוד, גם כשהוא כן, ייחשד כמחווה של רחמים.

 

קצר על ניצול, טמטום והונאה

שעה של היחשפות לטלוויזיה המסחרית היא שעה של היחשפות לשימוש מניפולטיבי ברגש על מנת להדביק אותך אל המרקע (בתכנית "בייבי בום" כמשל), היא היחשפות לטמטום שנוצר אצל הצופה מחזרות אינסופיות על תכנים (הפרסומות, הפרומואים), היא היחשפות לנכלוליות תגרנית שמבטיחה שהאייטם הנכסף יחסית יהיה "מיד" כשלמעשה הוא מוכמן לסופה של התכנית כדי שהצופה יישאר עד סופה.
כלומר, צופה בטלוויזיה המסחרית מנוצל, מטומטם ומרומה.

 

קצר על היעלמות ההיאכלות מבפנים

אני לא מדבר כבר על סטואיות, אדישות לפגעי החיים הניחתים עליך כמו גם אדישות להצלחותיך בהם – אבל מה קרה לקונספט ההיאכלות מבפנים (ולמקבילתו: צהלת היוהרה הפנימית)? – הזעקה (והצהלה) בפומבי החליפה אותה למגינת הלב.

 

קצר על חוסר רצינות בסיסי

אחת הסיבות שהעידן שלנו מתקשה להיות רציני – שיש בו יסוד בסיסי של אי-רצינות – היא שהמחשבות שנחשבות בו לא נחשבות כשלעצמן, אלא עם הפנים כלפי חוץ, כלומר כלפי פרסומן. אנחנו חיים בחברת ראווה לא רק בחלקים קלי הדעת של החברה, אלא אף בחלקים הרציניים או הרציניים-כביכול שלה – כלומר, באספקט מסוים, כולנו שחקנים (כמו שכינה ניטשה כמה מאויביו האינטלקטואלים, את ואגנר, למשל), גם הוגי הדעות ואנשי הרוח שבינינו.

הפומביות היא האוויר והאור שממסמסים את ציורי הקיר הנהדרים שהסתתרו במשך דורות במעבה האדמה ונחשפו בפתאומיות.

(ולמען הסר ספק: זה בהחלט נכתב גם כלפי עצמי).

 

קצר על היתרון שבאי ידיעה

היתרון בלא לדעת מספיק – הוא שיש לך עוד הרבה ללמוד.

 

קצר על עיוורון של תורות המוסר

תורת מוסר צריכה לקחת בחשבון שלעתים הדרך הטובה ביותר להתמודד עם דכדוך היא חיזוק האגו וחידוש הרדיפה אחר כבוד והצלחה. כלומר, חלק מהסבל בעולם נובע מטשטוש "האני" והמרפא לו הוא לפיכך סוג של אגואיזם.

 

קצר על רלוונטיות של אמירה של מרקס

הסופרים הטובים תיארו את העולם – המטרה היא לשנותו (בפרפרזה על מרקס, שדיבר על הפילוסופיה) – זו התחושה שעולה לעתים אצל אנשי ספרות מסוימים. זו אחת מבעיות היסוד של הספרות היום, כשיאה של הסובלימציה.

 

קצר על השיח המזרחי החדש

מדוע יש כאלה שעוינים את – או רק אדישים כלפי – השיח המזרחי המיליטנטי החדש?

סיבה אחת – לא לגיטימית, ושאין להקל בה ראש והיא בהחלט חמורה – היא שהם נעדרי אמפטיה כלפי הסבל המזרחי או אף חוששים למה שמכונה בז'רגון הפובליציסטי הלפני-עכשווי ה"הגמוניה" או בז'רגון העכשווי ה"פריוויליגיה" שלהם.

זו, כמובן, סיבה לא לגיטימית, ועל אלה שאוחזים בה לעשות תשובה.

סיבה אחרת, ניטראלית יותר, היא הבדלנות המוצהרת של חלק מהשיח המזרחי המיליטנטי. מי שלא רוצה שאסייע לו, מי שלא רוצה בי – אין סיבה שארצה בו. כבוד עצמי מינימלי תובע זאת.

עוד סיבה ניטראלית מתמצית במשפט גדול שאמר המחזאי ניסים אלוני בראיון סמוך למותו: "אני לא מדבר כבר עם אנשים", אמר אלוני, "אנשים מדברים על מה שהם קראו בעיתונים, וגם אני קראתי את אותם עיתונים – אז מה יש להם לחדש לי?".

אבל אני רוצה לדבר על סיבות אחרות, עקרוניות בעיניי, להסתייגות מהשיח המזרחי המיליטנטי החדש:
א. השיח המזרחי החדש מבטא נסיגה מהשיח המעמדי שהרים סוף סוף את ראשו במחאת 2011. נכון – יש הלימה בין המעמדות הנמוכים יחסית בחברה לבין שיוכם העדתי, אבל אין חפיפה מוחלטת. ולא זו אף זו: להבין את התהליכים הכלכליים שהופכים את חלקנו למרוששים קשה יותר מאשר להצביע על "טובים" מול "רעים" כמזרחים מול אשכנזים. קל יותר לחשוב בשחור ולבן, בשחור מול לבן, מאשר במושגים של כסף – שלו הרי אין צבע, לא רק ריח, הוא חמקמק בהרבה. חשבון הבנק של כל אחד מאיתנו מוסתר יותר מאשר שם משפחתנו או צבע עורנו הנישאים ברמה – ולכן קל יותר לפעול ברובד הזה, של המוצא העדתי. קל יותר – אבל לא צודק יותר.

ב. החיים קשים, כולנו מתוסכלים, מי הרבה ומי מעט, רגשות אגרסיביים עולים בכולנו, אצל אחד הרבה ואצל אחר אולי פחות, אבל עולים גם בו. יש בנו – כחלק מהחיים – שנאה ועוינות כלפי בני אדם אחרים ואנחנו רק מחכים לתירוץ. והנה, ברגע שמסומן "אויב", ברגע שנמתח הבדל אמתי או מדומה בינינו לבין "אחר" כלשהו – יש מוצא לגיטימי לכאורה לאגרסיביות! זה הקסם של הגזענות והבדלנות באופן כללי: הנה יש מוצא כביכול לגיטימי לאגרסיות שאנחנו חשים כלפי העולם, כלפי כולם, או כלפי פלוני אלמוני!
בעידן שלנו בפרט, שמלא בסיפורי הצלחה פנומנליים שמתפוצצים לכולנו בפרצוף באמצעות המדיה, התסכול של הרוב הדומם גדול במיוחד. אלא שרגשי נחיתות פרטיים, זעם ותסכול וקנאה אישיים, כל אלה לא לגיטימי לבטא בספרה הציבורית – ולכן יש התגבשות של הרגשות האלה לאג'נדה "כללית". זה חלק מהמקור לקיצוניות של העידן שלנו (טבעונות, פמיניזם קיצוני, חלק קטן מהשיח מזרחי), התסכול האישי.
חלק (קטן) בשיח המזרחי המיליטנטי החדש משתמש באותו אמצעי מפוקפק: ניקוז אגרסיות (חלקן אישיות) על ידי מציאת מוצא לגיטימי לכאורה.
כך הוא חוטא בחוסר מודעות עצמית (למקור כעסו) ובחוסר צדק כאחד (בהתקפה לא מבחינה).

אני בעד חתירה ליתר שוויון בחברה הישראלית, אני אכן סבור שהמזרחיים הופלו לרעה ויש לתקן זאת, ואני משתדל גם לעשות תשובה בעצמי ולהכיל ולהבין יותר את הסבל המזרחי (ואגב, ובקצרה, אני גם סבור שמה שהגדרתי לעיל כתסכול "אישי" הוא בהחלט, בחלקו, עניין לתיקון חברתי; אחת הסיבות שהקנאה הפכה לרגש כל כך בזוי, לרגש שמתביישים בו כל כך, בזמננו, ל"חטא" בה"א הידיעה, היא דווקא בגלל שהקנאה כל כך מרכזית לעידן הליברלי, היא מגדירה אותו בעצם, היא המנוע שלו, אבל זה צריך להיות נסתר) – אבל הדרך, לטעמי, צריכה להיות סוציאל דמוקרטית "אוניברסלית" ולא עדתית, זהות ישראלית ולא רסיסי זהויות עדתיות.

 

קצר על יוהרתה של הרוח

להביט בפיכחון ובצלילות בכל תעתועי הבשר והגאווה, על כל דקויותיהם – זו יוהרתה המוצדקת של הרוח – וגם אם היא לא מתגברת עליהם.

 

קצרים על נרקיסיזם, דת ופאשיזם

  1. כשאין דבר מה גדול להאמין בו בעולם החיצוני מנסים חלק מהאנשים להגדיל את עצמם.
    הנרקיסיזם הוא לפיכך הדת של החילוניות, מסקנתה הסופית.
  2. לעתים אותם מגדילי-עצמם מתייסרים מניסיון ההגדלה (או מפני שההגדלה נתקלת במראה לא מחמיאה שמשיבה להם ומשווה להם ממדים צנועים יותר – או שהיא לא מספקת, ההגדלה, כי היא יוצרת נתק עם בני אדם אחרים והאדם הוא יצור חברתי מטבעו, צדק כנראה אריסטו).
  3. אבל לחזור ולהאמין בדברים הגדולים אחרי כישלון ההגדלה העצמית אינו אפשרי לחלק מהאנשים, הישרים עם עצמם.
  4. ולעתים, אלה שכן חוזרים אחרי הפאזה הניהיליסטית להאמין בהם, בדברים הגדולים (באלוהים, בלאום), הופכים לפשיסטים, כלומר ניהיליסטים-מאמינים.
  5. חלק מהפשיסטים החדשים – בניגוד לימין הישן, הדתי והחילוני כאחד – נראים טוב, טוב מדי למישהו שאידאולוגיה לא אישית כביכול מפעמת בו. הם משלבים את הנרקיסיזם הפרטי, את התחרות הפרטית, את הניהיליזם של השלב הקודם – באידאולוגיה שלהם, בדעת ובלי דעת.

יש ימין חדש בארץ – והוא מפחיד.
הוא נראה טוב – וזה רע.

העובדה שהימנים החדשים – שאינם חובשי כיפות בחלקם – אינם מזוקנים ומדובנים (לובשי דובון) מפחידה.

 

קצר על החיפוש אחר האמת

יש כאלה שדווקא מאמינים שהאמת קיימת, אלא שחיי אדם קצרים מדי בשביל ללמוד ולהשיג אותה – ולכן הם חיים בקלות דעת.

 

קצר על גברים ופמיניזם

העובדה שבתור גבר מטרת חייך אינה לדכא נשים אינה אומרת שעליך להציב כמטרת חייך את המלחמה בדיכוי הנשים.
קצר על "נורמליות"

התפיסה שעל הקיום היהודי בישראל לחתור ל"נורמליות" היא שאיפה נעלה באמת ואוהבת-ישראל באמת (אותה זו שא.ב. יהושע טבע בשבילה את הסיסמה "בזכות הנורמליות"). והיא ניצבה בתשתית זרמים מרכזיים בציונות. לא עם לבדד ישכון אלא דווקא ככל העמים בית ישראל – זו, דווקא זו, אוטופיה ציונית.

אלא שהמציאות של האלף החדש שברה את התקווה הזו – ויש לקוות שרק לזמן מה.

אני מזדהה מאד עם האמירה הנוקבת של ברנר על כך ש"אני – בהנאה חריפה ותאוָנית הייתי מוחק מן הסידור של העברי בן-הדור את ה'אתה בחרתנו' בכל צורה שהיא". אמנם ברנר – וליתר דיוק אובד-עצות, בן דמותו ב"מכאן ומכאן" – יוצא באמירה הזו בעיקר נגד היוהרה חסרת הכיסוי של ה"אתה בחרתנו", יוהרה שמביאה גם לחוסר מעש בטלני ולשאננות, אבל ניתן לנכס את האמירה הבוטה הזו של ברנר לטובת החתירה לנורמליות של הקיום היהודי בישראל.

הנקודה היא שלחתירה הזו לקיום יהודי נורמלי (באותו חלק שבו הדבר תלוי בנו – וחשוב לזכור שלא הכל תלוי בנו) יש שתי התנגדויות.

האחת, המובנת מאליה, סבורה שהקיום היהודי אינו קיום נורמלי ביסודו.

אבל יש עוד סוג של התנגדות לשאיפה לנורמליות. זו לא התנגדות פוליטית – המתנגדים מהסוג הזה תומכים בשאיפה לנורמליות במישור הלאומי, אם כי באופן רפה – וזאת משום שהתקוממות פנימית מונעת מהם להתלהב כל כך מתזת הנורמליות. ההתנגדות שלהם נובעת מכך שהם אינם סבורים שהקיום – שלהם-עצמם, או אף בכלל – הוא נורמלי.

את הקיום – שלהם-עצמם, או בכלל – סבורים אלה, לא "פותרים" אלא "מנהלים" – כי הקיום, סבורים אלה, הוא "סכסוך", וככזה לא פתיר.

 

קצר אישי על "שבת בראשית"

איך אהבתי בנערותי את השבת הזו, שבת "בראשית"! אולי יותר מכל אחד מהחגים שקדמו לה (לבטח יותר מיום הכיפורים הקודר). מתחילים מההתחלה את קריאת התורה. התחלה חדשה לשנה חדשה. אפשר להתחיל מההתחלה! דף חדש, כמו שאומרים.
הייתי מחליט ללמוד השנה את הפרשה עם מפרש זה או אחר, הרמב"ן (גדול המפרשים שנתקלתי בהם בנעוריי), או האברבנאל.
האוויר, גם הוא, חריף ורענן, אוויר חדש לשנה חדשה והשתקעות בפרשה חדשה – בראשית!

לילות קריאה בערבי השבת במטבח עם כוס תה מכלי שני. נעוריי, נעורי השנה, נעורי התורה, נעורי האוויר –

היכן הם נעוריי? מסתבר שכאן, בפנים.

 

קצר על סיבות לכאב

לעתים, אתה מצליח לנתח את הסיבה לעכירות רוחך, לכאב. היו אלו, מסתבר לעתים, כמה סיכות קטנות, דקירות, שבהצטרפן יחדיו יצרו להב עשת חסון פוצע. יש דבר מה משחרר ביכולת הזו של הרוח להבין את עצמה, וכך גם לא בדיוק להתגבר על עצמה אבל כן לחלוש על עצמה.

אבל, לעיתים, רוחך עכורה ללא סיבה, לא גלויה לעין ולא כזו שנחשפת בהתבוננות פנימית. יש דבר מה חזק, אפילו מהמם – לאחר העיכול הראשוני שמוקדש להתמודדות עם הכאב – במפגש הזה עם הכאב חסר הסיבה. הכאב חסר עילה אבל הוא לא חסר תוכן, פעמים רבות. בכל אופן במקרים האלה הוא נחשף בעירומו, הכאב, בהיותו או דבר מה אורגני או דבר מה שמוטבע בנו עמוק כל כך שכבר אינו נזקק לתירוצים.

 

קצר על ניטשה והסבל

בתוך הטקסט הגאוני הבעייתי הקשה הזה (קשה לא מבחינת ההבנה, אלא מבחינה נפשית), "מעבר לטוב ולרוע", יכול אדם כמעט לפרוץ בבכי כשהוא קורא את תחילת הסעיף הבא:

"גאוותנותו הרוחנית וסלידתו של אדם אשר סבל עמוקות – ומעלתו של אדם נקבעת כמעט על ידי עומקו של הסבל שיש בכוחו לשאת – זה בטחונו המזעזע, המרווה אותו ומטביע את צבעו בו, שמכוח סבלו הוא י ו ד ע  י ו ת ר מכל מה שמסוגלים לדעת חכמי החכמים וגדולי הידענים, תודעתו שהוא בגדר נכנס ובא ו'בן בית' בעולמות רחוקים ומחרידים, שעליהם 'לכם אין מושג!'" (תרגומו של ישראל אלדד).

הקטע הזה בו ניטשה מדבר כמובן על עצמו – ועם זאת לרגע הוא לא מתבכיין – יכול בעיניי לשמש קנה מידה: לא, לא כל נרקיסיסט המוני מאוהב בעצמו, אלא רק מי שסבל כמו ניטשה מותר לו שייעשה "ניטשיאני".

 

קצר על נבואת חורבן

כשמתחשק לי לנבא נבואת חורבן, או סתם לעשות איזו דמורליזציה טובה, אני שואל את עצמי שתי שאלות לפני כן:
1. האם כאב אישי כלשהו, פיזי או נפשי, משפיע על השיפוט שלי? כי אולי אכלתי מעט יותר מדי בסעודה שקדמה לנבואה, או לא קיבלתי מספיק תשומת לב לאחרונה – ולכן הקינה היא נחמה?
2. האם העובדה שנציגיי אינם בשלטון גורמת לי לקונן ולדמרלז, ולא מצבה האובייקטיבי של החברה/המדינה?

 

קצר על היחס בין יופי לתיאבון מיני

אין יחס ישר בין אנשים יפים לאנשים בעלי תאבון מיני מוגבר.
ואולי קיים אף יחס הפוך?
ואם השערה זו נכונה, מה הן סיבותיה? הפחות יפים מנסים – בהיגיון רב – להגשים בחייהם את מה שבעבורו קיים הרי היופי מלכתחילה. ההיגיון שלהם הוא זה: אולי אין לי יופי, אבל יש לי את המטרה שלשמה הרי היופי הוא אמצעי בלבד.
ואילו היפים? הם מסתפקים בזה שהפחות יפים חושקים בהם. המטרה שלהם היא תחושת הכוח והביטחון.

 

קצר על "מלחמת המינים"

הביטוי "מלחמת המינים" מטעה לא רק בגלל המשיכה שקיימת בין הצדדים הניצים במלחמה הזו (בהשוואה למלחמה ממש, מלחמת העולם הראשונה למשל: כאילו הבריטים והצרפתים הורגים בגרמנים ונהרגים על ידם ובו בזמן אלה חושקים באלה ומזדיינים כפעם בפעם על גדות הסום).
אלא גם משום שלכל צד במלחמה קיים "גיס חמישי" בעורפו – אצל הגברים זו האם, אצל הנשים זה האב (בהתאמה למלחמה מן המניין: בפריז יושבת גרמנִיה ובברלין צרפתי).
ואולי ה"גיס החמישי" שהגברים נאבקים עמו בו זמנית ל"מלחמתם" בנשים חזק יותר…

 

קצר על אפיקורוס ופוליטיקה

כדי לומר דבר מה משמעותי על פוליטיקה צריך לפנות חלק נכבד מהיום וללמוד את הנושא, "להתעדכן". אולי אפיקורוס הפילוסוף צדק כשהמליץ להתרחק מעסקי ציבור מכל וכל. אין זמן.

 

קצר על סופרים טובים וגרועים

סופרים טובים נותנים יותר מאשר לוקחים מהקורא, ואילו ההיפך אצל סופרים גרועים.
סופרים גרועים מכריזים "הנה ציפור!", כך הם תופסים את תשומת לבנו, אך אחר כך אנו מרגישים מרומים, מרוקנים כשהיינו – כי ציפור אַין.
סופרים טובים מעניקים לנו ציפור רבת יופי, לרוב מבלי להכריז על כך.
וסופרים מעולים אף מעלים אותנו על העץ בו שוכנות שתי הציפורים.

 

קצר על מה שאין בפרוסט

אני קורא (בשנים אלה ממש) את החלקים של "בעקבות הזמן האבוד" שלא תורגמו לעברית (אני קורא אותם באנגלית). פרוסט, הלכתי והשתכנעתי, הוא הסופר הגדול ביותר של המאה העשרים.
אחד מהישגיו הווירטואוזים הוא משהו שלא קיים על הדף: ההימנעות מעוררת ההשתאות – ביצירה בת 3500 עמודים שעוסקת ב"אני" – מרחמים עצמיים, פיאור עצמי או אף התבשמות קלה מהצבתו של אותו אני במרכז היצירה.
מאידך גיסא, יש גם הנאה בלפגוש את פרוסט בשר ודם ביצירתו, למשל בחלקים בהם הוא מפתה את הקורא להמשך הקריאה כמו סופר מהשורה (כשהוא אומר, למשל, משהו כגון: "עוד נראה כיצד המפגש הזה עם אלברטין יתגלה כהרה גורל"). הרגעים הפרוזאיים (תרתי) האלה רק מוסיפים לו לוויית חן.

 

קצר על קריאה וסובלימציה

את ההתרחקות מהשפה לטובת אמצעי מדיה ויזואליים יש להבין בהקשר של התרחקות מסובלימציה. השפה היא הסובלימציה בה"א הידיעה (אישה הופכת ל"אישה", גבר הופך ל"גבר"). ומי שלא קורא – אולי מתקשה יותר בסובלימציה.

מאידך גיסא, אולי גם זה נכון: מי שיש לו קשיים בסובלימציה פונה מלכתחילה לקריאה.

 

קצר על "ניסיון חיים"

הניסיון – עד כה, בכל אופן – אינו תורם לצמצומן של סערות הנפש.

הוא כן תורם, עם זאת, להכרה, הנלווית להן, בדבר תפוגתן שבוא תגיע.

סערות הנפש – מטיבן – הן טוטליטריות, אימפריאליסטיות, הן משכנעות את הנסער שדבר אין בלתן (שהכל שחור, שהכל אבוד וכו', ושכך תמיד יהיה) – זה, האימפריאליזם, הטוטליטריות, מאפיין מרכזי שלהן – כך שההכרה, שהניסיון מעודד אותה, כמוזכר, על כך שהסערות תחלופנה, כמו נמצאת מחוץ לסערות, כלומר מחוץ להכל, באיזו נקודה מרוחקת שקיימת בכל זאת בחלל הנפש.

פעם, בשלב ביניים, לפני שהוטמע הניסיון, היה דבר מה מטריד בגילוי שסערות הנפש חולפות בסופו של דבר. הגילוי שהסערה שוככת (עקב חילוף חומרים רגשי או אף גופני), או – יותר גרוע – שהסערה הנפשית משתעממת מעצמה, הגילוי הזה היה כמו חילול הקודש. רגשות עזים כאלה והנה הם מתפוגגים להם כלא היו! אבל כיום, כאמור, זו הברכה (היחידה כמעט) שמביא אתו הניסיון: הידיעה כי הסערות תחלופנה.

 

קצר על המטפיזיקה של הנוירוזה

יש לנוירוטיים מטפיזיקה משלהם.

למשל, בעולם של הנוירוטי כל "השאלות הגדולות" נראות תפלות וזרות. מה מעניין את הנוירוטי אם אלוהים קיים או לא קיים? בעיותיו הגדולות של הנוירוטי הן קטנות לאין שיעור. יש אלוהים בשמים או אין – הסבל על פני האדמה, הסבל הפרוזאי, הלא הרואי, מפריך לא את קיומו של אלוהים אלא את הטעם בעיסוק בקיום הזה.

גם עובדת המוות – עוד שאלה "גדולה" – אינה מעסיקה את הנוירוטי יותר מדי. הבעיות שלו הן איך להעביר את החיים בכאב מופחת, בטרדה מופחתת. לפעמים, הרי, הנוירוטי שמח שמתישהו זה ייפסק סוף סוף…

הצרות הגדולות של הנוירוטי הן הצרות הקטנות (לא מתייחסים אליו מספיק, הוא חרד באופן מופרז, הוא אובססיבי וכו'), ואילו הצרות הגדולות קטנות בעיניו. בניגוד לשופנהאואר, שטען כי החיים במבט מקרוב הם קומדיה (התרוצצות שכזו, ובשביל מה?!), אך במבט מרחוק הם טרגדיה (המוות המכלה כל), הרי שאצל הנוירוטי, במבט מקרוב החיים הם טרגדיה (כל המטלות האלו, ומערכות היחסים המסובכות, וכו'), ובמבט מרחוק הם יכולים להיות קומדיה – על מה כל הרעש והסבל, הרי בסוף מתים!

חֶברה, לאום, כל הגופים המופשטים למחצה או המושגים האלה, זרים לנוירוטי. אצלו הכל אישי. צר עולמו. עתידו של "עם ישראל", עתידו של "הסכסוך" – כל זה רחוק כל כך ממנו.

עם זאת, למרות אדישותו ל"שאלות הגדולות", הרי שלנוירוטי יש משיכה עמוקה אל הרציני. הרי הסבל הוא רציני ולכן הוא לא יכול לקבל השקפת עולם אירונית, קלילה, לא לוקחת את עצמה ברצינות וכו'. הוא אולי היה מת לא לקחת את עצמו ברצינות – אבל הוא אינו מסוגל.
ומצד שני יש לנוירוטי משיכה עזה אל ההומור העמוק, אל האבסורד, הן כהקלה נפשית ממועקות הקיום והן בגלל שהקיום הנוירוטי עצמו הוא אכן אבסורדי, הנוירוטי בחייו חושף את האבסורד של הקיום – מה כל כך חשוב לבדוק אלף פעם אם סגרת את הגז, מה כל כך אתה עסוק בלייקים שקיבלת או לא קיבלת, מה הבעיה שלך עם חיים לצדו של אדם נוסף, מה הקטע שלך עם מצבי רוח, אותן מיגרנות של הנפש – הרי זה מבדח ואבסורדי למדי! והנוירוטי – ברגעים שאינו סובל – הוא הראשון להודות בכך והוא בעל חוש הומור מעולה, לפיכך.

ועם זאת – אדישותו ללאום או אף לחברה – הנוירוטי אינו פיליסטיני. הוא היה רוצה להיות, אולי, שלו ושאנן ומסתפק ברדיפה אחר הנאות חומריות, אבל הוא לא מסוגל. לא זו אף זו: המטפיזיקה של הנוירוטי היא משקל נגד כנגד שאננות ושביעות רצון עצמית של יחיד וחברה, היא טענה אנטי-אוטופית עקרונית. הנוירוטי הוא קֵצֶר במערכת מתפקדת טוב, טוב מדי. הוא לא מוכן להשתלב באופן מוחלק בזרימה הכללית, במריטוקרטיה המנצחת. הוא מחאה נגד החברה באופן כללי. כל עוד לא נפתרו המצוקות הנוירוטיות אל תכריזו על קץ ההיסטוריה, אל תטפחו לעצמכם על השכם, מימין או משמאל (כלפי שמאל יותר נכון לומר: הציעו חזון שיש בו גם גאולה לנוירוטי, לא רק למעמד הפועלים, למודרים או למוחלשים – הבה נראה אתכם).
הסבל הנוירוטי אינו מופיע במצעי המפלגות, מימין ומשמאל, ובכך הוא מחאה נגד הפוליטיקה כולה, נגד האמונה בכוחה לפתרון כולל.

קווי המתאר הללו נוגעים לנוירוטי בכהנו כנוירוטי. עם זאת, נוירוטיים רבים הם לא רק נוירוטיים, אלא גם נוירוטיים. יש לזה יתרונות מסוימים.

למשל, חלק נכבד מהנוירוטיים הם בהחלט לא אדישים לסבל אנושי שאינו שלהם. ברגעי הרגיעה מהנוירוזה הפרטית שלהם הם רגישים אף יותר מהממוצע לסבל של אחרים, כי הם מכירים אותו על בשרם, את הסבל.
בנוסף, ברגעים בהם מרפה מהם הנוירוזה הם מסוגלים אף יותר מאחרים להעריך רגשות נאצלים, או, למשל, להעריך חוויות שאינן נוגעות לגורלם אישית, כמו חוויה אסתטית, כי ההערכה או ההנאה שלהם מתעצמת בגין ההכרה הנלווית שהנה הם לא עסוקים בעצמם סוף סוף, וכמה זה משחרר!

 

קצר על הנאת הקריאה בשפה זרה כמשל

לקריאה בשפה זרה נלווה לעתים עונג מיוחד – תחושה המאששת את העצמי של הקורא על כך שביכולתו לקרוא ולהבין שפה זרה.
גם חלק מהנאת הקריאה בשפת אמנו היא כזו – תחושת העונג מגילוי הכוח-העצמי לפענוחן ו"תרגומן" של המילים לכלל מציאות מנטלית.

 

על ההנאה המיזנטרופית שבקריאה

עליונות הקריאה על הצפייה בטלוויזיה (לטעמי) נובעת גם מכך שבקריאה איננו צריכים לשאת את נוכחותם של אנשים אחרים. הדמויות שאנו יוצרים בקריאה הן פרי רוחנו (המצטרפת לרוח המחבר), הן העלאה באוב ואנו עצמנו בעלי האוב, כלומר הן חלק מעצמנו (המאמץ שלנו בהעלאתן גדול יותר ולפיכך הן חלק מעצמנו יותר). כי הזולת הוא אכן לעתים הגיהינום – זה חלק מההנאה בבדידות – ובצפייה בדמויות בשר ודם על המרקע אנו חשים באי נחת מנוכחותן, מנוכחותם של האחרים – אבל בקריאה אנו מצויים בבדידות יחסית, וזה חלק לא מבוטל מההנאה שכרוכה בה.

אגב, חוסר הנחת מה"ריאליטי" נובע בדיוק ממה שאנשים נוהגים בגינו לפאר את ה"ריאליטי" ("זו המציאות!" "זה ניסוי אנתרופולוגי מרתק!" ושאר הבלים – ואגב פנימי: הגילוי שבני אדם הם קטנוניים או אף מורכבים הוא חידוש עצום רק למי שאינו משכיל, כלומר מי שלא קרא הרבה וספרים טובים). אם בדרמת טלוויזיה קשה מעט לשאת את מציאותם של אנשים אחרים, קל וחומר כאשר אלה אנשים "אמיתיים".

אבל חדוות הקריאה אינה נשענת רק על התובנה המיזנטרופית הזו. כי עליונות הקריאה בפרוזה בדיונית על פני פתירת משוואות מתמטיות, נניח, או על סתם התבודדות נובעת מכך שבקריאה בכל זאת יש "אחרים", כלומר ישנו מפגש עם דמויות! הקריאה, לפיכך, היא מצב ביניים בין בדידות מחד גיסא ושהייה מטרידה עם אחרים מאידך גיסא. היא דרך להיות לבד-ביחד. ולכן, אולי, היא לא תיעלם כל כך מהר מעולמנו.

 

קצר על חנוך לוין ופייסבוק

בסיפור הגאוני בהטרדתו "החולה הנצחי והאהובה" של חנוך לוין נוגע לוין באחד משורשי הכאב של הקיום – ואוסיף, של הקיום הפייסבוקי שלנו בפרט.

גיבור הסיפור מאוהב במישהי שלא מחזירה לו אהבה. לאחר ייסורים רבים הוא מצליח להינתק מאהבתו ולהקדיש את עצמו לדבר מה שממלא אותו סיפוק עמוק – ריצה. אלא שבסוף כל דבקותו בריצה והצלחותיו בה, מגלה הגיבור שמה שמעניין אותו בעצם זה שהאהובה הלא נעתרת תתפעל ממנו הרץ…
כלומר, אומר לוין הגאון-הסדיסט: אין כזה דבר לעשות דבר מה רק בשביל עצמנו, להתמכר לדבר מה לשמו (אני מתאפרת בשביל עצמי, אני כותב בשביל עצמי) – תמיד קיימת העין של האחר שאנו זקוקים לה.

זו, להבדיל, השטניות הגאונית של פייסבוק.

אנחנו זקוקים לאחר – והמדיום הזה מרווה לכאורה את צימאוננו. אלא שאז אנו מגלים שלא נוח לנו עם התלות הזו או שצימאוננו לא נרווה. חלקנו מתנתקים אז מהפייסבוק ומחפשים אחר סיפוק שלא כרוך בהכרה מצדו של האחר. אלא, שחלקנו מוצא – כמו גיבורו של לוין – שאין דבר כזה חיים מחוץ להכרה של האחר. או אז אנו חוזרים לפייסבוק והתהליך מתחולל מחדש. צמא – אי-רווייה או מאיסה-בתלות במים – השתחררות – גילוי שאין דבר כזה השתחררות – צמא וכו' וכו'.

כל זה מפרספקטיבה פסימית. מפרספקטיבה פחות פסימית הרי ש:א. ישנו קיום – או תקופות-קיום – שאנו יכולים להיזון בהם מעצמנו (מסקרנות אינטלקטואלית, מיצירה שאינה עם הפנים לפרסום וכו'). ב. ישנה אפשרות לשכך את הצמא להכרה גם בדרכים אחרות, ביחסינו הקרובים באמת. ג. ישנו שביל זהב שבו אנו משביעים את החיה אבל לא משעבדים את חיינו להאכלתה.

 

קצר על מה שרע בפייסבוק

לפרוטוקול, אלו שלוש תופעות הפייסבוק המטרידות ביותר לטעמי:

א. שיווק עצמי חסר מעצורים או מודעות עצמית. במיוחד כאשר סופרים ואנשי רוח נוקטים בשיווק כזה המראה קשה מנשוא. היית מצפה מאנשי רוח לעסוק פחות בשיווק עצמי ולכל הפחות לשמור על פאסון. אני מנסה לחשוב למשל על קפקא מודיע בפייסבוק שסוף סוף ראה אור "המשפט" וכולם מוזמנים להשקה והנה יצאה כבר ביקורת חיובית זו וזו ומוסיל משבח אותו גם כן ברשימה מאד מעניינת שקפקא לא חשב על הפרספקטיבה המעניינת שהיא חושפת ב"המשפט" וכו' – ולא מצליח. אמנם באופן כללי סופרים – רצוי לאהוב את יצירתם ולא אותם. אבל אני חייב להודות שכשאני רואה סופר שאני מעריך את כתיבתו משווק את עצמו בפייסבוק ללא רסן – אני חש פיחות דרמטי ולא נשלט בהערכתי גם ליצירה.
ב. דרמה קוויניות – הכרזות נחרצות והיסטריות בכל דבר ועניין.
ג. השעבוד לאקטואליה. חשוב לדעת מה קורה ולנסות לגבש עמדה ערכית ביחס למה שקורה (למרות שלא תמיד זה קל כל כך). מאידך גיסא חיים שמוכתבים על ידי האקטואליה – שהיא בעצמה הרי תעשייה, אסור לשכוח זאת – הם חיים מרוששים, חיים לא פרטיים, חיים שלא ראוי לחיותם.

 

הערה קצרה על החיים והספרות אצל הומרוס ופרוסט

אחד הרעיונות המפתיעים המופיע אצל הומרוס, הן ב"אודיסיאה" והן ב"איליאדה", הוא הרעיון – הכה מודרניסטי לכאורה! – שתפקידם של המאורעות הגדולים והטראגיים של החיים הוא להפוך ליצירת ספרות, לשירה.

כך אומר אלקינואוס מלך הפיאקים לאודיסיאוס ב"אודיסיאה":

"הגד שלמה תבכה, נפשך תאבל מרה
מדי שמעך מנת-חלקם של הארגאים ועיר איליון [=טרויה]?
אותה גזרו האלים והמה חרצו על-אדם
אבדן למען יוסיף ויחיה בשירה לדור יבֹא" (תרגום: ש. טשרניחובסקי)

כלומר, אלקינואוס מנחם (!) את אודיסיאוס בכך שמטרת מלחמת טרויה, על כל הצרות שהיא הסבה, היא להפוך-להמיר חיים לשירה!

באופן דומה גם מתבטאת הלנה היפה – שבגינה, אם כי, לפי הומרוס, לא באשמתה, פרצה המלחמה – ב"איליאדה":

"כי גזרת בן-קרונוס [=זאוס] הרעה – ונהיה
לשירה בפי הזמרים, הבאים אחרינו בעתיד" (תרגום: ש. טשרניחובסקי).

כאן אמנם אין צידוק הדין, וקל וחומר שאין שמחה, על הפיכת החיים לחומר גלם עבור השירה כמו בציטוט הקודם (גזרת זאוס בן-קרונוס היא "רעה") – אך גם כאן מתבטא הרעיון שתכליתה של המלחמה הגדולה בטרויה היא להפוך לספרות.

—–

קרוב לשלושת אלפים שנה אחרי הומרוס, באחת הפסגות האחרונות של הספרות המערבית, מבטא פרוסט רעיון דומה לאורך "בעקבות הזמן האבוד".

לטענתו – המופיעה בכמה ואריאציות לאורך היצירה – החיים לא נחיים במלואם, אף לא מוגשמים בעצם, ללא העלאתם בתודעה, העלאתם באמצעות מילים.
כלומר, אם מציבים ומשווים את החיים לעומת הספרות – הרי שהחיים נמצאים חסרים. הספרות המסדירה והמבהירה והמייפה – היא מימושם של החיים.

—–
אלה רעיונות מפתיעים בשבילנו משום שאנחנו נמצאים באקלים פוסט-פרוידיאני, שרואה בספרות ובאמנות תחליף (דהוי בהגדרה) לחיים עצמם. האמנות היא "סובלימציה" ליסוד הראשוני שבאדם שהוא היצר.

והנה, פרספקטיבה אחרת לגמרי: הספרות התכלית – החיים התחליף.

 

הערה קצרה על פיליסטיניות ואבולוציה

"פיליסטינים" הוא כינוי גנאי שמקורו, כמדומני, בעולם הסטודנטים הגרמנים במאה ה-18 (כך שופנהאואר – עליו מעט מיד – כותב באחד המקומות) והוא מקביל ל"בלבת" היידישאי ואולי גם ל"בורגני" האירופאי-הכללי – כינוי גנאי שפירושו אדם נעדר שאר רוח, שכל עיסוקו הוא דאגה לאינטרסים החומריים שלו.

כעת, במובן מסוים, מי שמקבל את תורת האבולוציה ללא תודעה ביקורתית (אין הכוונה בתודעה ביקורתית שהאבולוציה אינה אמת – היא ודאי כזו – אלא למי שמכחיש שהאדם הצליח להשיג דרגה מסוימת של שחרור מאילוצים אבולוציוניים, דרגה מסוימת של התבוננות-עצמית, של שיפוט מודע של מצבו, של חירות) הרי שהוא פיליסטיני כמעט בהגדרה. כיוון שכל הפעולות האנושיות "מוסברות" על יד האבולוציה ככאלו שנועדו להגביר את ה"אדפטציה" שלנו לתנאי הסביבה, להגביר את אפשרויות שרידותנו והשכפול הגנטי שלו. כלומר, אנחנו יצורים תועלתניים מקצה עד קצה.

האבולוציוניסט הקנאי הוא פיליסטין. ומי שמבין את זה מבין מדוע תקופתנו, הנוטה להסביר הכל במושגים אבולוציוניים, היא אחת התקופות הפיליסטיניות ביותר בעת החדשה.

*

לאחרונה, בעקבות השבר של הפוסטמודרניות והמבוכה הכללית של מדעי הרוח, חדרו גישות אבולוציוניות גם ללימודי הספרות. גישות אלו מנסות להסביר את הצורך האנושי בסיפורים כצורך אבולוציוני. הסיפור – בו מתמודד גיבור עם קונפליקט – הוא מעבדה וירטואלית שמחנכת את השומעים והקוראים האנושיים כיצד לפתור בעיות זהות או דומות בחייהם שלהם. יש הרבה מה ללמוד מהגישה הזו, אבל בבסיסה הגישה הזו מפגינה צרות אופקים מעוררת השתאות – ואכן פיליסטיניות.
היא הפוכה במאה ושמונים מעלות לתפיסה של האסתטיקה הגרמנית הקלאסית על מהותה של התרבות. לפי התפיסה הגרמנית (קאנט, ואולי שופנהאואר מעל הכל), האמנות והספרות תכליתן הפוכה לחלוטין – לא ללמד אותנו משהו שיועיל לנו, אלא לשחרר אותנו לשעה מעולם התועלת ולהעבירנו לעולם ההתבוננות חסרת התכלית. האמנות היא מותר האדם – ולא חלק מתהליך האבולוציה הכלל-בריאתי – יכולתו של האדם לנסוק לרגע מצרכיו הפרטיים, יכולתו להתבונן בחיים באופן לא מעורב.

מתיו ארנולד, מבקר הספרות האנגלי, נטל בפתח השליש האחרון של המאה ה-19 את הביטוי (הגרמני, במקורו, כמדומני וכאמור) "פיליסטינים" ועשה בו שימוש מפורסם בביקורתו על המעמד הבינוני, שאינו מסוגל להשתחרר מרדיפה אחר תועלת חומרית. מול הפיליסטינים הוא ביסס את מושג "התרבות" שלו. עכשיו מנסים חלק מהאקדמאים הספרותיים להסביר את התרבות עצמה באמצעות גישה פילסיטינית. זה מעציב.

 

קצר על "זה המופע של גארי שנדלינג" לעומת "המופע של לארי סונדרס"

צפיתי לאחרונה בעונה הראשונה של הסדרה של הקומיקאי היהודי-אמריקאי, גארי שנדלינג, "זה המופע של גארי שנדלינג" שמה. היא הייתה זכורה לי במעומעם מנעוריי כסדרה מסקרנת. הסדרה שודרה בשנות השמונים (מ-1986 ואילך) והיא מציגה סוג של פוסטמודרניזם תמים וחינני בכך שהסדרה מודעת לכך שהיא סדרה ושנדלינג והדמויות האחרות מתייחסים לכך בשנינות. הסדרה, בצד היותה רבת המצאות ומעוררת תחושה של חדוות יצירה, היא גם טובת לב למדי, ועם זאת אינה טובעת בצ'יזיות מיינסטרימית של הטלוויזיה האמריקאית באותה תקופה ובתקופות שקדמו לה. זו נקודה מעניינת כי זו סדרה פרה-סיינפלדית שנוצרה רגע לפני "סיינפלד" בידי מי שבמובן מסוים הוא מקבילו של סיינפלד (קומיקאי טלוויזיוני יהודי אמריקאי בן גילו בקירוב). אבל שנדלינג – בעונה הראשונה, לכל הפחות – פוסע על קו ביניים מעניין בין ציניות מתונה לטוב לב לא שמנוני.

לאחר שראיתי את העונה המדוברת התחלתי לראות מההתחלה את "המופע של לארי סאנדרס", הסדרה הידועה יותר של שנדלינג משנות התשעים. ראיתי רק ארבעה פרקים (בלי לספור את הפרקים האקראיים שראיתי בעבר) והשתעממתי יחסית. הסדרה הזו הרבה יותר צינית – וציניות בזמן המדובר ועד ימינו אלה נהפכה לסימן ההיכר של טלוויזיה "איכותית" – אבל איכשהו לא חיונית (כלומר ויטאלית) ולא חודרת. היא בהחלט תאומתה (הלוס אנג'לסית?) של "סיינפלד" ותופעה מובהקת של שנות התשעים – אבל שנות התשעים היו אסון תרבותי בהרבה מובנים, לא?

בכל אופן, בזעיר אנפין – דרך גארי שנדלינג – הוכחתי לעצמי שוב שקידמה הנה מושג שאינו רלוונטי לאמנות.

באמנות, שלא כבסלולרי, "הדור הראשון" הוא לעתים הדור המוצלח יותר.

ואולי גם בסלולרי.

 

קצר על אמנות ובריאות נפשית

הרבה אמנים גדולים היו גם חריגים מבחינה נפשית לאו דווקא משום שיש קשר אינהרנטי בין השתיים (אמנות וחריגות), אלא משום שהחריג צריך לעבוד קשה על אסתטיקת הביטוי שלו על מנת שקולו יוכל לבוא בכלל בחברה – ואי לכך הוא "נדחף" להיות אמן.

 

קצר על תוקידידס והתרבות היוונית

קראתי בימים טרופים אלה את יצירת המופת של ההיסטוריון היווני תוקידידס, "תולדות מלחמת פילופוניס" (האמינו לי, מלחמה גרועה מזו שלנו בעזה). אתה קורא יצירה מהמאה החמישית לפני הספירה שאין רומנים קלאסיים רבים שמתקרבים בכלל לקרסוליה (וההשוואה לפרוזה אינה מופרכת, כי הפרוזה היוונית צמחה מתוך הכתיבה ההיסטוריוגרפית) – אין קידמה באמנות.
עניין אחד מרכזי שמושך אותי לתרבות היוונית הקלאסית מתבטא כאן. יש בתרבות המפותחת הזו משיכה דומה לגופניות ולאמנות. היופי של הגוף והיופי של האמנות אינם צרים זה לזה (אני לא נכנס כרגע לאפלטון, שהוא תופעה בפני עצמה). בניגוד למגמות בתרבות ההודית הקדומה – שכובשת חלקים גדולים מהקהל הרגיש והאנין במערב – וכמובן, בניגוד לדתות המונותיאיסטיות – התרבות היוונית אינה תרבות של שנאת הגוף והקיום, אלא של עידון הגוף והקיום. זה אחד מהדברים שקורצים לי בה. היא תרבות לא דואליסטית, שהגוף בה זוכה לכבוד, אך לא על חשבון העידון והרוח.

בהקשר זה מעניין היה לקרוא אצל תוקידידס את הטענה שבתחרויות שערכו ביניהם היוונים הם בחרו להתחרות גם בשירה ולא רק בספורט:
"גם לפנים היתה בדילוס עצרת גדולה של האיונים ושל תושבי האיים המוקפים לה [הכוונה לאיים הקיקלאדיים]. הם היו באים להיראות את פני האל [הכוונה לאפולון] עם נשותיהם וילדיהם […] והתחרות שהייתה נערכת שם הייתה גם גימנאסטית [גופנית] וגם מוסית [כלומר, תחרות שירה ומוזיקה]. והומירוס מעיד בבירור בחרוזים הבאים, הלקוחים מן ההמנון לאפולון, שכאלו היו העצרות:
'[…] שמה בקרב אגרופים, במחולות מקהלות ובזמר,
שבח יתנו לשמך [אפולון], כאשר התחרות יערוכו'".

יוצאים לפסטיבל של קרבות אגרוף וקרבות זמר וקרבות שירה!

בהקשר זה, אגב, קשה לי להימנע מלהביא אפוריזם עצום של ניטשה ב"אנושי, אנושי מדי":
"האנשים של העולם הישן ידעו לשמוח טוב יותר: אנו יודעים להתעצב פחות; הם העלו בחכתם ללא הרף הזדמנויות חדשות להרגיש טוב ולחגוג חגיגות […] בעוד אנו מנצלים את הרוח לפתרון משימות הממוקדות יותר בהיעדר הכאב, בחיסולם של מקורות לאי-עונג".

וניטשה חותם בהשערה האופטימית הבאה: "אולי אנו רק בונים את התשתיות שעל בסיסן אנשים מאוחרים יותר שוב יקימו את מקדש השמחה" (הוצאת מגנס. מגרמנית: אדם טננבאום).

הלוואי!

 

על ספקנות וודאות בהקשר אקטואלי של המלחמה הנוספת בעזה
הספקנות הפילוסופית הקדומה, זו שצמחה ביוון העתיקה, גרסה שאין בכוח התבונה להורות מה הדרך הנכונה – ולפיכך על כל אדם לנסות להשיג את האושר המקסימלי שהוא מסוגל לו (ועד כמה שאפשר מבלי לפגוע באחרים, הוסיפו חלק מהספקנים).

בימים האחרונים אני מוצא את עצמי בעמדה ספקנית כזו (כולל הסוגריים שלעיל). וכמובן, שהספק נובע גם מהיעדר ידע – ידע שניתן עקרונית להשיגו – ואני מנסה לעשות זאת במידת האפשר.

ועם זאת, בתוך הספקנות הכללית שלי, אני רוצה לחדד וודאות אחת.

 

*
בחן את עצמך: האם אתה עצוב בימים אלה?
לא רק מההרוגים והפצועים שלנו.
לא רק מגילויי הלאומנות האלימים שלנו.
לא גם מההרוגים והפצועים החפים מפשע שלהם.

האם אתה עצוב במנותק גם משאלת עם מי הצדק?

בחן את עצמך: האם אתה עצוב? או שאתה דווקא שמח קצת – ושוב, מעבר לסוגיית ההרג – מכך שהאירועים המרעישים מחרישים סוף סוף את מלחמת הקיום הפרטית, את המלחמה למציאת משמעות, את המאבק ההרואי בְחיים עם הכרה שאין כזו – מלחמה אולי לא פחות נצחית מהסכסוך הישראלי פלשתיני.

 

קצר על השקפת עולם פילוסופית

מה שאנו מכנים בשם השקפת-עולם פילוסופית היא התבוננות שכלית שהופכת לסוג של רגש, וליתר דיוק: צינונו של רגש.

נקודת מבט פילוסופית מחפשת את הכלל שבתוך הפרט – ולפיכך היא יודעת שכל מה שקורה לנו קרה כבר לעולמים, וכנראה גם יקרה.

איננו כל כך מיוחדים – באושרנו וסבלנו.

ולכן לא צריך לעשות כל כך הרבה רעש.

 

קצר של פלוטארכוס

אמר פלוטארכוס הדגול: לו ההוראה "דע את עצמך" הייתה קלה למימוש, הרי שלא היה צורך באורקל מדלפי שילמד אותנו אותה.

 

קצר בשבח ההבלגה

פעם, כאשר היהודים היו יותר חכמים מאויביהם – ולא רק יותר חזקים מהם – הייתה מילה אחת שביטאה את יתרונם ו"הבלגה" שמה.
גם אז רבו המבקרים של התגובה האי-תגובתית הזו, ה"גלותית" כביכול הזו – אבל המרכז העברי החכם, ידו הייתה על העליונה.

כי מי שמבליג אינו מעיד על חולשתו, הוא מעיד על כך שהאנרגיה שלו מופנית ליצירה ולבנייה, ולא להרס ולנקמה.

הוא מוכיח את עליונותו על אויבו בכך שהוא מנסה למזער את נזקיו של אותו אויב ולעסוק בד בבד בשלו – שלא כמו אויבו שכל עצמותו מוגדרת על ידי שאיפות הנקם וההרג שלו, שתמות נפשו הפלשתית ובלבד שעברים ימותו עמו – כך שלא נותר לו כוח להיות הוא עצמו, לחיות.

 

קצר על ישראל וספרטה

אנחנו אולי מזכירים את ספרטה במיליטריזם – אבל לבטח לא בלקוניות.

ובדמגוגים אנחנו משופעים כמו באתונה.

 

קצר על ה"בגרות"

מה שאנו מכנים בשם "בגרות", ומשתבחים בפני עצמנו על בשלותה של נפשנו, שהגיעה למתינות ואף משפיעה אותה חוצה – לעתים אינו אלא השם שאנו נותנים להתשתם של גופנו ותשוקותינו.

 

קצר על פלוטארכוס ופוסטמודרניזם

מסתבר שההיסטוריון היווני המאוחר הדגול (45-120 לספירה) לא היה פוסטמודרניסט או ניאו-היסטוריציסט, והוא לא מהסס לומר שהיו היסטוריונים טובים ממנו. הוא לא אומר כמו פוסטמודרניסט טוב: "זו הייתה הגרסה שלהם – וזו שלי; זה אופן הכתיבה שלהם – וזה שלי", או לא כמו סתם שחצן מצוי שאומר כי עד שקם הוא לא נכתב דבר גדול ממה שהוציא השחצן מתחת ידיו.

לא. כשהוא מספר מחדש את מאורעות מלחמת פלופוניס הוא מצהיר על עליונותו של תוקידידס ההיסטוריון, בן זמנה של המלחמה ההיא, שתרמה לא מעט לירידתה של יוון מגדולתה. כך:

"אני מקדים ומבקש מהקוראים, שחיבורים אלה יזדמנו לידיהם, ומפציר בהם שלא ידמו בנפשם, שבספרי על אותם מאורעות שתוקידידס תיארם בדרך ללא חיקוי ושבה עלה אף על עצמו בעוצמת הרגש, הבהירות והססגוניות, בא עלי מה שבא על טיימיאוס [היסטוריון אחר]. הלה קיווה שיעלה על תוקידידס במומחיותו […] [ו]הראה עצמו בכך כאותו: 'הולך רגל שהוא מדדה בצדה של מרכבה לידית' כדברי פינדארוס […] כשלעצמי נראה לי, שהִתחרות קנאית עם סופרים אחרים בענייני סגנון יש בה משום כיעור ונוקדנות, אך כשהיא נערכת מול יצירות שהן למעלה מכל חיקוי, הריהי כל-כולה מטופשת" (הוצאת "מוסד ביאליק"; תרגום מיוונית: א.א. הלוי).

קצר על אנטישמיות

האנטישמיות היא תופעה מסובכת ומורכבת – היא אינה רק תופעה היסטורית-סוציולוגית-דתית, אלא גם פסיכולוגית ופסיכואנליטית – וקולמוסים רבים נשברו על מנת להסבירה.

לאחרונה, ניתן היה להתוודע, בעקיפין, לעוד דוגמה למורכבותה האפלולית של התופעה. מדובר בנקודה קטנה שמצויה בסרט הארוך (בן ארבע שעות) "נימפומנית" של לארס פון-טרייר. זה סרט מעניין מאד (וכפי שניתן ללמוד משמו, לא לטעמו של כל אדם – החלק הראשון בן השעתיים היה יותר מעורר ממעורר מחשבה, אבל החלק השני היה הפוך), של במאי מורכב ומופרע מאד, שקטנו עבה ממותניהם של מבקריו המשעממים והבורגנים הרבים, כמו גם של רוב מוחלט של במאי העולם (למרות שאני בהחלט לא חסיד שלו ובאיזה שלב, אחרי "דוגוויל", הפסקתי לעקוב אחר סרטיו).

והנה, פון-טרייר הואשם באנטישמיות כמה פעמים ובסרט הזה הוא מתייחס – בנקודה שולית, כביכול – להאשמות הללו. המאזין בסרט, המאזין הקשוב וההומני, להרפתקאותיה המיניות של ג'ו הגיבורה (שרלוט גינסבורג), הנימפומנית מכותרת הסרט – הוא יהודי. בחלקו הראשון של הסרט מסביר המאזין הזה, זליגמן שמו בסרט (השחקן סטלאן סקארסגארד), שהוא יהודי אנטי-ציוני, ולהיות "אנטי ציוני זה לא כמו להיות אנטישמי, למרות שכוחות פוליטיים מנסים לטעון אחרת".

זליגמן זה הוא א-מיני, גבר כבן ששים בתול – והוא, לפיכך, המאזין המושלם כביכול להרפתקאותיה המיניות של ג'ו. והנה, העמדת זליגמן היהודי בעמדה האפולינית הטהורה של היצור הא-מיני, היא בעצמה מעידה על איזה סבך ונפתול בנפש (קרוב-רחוק של אנטישמיות) – היהודי כיצור לא נורמלי, לא ארצי, לא חושני. פרויד עצמו העלה את ההשערה שחלק מהאנטישמיות נובע גם מנקמתם של הגויים במי שנתפסים כעיניהם כמייצגים את כוחות הסירוס של היצר בעולם – הלא הם היהודים המקצצים את איברי העונג של ילדיהם הזכרים.

ולו זו בלבד שזליגמן היהודי הוא יצור נפלה ולכן חשוד, הרי שסופו של הסרט – ולא אחשוף אותו במפורש – מעיד שהוא גם מושחת בכל אי טבעיותו הטהורה.

עכשיו,  אין כוונתי לכך שמצאתי הוכחה שפון טרייר הוא אנטישמי גמור, קל וחומר אין בכוונתי להטיף שאין לראות את סרטיו (כאמור, זה סרט מעניין מאד והוא "שם בכיס", כמאמר העם, 99 אחוז מהסרטים שיוצאים למסכים) – ובכלל, עיקר כוונתי בפוסט זה הוא לדבר על דבר מה אחר, שמיד אגיע אליו – אבל רציתי להצביע על דוגמה נוספת ליחס ליהודים בתרבות הנוצרית, יחס מורכב ונפתל, ושאולי השרוטים, כמו שאומרים, והמורכבים נפשית והעמוקים ביותר נמשכים אליו ואל סכנותיו ביתר שאת, ולא תמיד מצליחים לצאת מהנושא השואב כמו מערבולת הזה באופן מעורר כבוד (כמו שניטשה נחלץ ממנו, או, כמדומני, סארטר).

——

אבל עיקר מה שרציתי לדבר עליו הוא דבר מה אחר.

וזה הוא: בהיות האנטישמיות תופעה כל כך מורכבת ומסובכת ועתירת היסטוריה ולא ניתנת בקלות – או בכלל – לפתרון, יש בדמותה דבר מה על-טבעי, מסתורי, אפלולי, "מטפיזי".
וזה מקור המשיכה (המסוכנת) שלה אצל חלק מהיהודים והישראליים. כלומר, בעוד הוודאויות המטפיזיות מתערערות – היחס לאלוהים, למשל – הנה יש, כביכול, "הוכחה" לקיומם של כוחות מטפיזיים בעצם קיומה המתמיד של האנטישמיות, שלא נעלמת גם כאשר אירע כבר הנורא מכל (השואה) וגם, כשכביכול אין לה הצדקה עוד – עם הקמתה של מדינת היהודים.

במילים אחרות: האמונה באנטישמיות היא תחליף לאמונה באלוהים, בבחינת: "לא ברור עוד אם אלוהים קיים, אבל ברור ששנאת היהודים היא תופעה פלאית ולא רציונלית". קשה לאבד את האמונה בכך שאנחנו סובלים, וגם בארצנו, מאנטישמיות, לא רק מתוך נטייה ישראלית "קורבנית", כמו שגורסים בשמאל הישראלי, אלא בגלל שקשה, קשה מאד, לאבד משען מטפיזי. האמונה באנטישמיות היא דת – דת שיש לקיומו של "אלוהיה" "הוכחות" רבות מאד, למרבה הצער – והניסיונות להסביר את האנטישמיות באופן רציונלי – ניסיונות שאני מעודד ובתנאי שיהיו ניסיונות עמוקים ומורכבים – נתקלים בחשד שבו נתקל מי שמביא דבר כפירה לקהילת מאמינים אדוקה.

 

קצר על משמעות פריחת הפובליציסטיקה

אנו עדים לפריחה-זוטא של הפובליציסטיקה הישראלית, בעיקר מעל דפי ה"דעות" של "הארץ" ובכתבי עת אינטרנטיים שונים. למרות ה"זוטא" הרי שהפריחה הזו מעידה, לטעמי, על תופעה משמעותית.

לפרק זמן של כמה עשורים היה נדמה – בתת-המודע הקולקטיבי – שאין מקום לוויכוחים על "דעות", כלומר לבחינה דיסקורסיבית של ערכים שונים והתעמתותם זה בזה. היה נדמה, במשך כמה עשורים – גם אם ההתלהמות הישראלית הרגילה בענייני "אקטואליה" הייתה לא נגועה בכך לכאורה וכיסתה על ההבנה החרישית הזו בשאון רב – שלכל הבעיות ישנו פתרון אחד, "מדעי", טכנוקרטי, "מתמטי". כלומר, שאנחנו בתקופת ביניים והנה הנה יימצא הפתרון הנכון "מדעית" לשאלות החברתיות-כלכליות-מדיניות.

שובה של הפובליציסטיקה היא שובו של הוויכוח האידיאולוגי היא שובה של הפילוסופיה.

 

קצר על נצנוצי מראות

בנושאים הנוקבים ביותר, הלכנו והשתכנענו שהשקפת העולם הקודרת שלנו היא העמדה היחידה שבנמצא, ועל אף שהיא פוגעת בנו-עצמנו הגנו עליה בגאווה מיוסרת. ואולי לא "על אף", אלא "משום כך" הגנו עליה. ואולי משום כך עוותה ראייתנו.

 

קצר על דוריס לסינג ופנחס שדה

פנחס שדה הביע את העמדה האקזיסטנציאליסטית החשובה מאד שכל ידע אינטלקטואלי שנרכש שלא כתולדת עומק חייו של האדם וצרכיו, שלא נולד מהתבוננות פנימית – הרי שהוא ידע מיותר. שנאתו למדע הנפש, לפסיכולוגיה, נבעה גם מכך – מכך שזהו ידע שלא נובע מהכרה עצמית עצמאית. השנאה הזו היא גם תולדה של פגיעה נרקיסיסטית – איננו רוצים לשמוע על עצמנו דבר מה שלא הכרנו בעצמנו, מה גם דבר מה פוגע על אודותינו – אבל יש בה הוד ועומק ואמת. ידע תלוש ומנוכר הוא ידע נחות.

באופן מעט דומה כתבה דוריס לסינג בהקדמתה ליצירת המופת שלה, "מחברת הזהב".
"יש רק דרך אחת לקרוא – לשוטט בספריות ובבתי-מסחר לספרים, לבחור ספרים המושכים אתכם, לקרוא רק את אלה, להשליכם כשהם משעממים, לדלג על החלקים המתנהלים בכבדות, ולעולם, לעולם לא לקרוא דבר משום שאתם חשים שחובה לקרוא אותו, או משום שהוא חלק של איזה זרם או תנועה".

זו תובנה שמאז שקראתיה היא נר לרגליי. לפי דוריס לסינג חיי הקריאה שלנו צריכים להיות מונהגים לאורן של נהיות הנפש שלנו. אל לנו לקרוא מה ש"צריך", מה ש"חייבים", ובטח לא "מה שהולך". עלינו לרכוש דעת במה שמעסיק את רוחנו מלכתחילה. כך הדעת תושתת על אדן יציב וכך נצא נשכרים מהרחבתה בתחום שיש לנו אינטואיציה לגביו אבל אנו זקוקים לקביים על מנת להגביה את ידיעותינו בו.

הנה כי כן יש הבדל מסוים בין האמירה של לסינג לזו של שדה. לסינג אינה פוסלת ידע שלא נרכש בהתבוננות פנימית, באינטרוספקציה, אלא נרכש מספרים – כל עוד הוא עונה על צורך פנימי שלנו.

 

קצר על האטיולוגיה הפסיכואנליטית לעומת האטיולוגיה הביולוגית

ההבדל בין האטיולוגיה הפסיכואנליטית לבין זו הביולוגית לנוירוזות השונות נובע מכך שבפסיכואנליזה יש אלמנט חזק של היזכרות. הטיפול הפסיכולוגי מציע לנו להיזכר בפרטים מסוימים, להעניק להם – ולפרטים זניחים לכאורה שלא שכחנו, אך ביטלנו את ערכם – יותר משמעות מכפי שייחסנו להם. בכך משתמשת המתודה הפסיכואנליטית בידע שמצוי אצלנו אך מלמדת אותנו להיזכר בו ואיך להשתמש בו. האטיולוגיה הביולוגית, מאידך גיסא, מפקידה בידינו ידע חדש, שמעולם לא היה ברשותנו. איננו "נזכרים" בכך שנוירוטרנסמיטר זה או אחר אינו מתפקד אצלנו כהלכה.

בכך – בלי לדון כרגע בערך האמת של שתי הגישות – מתבטאת עליונות מסוימת של הפסיכואנליזה ושל הפסיכולוגיה המושפעת מפרויד. היא לא מנחיתה עלינו מידע חיצוני, אלא מעודדת אותנו לחלץ מידע שמצוי בנבכי נפשנו ואנו ערים לו במעומעם.

 

קצר על הסיבה שבגללה אנחנו מתיישבים להתפעל נוכח הים

אנשים הולכים להתבונן בים בגלל היופי. אבל אנשים הולכים לשבת מול הים מעוד סיבה: המשטח האחיד והטורקיזי שלפניהם מסובך פחות ממה שנמצא בגבם. הפשטות של הים מלאה פאתוס ואילו יחסי אנוש שנותרו מאחוריהם אמביוולנטיים וקטנוניים.

בקיצור, אנשים הולכים לים כי בים אין אנשים.

 

שתי הערות אקטואליות שלא ברוח הזמן

  1. לא ברור בכלל שמוסד הנשיאות מיותר. יש ערך לסמלים בכלל ולסמל שמצביע על כך שיש כאן חברה אחת, בסופו של דבר, שצריכה להסדיר את החיים בינה לבין עצמה באופן המיטבי, ולא אוסף אטומיסטי של אינדיבידואלים. את זה מסמל מוסד הנשיאות. ובאופן אידיאלי הוא מעמיד גם אדם מעורר השראה לכלל החברה בראשו. אז כן, זה עולה כסף, ויש לבדוק את כמותו, אז כן, הקמפיין האחרון לבחירת נשיא היה מכוער עד מאד – אבל לא, המוסד עצמו לא מיותר.
  2. פוליטיקה כשלעצמה היא מקצוע אצילי – הניסיון להשפיע על המרחב הציבורי בכיוון שאתה בכנות מאמין שהליכה בו יכולה להיטיב עם הציבור – ולא כל הפוליטיקאים מושחתים, כן, גם בישראל.
    צריך לשרש את המוסכמה הזו האחרונה בייחוד, שהיא מסוכנת עד מאד לדמוקרטיה.

 

קצר על הקיום הגופני, הנוירוטי והרוחני

קירקגור חילק, כידוע, את הקיום לאסתטי, אתי ודתי.

בהשראת החלוקה המשולשת (והצה"לית משהו) הזו אני חושב שצריך לחלק את הדיון בחיי אדם כיום לשלשה הבאה: הגופני, הנוירוטי והרוחני/פילוסופי.

בעיקר אני רוצה להדגיש את השלב השני. אני חושב שהנוירוזות של חלקנו הגדול הן מחסום בפני כל דיון רוחני-עקרוני ומאידך גיסא כל דיון כזה שמתעלם מהעובדה הקשה של הסבל הנוירוטי הוא חסר תוחלת ואף לא מוסרי.

שופנהאואר – אותו "גאון מוסרי" כפי שכינהו ניטשה גם אחרי שנטש (הכוונה לניטשה) את עמדותיו המטפיזיות – טען בכוח מוסרי אדיר שהפסימיזם שלו (=תפיסת הקיום כסבל) הוא יותר אוהב אדם מאשר האופטימיזם שמאפיין את יריביו, זאת משום שהוא לא מתעלם מהסבל האנושי כפי שהם עושים.

על משקל זה: כל ביקורת תרבות שנשארת ברובד הפילוסופי-רוחני-מוסרי ואינה מתייחסת לכאב הנויורטי "הנמוך" היא אימפוטנטית ולא הגונה כאחת. כל דיון גבוה וערפילי ומהורהר וזך בענייני רוח – שאינו חוצה את המדבר של הנפש הנוירוטית – הוא פטה מורגנה נטולת שורשים ולא מרווה.

 

קצר על שלמה צמח על ברנר

סידרתי את ספרייתי ופתאום נפל לידי ספר ישן ("מסה וביקורת", קובץ שנערך ב-1954) של שלמה צמח (1886-1974), מבקר וסופר משכיל מאד ומעניין מאד ושכוח מאד היום. והנה אני קורא מאמר שלו על ברנר מ-1913, כלומר כשברנר עודו בחיים (ואף ביקר מצדו את סיפורי צמח ב"ז'אנר הארצישראלי ואביזרייהו"). זה מאמר נהדר כי ברנר שלו הוא בשר ודם ורווי יצרים – לא אותו "קדוש חילוני" שהפך להיות לימים בתודעה הציבורית.

ברנר לפי צמח הוא יהיר גדול – וזאת הוא אומר לשבחו! הוא יהיר כי הוא שייך לסוג השני של היהירים. הסוג הראשון של היהירים סבורים שהם טובים יותר מהאחרים. ואילו הסוג השני, האצילי יותר, של היהירים, סבורים שהם פחותים וגרועים ושפלים כמו כולם, אלא שהם לפחות יודעים זאת (בניגוד לשאר)!

ברנר של צמח, ברנר בשר ודם, הוא אמנם "מבטל רודף אמת ולא מקנא קטן נפש", אבל "אין הוא נקי לגמרי מרגש אחרון זה", כלומר מהקנאה.

עוד תכונה שמונה צמח בברנר: הוא לא רוצה שירחמו עליו! הוא מכפיש את עצמו כי הדבר שהוא סולד ממנו, אולי לא יותר מהכל אבל בהחלט בתוקף רב, הוא חמלה מצד הקורא!

ברנר, לפי צמח, הוא סופר יהודי מקורי, ומי שאומר שהוא מושפע מדוסטויבסקי אינו ער לכך שכל סופר "כיום" מושפע מסופרים אחרים. הסופר שצמח סבור שברנר מזכיר אותו במקצת הוא דווקא ג'ונתן סוויפט, הסאטיריקן המריר!

הנאה גדולה לקרוא מבקר עברי מעניין שכתב לפני מאה שנה!

ועוד על ברנר.

 

קצר על קלישאות זמננו והסכנה בהימלטות חפוזה מהן

בצד "מדוע יש צורך לבחור? מדוע הדיכוטומיה?", הרי שהשבח השמור בפי רבים למי ש"מציב סימני שאלה אך לא סימני קריאה" הוא אחת הקלישאות הגדולות של עידננו, שבמסווה של פלורליזם וספקנות מסתיר אדישות ומבוכה ואין אונות.

ועם זאת, אם יש דבר גרוע יותר מ"מי שמציב סימני שאלה אך לא סימני קריאה" הוא מי שאץ להציב סימני קריאה לפני שחשב את המחשבה הנידונה עד תומה.

ולפעמים לחשוב מחשבה עד תומה מצריך יותר שנים ממספר חיי אדם, כך שתומו קודם לתומה.

 

קצר על הפרובינציאליות של הספרות הישראלית

אם יש משהו שמפחיד אותי בהקשר של הספרות הישראלית הרי זה שהיא תהפוך לקולוניה, לפרובינציה, למין סניף תת-משני שנושא את עיניו למרכזי הספרות הגדולים. לכן התנגדתי למאמרו של הסופר הטוב ("הבית אשר נחרב"), רובי נמדר, שהופיע אתמול ב"הארץ" ומחה על דברי א.ב. יהושע בפסטיבל הסופרים בירושלים שהתקיף את ניקול קראוס ואת התרבות היהודית-אמריקאית. לא הייתי באירוע כך שאיני יכול להעיד על מידת הגסות שהייתה בדבריו של יהושע כנגד הספרות היהודית-אמריקאית ונציגתה בפסטיבל, כטענת נמדר. אבל, ראשית, יהושע הוא אינטלקטואל וזכותו/חובתו של אינטלקטואל להשמיע גם עמדות לא נעימות לפעמים. שנית, עמדתו הספציפית של יהושע בדבר הזהות היהודית ומימושה המלא בישראל היא עמדה לא רק לגיטימית אלא, אני מעז לומר, נכונה בתכלית. זו גם עמדה לא פופולרית בחוגים המשכילים ויש להעריך אותו על האומץ להביעה.

ושלישית, לעניינו כרגע, אני מזדהה עם הסנטימנט שעומד, כמדומה, מאחורי הדברים של יהושע שמסרב לכוף את ראשו לפני בעלי המאה, כלומר לפני יהודי ארה"ב, ולפני בעלי הדעה שבקרב בעלי המאה, קרי הסופרים היהודים-אמריקאים. כמעריץ גדול של בלו, רות, הלר, מיילר וכו', אני מסרב לגישה הפרובינציאלית שנדמה כי הולכת ורווחת בקרב חלקים באינטליגנציה שלנו על נחיתותה של הספרות העברית למול בני דודנו אשר מעבר לים.

ובכן, אם להיות מעט וולגרי, הרי שיזהר, שמיר, דוד שחר, פנחס שדה, שבתאי, קנז, לוין, יהושע, עוז ועוד ועוד, כלומר מקביליהם הדוריים, פחות או יותר, של היהודים-אמריקאיים הגדולים, אינם, כמכלול, פחות מרשימים מאחיהם אשר מעבר לים. ואנחנו יכולים להתגאות מאד בכך שתרבות קטנה מספרית כשלנו הגיעה להישגים כאלה.

 

קצר על תפיסת הביקורת של ברנר

כך ברנר במאמר "הז'אנר הארצישראלי ואביזרייהו" על תפקיד המבקר: "האם אינך מצטער על מה שעדיין לא נתגלה בספרותנו גם המבקר הארץ-ישראלי, שיצרף את כל החומר הרב הזה בכור-בחינתו?".

מבקר, לפי ברנר, הוא "מצרף": גם מי שמקבץ ביטויים ספורדיים לכלל מגמות (מצרף אותם יחדיו), וגם מי שמעביר יצירות בכור המצרף על מנת להבחין בין הסיגים לזהב.

 

קצר על הבדלים בין טלוויזיה לספרות

יש לאחרונה דיבורים על כך שהטלוויזיה בזמננו היא כמו ספרות טובה. וכשמעז מישהו לכפור בכך הרי שמתקיפים אותו על כך (תמר גלבץ, שפרסמה בשבוע שעבר ב"הארץ" רשימה משחררת על אי חשיבותה של "מד-מן", חטפה במאמר ב"העין השביעית" שמצדד בגדולתה של הטלוויזיה תוך טיעון מעניין: יש לה, למד-מן, הרבה השפעה, הרבה יותר משלספרות. זוהי תפיסת זכויות נאורה – זכותו של החזק יותר).

אני רוצה לגעת בפרה קדושה של המעמדות המשכילים המתוחכמים שלנו. לא חלילה בשביל לשחוט אותה, אדרבה שתחיה, אלא רק למנוע ממנה להפוך לעגל שסוגדים לו.

צפיתי לאחרונה בעונה השלישית של "לואי סי קיי" (אחרי שצפיתי בעבר בעונות הקודמות). זו סדרה חכמה, מהנה רוב הזמן (אם כי לעתים לא), מצחיקה (אם כי לעתים לא, ולא, זו לא מעלה לסדרה קומית) ובהחלט לא מבזה את הצופה.
אבל, כמובן, אין מה להשוות לספרות גדולה. זה לא טולסטוי, פרוסט, דוסטוייבסקי, תומס מאן וכו'. אין מה להשוות. זה בידור מצוין עם נגיעות חכמות חוץ-בידוריות, אבל זה בידור.

העניין הוא שהכפיפות של הטלוויזיה להתקבלות שלה היא באופן עקרוני גדולה יותר מהכפיפות המקבילה של הספרות, משום שמשקיעים בה יותר כסף ומתכוונים לגרוף ממנה יותר כסף.

המדיום עצמו (שתובע פחות מהצד הקולט ושמעודד תפיסה לא מופשטת של המציאות), נסיבות ייצורו (כסף) ונסיבות קליטתו (קליטה "חברתית", יצירה שנועדה ש"ידברו" עליה בפרק זמן מסוים) גורמים לכך שהיצירה הטלוויזיונית היא מוכוונת-קהל ומתחנפת באופן משמעותי יותר מאשר המדיום הספרותי.

 

שני קצרצרים על פרויד

  1. הפסיכולוגיה הפרוידיאנית, כתב פעם מבקר הספרות ליונל טרילינג (שעסק רבות בפרויד), מכל שיטות הפסיכולוגיה הקיימות, היא המכבדת ביותר את המורכבות האנושית, ובכך היא קרובה ביותר לספרות.

אתה רואה את נקודות המוצא של פרויד, את התחלות הפסיכואנליזה, ומבין את זה: "ריפוי בדיבור" עם אנה או. (בשנות השמונים של המאה ה-19) ואחר כך הפנייה לחלום (ופרסום "פשר החלומות" ב-1900).

פרויד משתית את הפסיכואנליזה שלו על שני יסודות אנושיים מובהקים: השפה מחד גיסא והסיפור מאידך גיסא.

הוא פיתח שיטה לפיה דיבור מביא מזור (כלומר, דבר-מה "נפשי", לא חומרי, אנושי).

והוא תפס את החלום כחשוב בהיותו סיפור בעל משמעות – בכך למעשה גם הכניס ז'אנר חדש לתולדות הספרות: החלום – כלומר פיתח שיטה לניתוח נפשי של החלום שהוא בו זמנית ניתוח ספרותי.

  1. דוגמה נוספת להומניזם הפרוידיאני העמוק הוא הניתוח של – והמקום הנרחב שתופסות בשיטתו – תחושות דו-ערכיות: יכולתנו לשנוא ולאהוב בו זמנית (את האב, לדוגמה). יכולת זו לא ניתנת – כמו כוחות פיזיקליים – להצגה בעזרת יצירת וקטור ממוצע שלהם. כלומר, נגיד אהבתנו תיוצג בספרה "10" ושנאתנו בספרה "7-" – וכך תיווצר התוצאה "1.5", קרי אהבה חלושה. לא, הנפש לא פועלת כך. אנחנו יכולים לאהוב "10" ולשנוא "7-" וה"10" וה"7-" נשארים בשלמותם.

האם וכיצד ניתן לייצר מחשב אמביוולנטי? מחשב שמבצע פעולות מתוחכמות ביותר – בהחלט. אבל מחשב שמבצע אותן ללא רבב אבל מסויג לגביהן? (אני לא אומר שזה בלתי אפשרי; אני רק תוהה על כך).

 

קצר על תשוקה מטפיזית

"הדת היא המטפיזיקה של ההמונים" – כך כתב שופנהאואר.
ואילו הלאומנות היא המטפיזיקה של ההמונים שכבר אינם בטוחים באמונתם בדת.
קצר על עליונות הקומדיה

"גבעת חלפון", הקומדיה השנונה והנונסנסית, היא ויטאלית יותר, אף "חשובה" יותר בתיאור הישראליות שבה, מ"החיים על פי אגפא", אותה טרגדיה מחזיקה-מדי-מעצמה, כבדה, קלישאית ועם זה לא מדויקת (לא סרט רע, עם זאת, אבל בהחלט לא מה שעושים ממנה; ובאגף חמור הסבר של א. דיין "מר באום" עולה עליה).

מה שמצחיק אינו פחות חשוב למפרע ממה שמבכיא.

 

קצר על השלכות אנתרופולוגיות של הקאנטיאניות וזניחתה

בלי קשר למידת התקפות של הפילוסופיה הקאנטיאנית וזו שצועדת בעקבותיה, זניחתה, בראיית העולם המדעית הפשוטה של זמננו, כרוכה בשני אבדנים:

א. אבדן הממד המסתורי של הקיום/יקום – אותו "הדבר כשהוא לעצמו". גם אם אין לנו יכולת להגיע אל אותו נעלם שמעבר לתופעות, ואין לנו יכולת כזו, כידוע, לפי קאנט, הרי שעצם קיומו הוודאי של אותו X,  לדידו, מוסיף ממד-עומק לקיום. זניחת התפיסה הזו (בלי קשר אם זו זניחה מנומקת או לא) – היא אבדן של חידה וקסם.

ב. אבדן ההכרה כי הסובייקט האנושי מכונן את העולם – ולפיכך חשיבותו האדירה של הסובייקט הזה. זניחת התפיסה הזו (מנומקת או לא), יוצרת תפיסה א-הומניסטית, כלומר תפיסה של עולם תוך התעלמות מכך או כפירה בכך שהסובייקט האנושי מכונן אותו.

ראיית העולם הקאנטית העניקה, בלי להתכוון אולי לכך ואולי עם להתכוון ההפך מכך,  מסתורין מחד גיסא והומניזם מאידך גיסא. נטישתה היא גם נטישתם.

 

קצר על מה שנחוץ באוטופיה הגונה

כל אוטופיה טכנולוגית או דתית, או אוטופיה טכנו-דתית, שאינה כוללת את ההבטחה לתחיית המתים בבשר ממש – אינה מעניינת.

ובבשר הצעיר ממש, כן?

וגם זו שאינה יכולה לקיים אינה מעניינת, כן?

 

קצר על הקדושה היום

ייתכן שמהותה של הקדושה היום אינה פרישוּת – ייתכן שהיא התקוממות על אי הזמינות השווה לכל של הגוף.

לא זמינותו השווה לכל של הגוף הבריא – זה מובן ומוצדק, והיה עניינם של הקדושים הראויים לשם זה מקדמת דנא.

של הגוף המענג, כוונתי.

 

קצר על האלסטיות של הרוח

הרוח צריכה להיות כל כך אלסטית כך שתוכל לעטוף כל גוף מדהים שתראה לנגד עיניה, לעכל אותו אל קרבה ולהפוך אותו לצעצוע מצעצועיה.

 

קצר על האכזריות של הדכאוניים

דווקא הדכאוניים, שמכירים על בוריו את הדיכאון, דווקא הם אינם אמפטיים לעתים לרעיהם לשוחות. הם מתנהגים אליהם בגסות אפילו, לעתים, שמותירה את הנפגע שחשב שמצא אח לצרה המום.

הם, הראשונים, מחפשים אחרי ההפכים שלהם, שיאווררו אותם.

 

קצר על טעותם של ניטשיאניים

מה שניטשה טוען (בגרסה מעט המונית שלו), על כך שאיש הרוח בז לגוף ומאמין ברוח – בגלל חולשת גופו, הריהי טעות גמורה בחלק מהמקרים.

חלק מאנשי הרוח היו בזים לגוף גם אם היה ברשותם בשלמותו (ולעתים הוא אף כזה). או משום שהוא מפוזר בחוסר צדק, הגוף. או משום יהירותם הדמונית והאצילית של אנשי הרוח – הם רוצים להתעלות מעל הקיים. זו הרי מהותה של הרוח.

 

קצר על "רגע של אמת"

"רגע של אמת" אינו דווקא חשיפתו של האגואיזם השֵדי הצרוף שמניע את כולנו (כפי שסבורים כמה הוגים ראקציונרים, למשל, או "העם" באופן כללי).

יש "רגעי אמת" שחושפים שיש בנו אגואיזם צרוף ושֵדי בצד אלטרואיזם צרוף משיחי – היינו רוצים בהכל, אבל לא על חשבון אחרים, שגם הם היינו רוצים שיזכו בהכל.

 

קצר על הספרות והחיים

הספרות, בחלקה, היא הדין וחשבון שמוגש לחיים שנחיו. שלא ייוותרו ללא תיעוד ושיפוט. אמרתו הגדולה של אפלטון על כך שהחיים שלא נבחנו בעין הרוח אינם שווים לחיותם (בגרסה חופשית) היא הפרויקט של הספרות, חלק ממנו.

ולא על מנת לשנות את החיים בהכרח. אלא אפילו בהשקפה פסימית, שאת החיים על מכאוביהם והבליהם לא ניתן לשנות, הרי שזכות-היתר האנושית היא ההכרה בהם והעדות עליהם, וההכרה והעדות הללו הן הספרות.

זו המשמעות העמוקה של הכותרת שנתן שבתאי לספרו "זכרון דברים". שלא נותיר את הכאב והמשמעות וחוסרה שחלפו בחיינו ללא תיעוד.

 

קצר על המפנה הביולוגיסטי

המפנה הביולוגיסטי שאנו מצויים בעיצומו הוא, בין היתר, תגובת-הנגד להתפרעות של הרעיונות הפוסטמודרניים, שהדגישו את כל-יכולותה כביכול של "התרבות" על חשבון "הטבע". אנחנו מותני-תרבות ולכן תפיסותינו הן רלטיביסטיות – כך הפוסטמודרניות.

ואילו המפנה הביולוגיסטי – התפרעות בפני עצמה, שהמשימה האינטלקטואלית הגדולה של דורנו, זה שבא אחרי הפוסטמודרניזם, היא למתן אותה; כמאמר ניטשה: הפילוסופים, אל הספינות! – מבקש להעמיד את "הטבע", הכפוף לחוקיות ברורה, לא קפריזית, כהסבר אקסקלוסיבי (או מוביל) למציאות האנושית. אנחנו חיות שהתפתחו בתהליך אבולוציוני, ושם – בתהליך – ובמוח שנוצר כתוצאה מהתהליך – מצוי ההסבר לכל, להכל, כולל ל"תרבות".

במרכזה של ההגות הפוסטמודרנית ניצבה השפה. "הכל הוא שפה".
אין זה פלא שישנה מגמה בביולוגיזם החדש להמעיט בערכה של השפה. השפה היא הרי מה שהופך את בני האדם לנִפלים כל כך בממלכת החי ("ויהי האדם לנפש חיה"; תרגם אונקלוס: "לרוח ממללא", כלומר, לישות מדברת).

ההבדל הזה קשור ומקביל להבדל שבין הפסיכואנליזה – שבמרכזה מילים – לאמצעי הטיפול המועדף על דורנו, הכדורים – העוקפים את השפה.

 

קצר על רגשות קשים-עזים

לחלק מהרגשות העזים-קשים שמתרגשים ובאים עלינו – עלבון, קנאה, תשוקה-מסוכלת – נוספת על עוקץ-תכנם הספציפי (הזלזול שנהגו בנו, הכבוד שנהגו במושא קנאתנו, האדישות ואי-המושגות של מושא חשקנו), גם תופעת לוואי חמורה: הרגשות האלה כל כך עזים, שדבר אין בלתם והם כמו מטביעים את האדם כולו תחת שטף הגל שלהם.

כך שהאדם לא סובל רק מהרגש כשלעצמו (העלבון, הקנאה, התשוקה וכיו"ב), אלא מהתחושה שהרגש הזה מחק את ישותו כולה, שהוא בעצם חדל מהיות ותחתיו נותר רק רגש פועם שהוקם כמו אנדרטה נישאה על מקום נופלו של האני.

ראשית ריפוי לרגשות העזים-הקשים היא, לפיכך, החזרת קיומו הנפרד-מהכאב של האדם לתודעתו-הוא.

לאו דווקא הזמתו של הכאב הוא ראשית הריפוי, אלא ההכרה: כי אני נפגעתי, אני קינאתי, אני חשקתי-לבטלה.

 

קצר על ההבדל בין הניהיליזם שלנו לזה של המאה ה-19

ההבדל בין הניהיליזם שלנו לזה של המאה ה-19 נובע ממה שעוטף אותו, לא מתוכנו השונה. אנו חיים, ככלל, ברמת חיים גבוהה בהרבה מאבות אבותינו, והניהיליזם, לפיכך, תוחב את עוקציו החדים בתוך צמר הגפן של המותרות שלנו ובתוך השומן שמרפד את גופינו, תוחב לשווא, זאת אומרת – ואינו ננעץ בנשמותינו או בגופם של רענו כפי שלמד לעשות בעבר.

ואולי גם לכך כיוון מבקר הספרות היהודי-אמריקאי החשוב, אירווינג האו, במאמרו המבריק מ-1959 שבו תהה האם יכולה גם היום להיכתב יצירה כמו "החטא ועונשו", כאשר רגע לפני שרסקולניקוב יוצא לרצוח את הזקנה הוא מקבל הודעת דואר על כך שזכה במילגה מטעם אחת האוניברסיטאות…

ואולי, בעצם, הניהיליזם שלנו כן שונה מזה של המאה ה-19. הוא פחות מכאיב, הכל פחות מכאיב, למדנו לאלחש את חיינו טוב טוב, "להעביר אותה", כלומר אותם, את חיינו – ואולי, לפיכך, ומכיוון אחר, הוא חמור אפילו יותר.

 

קצר על המלודרמה

ספר צריך להיות כמו גרזן המבקע את הים הקפוא שבתוכנו, כתב קפקא. ואילו המלודרמה הספרותית מכניסה אותנו לסירה ומשם הישר לים רוגש, כביר-גלים, תהומות ומגדלי-גל בזה אחר זה – בעוד אנו יושבים צנופים אדישים בסירה, והים שבתוכנו בקיפאונו נותר.

 

קצר על האוטופיה הלא מלהיבה של השמאל

ואחרי שיושג שוויון זכויות לכל, מה אז? כל בני האדם – נשים, שחורים וכו' – ישתוו בזכויותיהם ל"גבר הלבן", ואולי אף כל בעלי החיים ישתוו בזכויותיהם לבני האדם.
מוסר יש בשמאל. אבל מה עם העונג? חיים מוסריים אינם מספקים ואינם פותרים הכל, אולי אף לא את הרוב, כמעט לבטח לא את העיקר.
קצר על יצירות קודרות

יש איזו סברה מרחפת באוויר התרבותי שמסביב לנו ולפיה יצירת אמנות "איכותית" היא יצירה עם "סוף רע"/פסימית/צינית.

אתה שומע את הסברה הזו, למשל, באשר ל"בית הקלפים", סדרה שלא שרדתי את הצפייה בה מעבר לשני פרקים כיוון שהייאוש שהיא משרה מתחזה לעמקות, והפסימיזם לראליזם, והיעדר המוצא למחאה פוליטית.

הסברה הכללית הזו היא, לטעמי, השקפת עולם “middlebrow”-ית קלאסית (middlebrow הוא הכינוי שנתנו מבקרים אנגלו-אמריקאים לתרבות "איכותית", תרבות בינונית אך יומרנית שמוכרת את "איכותה" כמו שהבידור מוכר את ההנאה) – אם יותר השימוש באוקסימורון.

כלומר, אולי לא יעלה על הדעת שיצירת אמנות גדולה תהיה רק קורעת מצחוק, אנרכיסטית-באופן-קל-דעת כל כולה,  או "חיובית"" מקצה אל קצה" – בלי שבאופק שלה יסתמן תו טראגי – אבל "סוף רע" או פסימיות ודאי אינם תנאי מספיק ליצירה גדולה והם אף לא תנאי הכרחי (כלומר, וכאמור, כל עוד הקדרות לא נעדרת לחלוטין מהאופק של היצירה).

ואילו ציניות טוטלית היא אולי תנאי מספיק להיותה של היצירה יצירה לא גדולה.

 

קצר על שלום חנוך

"ושיפסיק כבר לנדנד על פלובר שלו", זעם פעם הסופר הבריטי קינגסלי איימיס על הסופר ג'וליאן בארנס, מעריצו של הסופר הצרפתי. כך סיפר בארנס.

ואני, כמו בארנס, לא אפסיק לנדנד על גדולתם של שני היוצרים הגדולים ביותר לטעמי בזמר העברי בכל הדורות, שלום חנוך ושלמה ארצי (ואני מדבר על מכלול יצירתם המצטבר, לא על פעילותם בשנים האחרונות שלא תמיד קולעת), שבצד עוד עשרה סופרים ומשוררים (כלומר, לא זמרים) עבריים, פלוס מינוס, מעצבים את תחושת השייכות התרבותית שלי – ולמרות שאני מביך כמה ממקורביי בהערצה הזו ומסתכן בהגליה לסחְנֶה בגינו של הנדנוד המוזכר (הסַחְנה הוא מעיין מיתי, שכפי שמתואר במיתולוגיה הישראלית מגורשות אליו נשמות הסַחים לאחר המוות ובו הן מרצות את עונשם בשמיעת מוזיקה אזוטרית).

והנה, נזכרתי השבוע בשיר "לילות שקטים" מ"אדם בתוך עצמו" של שלום חנוך (1977), וב"נה נה נה" הגדול ביותר, אולי, בזמר העברי שבו (ואולי לא רק בו – ונא לחכות בסבלנות ל"נה" האחרון!), בצד ה"נה נה נה" של שלמה ארצי ב"אף פעם לא תדעי", שנתיים מאוחר יותר, ב-1979.

עכשיו, מה שבין השאר הופך את השיר לגדול הוא פרט מסוים בתמליל, הביזאריות בקונקרטיות המפתיעה של המילים: "אני פה רק לזמן מוגבל עד תום הסמינר".
יש משהו ישראלי ומוזר באופן שובה לב בשיבוץ של המילה "סמינר" בתוך שיר רוק די חרמני בסך הכל. שובה לב כמובן הוא גם הרוקיסט המנגן בעצמו בחשמלית אבל "שונא ניאון" ואוהב "לילות שקטים", או, כל הפרדוקס בקצרה:  הרוקיסט הקיבוצניק.
בכלל, האוקסימורון הזה של זמר רוק ביישן (שאריק איינשטיין הוא אמנם ביטוי ידוע יותר שלו, אבל שלום חנוך הוא דמות חשובה יותר בעיניי) – יש בו משהו ישראלי.

ואין זה דבר רע.

 

קצר על "הנשגב" של פרוסט

"לראות סערה בים – לא ידעתי תאווה גדולה מזו, לאו דווקא כמחזה יפה, אלא יותר כרגע חשוף בחייו האמיתיים של הטבע; או, ליתר דיוק, לא היו מחזות יפים בעיניי זולת אלה שידעתי כי לא נתפרו במלאכותיות להנאתי, אלא הכרחיים היו, בלתי ניתנים לשינוי – יופיים של נוף או של אמנות גדולה. לא הייתי סקרן, לא הייתי רעב להכיר אלא את מה שהאמנתי כי הוא אמתי יותר ממני עצמי, זה שעיקר ערכו בכך שיַראה לי מקצת מחשבתה של רוח גאונית, או מקצת כוחו וחינו של הטבע, המתגלה כשהוא נעזב לנפשו, בלי התערבות אדם" (תרגום: הלית ישורון).

מה שמסעיר בקטע הזה, לטעמי, הנו שיש בו במובלע תיאוריה על חשיבותה של יצירת המופת האמנותית, שנשענת על התאוריה של "הנשגב". "הנשגב" של פרוסט מורחב כך לכלל אותם מעשים אנושיים גאוניים. גם הם, כמו מראה הטבע הפראי, מעוררים את יראת הכבוד שלנו.

כלומר, החשיבות של יצירות המופת באמנות, אינה קשורה רק לתוכנה הספציפי של הגאונות – אלא להמחשה שיש בה שיש דבר כזה גדול ונישא כמו גאונות אנושית.

 

קצר על "בורגני" ביידיש ובישראלית

בעבר, בעברית ארכאית וביידיש – ששאלה מהעברית את המונח – כשרצו לומר – לגנאי – "בורגני" אמרו: "בעל-בית" (או "בַּלֶבַּ'ת").

ניבאו ולא ידעו מה ניבאו – כעת, כשסוגיית הבעלות על נכס שאיננו נייד חוצה את המעמד הבינוני הישראלי לשניים?

 

הערה קצרה על "קברט"בקאמרי

אני חוזר עכשיו מצפייה בהצגה "קברט" ב"קאמרי" (באיחור אופנתי) וחוות דעתי היא זו: לאנשים שלא מכירים פורנוגרפיה זו יכולה להיות בהחלט חוויה מסעירה.

– – –

אבל יותר ברצינות: ההצגה הזו ממחישה אחד לאחד את האמירה של אדורנו והורקהיימר (ואני מקווה שזיכרוני אינו בוגד בי כאן) על כך ש"חרושת התרבות" היא זנותית ומתחסדת בו זמנית.
כי מצד אחד, הדקדנס מומחש פה בעזרת שחקנים ושחקניות מצודדים מאד… – ומצד שני הרי "המסר" של המחזה הוא שהדקדנס הזה, כלומר הא-פוליטיות וההתמקדות בעונג של עידן ויימאר, הביא לעליית היטלר לשלטון, ולכן גורו לכם מרדיפת תענוגות!

בקיצור, אחיזת החבל משני קצותיו.

חשוב להבהיר: לא הסקס מפריע לי, אלא חוסר היושר (גם חוסר יושר פשוט: מכירת הצגה "רצינית" באמצעות סנסציה ארוטית, כביכול סנסציה, אבל לא משנה; וגם חוסר יושר מתוחכם וספציפי יותר: מכירת באמצעות ארוטיוּת ושל ארוטיוּת ובו זמנית מכירה של המסר נגדה – והכל באותו כרטיס!).
וגם, כלומר גם מפריע, הגיחוך, למי שנחשף אי פעם בחייו לחלק מ – 70% מהטראפיק באינטרנט, אותה מהפיכת מידע נפלאה ששינתה כך את חיינו! (רמז לאותם 70 אחוזים מסתתר בשורה השנייה).

המחזמר הוא אמריקאי במקור, כמדומני (הספר של אישרווד, הבריטי שעבר לארה"ב, "פרידה מברלין", עליו "מבוסס" המחזמר, הוא ספר נהדר והמחזמר אינו מתקרב בכלל לרמתו). וחשוב להבין שחלק ניכר מייצוגי המשטרים הטוטליטריים באמריקה הוא אידאולוגיה (במובן המרקסיסטי של המילה "אידאולוגיה") פאר-אקסלאנס, כלומר שימוש בייצוג הזה של ה"אופציה" הטוטליטרית על מנת לאשש את השיטה אמריקאית. בבחינת: ראו מהי האלטרנטיבה לדמוקרטיה המערבית (בגרסתה האמריקאית)!

עוד חשוב להבהיר אחד: התלונה שלי היא לא על השחקנים, הם עושים עבודה טובה עד כמה שאני מבין בזה, ולא על הספקטקל המרשים שלהם (הריקוד, בייחוד, הזמרה קצת פחות).
התלונה שלי היא על המחזמר עצמו, או על הגרסה שלו שמוצגת ב"קאמרי". זה מחזמר קלישאי, שטחי, לא רלוונטי ולא ישר.

 

הערה קצרה על "יפה לנצח" מול "לה דולצ'ה ויטה"

"יפה לנצח" הוא סרט איטלקי של הבימאי פאולו סורנטינו, שמוקרן כעת בארץ וזכה זה עתה בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. במרכזו של הסרט איש החברה הגבוהה האיטלקית של ימינו, גבר בן 65, עיתונאי מושחז ובעל השפעה, שלפני ארבעים שנה פרסם רומן מבטיח אך מאז זנח את חלומות נעוריו להיות סופר. הסרט, כפי שניכר כבר מהתקציר הנ"ל, הוא מחווה מפורשת לפליני בכלל, ובפרט לסרטו "לה דולצ'ה ויטה".

"יפה לנצח" הוא סרט נבון, סוחף ואסתטי – קולנוע למבוגרים, דבר נדיר. אך בהחלט לא מדובר בסרט גדול. ואילו "לה דולצ'ה ויטה" הוא אכן סרט גדול – יותר גדול מ"שמונה וחצי", לטעמי, ולבטח יותר שורד ממנו את מבחן הזמן.

אני רוצה להעיר בקצרה מדוע "לה דולצ'ה ויטה" עולה על "יפה לנצח" בנקודה אחת לפחות, אך נקודה מרכזית. כמו "ל.ד.ו.", גם "י.ל." מתאר באפקטיביות את הבלותה של החברה הגבוהה. היצירה הספרותית מועמדת כניגודה של זו, על מסיבותיה, מזמוזיה, זימותיה וזמזומיה. אלא ש"ל.ד.ו." מתעלה למדרגת הטרגדיה ו"י.ל." לא – זאת משום שפליני מעביר את גיבורו, מרצ'לו מאסטוריאני, בניסיון, שמלמד אותו שגם חיי הרוח הנעלים והעדינים, כביכול, אינם בהכרח הפתרון. כן, החיים קשים, גם אם מתוקים.

אולי הקטעים החזקים ביותר ב"ל.ד.ו." הם הקטעים בהם נפגש מרצ'לו בידידו שניידר, אינטלקטואל ואיש רוח מרשים. במסיבה שקטה ואנינה בביתו של הלה, מרצ'לו המוקסם מחליט לזנוח את הבלי עולם הבידור ולהתיישב סוף סוף לכתוב. השיחה כל כך עשירה ונעימה, אשתו של שניידר יפה וילדיו הרכים מתוקים כל כך – הנה, אפשר לחיות אחרת! לא להסתופף כל היום עם פפארצו ולארוב לסלבריטאים!

כשהוא מוסר לשניידר את התרשמותו המוקסמת, פולט שניידר את המילים הבאות (אני מצטט מהזיכרון): "דע לך, שאין מלכודת גדולה יותר וחונקת יותר לנפש מאשר אורח החיים המסודר, הבורגני".

המילים מוטחות במפתיע. ומפתיע אף יותר, אכן מזעזע, מה שקורה אחר כך: בעוד מרצ'לו מנסה את כוחו בכתיבה, בהפיכתו לאדם רציני – שניידר האינטלקטואל הרציני מתאבד אחרי שהוא רוצח את ילדיו! (פליני, בגאונותו, מקיף את האלמנה והאם השכולה, שאינה יודעת עדיין שהיא כזו – בכתבי וצלמי רכילות, ביניהם מאסטוריאני ופאפראצו; שניידר, במותו וברצח ילדיו, הצטרף באחת לעולם הסחי הצהוב, שממנו כמעט שלף את מרצ'לו מאסטוריאני).

פליני מציג לנו ב"לה דולצ'ה ויטה", כאמור, טרגדיה. בטרגדיה אין פתרונות פשוטים. כל בחירה היא הרת סכנות ויולדת מכאובים. ב"יפה לנצח" הרצינות והספרות מוצגות כפתרון, המנצנץ, גם אם במרחקים. אבל אולי רק אנשי ספרות מסורים יודעים לומר שאין זה כך. הספרות היא פתרון – לעתים; ולעתים לא. הרצינות היא הפתרון – לעתים; ולעתים לא – לעתים זהו דווקא ההבלות. ולעתים – פתרון אַין.

 

שני קצרים על גאווה וענווה

  1. יש אנשים שמשתמטים מעין הציבור האוהדת לא בגלל ענווה, אלא בגלל גאווה – הם לא מוכנים להיות תלויים בהערכתם העצמית באותו ציבור.
  2. יש אנשים שמשתמטים מעין הציבור האוהדת לא משום ענווה, אלא משום גאווה מסוג אחר: הם מפחדים שקרבה גדולה מדי לבני אדם תחשוף לעיני כל את העובדה שהם עצמם ככל האדם.

 

קצר על ייאוש מדעת

– הכל אחת! אם הכל הבל ממילא, הבה נתהבל גם אנו! אין יתרון לחוכמה, אז הבה נתְכַסָל!
– לא. גם את הייאוש וחוסר השחר אפשר לחוות מתוך ערפול חושים והתבהמות, או בפיכחון, אנינות, ריחוק ואף מתוך חדוות אנליזה צנועה. וזה כל ההבדל כולו, בין ייאוש שלא מדעת לייאוש מדעת.

 

קצר על מה שאתיאיסטיים שטחיים לא מבינים

מה שאתאיסטים שטחיים לא מבינים:
א. אם אלוהים הוא מטפורה לכוח העצום שייחסנו לעצמנו או להורינו בילדותנו (כדעתם הדי משכנעת של פסיכואנליטיקאים) – מטפורה והמתקה של חמיצות האבדן של הכוח הזה –
ב. ואם אנו אוסרים על בני האדם להיסמך על הכוח הזה בטענה (הנכונה) שהוא אינו קיים –
ג. אנחנו גוזרים על בני האדם לחפש את ההערצה, לחפש את העוצמה הפנטסטית הזו, בתוך העולם האנושי:
– חלקם יעריצו "אלילים", על כל ההבל והסבל הכרוך בכך
– חלקם יעריצו את עצמם, על כל הסבל (לעצמם ולאחרים) וההבל הכרוך בכך
– חלקם יבוזו לעצמם מתוך השוואתם לאנשים אחרים, שהיא מחפירה יותר מאשר ההשוואה לגדול-מכל-גדול

אם אין אלוהים – הכל אדם.
וזה מה שנורא.

*

אז מה הפתרון?

הרי אלוהים אין.

לא להכל יש פתרון. את החיים "מנהלים" – לא תמיד "פותרים".

 

קצר על הצחוק

מי שמחליט להתייחס אל החיים ברצינות תהומית, מתוך בחינתם עד שורשם – ייתכן שלא יוכל לחיות ללא הצחוק, ללא השטחיות.

 

קצר על פיצג'ראלד ודיקנס

משפטים אחדים צרובים בזיכרוני מני אז, מ"ענוג הוא הלילה" של פ. סקוט פיצג'רלד, אודות גיבורו, דיק דייבר, משפטים יפים-כאובים-מתוקים בפני עצמם, ומשפטים שממצים את דמותו האצילית של גיבורם ומחברם כאחד. ואלה הם (בתרגום אסתר כספי):

"מהרהר היה שרצונו להיות טוב, רצונו להיות מיטיב, להיות אמיץ וחכם, אבל כל זה היה קשה למדי. הוא אף רצה להיות נאהב, אם ניתן הדבר".

המשפט האחרון, שמופיע כמשפט לעצמו רק אחרי שאפתנותו המוסרית של דיק, ומופיע אף במסויג ("אם ניתן הדבר") – הוא תמצית השרמנטיות העדינה-אצילה של הגיבור ומחברו.

והנה אני קורא כעת את "בית קדְרוּת", הרומן הוירטואוזי של דיקנס שתורגם כעת לראשונה לעברית, ושם גיבורת הרומן, אחת מהן והחיובית שבהן, אסתר, מספרת על עצמה:

"שאפתי להיות חרוצה, שמחה בחלקי וישרת לב, ולעשות קצת טוב למישהו, ולזכות במעט אהבה לעצמי אם אוכל" (בתרגום אמציה פורת).

פיצג'ראלד, הסתבר לי, חשב ש"בית קדרות" הוא הרומן הטוב ביותר של דיקנס ורומן גדול. הנה דוגמה לתו אצילי שסופר אחד מקבל ממשנהו את ניסוחו הענוג.

 

קצר על אביב מוקדם
בתוך הרחובות האפורים של העיר, ריח צהוב של אביב.
בתוך ריח סיגריות ובשמים, ריח פיח ומאכלים, ריח אלכוהול וזיעת סדקי גוף מנוחשת – ריח הכפר שממנו באתי מסתנן אל העיר.
הוא, הריח, מזכיר לך את האביב שעבר ואת זה שלפניו ואת זה שקדם לו (לא עד אינסוף, עם זאת) – ולעתים, בדילוג צעיר פשוט, את נערותך.
ארוטיות לא מסוימת נמסכת באוויר – כאילו אינה קשורה לנשים או לגברים, אלא לנעורים עצמם, נעורי העולם ואתה בתוכו.
ומצד שני, בינינו לבין עצמנו, היש דבר מה בעולם הזה שאינו קשור לנשים?

*
משהו בנו לא מזדקן איתנו – וזה לא בהכרח משמח; חלק בתוכנו נותר עד רענן לנצח לכמישתו של החלק האחר.
אבל זה לא בהכרח גם מדכדכך –

ואולי זה פירושה של מלאכת החיים? איך לאצור הכל בתוכנו, בלי דלף ובלי פרץ – להיות ממולאים – גם כשהכל מבחוץ הולך ונשמט מאיתנו?
כל השמחה הפראית של להיות חי ולהיות נחשק תותמר בשמחה פנימית של להיות חי ושל זיכרון היותך נחשק.

*
אבל האם היה אי פעם עידן כזה (של היותך נחשק בהרגשתך, הכוונה)? – היו רגעים.
וזה אולי היתרון היחיד של מי שמעולם לא חש צעיר ממש, באביב חייו, כמו שאומרים – הוא לא מתרגש מהסתיו.
ומצד שני – כי הרי תמיד יש כזה –

 

קצר על הפולמוס החשוב של דורנו

קראתי עוד מאמר נאה, הנוקט עמדת ביניים, בפולמוס החשוב של דורנו, שהנו: האם ניתן להסביר את הקיום האנושי בכללותו – כולל התודעה – באמצעות אנלוגיה לחיי החיות או באמצעות תפיסתו של המוח כמחשב-מכונה מתוחכם,  ותו לא.  הפולמוס המעניין במיוחד אינו ניטש בין אנשי מדע ורוח חילוניים מול דתיים, אלא בין אנשי מדע ורוח אתאיסטיים, בינם לבין עצמם.

זה – ולא העלאת גירת ההבדלים האנכרוניסטיים בין מזרחים לאשכנזים – הפולמוס המרכזי של דורנו. על פולמוסים אחרים הלוהטים היום בציבוריות הישראלית ניתן להמשיל את משלו הגדול של טולסטוי ב"סיפורי סבסטופול", המספר איך בהפסקת האש במלחמת קרים שוחחו החיילים הרוסיים והצרפתיים אלה עם אלה, מעבר לקווי החפירות. ומעיר טולסטוי הערה – שכאמור היא משל גדול הרלוונטי למציאויות רבות – שנושאי השיחה בין החיילים לא נקבעו לפי מה שהטריד אותם באמת (המלחמה, למשל), אלא נותבו לפי המילים הצרפתיות המוגבלות שידעו להוציא מפיהם החיילים הרוסיים.

 

קצר על אמנים

מדוע אמנים בחברות הליברליות המערביות נוטים לשמאל? לעתים מדובר בבני מעמד גבוה יחסית, הפועלים מבחינה פוליטית "בניגוד לאינטרס" של מעמדם.

התשובה הסנטימנטלית הינה שהאמנים "רגישים" יותר – מתוקף תחומי עיסוקם – לבני אדם ולרגשותיהם, ולפיכך לסבל האנושי. ומכאן – קצרה הדרך לתפיסה "הומניסטית" פוליטית: דאגה לחלשים בחברה, למדוכאים בידי החברה.

אבל אולי חלק מהתופעה הזו ניתן להסבר פחות סנטימנטלי: אמנים הם אנשים עם אגו גדול ואגו פצוע. במובן מסוים, הם אויבי החברה, משום שהחברה מיקמה אותם, לדעתם, במיקום שאינו כפי ערכם.

הטינה העצומה של האמנים כלפי הלווייתן החברתי מתבטאת באהדה לאלה שאותם החברה דחתה, רמסה או דיכאה. בבחינת: אויב אויבי – ידידי הוא.
לא האהדה לחלש, אלא יצר ההכאבה לחזק הוא שמניע חלק מהאמנים בעיצוב עמדותיהם הפוליטיות.

לחלופין: האמנים חשים אהדה לחלש משום שהם מזדהים אתו, הם עצמם חשים חלשים ורמוסים בידי החברה שאינה מכבדת אותם כפי הראוי להם לדעתם (גם אם מצבם האובייקטיבי שפיר למדי).

 

קצר על אמנות

האמנות, בחלקה, היא שכפול העולם. השכפול הזה נעשה בידי בן אנוש ולכן העולם המשוכפל הופך לאנושי לראשונה, או לאישי לראשונה.

האמנות היא ה"טייק" השני על הקיום, אחרי שהוחשה אי נחת מה"טייק" הראשון. היא ארגז החול בו מְשחק המצביא את מִשחק המלחמה בו הפסיד – מְשחק מחדש ובתנאיו שלו. ומה שמעניין הוא שהמצביא המובס מסכים להיות מובס גם בארגז החול הפרטי – כי זוהי תבוסתו שלו, שהונחלה לו מידיו שלו.

 

קצר על סיבתיות וטלאולוגיה בחיים

המטרות הגדולות שאנו מציבים לפנינו מצויות הרחק שם באופק ולקראתן אנו רצים-רצים. אנו משילים מעצמנו כל דבר שעלול להכביד עלינו בריצה, דוהרים קלים וכמעט עירומים ורק מעמיסים על מוחנו את הזיית האושר העסיסי שיפקוד אותנו כשנגיע אל הקצה.
מדי פעם אנו חוטפים בקבוק מים תוך כדי ריצה, אך ככלל איננו דואגים לעצמנו בימים אלה של מרוץ.

אך לעתים, מותשים, ננוח בשולי הדרך, ניטיב מעט את משכבנו תחתנו, נסקל ונעזק אבנים בסביבתנו, רעב יכסוס בנו ונשביעו ואז, כנהוג, נתעטף בשמיכה ונתנמנם מעט.

וכשנקום, ייראה המרוץ הקודם מעט או אף הרבה זר ומוזר. או אז נזנח את הטלאולוגיה ונדבק בעיקרון הסיבתיות, כך שהמרוץ הקודם לא ייראה כנמשך אל האופק הרחוק אלא רק כתולדה של היעדר נווה המנוחה.

 

קצר על סופרים שכותבים טוב מדי

האם ישנם ספרים שכתובים טוב מדי? לאחרונה הרהרתי בכך כשקראתי את "עד סגירת הגיליון" ("עם עובד"), של טום רקמן, רומן אמריקאי שזכה לשבחים ועניינו תיאור החיים במערכת עיתון שנאבק על קיומו לנוכח עליית האינטרנט.

את הרומן (שהוא למעשה קובץ של סיפורים קצרים העוסקים כל פעם בדמות אחרת בעיתון) זנחתי באמצעו כי הוא היה כתוב טוב מדי לטעמי. כלומר, הוא היה מהוקצע מאד, מתובנת מאד, עתיר אנלוגיות חכמות בין חלקי הסיפור השונים ובכך רחוק מהחספוס והאקראיות של החיים.

 

קצר על ספרים שנחשבים טובים

ספרים שנחשבים טובים רגילים פעמים רבות ללמדנו שהמציאות אירונית: מי שהיה למעלה יגיע למטה וההיפך, או יגלה שהלמעלה לא באמת מספק והלמטה לא באמת נורא. ספרים שנחשבים טובים נוהגים לפעמים להמחיש איך אירועי חיים קטנים וזניחים לכאורה יכולים לשנות בני אדם מהקצה אל הקצה (בניגוד לספרים שנחשבים רעים ונוטים אל המלודרמה). ספרים שנחשבים טובים נוהגים לעתים להכיל "היוודעויות" המובילות לשינויי אופי ודרך חיים.

אך המציאות אולי פחות אירונית מכפי שמניחים חלק מהספרים הנחשבים טובים, ובני האדם פעמים רבות נותרים בעיקשותם הקטנונית ואינם משתנים. לכל היותר, הם ותשוקותיהם נחלשים ודועכים. החיים לפיכך פחות מעניינים אך יותר קשוחים ועזים מהספרות הנחשבת טובה.

 

קצר על הקושי לספר את החיים

חלק גדול ממה שמרכיב את חיינו וייסורינו מתקשה להתאים את עצמו לצורה הסיפורית. אלה נוירוזות ורמצי תחושות מתמידות ומציקות אך עמומות, או לחילופין התקפות אלימות (על ערכנו העצמי, על תחושת הביטחון שלנו בעולם ועוד) שגואות ואז נרגעות וחוזר חלילה.

אנחנו לא "פותרים" אותם בחיינו, אלא, כפי שחלקנו למד לומר על "הסכסוך" הישראלי-פלסטיני, אנחנו "מנהלים" אותם.

לסכסוך שלנו עם עצמנו אין, פעמים רבות, מבנה סיפורי של התחלה-אמצע-סוף, אלא הווה נצחי.

 

קצר על דון ז'ואנים

בעלי מוסר מעמיקי הגות מדברים בגנות תאוות הבשרים ואומרים שהיא חסרת תוחלת וסיפוק: הרדיפה אחר התענוג מובילה למפח הנפש שבא לאחר השגתו ולתנועה מחודשת של רדיפה אחר עונג חדש שתוביל לתוצאה דומה. המין הוא פעולה שחוזרת על עצמה, תנועה מעגלית שאינה מסתיימת לעולם, הוא אינו סיפור עם התחלה-אמצע-סוף, אלא דריכה במקום.

אבל לזכותם של הדון ז'ואנים – גם הם כמו כולנו זקוקים לסניגור – עומדת ההכרה שרדיפת השמלות היא סוג של משחק. גם על משחק אפשר לחזור פעם אחר פעם מבלי להשתעמם. חלק מההנאה אינו דווקא הניצחון או העונג, אלא ההימור והתקוות והידיעה שלעתים הוא יצליח והן תתגשמנה ולעתים לא.

מפרספקטיבה מסוימת מה יש בחיים האלה אם לא משחק?

 

קצר על פרויד והפסיכואנליזה

הפסיכואנליזה בחוגים רבים יצאה מהאופנה או שהיא מותקפת על היותה, בחלקה, "לא מדעית". זה נושא רחב שמצריך עוד לימוד.

אבל יתרון אחד יש לפסיכואנליזה שאני מבקש להדגישו: לפסיכואנליזה היה את פרויד. כלומר, בניגוד לגישות אחרות, היה לה אב מייסד יחיד – בולט, גאוני וכריזמטי (לכל הדעות כמעט). בעובדה הזו, כביכול מקרית לתיאוריה עצמה ולשיפוטה כתקפה או לא, מקופלת בעקיפין התיאוריה עצמה: הדגשתה את המורכבות והדיאלקטיקה של הנפש.

כשאתה קורא את פרויד רוחך מתרוממת, כי אתה חש שהנפש היא עניין מורכב ומעניין לאין שיעור. הדבר לא נובע רק מכך שפרויד ידע לכתוב. הדבר נובע מהתאוריה עצמה. לכן, לטעמי, פרויד שגה כשהציג את הפסיכואנליזה כפגיעה בגאווה האנושית, המשולה לפגיעה בגאווה הזו שגרמו התאוריה של קופרניקוס, שלימדה אותנו שאיננו מצויים במרכז היקום, או תורת האבולוציה, שלימדה אותנו שאיננו נעלים על ממלכת החי. הפסיכואנליזה דווקא לימדה אותנו לכבד את עצמנו, כיצורים מורכבים ומסובכים כל כך, שמורכבותם ומסובכותם ייחודיים ביקום ובממלכת החי שבתוכו.

והנה, דמותו המורכבת והכריזמטית כל כך של מייסד התיאוריה ניצבת כמטפורה לתיאוריה עצמה: אנחנו יצורים מיוחדים במורכבותנו, יצורים נפלים, ממש כשם שמי שלימד אותנו שכך אנו הפך ליחיד נִפְלה.

יש יסוד רומנטי בפסיכואנליזה, כפי שציינו מבקרי תרבות אוהדים ועוינים, כלומר רעיונותיו של פרויד שאבו רבות מהתנועה הרומנטית (פרויד עצמו הדגיש שהוא אינו "מגלה" הלא-מודע; את הלא-מודע גילו המשוררים, הטעים, הוא רק נתן לתגליתם ביסוס וניסוח מדעיים). ופרויד עצמו ממחיש עיקרון מרכזי ברומנטיקה: דמות הגאון הכריזמטי.

 

קצר על ספרים ובשר

אתה מחפש בספרים תשובה לשאלה מה יש מלבד הבשר.
תשובה לא מצאת.
אבל הנה עברו עליך רגעי חדווה של גילוי עוד ועוד ניואנסים; הנה חשת איך רכישת הדעת ממלאת אותך – והתחושה פיזית ממש – כמו נדחסת הרוח והולכת.

עדיין לא הגיעה הרוח למשקלו של הבשר. אבל הפער הצטמצם.

 

קצר על המינגוויי ופיצג'ראלד ושני סוגים של גבריות

צמדים ספרותיים מעסיקים אותי. כלומר, היחסים המורכבים והמתוחים בין שתי דמויות תרבותיות גדולות שצמחו פחות או יותר במקביל ומתוך ערנות הדדית. לא תמיד הדמויות הללו נפגשו פנים, אך לפעמים הן היו אף ביחסי חברות, ולפעמים החברות נגדעה בעיצומה.

שלושה צמדים ספרותיים מעסיקים אותי במיוחד: טולסטוי ודוסטויבסקי (ששהו רק פעם אחת באותו בניין, אך לא נפגשו פנים; כך מוזכר בביוגרפיה של דוסטויבסקי; אך השניים היו ערניים מאד זה לנוכחותו הספרותית של זה). ברנר וגנסין, שהיו חברים טובים מאד ואז ניתקו את יחסיהם ולא התראו יותר לעולם. המינגוויי ופיצג'ראלד, שהיו חברים עם עליות ומורדות. ועל כך מעט מיד.

כהערה מקדימה אומר רק שהצמד הזה האחרון, מבחינתי, שונה משני הצמדים האחרים. בניגוד לטולסטוי-דוסטויבסקי וברנר-גנסין, כאן יש דמות מועדפת מבחינתי בבירור והיא פיצג'ראלד. לא זו אף זו, הדמויות הללו, של המינגוויי ופיצג'ראלד, מייצגות בעבורי שני מודלים של גבריות, והמודל המועדף עלי הוא בלי שום ספק זה של פיצג'ראלד.

הגבריות של שניהם היא גבריות סדוקה מאד. סופם של השניים מרמז על הסדקים: פיצג'ראלד נפטר בסיומה של שקיעה מתמשכת בכל העשור האחרון לחייו (הוא נפטר בגיל 44 ב-1940); נפטר כאלכוהוליסט, מרושש, שתהילתו הספרותית הרחק מאחוריו, נישואיו לזלדה הרוסים והיא אף מאושפזת בבית משוגעים. המינגוויי, הגברי יותר כביכול, המוחצן, המצליחן, הבטוח בעצמו, זוכה הנובל, השחצן, חשף גם הוא את מלוא הסדקים שבנשמתו בהתאבדותו ב-1961.

אגב, אחד הקטעים המצמררים מבחינתי בכל תולדות הספרות הוא אותו קטע בו הגיבור ב"למי צלצלו הפעמונים?" בז לאביו על שהלה התאבד (אני מקווה שאני זוכר נכון; חלפו 15 שנה בערך מאז קראתי את הספר). הגיבור רואה זאת כחולשה נוראה. והנה, אביו של המינגוויי גם התאבד! והמינגוויי מבטא דרך גיבורו את הבוז לחולשה הזו, חולשה שהתגלתה לבסוף גם אצלו, כעבור עשרים ומשהו שנים…

ב-1936 פרסם פיצג'ראלד שלוש מסות וידוייות עוקבות בכתב העת "אסקווייר", מסות רבות עניין. אלו היו מסות חושפניות, שתיארו את הידרדרותו האמנותית, הנפשית והכלכלית. המינגוויי, ידידו משכבר, הגיב בבוז על החושפנות והרכרוכיות, לטעמו, שגילה פיצג'ראלד בפומבי.

"הוא ממש מתגאה בכך שהוא לא מתבייש בכישלונו", כתב לחבר משותף. המינגוויי, באותו זמן ממש, אף שתל באחד מסיפוריו את האנקדוטה המפורסמת מאד על הדו השיח הבא ביניהם: פיצג'ראלד, שהיה חדור אובססיה לעושר ולעשירים, אמר להמינגוויי: "אתה יודע, ארנסט, העשירים, העשירים באמת, שונים מאיתנו". ארנסט הפיקחי והלא מתרשם (בתיאורו של המינגוויי עצמו, כמובן) אמר: "כן, סקוט, הם שונים – יש להם יותר כסף".

יחסיהם של פיצג'ראלד והמינגוויי התערערו בעקבות הבוז שגילה המינגוויי כלפי ידידו דווקא בשעת ירידתו (יש לציין שפיצ'ג'ראלד, כמו ברנר ביחס לעגנון, סייע באופן משמעותי להתקבלותו הראשונית של המינגוויי האלמוני לעולם הספרות). פיצג'ראלד התכוון לשלוח לחברו מכתב חריף ביותר ואז וויתר. וכך הוא אמר לאהובתו באותו זמן, ביאטריס דאנס, בציטוט גדול שבגללו כתבתי את כל ה"קצר" הזה:

"המינגוויי הוא אדם ממוטט עצבים לא פחות ממני. אלא שהמעורערות השווה של שנינו מתבטאת בדרכים שונות. אצל המינגוויי היא מתבטאת במגלומניה – ואילו אצלי במלנכוליה".

זה ציטוט גדול שמבטא הן את חדירתו הפסיכולוגית של פיצג'ראלד מבעד למסכה ההמינגוויית, הן את ההבדל ביניהם והן את הסיבה שאני מעדיף את פיצג'ראלד פי אלף.

הציטוט הזה שני רק לציטוט גדול אחר של פיצג'ראלד על יחסיו עם המינגוויי, ציטוט בעל עומק והשלכות (כלליות!) רבים.

וכך אמר פיצג'ראלד:
“ארנסט כותב ומדבר בסמכותיות – הסמכותיות שמביאה איתה ההצלחה;
אך גם אני מדבר וכותב בסמכותיות – בסמכותיות שמניב הכישלון".

 

קצרים על שני פחדים קיומיים

  1. יש אנשים שפוחדים מהמוות. זהו הפחד הקיומי שלהם.

יש אנשים שפוחדים מכך שאנשים אחרים מוצלחים מהם, נהנים יותר מהם, מקבלים תשומת לב יותר מהם וכיוצא בזה. וזהו הפחד הקיומי שלהם.
(אין להמעיט בעוצמתו ושכיחותו של הרגש הזה, מהסוג השני; רגש מצודד הרבה פחות מפחד המוות, וזו אולי הסיבה שהוא פחות נוכח בשיח ואולי אף בתודעה – אבל לא מכיוון שהוא פחות נפוץ).

המוות – לאנשים שהפחד הקיומי שלהם הוא מהסוג השני – הוא דווקא סוג של נחמה. במוות כולנו שווים.

  1. יש אנשים שהפחד הקיומי הגדול שלהם הואהמוות; עוד יום, עוד שבוע, עוד שנה – נצטרך להתקפל מהחופשה ומהכייף הגדול ולחזור מחו"ל אל המונוטוניות של החיים בארץ (כלומר, באדמה).

יש אנשים שהפחד הקיומי הגדול שלהם הוא החיים עצמם; עוד, יום, עוד שבוע, עוד שנה – נשתחרר סוף סוף. הפז"מ, לפחות, דופק.

 

קצר על הפונקציה של חלק מהמחקרים המדעיים המתפרסמים תדיר בעיתונים

לכל "המחקרים החדשים" שמתפרסמים תדיר בעיתונות ומלמדים אותנו שכל מה שחשבנו על עצמנו, מזוננו, יחסינו עם ילדינו וחברינו וכו' הוא לא מדויק או שהוא, בפשטות, הפוך מהאמת – יש פונקציה אחת נוספת, שאינה קשורה למידת מהימנותם של המחקרים.

הפונקציה הזו היא זריעת מבוכה ואימה ותחושת אי-מסוגלות ואי-כשירות ביחיד החי בחברה העכשווית.

מגמה עצומה קיימת בחברה שלנו ובה ניטלים מאיתנו תפקידים בסיסיים שבעבר כל אדם היה אחראי בתחומם על עצמו וניתנים ל"מומחים". אנחנו מתייעצים במומחים איך לגדל את ילדינו, איך לחנך אותם, מה עלינו לאכול, באיזה מקצוע לעסוק וכו'. תוצאת התהליך הזה היא הפיכתו של הסובייקט המודרני לחסר ישע, לכנוע, לתינוק.

אנחנו חיים , למעשה, במציאות טוטליטרית "רכה". לא אנשי משטרה חשאית מתדפקים על דלתנו באישון לילה, אמנם, ותודה לאל שכך הוא – אבל אנחנו נתונים למשטור ולפיקוח שהופכים את היחיד לתלותי (ואני לא חושב דווקא על פוקו, בהקשר הזה, אלא על מבקר תרבות יותר אפקטיבי ממנו, לטעמי, כריסטופר לאש, שכתב על כך ב"תרבות הנרקיסיזם").

"המחקרים המדעיים" המתפרסמים תדיר בעיתונים הם חלק מהמגמה האדירה הזו בדיוק: להציב אותנו משותקים, מפוחדים, לא סומכים על תושייתנו, לא בוטחים באינסטינקטים ובאינטואיציות שלנו, אל מול הר אדיר כאוורסט שמכונה "המדע", שמוכיח לנו עד כמה אנחנו קטנים, טיפשים וחסרי חשיבות. הר גבוה שאותו לא נבין לעולם במלואו ואיש אף לא יוכל לעשות זאת מפאת גודלו.
אנחנו הופכים לטפלים אל מול מצבור הידע האדיר – באופן דומה ממש ליראת הכבוד המצמיתה שרחש האדם הדתי והפרימיטיבי (זה לא אותו דבר) לכוחות עליונים שאותם לא הבין!

כמו היה השחרור של האינדיבידואל ב"רנסנס" וב"נאורות" ואביזרייהו רק פרק ביניים קטן, כחלום יעוף – לקראת כניסתנו ל"ימי ביניים חדשים", בהם נהיה כפופים למרות נישאה ולא מובנת מסוג חדש.

 

קצר על חוות דעת על ספר שהינה יותר גרועה מביקורת קטלנית

יש ספרים גרוכים של סופרים נחשבים שאפילו התקווה לשחיטה כשרה של פרה קדושה – לא מצליחה לדרבן אותך לקרוא יותר מכמה עמודים בהם.

 

קצר על סדרות דניות

ב"בורגן", סדרת הדרמה הדנית המצוינת שאת כל שלוש עונותיה ראיתי לאחרונה, אומרת ראש הממשלה לבעלה, לקראת סוף העונה השנייה כמדומני, שהחלטתו לעזוב אותה בגלל שמשימותיה כראש ממשלה הרחיקו אותה ממילוי משימותיה כרעיה וכאם, הייתה החלטה נמהרת. בחיים צריך להגיע לאיזון, אומרת בירגיטה ניבורג, ועל מנת להגיע לאיזון דרוש זמן. לבסוף הייתי מוצאת את האיזון – ולא היה עליך לעזוב.

הסצנה הזו היא בעיניי מפתח לסדרה כולה: זו סדרה אנטי-קיצונית (ראש הממשלה מנהיגה הרי את מפלגת "המתונים" מן המרכז!). סדרה שהיא שיר הלל לאיזון.

וזו הסיבה, שהסדרות הסקנדינביות של השנים האחרונות הן יותר מסדרות טלוויזיה. הן מציגות לעולם את האלטרנטיבה היחידה הרלוונטית לקפיטליזם האמריקאי: האלטרנטיבה המאוזנת, הממצעת, המתונה – זו של הסוציאל-דמוקרטיה הנורדית.

ושוב, רק הביטו באנושיות המתונה של סדרה כמו "בורגן" והשוו אותה להערצת הכוח והאופל של סדרות אמריקאיות מקבילות.

אחד ממאמרי ביקורת התרבות החשובים ביותר של העשור הנוכחי ממתין בקרן זווית להיכתב, ממתין בקרן זווית לכותבו:
נושאו יהיה השוואת הסדרות הסקנדינביות החדשות לסדרות אמריקאיות בולטות מהעשור וחצי האחרונים – ובייחוד, לאותן סדרות שהן אדפטציה אמריקאית לסדרות הסקנדינביות. מאמר עתידי כזה יכול לשפוך אור על שתי האלטרנטיבות החברתיות הגדולות שניצבות בפנינו כיום.

 

קצר על נחרצות

אתה שומע או קורא אדם, שאומר או כותב את כל הדברים הנכונים, נכונים גם בעיניך. אלא שאתה עומד משתאה, על היכולת הזו שלו להיות נחרץ, ועד כמה היכולת הזו לנחרצות היא זו שחורצת בעיקרו של דבר את מידת תשומת הלב שהוא זוכה לה. כלומר, יותר מאשר הדברים הנכוחים שהוא אומר גופם. מוחאים כפיים כי הוא אומר את זה חזק ובקול צלול ונטול-כחכוחים.

 

קצר על הוויה שקובעת תודעה

ביומני פנחס שדה, שפירסמו איילת נגב ויהודה קורן לאחרונה, אני קורא בהערת העורכים כך:
"הכתיבה הרצופה ל'הארץ שלנו', ספרי הילדים שפירסם ואורח חייו הנזירי איפשרו לשדה ב-1963 לקנות דירת חדר וחצי ברחוב יהונתן 3 ברמת גן".

למי שזקוק לעוד פתרון לתעלומה מדוע אנשי הרוח היום אינם מרדניים ועצמאיים ו"זאבים בודדים" כמו הדוגמה של שדה, הנה הוא לפניו – המציאות הכלכלית של ההווה לעולם לא תאפשר לאדם שחי על עטו לקנות דירה באזור המרכז. וגם למי שיחיה ב"אורח חיים נזירי" ויכתוב ל"הארץ" שלנו גיליונות שלמים.
ההוויה קובעת את התודעה – וההוויה של יוקר המחיה הישראלי, בין השאר, מנחמדת ומבייתת את אנשי הרוח הישראליים.

 

קצר על תסמונת "המכונית החדשה של אבא"

ישנה תופעה תרבותית, אותה אני מכנה, ביני לביני, "תסמונת 'המכונית החדשה של אבא'".

התסמונת מכונה כך על שם השיר הקצבי של שלום חנוך בעל אותו השם (אני מעריץ חרוף של שלום חנוך – אבל לא על השיר הזה מכוננת תפארתו).

מטרת השיר – לכאורה – היא להזהיר בני נוער מנהיגה פזיזה, נהיגה לא אחראית שמביאה לתאונות דרכים קטלניות.

אולם החלק בשיר שמתאר את הנהיגה הפרועה עצמה, כל כך מלהיב, כל כך ויטלי, כל כך פראי-נהדר – שהשיר חותר תחת המסר שלו-עצמו.

זו הסיבה שכנראה לא אצפה בסרט החדש של מרטין סקורסזה – במאי לא רלוונטי כבר יותר מעשור וחצי – "הזאב מוול סטריט".
אני מניח, שבמסווה של ביקורת על רדיפת הבצע, הסרט הזה רק מעודד אותה – מעודד הזלת ריר נובורישית או נובורישית-וואנאבי.

 

קצר על דרך אחת מפוקפקת להילחם בפחד המוות

אחת הדרכים היותר מפוקפקות להילחם בפחד המוות היא להפחית בערכם של החיים.

כך ההפסד העתידי הוודאי מצטמצם לו.

נדמה שאנחנו חיים בעידן אינפלציוני כזה. עידן האירוניה. עידן הייאוש-למפרע.

הכל הכל – הגודל של העולם, האידאולוגיות הרדוקציוניסטיות הרווחות בו באשר לטבע האדם, הציניות והניהיליזם הלאים שלנו, עולם העבודה שהופך את הסובייקט לעבדו של האובייקט הנוצץ, הדמוגרפיה הצפופה עצמה על שפע "יחסי האנוש" שמלפפים אותנו בגינהּ – מכוון להפחתת הערך של חיינו.

כך שכיליונם יהיה זניח בעינינו.

 

קצר על רגשנות

מדוע יש לי רתיעה מיצירות שאני מגדירן כ"רגשניות", למשל יצירות שעוסקות בחולי סרטן, באבדנים למיניהם, במלחמות, בילדים יתומים וכיוצא בזה, ובאופן שאני מכנה אותו "רגשני", כלומר מופרז, גדוש, עתיר שומנים/ גבינתי (צ'יזיי)?

הרתיעה האינסטינקטיבית הזו מרגשנות מכניסה אנשים מסוימים לתסביך אשמה: האם הם לא רגישים מספיק, או אטומים מדי, מכדי להתרגש מהיצירות שהם מכנים "רגשניות"? אולי זה לא הן (היצירות), אלא הם (האנשים)?

ישנן כמה סיבות שמצדיקות את הרתיעה מ"רגשנות":

  1. "רגשנות" היא לעתים פשוט שם אחר למניפולציה. מי ש"מרגש" אותנו לא מעוניין – אף כי אולי הוא לא תמיד מודע לזה – לפרוש בפנינו את כאבי הזולת, אלא ללכוד את תשומת לבנו ליצירתו באמצעות רחמינו על הזולת. כלומר, הגדרתה של יצירה כ"רגשנית" היא סירוב לשתף פעולה עם מישהו שמפגין אטימות בעצמו, מי שמנצל את הרגש שלנו לצרכיו-הוא.
  2. "רגשנות" היא לעתים אמצעי להסחת דעת מהכאב הגדול והיומיומי של הקיום תוך התחזות לשימת לב אליו בדיוק. הכאב העצום של חולי הסרטן, של מי שאיבד את אהוביו, של לוחם במלחמה עקובה מדם וכו', משמש, לעתים, בידיו של היוצר "הרגשן" כאמצעי להסבת המבט מחוסר המשמעות, השעמום, הקנאה המביכה, הייסורים וסיכולי התשוקה הדקים הקטנים, של הקיום הרגיל, "הנורמלי". הכאב החריג שמבליט הרגשן דומה בכך לפונקציה של סרט "אקשן" – הייסורים החריגים הם הרי "תוססים" הרבה יותר מאשר הייסורים המונוטוניים – הלא היא הסחת הדעת.
    ה"רגשנות" כך תורמת לאלחושם של אזורי חיים שלמים, "המתים" גם בלאו הכי, תוך התמקדות באזורי חיים כאובים אך "חיים" בלאו הכי.
    כלומר, היא משאירה את המדבר של הקיום הנורמלי בצחיחותו הלא מוּרווה, את הרקמה המתה של החיים לא נגועה, לא מעוּסה, את הגוף הדומם משווע להחייאה – לשווא.
  3. "הרגשנות" קלה יותר לביצוע. אנחנו דורשים מהאמנים שלנו שבכישרונם יְחיו גם את הלא-חי מטבעו. ואילו האמן "הרגשן" "רוכב על הגל" של הרגש השוצף ממילא לנוכח אירועי חיים סנסציוניים.

 

קצר על ביקורת תרבות מוראליסטית

כאשר אתה מבקר את החברה העכשווית, או אנשים בתוכה, כ"נרקיסיסטיים" – כאשר אתה מלא זעם או בחילה מהקיום העכשווי, הפייסבוקי, שכולו הוא "קיום-לעיני-האחר" (גם אם, כמעין אליבי, אתה כולל את עצמך בקיום הזה) – צריך אתה להיזהר משנה-זהירות מלעשות תוך כדי כך משנה-עוול.

האם לא די בכך שיש אנשים שנאלצים להתמודד עם תחושת עצמי רעועה, עם צורך בלתי נמלא להכרה, עם כאבי תחושת בדידות או נידחות, עם קור פנימי פושה-זוחל כמו ערפל-עשן בחלל הבטן והאיברים הפנימיים – האם לאלה נחוצים אנשים בעלי ארשת של חשיבות עצמית ועליונות מוסרית כביכול, המצליפים בהם על כך שהם "מרוכזים בעצמם"?

בכלל: חלק מהעיוותים המוראליים של התקופה שלנו אינם בשליטתו של האינדיבידואל והוא, לפיכך, אינו אחראי להם. הם מבניים – קשורים בהתפתחויות כלכליות ודמוגרפיות וטכנולוגיות ופילוסופיות – או שהם קשורים בטבע האדם, שההתפתחויות הללו נתנו לו להרים את ראשו המיוסר.

להטיח באנשים היום שהם נרקיסיסטיים (גם אם המבקר לא מוציא את עצמו מכללם) – משול לאמירה של רבי שמעון בן אלעזר באגדה התלמודית על אותו מכוער שמכוער הוא. "לך ואמור [זאת] לאומן שעשני", ענה לו המכוער. יכולים להשיב האנשים המבוקרים – לך אמור זאת לתקופה שיצרה אותנו כך.

 

קצר על עידן שאין לו שם

אנחנו, לטעמי, חיים בעידן שאין לו שם עדיין.

הרי "פוסט-פוסט-מודרניזם" גרוע בסדר גודל אחד יותר מה"פוסטמודרניזם" העמום שקדם לו.

משהו על טבעו של העידן הנוכחי: אם ה"פוסטמודרניזם" התאפיין בהפרזה בערכה של "התרבות", כך שהכל הפך ל"תרבות" וקיבל את האופי הנזיל והרלטיביסטי של המוצר האנושי הייחודי הזה – הרי שכעת אנו חיים בתקופה שמבחינה רעיונית מדגישה את מקומו של "הטבע" או מפריזה בערכו. האדם הוא חיה הכפופה לחוקי הביולוגיה בכלל והאבולוציה בפרט. כולל ה"תרבות" (שמוסברת במושגים אבולוציוניים; ע"ע תאוריית הממים).

דבר אחד משותף לשתי העמדות, הפוסטמודרנית של אתמול והמדעניסטית של היום: החלשת התפיסה "האקזיסטנציאליסטית" של היחיד האנושי, הסובייקט, כיצור מודע לעצמו ואוטונומי – יצור שיכול, לכל הפחות, לפעור, באמצעות תודעתו, פער קטן, אך משמעותי ועקרוני, בינו לבין הנסיבות בהן הוא מצא את עצמו לכוד, ויהיו אלה נסיבות ביולוגיות או תרבותיות

 

קצר על "סנסציוניות"

הביקורת שמתחו מבקרי תרבות במאות השנים האחרונות על היצירות הסנסציוניות נבעה, כמדומה, משני מקורות:
א. הסנסציה מושכת אליה את קולט היצירה האמנותית באופן לא הוגן, ובאופן שמלבה את יצריו הנחותים (סנסציות מיניות, סנסציות הקשורות בקבלת סכומי כסף גדולים באופן נסי, שמחה לאיד וכדומה).
ב. הסנסציה אינה ראליסטית. הקהל נמשך אל היצירות הסנסציוניות כיוון שאלה מעודדות את החלימה-בהקיץ, את הפנטזיה של הקהל לשינוי דרמטי בגורלו – שינוי שכמותו לא יארע בימי חייו של הקהל הנ"ל.

הנימוק השני נגד הסנסציוניות נובע מאתוס של מעמד בינוני: אתוס של עבודה קשה, פירות שמבשילים לאחר עמל מפרך. אין בחיים האלה, בחזון החיים הזה של המעמד הבינוני, ארוחות חינם, זכיות פתאומיות בגורל, תפניות חדות. הכל מושכל והגיוני ומדוד.

אנחנו חיים בחברה שמכרסמת באתוס הזה של המעמד הבינוני. סנסציות הפכו להיות חלק מהמציאות סביבנו. מהו "אקזיט" אם לא סנסציה, אירוע סנסציוני? ובמה, אם כן, חוטא סופר או יוצר אחר שמתאר "אקזיט", הלא זהו, לכאורה, הראליזם של ימינו? בכלל, חיינו שטופי המדיה הם סנסציה אחת גדולה, מאבל כבד להצלחה מסחררת, אבל זוהי לכאורה המציאות כבר, לא רק ייצוג כוזב שלה – המציאות בחברה שחיה סביב אירועי המדיה שלה.
והרי חיינו עצמם, לא רק ייצוגם המדיאלי, הפכו לסנסציה אחת גדולה: אנחנו חיים במתח גבוה, מוקפים במראות משלהבי יצרים באופן חסר תקדים בהיסטוריה האנושית, לא נחים לרגע, מתנודדים כשיכורים מסקנדל לפסטיבל.

האם "הסנסציוני" סיים את תפקידו כמונח שלילי בביקורת?

ראשית, העובדה שעדיין מדווחים על "אקזיט" מעידה שזו עדיין מציאות חדשותית, של "אדם נשך כלב", כלומר זו לא הנורמה.
שנית, ברור התפקיד האידאולוגי (במובן המרקסיסטי, כלומר של התודעה הכוזבת) של הסנסציה במקרה של ה"אקזיט" – הניסיון לשכנע אותנו שהחריגים הכלכליים הם הנורמה, שמי שמעז מצליח, שכולם בדרך לגאולה השלמה – אם עדיין לא הגיעו אליה.

ועדיין – מבקר התרבות היום לא יכול להשתמש בקטגוריה של "הסנסציוני" באותו אופן בו השתמשו בו קודמיו. לא מחאה נגד אי הראליזם של הסנסציה צריכה להיות מחאתו. לא רק מחאה כזו, בכל אופן. אלא תביעתו שאם החיים הפכו לסנסציה לחלק מהאנשים – מן הצדק שהסנסציה תחלחל מטה ליותר ויותר אנשים.

 

קצר על כוחה של "השיטה"

השיטה חזקה מאיתנו כי היא משתמשת בשני כוחות חזקים מהסובייקט התבוני – מין ונרקיסיזם.
פייסבוק, למשל, ממכר חלק מהאנשים באופן שהם אינם מסוגלים לעמוד מולו – באופן שאינו שונה מהתמכרות לפורנוגרפיה.

אם ניתן לנצח את השיטה, חוששני, הרי שהדבר ייעשה רק בכלים הכבדים של הדת (איני מדבר על חזרה בתשובה): כלומר, לעצום עיניים בעוברך ליד פייסבוק כמו שחרדים עוצמים עיניהם בקרבה לנשים שלבושן אינו צנוע לשיטתם.

כלומר שני: אולי יפתחו בעתיד "דיני צניעות" ביחס לנרקיסיזם כשם שפיתחה הדת ביחס למין (ולא בלי צדק)?

 

קצר על קלישאה של אינטלקטואלים

היזהרו מקלישאות, גם אם הן קלישאות של אינטלקטואלים:

"הצבת שאלה טובה הינה כבר חצי תשובה" – לא נכון. לא מדויק. ישנם כאלה שיש להם כוח לחתור עד התהום בשאלותיהם הנבונות, לערער הכל – אבל, מותשים משאלותיהם הנוקבות, לא נותר בהם כוח לחזור ולטפס ממעמקי הבורות שהם כרו לעצמם במו-שאלותיהם אל אור השמש של התשובות.

 

קצרים על אופטימיות ופסימיות

  1. כשם שאופטימיות פירושה האמתי, לעתים, הנו אטימות או טיפשות – כך פסימיזם הנו לפעמים רק מילה נרדפת לסוג מסוים של עצלות.
  2. ובאותו עניין: ג'ורג' אורוול, במאמר ביקורת אדיר, על ההבדל בין הספרות האנגלית של שנות העשרים לזו של שנות השלושים: מדוע, שואל אורוול, היו סופרי שנות העשרים (אליוט וכדומה) פסימיים כל כך?
    כי היה להם טוב יחסית!
    למי שרע לו, למי שאין לו מה לאכול, למי שכוחות אפלים אדירים דוגמת הפאשיזם מעיבים על עתידו – אין זמן לפסימיזם.

 

קצר על קורבן אקטיבי ומקרבן פסיבי

יש תופעה נפשית מעניינת בדינמיקה בין מי שרואה עצמו כקרבן לבין מי שאותו אחד רואה כמקרבן שלו.
הראייה של הקורבן, או הקורבן כביכול, גורמת למקרבן כביכול, להתאים את עצמו לראיית העולם של המאשים.
בהקשר של "השד העדתי" ששופשף במרץ ממנורת אלאדין החלודה בתקופה האחרונה: מעניין כמה אשכנזים על פי המוצא רואים עצמם פתאום "אשכנזים", נעשים ל"אשכנזים" – לפי התיאור הכולל, הגורף, המהותני, של מזרחיים רדיקליים. לדוגמה: סתם איזה בור ועם הארץ שהוריו במקרה נולדו ליוצאי פולין, ערס אשכנזי כמותו יש רבים – שרואה את עצמו לפתע כנצר לתרבות שהולידה את קאנט, מוצרט, מרצדס ואת השוקולד השוויצרי (שלא לדבר על הקפדה מפוארת, אופיינית לתרבות הזו, על זמני יציאת הרכבות).

 

קצר על מאבקים עדתיים

אנשים בעלי חיי נפש סוערים, מכל העדות, מתבוננים באירוניה מסוימת על חלק מהמאבקים העדתיים הלוהטים. הם מכירים מנפשם-שלהם הכר היטב את הגעש והכאב שמזינים את המאבקים הללו. אלא שהם גם מכירים היטב את מוצאם הפרסונאלי.  במובן מסוים מה טוב ומה נעים כשיש אפשרות "להלאים" או "לְעָדוֹת" את חבלי וייסורי הנפש הבודדה.

 

קצר על חביבות כתשלום

ישנן שתי פיצוציות ליד ביתי שמוכרות "וינסטון" ב-27 שח, בניגוד ל-28 שמוכרים החמדנים.

באחת – צעיר מסביר פנים וחם. באחרת – צעיר זעוף ושתקן.

בדרך כלל ברור במי מהן אני בוחר.

לפעמים, עם זאת, אני מעדיף את זעוף הפנים – כי לעתים אין לך את האנרגיות לשלם באנושיות פשוטה, ואתה מעדיף להתנהל עניינית – כמו מול מכונה.

 

קצר על הסתלקותו של זמר גדול

עצב, עצב גדול אפילו, ואפילו אֵבל, כן, אֵבל.

אַבל –

אַבל א: על מי שלא הכרת באופן אישי לא ניתן להתאבל כמו על מי שהכרת באופן אישי. יש בזה, בעירוב הזה, בבלבול הזה, יסוד לא נכון, לא בריא.

אַבל ב: אבל ציבורי ספונטני שבא מלמטה – נחנק או מזדהם כשהוא מלובה "מלמעלה".

לחיות בחברה שטופת מדיה פירושו לאבד, או כמעט לאבד, את היכולת להתאבל באופן ציבורי – כי מה שהופך ציבור לציבור הוא אותה ספונטניות שבה הציבור מתלכד לפתע, הופך, למעשה, לציבור לפתע – לא רגשות מהוּנדסים שבאים, שמוכתבים, ממרכז מסוים, לצרכיו של אותו מרכז (הכלכליים, האידאולוגיים).

ועוד מרכז לא חכם ולא אנין.

 

קצר על הסתבכותו של זמר

מה ההקשר הרעיוני-חברתי של פרשת הזמר האחרונה (פרשיית הקטינות שכביכול "בילו" עמו)?

לטעמי,  עיקר ההקשר אינו נוגע ליחסי גברים ונשים (ואפילו לא לסוגיית "גיל ההסכמה"). אף לא ליחסי סלבריטאי ואמצעי תקשורת, בדרך השגורה בה הם מובנים על ידינו (המְלכה והדחה ודו-פרצופיות כללית; חיפוש סנסציות וכו').

ההקשר העיקרי בעיניי הוא שינוי השיח שחל בשנים האחרונות, משיח ליברלי-אינדיבידואליסטי-"ניטשיאני" לשיח סוציאליסטי-קולקטיבי-"מרקסיסטי"/דמוקרטי (במובן הדה-טוקווליאני של המילה).

הדון ז'ואן נתפס בשיח הזה לא כמי שמתייחס לנשים כמו חפץ (גרביים) וכדומה – זהו השיח הפמיניסטי – הדון ז'ואן נתפס בשיח הזה, הסוציאליסטי וכו', כטייקון; כמי שאינו מסתפק באישה אחת. אישה אחת ואחת בלבד לכל פועל – זו הסיסמה הלא-מתומללת ואולי לא לגמרי מודעת של השיח החדש.

בשיח הזה, הסוציאליסטי-קולקטיבי-"מרקסיסטי"/דמוקרטי, גברים מצטרפים לנשים בגינוי הדון ז'ואן התורן. קל להם יותר לעשות זאת. וגם יש להם אליבי נוח יותר – הם לא מוּנעים מקנאה, אלא מרדיקליות פוליטית!

המעבר בין השיח הליברלי-אינדיבידואליסטי-ניטשיאני לשיח הסוציאליסטי-קולקטיבי-"מרקסיסטי"/דמוקרטי – שכמובן, התרחש רק באגפים ערניים של הישראליות הצעירה, בקרב כמה נותני טון, מעטים במספר – הוא המעבר המשמעותי ביותר בתרבות הישראלית משנות התשעים לשנות האלפיים ובייחוד העשרה.

האוונגרד של שנות התשעים היה ליברלי, וביקש להשתחרר מהמחנק הקולקטיביסטי הישראלי (מבחינה כלכלית ותרבותית כאחת) – האוונגרד של שנות האלפיים, והעשרה במיוחד, הוא "סוציאליסטי" (אני כותב את המילה במירכאות כי אין לו משנה כלכלית סדורה עדיין).

כאמור, זהו השינוי המשמעותי ביותר, בעיניי, בתרבות הישראלית בעשור האחרון. אבל אין זה אומר שזה שינוי שכולו טוב.

יש לזכור, שהאוונגרד הליברלי של שנות התשעים נלחם כמה מלחמות צודקות: בעד היחיד, נגד שטיפות המוח הלאומניות, נגד מי האפסיים של הסוציאליזם המושחת והפרוטקציוניסטי, נגד הבינוניות הכללית. שנית, יש לזכור שריחו של ריסנטמנט, של טינה כלפי מי שמקנאים בהם – גם אם היא מצטרפת למגמה מוצדקת בעיניי מבחינה פוליטית-חברתית – אינו ריח נעים. איין ראנד היא סופרת בעייתית ולעתים מטופשת ומסוכנת – אבל את סכנותיה של הטינה הזו ומיעוט דמות האדם שהיא גורמת לה היא דווקא הבינה היטב. שלישית, רוח האוונגרד החדשה הינה מוסרנית, טהרנית, נוטה להיות מושפעת מדמגוגיה וחסרת הומור – רוח (סוּפה), שבעיניה כותבת פיליטון קליל, אורבני וסאטירי, על התרשלות של מלצרים בקפה "חברתי" אופנתי, למשל, נתפסת תוך שנייה פייסבוקית כאויבת העם.

האוונגרד הסוציאליסטי עדיף בעיניי על האוונגרד הליברלי – אבל "בנקודות" בלבד.

 

קצר על מיניות

בביקורתו המאלפת של המבקר היהודי אמריקאי, ליונל טרילינג, על דו"ח קינסי המפורסם, מ-1948 (הדו"ח והביקורת), מתח טרילינג ביקורת על התפיסה המכאניסטית של המיניות האנושית שבאה לידי ביטוי בדו"ח, תפיסה מכאניסטית שלה נלוותה התפיסה הנאיבית "המשחררת" לכאורה של הדו"ח, לפיה, כמה שיותר מין – כך טוב יותר (The more the merrier).
והרי להיטות מינית, טען טרילינג, יכולה לנבוע למשל גם מחרדה, ולא רק מיצריות בריאה ושופעת!

ואכן, להיטות מינית היא אבן בוחן ואתגר לאמצעים הפרשניים שלנו, בעיקר בתקופתנו שבה התפיסה הרדוקציוניסטית של האדם ומיניותו צוברת תאוצה.

תשוקה מינית דוחקת יכולה הרי להיות חיפוש אחר אמצעי להפגת חרדה (מקור "פסיכולוגי"). התמכרות ("פסיכולוגי" ו"ביולוגי"). צורך ביולוגי "פשוט". צורך אסתטי (! – "ביולוגי"? אבל מסוג שונה מזה המופקד על הרבייה). אמצעי לאישוש ביטחונו של האגו ("פסיכולוגי"). צורך בהצדקת הקיום על ידי העונג ("פילוסופי"?). צורך ברגשי התפעמות והערצה ("דתי"?).
והיד, ולא זה האיבר המתאים פה, עוד נטויה.

 

קצר על ספרות כמגזין בחדר המתנה

בגאולה השלמה – לא יהיה לנו צורך לא בספרות ואף לא במילים. אלא כמו אותו יצור שעבר אורגזמה של שבע שעות ב"כל מה שרצית לדעת על המין" של וודי אלן, נסתפק בהמהומים וגמגומים.

אבל בעודנו בחדר ההמתנה של ההיסטוריה, דחוקים כוססים בחדר ההמתנה, ממתינים לגאולה השלמה – אנחנו מדפדפים במגזינים ששם. ואנו תובעים מהמגזינים האלה שלנו שיתארו במדויק ככל שניתן את רגשותינו ומחשבותינו, גם אלה הדקים ביותר (כל זה בלוויית עינוג אסתטי).

 

קצר על גברים אשכנזים

איזה סיוט לעתים להיות גבר אשכנזי! כשאתה חש דכדוך, וקל וחומר רגשי נחיתות, אתה לא יכול להאשים בזה לא את ההגמוניה הגברית ולא את זו האשכנזית.

 

קצר על חוסר רצינות

יש אנשים שאחד הסיוטים שלהם, ולעתים סיוט מרכזי, הוא שלא יתייחסו אליהם ברצינות, שיראו אותם כלא-רציניים. חלק גדול ממאמציהם בחיים מוקדשים להשגת הכרה בהם כאנשים רציניים.
ויש אנשים הפוכים לחלוטין. אחד מחששותיהם הגדולים, ולעתים הגדול ביותר, הוא שיראו אותם כאנשים רציניים ותו לא. שלא ייחסו להם את היכולת להשתטות, להיות קלי דעת; שהם נעדרים את הכוח של חוסר המשקל.

 

קצר על גיל והכנסה

בחברות מסוימות לא מקובל לשאול כמה אדם מרוויח. אין זה מנומס. אין זה ראוי לברר כמה אדם מרוויח כיוון שהכסף הוא הקובע את ערכו של אדם באותן חברות.
בחברות מסוימות לא מקובל לשאול בת כמה את – ומאותה סיבה בדיוק.

 

קצר על הסדרות הסקנדינביות החדשות

עלייתן של הסדרות הסקנדינביות בעשור האחרון ("הגשר", "דה קילינג", "הממשלה") נובעת לא רק מפריצת כישרון טלוויזיוני יוצא דופן שם בצפון כך לפתע. היא נובעת גם מכך שסקנדינביה היא היום האלטרנטיבה הבולטת ביותר לארה"ב. הייחוד של הסקנדינבים – הם הכי לא אמריקאים שיש (בתוך העולם הרלוונטי להשוואה של כלכלה מתקדמת).
ואכן יש משהו אידיאליסטי ואף גימנזיסטי בסדרות הללו, למרות תחכומן התסריטאי והמשחק המעולה שמופגן בהן. ואיכשהו, הנאיביות המסוימת הזו (למשל, שיעור החברה הארוך שהנם בעצם "הגשר" ו"דה קילינג"; למשל, המקום הנשכני של התקשורת ב"הממשלה", משל מדובר בארה"ב של לפני ארבעה עשורים ולא בתקשורת היום, על מעמדה המדולדל) עוברת ועוברת היטב.
קצר על יופי כוח וספרות

כזה יופי וכזה כוח (ביחד ולחוד) מצויים ברחובות שלנו – וכנגדם, הסופר צריך להעמיד יצירה מורכבת ממילים שלא תיפול מהם, שלא לומר תעלה עליהם. לא פשוט.

 

קצר על קריאה חוזרת בניטשה

לאחר (כמעט) עשרים שנה אני חוזר לקריאה בניטשה. איזה תענוג! קראתי בשבועות האחרונים בשנית את "הולדת הטרגדיה מתוך רוחה של המוזיקה" ואת "המדע העליז", וכן את "שקיעת האלילים", "פרשת ואגנר" ו"הנה האיש". ניטשה הזה – ידע לכתוב.
השינוי הגדול ביותר והמוחש לי ביותר בקריאה החוזרת הזו, הינה שאני קורא את ניטשה אחרי שקראתי את שופנהאואר – מה שלא עשיתי בקריאה הראשונה. כיתום מוקדם מאב אני, איך לומר, מבין את הקטע הזה של ניטשה היתום (הוא התייתם בגיל חמש) עם אבות, לחפש לו אחד כזה או אחר (שופנהאואר או ואגנר), לדבוק בו בכל חום הלב של הבן היתום – ואו אז למרוד בו בכל קור הלב של הבן הנטוש הזועם.
ניטשה מסחרר, מרומם, מאושש, מקדש. אבל יש משהו מצועף יותר אבל חשוב יותר שאני חש בקריאה השנייה הזו: עד כמה ניטשה בעייתי לנו, הקוראים בראשית המאה העשרים ואחת. בעייתי לא מפני שהוא שערורייתי – בעייתי מפני שמסריו הפכו (כביכול) לבנאליים. ההתקפה של ניטשה על המוסר המקובל, על ביזוי הגוף והיצרים בנצרות ובפילוסופיה הסוקראטית כאחת, האינדיבידואליזם הבלתי מתפשר שלו – כל זה הרי הפך לקלישאות של העידן הפוסט-אידיאולוגי והנרקיסיסטי שלנו. כל זה הפך לסיסמאות של הפיליסטינים שלנו. בין השאר, אמנם, בזכות ניטשה, שהנו "הסנדק" של הפוסטמודרניזם (אם כי הפער בינו לבין כמה מההוגים הפוסטמודרניים גדול בהרבה מהפער בין מרלון ברנדו לדור ההמשך בדמות פצ'ינו). כך שהקורא בניטשה האריסטוקרטי, הבז להמונים, הקורא מתוך הזדהות – הקורא בן המאה העשרים ואחת – חש פתאום לא בנוח כשהוא מזהה ברעיונות הניטישאניים את רעיונות האספסוף של ההווה…(דמותו הציבורית של) אייל גולן כניטשיאני (ת)? ואפילו, יודעים מה, להבדיל וסליחה מראש, דיוויד בואי כניטשיאני? גיבורי התרבות שלנו? כאלה שאינם משחרריה של הרוח, כפי שרצה ניטשה להיות, אלא מי שכובלים אותה בעבודת אלילים אליהם?
ברנר טבע משפט גדול ביחס לניטשה, כשהאשים את המשורר זלמן שניאור כמי ש"ראה את אחוריו של ניטשה ואת פניו לא ראה" (ברנר משתמש כאן בתיאור התנ"כי של משה שראה את "אחוריו" של אלוהים – ואת "פניו" לא ראה). יש רבים רבים בקרבנו, ביודעין או לא ביודעין, שראו רק את אחוריו של ניטשה, שהם, איך לומר, במחילה, ניטשיאניים מהתחת –
מה שאירע לניטשה הודגם כבר על ידי דוסטוייבסקי, "הפסיכולוג היחידי שהיה לו מה ללמדני", כדבריו של הראשון על השני. דוסטוייבסקי בסמרדיאקוב שלו, מ"האחים קרמזוב", מראה איך התחבטויות מעודנות של אנשים בעלי נפש אצילית (איבן קרמזוב), מקבלים פירוש פשטני בידי הסמרידאקובים של העולם, ההולכים ורוצחים חד וחלק – כלומר מראה את הסכנה בהפיכתם של רעיונות נעלים לוולגריים על ידי הטמעתם באנשים אחרים, וולגריים, ובקונטקסט אחר, המוני.
ועדיין, ובצד כל זה – איזה תענוג לקרוא בניטשה! פילוסוף שאתה קורא בו כמו במותחן, אינך יכול להניחו מהיד, כמאמר הקלישאה. פילוסוף מחזק.

*
נ.ב.
אז, בגיל עשרים, נטלתי את "כה אמר זרתוסטרא" לידי – הספר המפורסם ביותר של ניטשה ושניטשה עצמו החשיבו יותר מכל – ולא אהבתי את הספר. כך שהתעכבתי בכמה שנים בהכרת הכתבים האחרים, הפרוזה האלוהית בניגוד לשירה הפחות אלוהית, לטעמי, זו של זרתוסטרא. כך אני סבור גם כיום. ולשמחתי – הבנתי מהקדמתה של אילנה המרמן לתרגום חדש של זרתוסטרא מעשה ידיה – כך סבר גם תומס מאן, אשר העריץ את ניטשה אך לא העריך את זרתוסטרא.

 

קצרים על קנאה, דיכאון והמעמד הסלבריטאי

  1. ישנם רגשות שהלגיטימציה החברתית לביטויים קטנה מאד.
    דיכאון, למשל, נהיה רגש שאפשר לדבר עליו; יש לו, בחוגים מסוימים, אפילו סקס אפיל. כמובן, במציאות, דיכאון הוא רגש נורא, במצבים מסוימים הוא בפשטות מחלה איומה. אבל למרות שמבחינה תרבותית ימיו הגדולים של הדיכאון, בהם הוא נתפס כדבר מה אטרקטיבי, נדמה כי חלפו עברו (השיא היה בשנות התשעים, כמדומה) – ומעניין, אגב, עד מאד להבין מדוע הם חלפו (בין היתר בגלל המדיקליזציה המדאיגה של חיינו, שהפכה את הדיכאון ל"תקלה", ל"פגם", ובאלה הרי אין להתגאות) – עדיין – לפחות בחוגים הפחות שמרניים בחברה שלנו – לומר "אני בדיכאון" אינו דבר מה מביש, או דבר מה שאדם חושב פעמים רבות לפני שהוא אומר אותו.

אך לעומת הדיכאון, לעומת האמירה "אני מדוכא", לומר "אני מקנא" – אפילו לומר זאת לעצמך ובטח ובטח להכריז על כך בפני אחרים – את האמירה הזו אדם לא אומר בקלות רבה.

מדוע זה כך?

באשר להיעדר הלגיטימציה החברתית לביטוי הקנאה לעומת הדיכאון הסיבה אולי היא זו: אדם המכריז על עצמו שהוא בדיכאון מכריז בעצם על כך שהוא מתקיף את עצמו. בכך הוא זוכה לאהדת החברה. אבל לומר "אני מקנא" – הרי בכך אתה מכריז שאתה מתקיף, ולפחות עוין, מישהו אחר, כלומר מתקיף ועוין חלק מהחברה – ואת זה החברה, מטבע הדברים, אינה אוהבת.

ואולי הסיבה להיעדר הלגיטימציה היא אחרת. מי שמכריז על עצמו שהוא בדיכאון טוען שרע לו. אך מי שמכריז שהוא מקנא אינו בהכרח טוען שרע לו באופן אובייקטיבי, אלא שרע לו ביחס לַטוֹב של מישהו אחר. כלומר, הוא מכניס תפיסה רלטיביסטית של האושר. התפיסה הזו מטרידה מאד, מעוררת אי שקט. כי הרי סביב כולנו יש מישהו שמוצלח יותר מאיתנו (לפחות בדבר זה או אחר). הקנאי הפומבי מעורר אצלנו לפיכך חוסר מנוח: אולי גם מצבנו אינו מוצלח כל כך בהשוואה לאחרים? האם אין אנו שאננים? כלומר, יש רבים מאתנו שיכולים לטעון בוודאות שהם לא לא-מוצלחים, כפי שמכריז הדיכאוני על עצמו (בסוג מסוים של דיכאון), אבל כמה מאיתנו יכולים להכריז על עצמם שהם הכי מוצלחים? מי שמכריז על קנאתו פונה לחלק מודלק וגרוי בנפש של רובנו, כי הרי רובנו משווים לעתים בינינו לבין אחרים ומוצאים שאנו חסרים בהשוואה להם. מי שמכריז על קנאתו חושף דבר מה שאנו נלחמים כנגדו יום יום (מי יותר ומי פחות): לא להסתכל ימינה ושמאלה, לא להשוות.

זה באשר להיעדר הלגיטימציה החברתית.

אך הרי גם בינו לבינו אדם נבוך מלהודות בפני עצמו שהוא מקנא.

מדוע קנאה היא רגש שמביך את בעליו יותר מרגשות אחרים?

ניקח לדוגמה שלושה רגשות עזים: פחד מהמוות, דיכאון כתוצאה מדחייה של אהבה שאנו מציעים למישהו, קנאה.

הרגש הראשון הוא רגש שמשותף לכל בני האדם. כולם הרי עתידים למות ופוחדים מכך. כך שהרגש הזה הוא צרת רבים ויש בכך משום נחמה. להודות שהוא קיים בך פירושו להסתופף עם המין האנושי בצוותא.

הרגש השני – דיכאון הנובע מדחייתה של אהבתנו – הרי שהוא כואב מאד, כמובן, אבל הוא לא מרוקן את קיומנו הנפרד, לא הופך אותנו לחלולים מבפנים. כוונתי לכך שאם אדם מסוג x דחה את אהבתו של אדם מסוג y  הרי שה – y,  הדחוי, ספג אמנם מהלומה, אבל נותר על כנו כסוג אחר ונפרד.
ואילו בקנאה, כשאנו אומרים שאנו מקנאים במישהו, אפילו בחדרי לבנו, הרי אנו מכריזים שמישהו עולה עלינו בדבר מה, או שיש לו דבר מה שהיינו רוצים שיהיה לנו. כלומר, אנו אומרים לעצמנו שבתחומי סוג האדם שאנו יש מישהו שעולה עלינו. אנחנו y והוא y+. ויש כאן, לפיכך, פגיעה עמוקה במי שאנחנו.

במילים אחרות: אם בפחד מהמוות אנו עומדים על קרקע מוצקה ביחד עם שאר בני האדם, ואם בדחייה של אהבתנו הרי שמקומנו אינו מעורער אלא רק נהדף מפני האהוב הסרבן – הרי שבקנאה מתערער משהו בנו עצמנו, כאילו הקרקע נשמטת מתחתינו, אנו חותרים תחתינו, כי אנו חשים שיש מישהו שהוא כמונו אך יותר טוב, או שמישהו הנו כמו שהיינו רוצים להיות – וכך כביכול אנו נדחקים ממקומנו, אין לנו זכות קיום.

ואולי זה מקור הביטוי "תולעת הקנאה"? האהבה הנכזבת היא כמו "אש" – היא אוכלת אותנו מבחוץ. אבל הקנאה היא כמו "תולעת", היא ממוטטת אותנו מבפנים, מרוקנת אותנו מעצמנו.
זו אולי הסיבה שגם בפני עצמנו קשה לנו להודות בקנאה בעוד אנו יכולים להודות בדיכאון.
וזו עצמה הסיבה לכך שיש להיות דווקא אמפטיים כלפי הקנאים וקנאתם, אותו רגש מביך שאינו מעז לומר את שמו.

  1. שתי הערות ביניים נוספות על קנאה:

האחת: נדמה שרווחת הבחנה בין קנאה לצרות עין ולפיה הקנאה אינה רוצה ברעה לזולת אלא רק להשתוות במה שיש לו, ואילו צרות העין כן חפצה ברעתו. אבל נדמה לי שיש סוג שלישי של ייסורי קנאה: מי שאמנם היה רוצה שלשני לא יהיו כל אותם תכונות או עצמים מעוררי קנאה, אבל לא משום שהקנאי בו אנו דנים חפץ ברעתו של השני, אלא משום שהסבל שלו נובע מהידיעה שיש כאלה שנהנים יותר ממנו בעולם. בתוך הסוג הזה – של הקנאי שרוצה שלשני לא יהיה, אך לא משום רשעות טהורה – יש תת-סוג נוסף: מי שגם לא היה רוצה בעצמו באותם עצמים או תכונות של הזולת, אלא עצם מציאותם אצל הזולת מעוררת בו אי שקט. לכן הוא היה רוצה שלאיש לא יהיה – על מנת שיוכל להישאר שליו.

השנייה: אחד הוויכוחים האינטלקטואליים הכי מעניינים שנתקלתי בהם אי פעם הוא הוויכוח בין פרויד לאלפרד אדלר על מקורם של רגשי הנחיתות (כפי שהוויכוח מוצג במאמרו של פרויד "הצגת הנרקיסיזם"). אדלר גרס – לפי פרויד – כי רגשי הנחיתות נובעים מפערים אמתיים בין בני האדם. כלומר, אלה החשים בהם באמת חסרים בהשוואה לאנשים בהם הם מקנאים. פרויד שולל את התפיסה הזו מכל וכל. לקליניקה שלי באות נשים יפות ביותר שמתלוננות למשל על רגשי נחיתות בתחום הזה, אומר פרויד. כלומר, הקנאה אינה נובעת בהכרח מראייה נכוחה של המציאות – יש רשות בנפש שמעוותת את קליטת המציאות כהווייתה. במילים אחרות: הקנאי יכול לקנא על סמך תפיסה לא נכונה הן של עצמו והן של האחר. "אובייקטיבית" – הקנאי יכול להיות מוצלח ממי שהוא מקנא בו.

  1. האמת היא שהדיכאון והקנאה אינם נפרדים בחלק גדול מהמקרים. הם הולכים יחדיו. הם שני צדדיו של אותו מטבע.

האדם שמדוכא חש, פעמים רבות, שהוא לא מספיק מוצלח – אך חוסר ההצלחה הזה נמדד ביחס להצלחות שנדמה לו – באופן שגוי או מדויק – שהוא רואה סביבו. מהדיכאון, פעמים רבות, לא סובלים בחלל ריק – סובלים בהשוואה לאחרים שנראים מוצלחים יותר.
הדיכאון והקנאה אינם נפרדים, פעמים רבות. המדוכא גם מקנא, ובגין קנאתו בעצם הוא לעתים מדוכא.

כך שהקנאה היא הצד האפל יותר של החור השחור בעצמו של הדיכאון. אלא שכהות הדיכאון מרשה לעצמה להפנות את פניה אל החברה – אבל כהותה הכפולה והמכופלת של הקנאה נסתרת בצלה.

  1. העשורים האחרונים במערב עדים לעלייתו של מעמד חברתי חדש: מעמד הסלבריטאים. אני חושב שצריך לחשוב על המעמד הזה בקטגוריות סוציולוגיות ופסיכולוגיות, ובקטגוריות חדשות (גם אם הקטגוריה הכלכלית רלוונטית אולי פחות).

נכון, מפורסמים היו תמיד, לכל אורך ההיסטוריה המתועדת. אבל קיים הבדל מכריע לטעמי בין מוסד הסלבריטאות של ימינו לזה של תקופות עברו. אינני מתכוון לכך שהמפורסמים של היום מפורסמים על כך שהם מפורסמים, כפי שניסח זאת כמדומני לראשונה דניאל בורסטיין בשנות הששים; כלומר, פרסומם אינו תוצאה של איזה מעשה-רב שהם עשו, אלא, אצל חלקם לפחות, פרסומם נובע מיכולתם לשכנע את החברה ואת אמצעי התקשורת שיש להקדיש להם תשומת לב. בעצם, אם להמשיך את הטיעון של בורסטיין: התכונה החשובה ביותר שהסלבריטאי החדש צריך להיות בעליה היא נחישות להפוך למפורסם, חוסר עכבות במימוש התשוקה הזו. זו וודאי התפתחות חשובה בקורות הפרסום – היוונים והרומאים שעסקו הרבה מאד ברדיפת התהילה דיברו כמובן על מישהו שעושה דבר מה על מנת לזכות בתהילה – אבל לא אל ההבדל הזה אני מכוון.

אני מתכוון להבדלים אחרים בין מנגנון ומוסד הפרסום בעבר לזה של העשורים האחרונים.

הבדל אחד בין הפרסום בימינו לפרסום בעבר נעוץ בעוצמת נוכחותם של המפורסמים בחיי הלא מפורסמים. בעוד בעבר המגע בין המעמדות בחברה היה תחום בגבולות נוקשים, הרי שהמפורסמים של היום משתדלים מצדם לחדור שוב ושוב אל המודעוּת של המעמדות הלא מפורסמים בכל דרך אפשרית. מעמד האצולה – כפי שהוא מתואר אצל פרוסט, למשל – עורר קנאה ועוינות, אבל האצילים של המאה ה-19 (ובטח קודם לכן) לא התאמצו לחדור ללא הרף אל תודעתם של המעמדות הנמוכים יותר ולהפגין אל מול עיניהם את פרסומם ועושרם. ואילו כיום חלק מהגדרת מעמד המפורסמים היא היכולת של חבריו להיכנס כל יום לכל בית, באמצעות הטלוויזיה, המחשב או העיתון, או לתפוס כמה שיותר חלקים במרחב הציבורי באמצעות שלטי חוצות.

אין כיום מעגלים חברתיים נפרדים למפורסמים ולאלה שלא. אין מחסה מפני המפורסמים. כלומר, המפורסמים מנפנפים בפרסומם מול קהל שכמעט ואינו יכול להסב מהם את מבטו, כמו הכלואים במערה האפלטונית שאינם יכולים להניע את ראשם מקיר המערה והצללים שמרקדים עליה.

הבדל נוסף בין הפרסום בעבר לזה של היום נוגע גם הוא לאינטנסיביות ולהיקף של נוכחות המפורסמים. היקף המקום שמוקצה לסלבריטאים בתרבות הכללית גדל ללא היכר. אם בעבר דובר על "מדורי רכילות" הרי שהיום המדורים האלה הם-הם המיינסטרים כמעט ויש לדבר על "מדורי רצינות" (ויש גם "מדורי רצינות" מתחזים, כמו תכנית האירוח של פרופסור יורם יובל, למשל, שהנה המשך נוכחות המפורסמים באמצעים אחרים). כל השאר כמעט הפך לרכילות, כלומר לדיון ישיר או עקיף בסלבריטאים. מדי יום, למשל, ישנה בפריים טיים של ערוץ 10 תכנית המוקדשת כל כולה לסלבריטאים; הפרסומות בין התוכניות, כמובן, מלאות בהם; כך גם התוכניות "הרגילות" עצמן.

למעשה, חלק גדול מתוכניות הטלוויזיה המרכזיות של השנים האחרונות הפכו לבתי חרושת לייצור סלבריטאים. כך הן "תכניות המציאות", למשל. וזו גם השקעה נבונה לטווח ארוך מצד גופי השידור, כי הם מייצרים את חומרי המילוי של התוכניות העתידיות (בוגר "הישרדות" שמגיש פאנל, משתתף "האח הגדול" שמשתתף בפאנל וכדומה).

הבדל נוסף בין הפרסום של העבר לזה של היום הוא זה: הפרסום של היום (בחלקו) אינו על דבר מה שעשית – אלא על מי שהנך. אין כוונתי למה שייחסתי לעיל לבורסטיין (על כך שהמפורסמים של היום מפורסמים על עצם פרסומם). כוונתי שחלק מהמפורסמים מפורסמים בגין תכונות שניתנו להם מהטבע – כלומר, בעיקר, יופי. לא מעשה שהם עשו – אלא עצם קיומם הוא העילה לפרסומם.

והבדל רביעי בין הפרסום של פעם לזה של היום: היום הדרך לפרסום פתוחה (לכאורה) בפני כולם. קיימת (לכאורה) מריטוקרטיה בתחום הפרסום. כל אחד יכול, ואין זה משנה אם הוא מקריית גת או מתל אביב. כל מי שיפה או מוכשר או רגיש יכול לזכות באהבה והערכה. ואי לכך, מי שאינו מפורסם אך רוצה בכך – יכול להאשים רק את עצמו על אי פרסומו. (כמובן, המריטוקרטיה הטהורה אינה קיימת אף כיום. דרושים הרבה מזל, תנאי פתיחה טובים, יכולת קליעה לטעם ההמון, רצון נחוש וחסר עכבות – על מנת להגיע אל הכן הנישא של הפרסום. אבל כל זה מטושטש במכוון באשליית המריטוקרטיה).

והבדל חמישי בין מעמד ומוסד המפורסמים של העבר לזה של היום הוא גלישתה של קטגוריית הפרסום לקטגוריות אחרות של התבלטות חברתית. בפאנלים בטלוויזיה שלנו, למשל, משובצים מפורסמים בדיונים על כל דבר ועניין: פוליטיקה, דת, תרבות, סוגיות חברתיות וכו'. תחומי מומחיות או תחומים שדורשים מיומנויות מסוימות אינם סגורים עוד בעולם התקשורתי של ההווה בפני נוכחותם של מפורסמים. להיפך, הם מאוכלסים כמעט אך ורק בהם – ומקומם של המומחים נפקד (למעט במובלעות רציניות מעטות מאד – ולמעשה התוכניות הרציניות עצמן עוברות תהליך של סלבריטיזציה; יונית לוי, למשל, היא סלבריטאית או מגישה רצינית? וגאולה אבן?). בהקשר זה ראוי לאזכר את תופעת "הסלבריטאי הצף", זה שנודד מאולפן לאולפן, מתוכנית בישול לתוכנית בוקר לתוכנית דיון (שכל) כזו או אחרת.

מה ההשפעה הנפשית שיש למעמד כזה של אנשים על החברה שלנו? מעמד של אנשים שמציאותם באור הזרקורים מתווכת באופן חודרני ואינטנסיבי ונרחב כזה, שמציאותם באותו אור מושתתת בחלקה על סמך תכונות שניתנו להם מיד הטבע הברוך ולא באמצעות מאמציהם וזיעתם, שמציאותם שם נובעת ממנגנון של מריטוקרטיה (או מריטוקרטיה לכאורה) והיא כובשת שטחים חדשים גדלים והולכים?

מה, במילים נוספות, ההשפעה הנפשית של מערכת תרבותית שלמה שבאופן שיטתי החודר לכל בית מפנה תשומת לב והערצה לחלק קטן מבניה? שמנפנפת נמרצות מול עיניהם של שאר בני האדם בכך שיש כאלה שזוכים בכל מה שהשאר רק כמהים אליו?

אני סבור שאחוז מסוים באוכלוסייה סובל בגין התופעה הזו מדיכאון.

אחוז מסוים באוכלוסייה שסובל מחסך בתשומת לב, מתחושת זניחות, מרעב לאהבה, נאלץ להיחשף באופן עמוק ונרחב כל כך לאנשים שזוכים לכל מה שהוא כמה אליו. הוא מקנא – וקנאתו הופכת לדיכאון.

נכון, רוב האנשים נמשכים לצפייה במפורסמים מתוך רגש עמום של היקסמות ממי שכולם מביטים בהם – ותו ולא. אבל אצל מיעוט – אולי לא מבוטל – באוכלוסייה, הנוכחות המופזת והזחוחה הזו של המפורסמים בחייהם היא כמו קוף על צווארם, כמו הרשעה של חייהם העומדים בצל, והיא מולידה כאב וייסורים.

מדברים לפעמים על שכיחות הדיכאון בחברות המערביות בנות זמננו. נדמה לי שחלק מהסיבה לשכיחות הזו נובע מסוג של קנאה – אותו רגש מביך שאינו מעז להכריז את שמו – והיא מצדה נובעת מהעמקתו והרחבתו חסרת התקדים של מעמד הסלבריטאים בחברה שלנו.

 

הערה קצרה על שופנהאואר

שופנהאואר נזנח בציבור המשכיל הרחב ואף באקדמיה הוא נחשב לפילוסוף מוחמץ.
הקריאה שלי בו בשנתיים האחרונות היא הגילוי האינטלקטואלי-רוחני הגדול ביותר שהיה לי בעשור שבין גיל שלושים לארבעים (כמו הגילוי של ברנר בגיל תשע עשרה, והרוסים הגדולים, טולסטוי ודוסטוייבסקי, מיד אחריו ואחריהם, או בד בבד, ניטשה).

ישנן הרבה סיבות מדוע שופנהאואר – שהיה קרוב לוודאי ההוגה המשפיע ביותר על האינטלקטואלים האירופאים במפנה המאה ה-20 (פרוסט, טולסטוי, זימל, תומאס מאן, פרויד – אם כי כמדומני הוא לא נתן לו מספיק את הכבוד המגיע לו; טענות מרכזיות של פרויד הן שופנהאואריות במהותן – ולהבדיל היטלר…, אם למנות כמה מהם) – נזנח. אולי אחת מהן היא המחשבה שניטשה, שהעריץ אותו ואחר כך מרד בו, בא על מקומו וייתר את מורו. מחשבה שחלפה בי עצמי, לכל הפחות, כשקראתי את ניטשה בשנות העשרים שלי ואני נוכח היום לראות עד כמה היא שגויה. ניטשה שאב כה רבות משופנהאואר, כולל חלק מסגנון הכתיבה (שופנהאואר צלול כבדולח וכלל לא קשה לקריאה), והמחלוקת שלו עם שופנהאואר היא, בחלקה, תוצאת "חרדת השפעה" מובהקת ומאבק אדיפלי.

עוד סיבה לכך שמתרחקים משופנהאואר נעוצה בכך ששופנהאואר הוא "פסימי" ואין שום חשיבה אוטופית-כללית במחשבתו וגם החלק הפוליטי במחשבתו מצומצם (אם כי מעניין מאד בפכחונו). כך שגם השמאל האוטופי וגם הימין הנמרץ האופטימי – אני משתמש במושגים באופן רופף וחופשי – וגם כל המעמדות הפוליטיים באופן כללי וגם כל מי שמפחד מפסימיות מסיבות רבות, לא מוצאים בו מקור השפעה.
אבל זו ראייה צרה מאד של שופנהאואר. כי שופנהאואר מציג גם במחשבתו חלקים מלאי חדווה, מרוממי רוח ומחזקי חיים ממש. למשל, הוא המשורר המעמיק ביותר של חדוות הדעת לשמה. היכולת להתנתק מ"הרצון" הרודה בנו ולהקדיש חלק מזמננו רק לחשיבה, או לביטוי אמנותי שבא בעקבות התבוננות גרידא בעולם, התבוננות לא אינטרסנטית – היא הזכות הגדולה של המין האנושי ושל בחיריו: האמנים והפילוסופים ובמידה מסוימת גם אנשי המדע.

בזמנו הזמינו אותי לדבר כמי שסיים דוקטורט בבר אילן בטקס חלוקת דוקטורטים באוניברסיטה. היה זה כבוד גדול וכתבתי נאום שלם המושתת על שופנהאואר, כיוון, שכאמור, הוא ההוגה המעמיק ביותר שעסק בערכה המטפיסי של תשוקת הדעת לשמה ובחדווה הכרוכה בה. פרנסי האוניברסיטה לא אהבו את הנאום הזה והחליטו להעביר את הכבוד לבוגר אחר…אבל אני חושב שהם שגו, בלי קשר אלי ומהסיבות האמורות. אין מתאים משופנהאואר להתנוסס בתודעתם של אנשים שהדעת היא תשוקתם.

למעשה, שופנהאואר יוצר תלכיד רב חשיבות בין האמן, הפילוסוף, איש המדע והקדוש. הקדוש, חשוב לציין, הוא דגם הבסיס של כולם – מי שזנח את הרצון הפרטי, מי שוויתר על הרצון לקיום. איש המדע, הפילוסוף והאמן הולכים בעקבותיו, אלא שבמקום "הרצון" והתשוקות – עליהם הם ויתרו כמו שהקדוש ויתר עליהן – הם פונים להתבוננות.

זו תזכורת חשובה לעידן הפיליסטיני שלנו. בעשורים האחרונים רווח השימוש בתואר "גאון" כמעט לכל מקצוע ותחום. יש שף "גאון" ויש מעצב "גאון" ויש פוליטיקאי "גאון" ויש מצביא "גאון" ויש מוכר פלאפל "גאון".
ואילו שופנהאואר ב"פאררגה ופאראליפומנה" מבאר שאיוולת היא להשתמש בשם התואר "גאון" לתיאור של אנשי עסקים, פוליטיקאים או מצביאים. אם כי הללו מפגינים בהחלט יכולות שכליות חריגות, לעתים, הרי שהתואר "גאון" שמור למי שניתק את האינטלקט שלו מלעבוד בשירת "הרצון", כלומר מי שהאינטלקט שלו מוקדש להתבוננות-בעולם-לשם-התבוננות ולא לשם אינטרסים של "הרצון", רווח, תאווה או כבוד וכדומה. ולכן, מעיר שופנהאואר, גאונים אמיתיים, שלשיטתו זו למעשה תכונה מוסרית, הם פעמים רבות לא יוצלחים בחייהם הפרטיים, בדיוק משום שהאינטלקט והאינטלקט-האמנותי שלהם מופנה אל ראיית הדברים באובייקטיביות שלהם, ולא לדאגה תוך כדי שימוש בעורמה ובפקחות לשימור עצמם ולקידומם העצמי.

 

קצר על כובד הקיום

הקיום הוא קל-משקל, כלומר ניתן להתייחס אליו באופן אירוני, "להעביר אותה" – אם הוא לא כולל סבל גדול.
אנשים סובלים – בין אם סבל חומרי ובין אם סבל נפשי – יתקשו להתייחס אל הקיום בקלילות. הוא הרי זה שמכאיב להם.
לפיכך, הם מכבדים את הקיום – כלומר מעניקים לו כובד.
לפיכך, יחס אירוני לקיום הוא מאפיין של חברות או מעמדות שחיים חיי רווחה יחסיים ושחיי הנפש שלהם אינם מפותלים בכאב כמו סמרטוט נסחט.

אבל גם אנשים שסבורים שהקיום יכול להעניק עונג גדול יתקשו להתייחס אליו באירוניה ובקלילות. הם יודעים מה מונח על הכף – לכן יחסם לחיים רציני.

 

קצר על בידור

מה שמנחם בבידור (אני מתכוון לקומדיה העכשווית, כמו "סיינפלד") הוא גם מה שמדכא בו.
הבידור מנחם כי הוא מציג את חיינו כקלי משקל. אנו קטנוניים, מונעים בידי זוטות, שואפים לפכים קטנים וחרדים מפניהם. העולם, המציאות, הוא משחק ילדים אחד גדול. העולם אינו נורא.

וזה מה שנורא.

הקומדיה העכשווית מגחיכה באופן ישיר את הקיום. ואילו הדרמות והמלודרמות למיניהן וכן הז'אנרים האחרים של הבידור מציעים הסחת דעת, וכך, בעקיפין, טוענים לאפסות ערכו של הקיום, שלפיכך הרי יש להסיע ולהסיח ולהסיט את הדעת ממנו.

לאידאה של הבידור יש קייס, קייס חזק מאד, והיא תוצר ישיר של הניהיליזם המערבי – אם אין תכלית לקיום, מוטב שנעביר אותו בסבבה, בהסחת דעת מאפסות משמעותו ואף נדגיש את היעדר משקלו.

אבל אם הקיום כה חסר ערך ונעדר משקל, אם אין זה רציני להיות רציני – הרי לך סיבה חזקה לדכדוך.

 

קצר על "ניסיון חיים" א'

מה שמכונה "ניסיון חיים" אמור להבשיל בנו ככל שחיינו מתקדמים והולכים וזמננו חולף. אנו אמורים להיות נבונים יותר, לא-ילדותיים ובוגרים יותר – בקצרה, אנו אמורים להיות לאחרים.

אבל פעולתו המרכזית של הזמן על חיינו היא כנראה התשתם. מה שאנו רוכשים במרוצת החיים אינו "ניסיון חיים" אלא מתינות, שפירושה העיקרי הוא אולי עייפות. איננו הופכים לאחרים – אלא לגרסה מותשת של עצמנו הצעיר.

 

קצר על "ניסיון חיים" ב'

ועם זאת, דבר אחד אני, לפחות, חש שרכשתי בעקבות הזמן החולף, הכרה אחת יש לי שהינה בגדר "ניסיון חיים" – והיא הידיעה שכל הרגשה חזקה וטוטלית לגבי עצמי או אורח חיי שחשתי אי פעם יכולה להתגלגל תוך ימים ספורים בהיפוכה.

כל אותם רגעים נדירים בהם הצטללה בבהירות התמונה ובהם ידעתי בדיוק מי הוא "אני" האמיתי ומה הוא אורח-החיים הרצוי ל"אני" האמיתי הזה; כל אותם רגעים מעטים שבהם אתה נוכח בוודאות בלתי מצויה מה אמת ושקר בעצמי האותנטי שלך – כל אותם רגעים יקרי מציאות הם על אף הכל מתעתעים.

תוך ימים אחדים תוכל לצייר, ברגע צלול ובהיר אחר – תמונה הפוכה לחלוטין. תוכל להיווכח בוודאות בלתי מצויה – באמת ושקר אחרים.

ולא שאין כזה דבר עצמי אותנטי. להפך. יש כמה.

 

הערה קצרה של דה טוקוויל על השירה

בספרו הגדול, "הדמוקרטיה באמריקה", כותב ההוגה הצרפתי בן המאה ה-19, בפרק מאלף בשם "על כמה ממקורות השירה באומות דמוקרטיות", כך:

"לו היה האדם חסר תודעה עצמית לא הייתה בו שירה; שהרי אין לתאר מה שאין הרוח תופסת והוגה. אילו עמד האדם בבירור על טבעו שלו היה דמיונו נשאר בטל ממעש ולא היה לו מה להוסיף לתמונה. אבל טבעו של האדם גלוי לו די הצורך לדעת משהו על עצמו, וסתום הוא במידה שיהיה כל השאר שרוי בחושך ובעלטה, שבהם הוא מגשש דרכו לעד, ותמיד לשווא, כדי להגיע לאיזה מושג שלם יותר בדבר ישותו" (עמ' 513, תרגום: אהרן אמיר, הוצאת "שלם").

שתי נקודות חשובות (לפחות) יש כאן:
1. שירה זקוקה למסתורין, כלומר שהאדם יישאר מסתורין לעצמו. תקופה שבה האדם סבור שהוא פענח כבר את עצמו, היא תקופה רעה לשירה.
2. השירה זקוקה להווייה של "דרך" ולא של "מטרה", כלומר לעידנים של מאמץ להגיע אך בלי ההגעה עצמה. כך יש לה תכלית, אבל התכלית המאווה והלא ממומשת היא זו שמאפשרת אותה.

כמובן, אפשר להחליף את המילה "שירה" במילה "חיים".

 

קצר על waze

אוקיי, ואחרי שנגיע ליעד, אכן בדרך הקצרה והמהירה ביותר, ובסיוע "דְרחים", התוכנה העברית המבריקה שכולנו כל כך כל כך גאים בה – מה נעשה שם? מישהו יודע?
מישהו עובד אולי על הסטארט-אפ הזה???

משהו השתבש, אני חושש,
והחלפנו יעדים בדרחים.

 

קצר על קריאה נוספת בספרים אחרי עשרים שנה

כשהתחלתי לקרוא ספרים ברעבתנות הייתי בן תשע עשרה. הייתי בעיצומו של תהליך חזרה בשאלה והשתוקקתי להתוודע ל"כתבי הקודש" של החילוניים. בכריכה הפנימית של הספרים שקניתי כתבתי, באירוניה מודעת לעצמה, את המשפטים "לה' הארץ ומלואה, בחזקת אריק גלסנר", ולאחריהם את התאריך העברי שבו נרכש הספר או הגיע לידי. זהו הנוסח שבו בחורי ישיבה מצהירים בענוותנות על כך שהגמרא או החומש המסוים הזה הינם שלהם, כלומר הם של הקדוש ברוך הוא, כמו הכול, אבל בינתיים הם "בחזקתם". האירוניה הייתה על השימוש בנוסח האדוק השגור הזה לצורך רכישת השכלה חילונית, לצורכי הכשרתי לכפירה. אבל הוספת התאריך, גם אם העברי, לא הייתה אירונית, היא הייתה רצינית כמו סרטן, כמו שאומרים באמריקאית. חשתי שכל ספר חדש שנקרא על ידי הוא ציון דרך בהמרת הדת שלי, מיהדות לספרות. בעתיד הרחוק, הרהרתי, אפתח את ביאליק, או ברנר, או הלל צייטלין, או תומאס מאן, או דוסטוייבסקי, או פרוסט, ואזכר בתקופה הרת הגורל ההיא, באמצע שנות התשעים, כשעשיתי את צעדיי הראשונים בטרה אינקוגניטה שלימים, כך קיוויתי, תהיה לי לבית. גם תודעת הזמן החולף גרמה להוספת התאריך לנוסח המסורתי: החילוניות פירושה שהזמן קצוב, הזמן הולך ואוזל.
באותן שנים צפיתי גם בסרטים ברעבתנות, גומע קלאסיקות קולנועיות בשיטתיות, בתחילה אלה שהיו בנמצא בספריית הוידיאו בנתניה ואחר כך כמנוי בסינמטק תל אביב, בו שרצתי לעתים קרובות כמחצית מערבי השבוע. ברבות השנים, בהתרחקות אטית אך יציבה ובלתי ניתנת לעצירה מתקופת ההטבלה שלי לחילוניות, התחלתי לחוש בהבדל בין יחסי לקלאסיקות הספרותיות לבין אלה הפילמאיות, שהכרתי לראשונה באותה תקופה בה עמדתי לראשונה על דעתי. בגיל שלושים, לשם הדוגמה, כשנפגשתי בפעם השנייה בקלאסיקה ספרותית שהפעימה אותי בגיל עשרים מעולם לא התאכזבתי, אבל בפגישה מחודשת עם מה שהחשבתי כקלאסיקה קולנועית קרה לא פעם שדעתי השתנתה. יציבות הטעם הספרותי הזו, שהייתי גא בה, ולעומתה אי יציבותו של הטעם הקולנועי, סימנה לי כי טוב עשיתי שכרכתי את גורלי במדיום הראשון.
אחד הדברים המזעזעים בהיותך על סף גיל ארבעים הוא שביכולתך לומר על דבר מה שאירע בשעה שהיית כבר בן אדם עצמאי ומבוגר "לפני עשרים שנה". "לפני עשרים שנה" הייתי בצבא. "לפני עשרים שנה" חזרתי בשאלה. "לפני עשרים שנה" קראתי לראשונה את "זכרון דברים". בעשרים שנה העולם כולו הרי הספיק להתאושש ממלחמת עולם אחת ולחשוק באחת אחרת בעוז! בפחות מעשרים שנה מדינה נצורה וצודקת במזרח התיכון הפכה לאימפריה מקומית! אפילו מלחמת שלושים השנה עברה את קו האמצע שלה אחרי עשרים שנה! אבל, בהקשר הספרותי, היותך מי שיכול לומר "לפני עשרים שנה" מזמנת גם חוויות מעניינות, ולאו דווקא לשלילה. מפגשים עם ספרים שהרעישו את עולמך "לפני עשרים שנה" מלמדים אותך הרבה על מי שהיית, על מי שהנך עכשיו ועל מי שהנם הספרים האלה עצמם. והמפגשים האלה, בניגוד למה שקרה בעבר, זימנו לי כמה שינויי שיפוט משמעותיים בצד כמה דבקויות שיפוט שהיו בשבילי מאירות עיניים לא פחות.
למשל, קריאה חוזרת ב"לוליטה" לפני כשנה. זו לא הייתה ממש קריאה חוזרת כי נטשתי את הספר אחרי כששים עמודים. מה זו המאוהבות העצמית במילים המייגעת של הומברט הומברט? מה הם נחלי הזיעה האלה של הסופר המתאמץ כל כך להרשים אותנו בברקים רטוריים? נבוקוב! תרגיע, בנאדם! הזהו הספר שקראתי בתדהמה ובחרדת קודש בליל שבת אחד וביום שאחריו בכפר הקטן בו גדלתי, אכן לפני כמעט עשרים שנה? ואכן בהתפעמות מהברק הלשוני, ומהיכולת להפוך את הארוס העירום, קל וחומר האירוס הפרברטי, ליופי מזוקק?
ואילו פגישה מאוחרת אחרת הייתה ההיפך הגמור. "החיים כמשל", כך גורסת הקלישאה, הוא ספר שמתאים למתבגרים. הקלישאה שכנעה אותי ולא חזרתי לספר, שאמנם לא השפיע עלי בעוצמה כזו כשם שהשפיע על קוראים אחרים, אך בכל זאת זכה לכותרת "לה' הארץ ומלואה, בחזקת אריק גלסנר, סיון התשנ"ג". והנה, בקריאה השנייה, השנה, התפעלתי מאד מהספר. וגם הבנתי מדוע. ההתעקשות, אכן המעט מופרעת, של שדה על האינדיבידואליזם, בייחוד בחברה קולקטיביסטית ומגוייסת כמו החברה הישראלית, הופכת למרעננת ורלוונטית יותר ויותר דווקא ככל שאנחנו מתבגרים. כי ההתבגרות פירושה, במובנים רבים, כניעה גוברת והולכת לצורכי החברה, בדמות נציגיה רבי העוצמה: העבודה ואף המשפחה. שדה מזכיר לנו את חיינו החד פעמיים וחשיבותם, בנרקיסיזם עיקש וגאוני, נרקיסיזם שהפך למילת גנאי בתרבות העכשווית, ובצדק, אבל בצדק חלקי, כיוון שכמו בכולסטרול יש גם "נרקיסיזם טוב", ובעצם חיוני לקיום. אמנם בקריאה הזו, השנייה, הפך גלוי לעיניי הצורך של שדה לעגן את האינדיבידואליזם הקיצוני שהוא דוגל בו בתפיסה רליגיוזית ומיסטית. הצורך לעגן כך את היחיד באמונה בקיומו של יחידו של עולם, כלומר בקיומו כביכול של אל מסתתר כל יכול המספיק לעצמו, הפך לחשוף ובעיניי גם ללא מעורר הערכה. אבל השפעתה המטהרת של הקריאה החוזרת ב"החיים כמשל", כמו טבילה במי מעיין צוננים המזכירים לך את גופך, לא נפגעה מכך.
את "בדרכים" של ג'ק קרואק קראתי גם כן בגיל תשע עשרה לראשונה, אבל דווקא באי התפעלות. ולימים כשלמדתי על הבוז שרחשו האגפים היותר אינטלקטואלים של הפרוזה האמריקאית לדור הביט, אצל פיליפ רות למשל יש בוז כזה, הזדהיתי עם הרתיעה והבנתי אותה בדיעבד: קרואק היה פשוט ופרימיטיבי מדי, או, יותר גרוע מפרימיטיבי, פרימיטיביסטי, כלומר מתחזה לפרימיטיבי. הכל היה טוב ויפה אבל כשקראתי לפני שנים ספורות בפעם השנייה את "בדרכים", בתרגום חדש של שאול לוין, נצררתי בכנפיה של הרוח הגדולה הסוערת שנושבת בדפי הספר הזה וטולטלתי עם גיבוריו בכל רחבי צפון אמריקה. איזה ספר גדול! והיאך לא חשתי בכך דווקא בשנות ההתבגרות הסוערות, ואילו דווקא כעת, כשאני אמור להיות מיושב בדעתי כביכול (עאלק!), קרואק כובש אותי ללא תנאים?
וישנם שינויי שיפוט שאיני מצליח לגמרי להבין אותם. למשל, קריאה שנייה ב"משהו קרה", הרומן השני של ג'וזף הלר, שסברתי בעבר לא רק שהוא גדול מ"מלכוד 22" אלא שהנו הרומן האמריקאי הגדול של המחצית השנייה של המאה העשרים. ובכן, זה עדיין רומן מצוין, אבל אולי נסחפתי מעט? ומדוע? או "רביעיית רוזנדורף" של נתן שחם, שסברתי פעם שהוא אחד מחמשת הרומנים הישראליים הגדולים ביותר (בצד "ימי ציקלג", "מלך בשר ודם", "זכרון דברים" ו"התגנבות יחידים"), ובקריאה שנייה איני סובר כך עוד ואיני מבין עד הסוף לא ממה התפעלתי אז ולא מה אכזב אותי כעת.
וישנן פגישות שניות שאינן מבטאות שינויי שיפוט גורפים, אלא שינויי פרספקטיבה בלבד, אבל מאלפים, לפחות בעבורי. "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום", למשל, שקראתי לפני עשרים שנה לראשונה, בהתלהבות מתונה אמנם ובעיקר בריגוש ארוטי מסוים של חצי בתולים. בקריאה שנייה אכן חלקים בספר נראו מעט מגוחכים, כפי שציפיתי, אבל ככלל הספר עדיין מרשים. אבל אחרי קילומטראז' מסוים במלחמת המינים, מלחמה מוזרה בה לוחמים פעם אלה כנגד אלו ופעם אלה לצד אלו, מלחמה בה אתה מצולק ומלוטף לסירוגין, הקריאה על מעללי תומש הדון ז'ואן בספר של קונדרה נחווית באופן שונה לחלוטין. או, למשל, קריאה חוזרת ב"זכרון דברים", שמגלה שעדיין לספר ולגאונותו שלום, אבל שמגלה גם שאתה בגיל של גיבוריו הראשיים, שפעם נראו גדולים כל כך, ניצבו כאות מבשר רעות אבל בקצה קצה של הדרך…
ו"ויוליסס" עדיין בלתי צליח, גם בניסיון שלישי, לקראת גיל ארבעים. אם כי הוא נזנח בשלב מתקדם יותר.

 

קצר על השמרנות שבעתידנות

הנבואות והתחזיות החוזרות חדשות לבקרים על שינוי דרמטי או "סינגולארי" שאנו באים או-טו-טו בשעריו יוצרות אפקט רגרסיבי מבחינה פוליטית וגם מבחינה קיומית (כלומר, מבחינת חוויית הקיום האינדיבידואלית שלנו).

שני פנים לרגרסיה: קוגניטיבי ומעשי.

מבחינה קוגניטיבית, הרי שהתחזיות הללו זורעות בנו מבוכה ונופחות בנו שיתוק. בעוד אנו עמלים בדי עמל להבין את חיינו: את מהות קיומנו הפרטי ואת העולם הגדול אל חופו נפלטנו מגלי האינסוף שקדמו להווייתנו – באים ומבשרים לנו שהעולם הזה, הקיום הזה, תוקפם פג.
משל לאדם שעמל להעפיל אל פסגה נישאה, חושש מכך ששאיפתו לא תצלח ותסוכל באלפי המכשולים שהוא רואה או מנחש לפניו, ולפתע הוא מקבל הודעת סמס שצילום לווייני חשף זה עתה שהפסגה שלפניו היא הפסגה הנמוכה ביותר בשרשרת הרים שאת שיא גובהה אף לא ניתן לשער.
הידיעה הזו מרפה ידיים, כמובן.

ומכאן קצרה הדרך לרגרסיה המעשית, כלומר המוסרית והפוליטית. בעוד אנו עמלים לתקן את חיינו ועולמנו, באים העתידנים להודיענו שחיינו אלה ועולמנו זה זמנם קצוב. או אז, מתקני עולם ומשתלמים בעיצוב עצמם נותרים ללא מושא: ללא עולם וללא עצמם שיש לתקן ולעצב.

יש, בקיצור, יסוד לא תמים מבחינה פוליטית בעתידנות ובחיזוי שינוי רדיקלי שאנו ניצבים בפניו. בין אם הדבר נעשה במודע ובין אם הוא לא נעשה במודע (ואלה רוב המקרים) – הרי שהעתידנות היא בעלת אופי שמרני מבחינה פוליטית. אין מה לעמול על שינוי ההווה כי הרי ההווה הזה הנה הנה כחלום יעוף.

 

קצר על הלם העתיד
חלק מהשינויים שמתרגשים לבוא עלינו בעתיד לעולם לא יבואו באותה דחיסות יוצרת הלם שבה הם מוצגים בכתבי העתידנים לסוגיהם ומיניהם. הם יעוכלו כמו שמעוכלים אט אט השינויים הדרמטיים שכבר חזינו מבשרנו במאות האחרונות. כמו התאוריה של שופנהאואר בדבר האושר, שאינו מחזיק מעמד משפג חידושו, כך גם החידושים הללו לכשיגיעו, אם יגיעו, הרי שאחר תקופת הלם קצרה נורגל בהם, וישובו ויצוצו כל הבעיות הקיומיות, המוסריות והפוליטיות שמלווים את האנושות מקדמת דנא.

 

קצר על "בנות"

צפיתי לאחרונה בעונה הראשונה של "בנות". ההבדל המזדקר מיד בינה לבין "סקס והעיר הגדולה" נוגע למעמד הכלכלי ולתקופה הכלכלית השונים, כפי שציינו מעירים רבים על הסדרה ובעצם כפי שכיוונה הסדרה להבליט בעצמה. סדרה אחת מתרחשת בשנות התשעים העליזות מול הסדרה החדשה הקודרת שמתרחשת פוסט המשבר הכלכלי של 2008.
אבל אולי ההבדל הכלכלי ניתן להסבר אחר, לא תקופתי: ב"סקס והעיר" הגיבורות היו בנות שלושים פלוס וכאן הן בנות עשרים פלוס. פער העשור הזה גם קובע את ההבדל במעמד הכלכלי שבין הבנות ב"בנות" לבנות ב"סקס והעיר". ובמילים אחרות: לנה דנהאם שמשחקת את עצמה בגיל עשרים וקצת, כאשר תשחק את עצמה בגיל שלושים וקצת תמצא כבר, יש להניח, כסף לשכר דירה…

אבל זו זוטה: הסדרה המצוינת הזו, של היוצרת (תסריטאית, בימאית בחלק מהפרקים, שחקנית) המוכשרת באופן מטיל אימה לולי הייתה דמותה כה נוגעת ללב ונגישה, מדלגת דילוג ארוך מעל הסדרות הקומיות הבולטות של העשורים האחרונים – כלומר, מעל "סיינפלד", "סקס והעיר" ודומותיהן – הישר לשנות השבעים וליתר דיוק לוודי אלן בשנות השבעים. המתיקות-מרירות של הסדרה קרובה יותר ל"אנני הול" מאשר לציניות של סיינפלד או לראוותנות המינית והכללית של "סקס והעיר". נכון, "בנות" בוטה כמו סדרה בת זמננו, אבל הבוטות הזו מובאת בהקשרים של פגיעות. לנה דנהאם היא היורשת של וודי אלן יותר מאשר של לארי דיוויד, שרה ג'סיקה פארקר או הפטרון שלה ג'ייד אפאטו.

נקווה שלא תירש גם את המימיות של וודי אלן המאוחר, זה שנולד אחרי "לפרק את הארי" (1997), סרטו הטוב-באמת האחרון.

 

קצר על התחלות בפאב

אחד הגילויים הגדולים שגיליתי על עצמי בזמן שהייתי רווק היה שכשאני יוצא לבאר ורואה בחורה מושכת, לא הרבה יותר חשוב לי "להשיג" אותה מאשר לבטא התפעלות ארוטית, הכרה מעודנת ביופייה. היה עלי לגלות את זה, כיון שהרבה שנים הייתי ביישן ומפוחד ולא העזתי כלל להתחיל עם נשים בבאר.

אבל מרגע שנפרץ המחסום, הרגשתי שרווח לי עד מאד, ואז גיליתי כי רווח לי לאו דווקא בגלל שיעורי ההצלחה (שהיו נמוכים מאד, אגב – ישנן, למרבה המזל, עוד שיטות)  אלא פשוט בגלל שביטאתי את מה שרחש בתוכי. קדתי קידה של התפעלות ארוטית בעצם ההתחלה עם הבחורה והבחורה מצידה הכירה בנוכחותי הגברית, ולו כגבר מתפעל בלבד.

הדבר הנורא ביותר, כך גיליתי, הוא הפנים החתומות והקשוחות שעטיתי על עצמי שנים קודם לכן בסיטואציות דומות. כאשר כל הגועש והרוגש לא קיבל מוצא והכרה ומצד שני אנרגיה רבה נתבעה על מנת לשמור על מעטה כוזב.

 

קצר על הקריאה

מדוע אנו קוראים?

ישנן סיבות ספציפיות לבחירה בקריאתם של ספרים ספציפיים, אבל אני מחפש אחר מניע שניצב מאחורי המניעים המקומיים, המניע הבסיסי לקריאה.
שני מניעים יסודיים יש לדעתי לקריאה והם מקיימים קשרים מורכבים ביניהם: בריחה ואחיזה. קריאה כבריחה מהחיים וקריאה כאחיזה טובה יותר בהם.

*

פעמים רבות אנו קוראים על מנת לא לחשוב על חיינו. קריאה בחיי הזולת כהסחת דעת מחיינו אנו.

גם לכך כיוון ביאליק במסתו הגאונית "גילוי וכיסוי בלשון":
"האדם מציץ רגע בסדק שנפתח, ולפחדו הגדול מוצא והנה שוב ה'תהו' האיום לפניו, והוא קופץ וסותם לפי שעה את הסדק – במלה חדשה, כלומר, אוחז ב'סגולה' הבדוקה לו מכבר, מאחותה הקודמת, כמסיחה את הדעת לפי שעה – והוא ניצול מן הפחד".
המילים הן בריחה מן ה'תהו', הן גשר על פני תהום, הן הסחת דעת.

הקריאה היא הצעידה על הגשר הזה על מנת לא לפסוע על פני האַין.

*

בכיוון מעט שונה: הנאת הבריחה שהיא הקריאה בספר אינה שונה מהנאתו של השוכב בחדר מחומם, מיטיב את השמיכה סביב רגליו, ומאזין בעונג לרוח הצולפת ולגשם המוטח בחוץ.

עלילות הגיבורים, ובעיקר הסבל שלהם, מעצימים את הנאת הקורא בשלווה. הבריחה אל סבלות הגיבור הבדיוני מדגישה על דרך ההשוואה את מצבו הנוח יחסית של הקורא.

*

אבל קריאה היא גם ההיפך המוחלט. היא פנייה אל כפילו של עולם, אל המילים המייצגות, על מנת לאחוז טוב יותר בעולם עצמו.

ברומן היפה "סטונר", של ג'ון ויליאמס, מתואר רגע המרתו לספרות של בן האיכרים ממיזורי, ויליאם סטונר. סטונר למד חקלאות באוניברסיטת מיזורי אך נדרש להשתתף בקורס בספרות אנגלית. במהלך אחד השיעורים הוא חווה מעין התגלות, בעקבות קריאת סונטה מספר 73 של שייקספיר.
אולם ויליאמס אינו מתאר את השפעת התכנים הספציפיים של הסונטה על סטונר. משהו אחר אירע בחדר הכיתה.

"ויליאם סטונר שם לב שעצר את נשימתו במשך כמה רגעים. בעדינות נשף את האוויר מריאותיו והבחין שבגדיו נעים על גופו כשהאוויר יוצא מתוכו. הוא הסיט את מבטו מסְלוֹן [שם המורה בקורס] והעביר אותו על פני החדר. אור התלכסן מן החלונות ונח על פניהם של חבריו לכיתה, ועל רקע האפלולית נראה כבוקע מתוכם; סטודנט עיפעף, וצל דק נפל על לחי שפלומתה לכדה את אור השמש. סטונר שם לב שאצבעותיו הרפו מלפיתתן העזה במשענת הכתיבה. הוא הפך את כפות ידיו, הביט בהן והתפעל מצבען החום, משיבוצן העדין של ציפורניו בקצות אצבעותיו המגושמות; נדמה לו שהוא מרגיש את הדם זורם באין רואים בעורקים ובוורידים הזעירים, הולם בעדינות ובשבריריות מקצות אצבעותיו דרך כל גופו" (עמ' 17-18, תרגום: שרון פרמינגר).

מה שסטונר רוכש באותו שיעור ספרות הרה גורל הינן מודעות עצמית וכן מודעות לקיומם של חבריו. הוא מבחין בעצמו כמו בפעם הראשונה ומבחין בחבריו גם כן כמו לראשונה.

מה הקשר בין הספרות לבין מודעות עצמית ומודעות בכלל?

המילים, הייצוג, הינן התרחקות מהעולם על מנת להיטיב להכירו, כמו שאנו מתרחקים מהר על מנת לאמוד נכונה את גובהו.
סטונר גילה את מראת-הקיום שהיא היא הספרות; את הנקודה הארכימדית שהיא-היא הספרות, אותה נקודה שממנה ניתן להניף את חייו וחיי חבריו ולהתבונן בהם לראשונה היטב.

הספרות היא לפיכך אמצעי להתקרבות אל החיים באמצעות ההתרחקות מהם.

סטונר, "ש[קודם המרתו לספרות ]היה חוּם וסביל כמו האדמה שממנה הגיח" (21), הופך בזכות הספרות לא רק למודע לעצמו אלא למי שחי את חייו באופן פעיל.

להטבת האחיזה בקיום שמאפשרת הספרות, לרכישת המודעות העצמית ולמעבר לעמדה אקטיבית, מתכוון סארטר בכמה קטעים בספרו "הספרות מה היא?". למשל, בציטוט הבא: "מפני שלכנות בשם הוא להראות ולהראות הוא לשנות".

סארטר מתכוון להשפעה הפוליטית שיכולה להיות לספרות. אבל קודם לכך, "כינוי השם" ו"ההראיה" שהוא מדבר עליהם, יכולים לסייע לנו לשנות את גורלנו הפרטי.

 

קצר על הדבר שאיננו מסוגלים לאומרו

מדוע איננו יכולים לכתוב על הדבר שאיננו מסוגלים לאומרו? על הדבר החשוב ביותר? על האמת היחידה? למה אנחנו הולכים סחור סחור, כותבים על פוליטיקה, על תרבות, על עבודה, על דת, אפילו על מה שמכונה יחסים? למה אנחנו מנסים להצחיק, להיראות חכמים ורגישים? הדבר שאיננו מסוגלים לאומרו נמצא הרי בפנים כל הזמן. פועם, בועט, שורט, זועק. אנחנו חיים את חיינו בצלו. מה שקרוי חיינו, לעומת הדבר שאיננו מסוגלים לאומרו, הוא רק צללים בכותלי מערה. אירוניה מתפשטת כמו שיטפון בכל המבואות המפולשים של מה שמכונה חיינו, והמבוע הוא אותו דבר שאיננו מסוגלים לאומרו. לא, המשל הנכון הוא של ניטשה, שכתב שהעולם ללא אלוהים הופך להיות "חסר-משקל". אותו דבר ששמו חיינו הופך להיות חסר-משקל מנקודת המבט של הדבר שאיננו מסוגלים לאומרו.
האם איננו מסוגלים לכתוב על הדבר שאיננו מסוגלים לאומרו, על נווה המדבר הפנימי המתעתע, על עדן וגיא בן הינום שבנפש, בגלל שהוא אנטי-סוציאלי? בוודאי. אבל אולי לא פחות מכך: איננו יכולים לכתוב על הדבר שאיננו מסוגלים לאומרו כי הוא עובדת יסוד שאין לעוקרה; נוכחות סטטית, לא משתנה, לא מתפתחת. במילה אחת: משעממת.
אנחנו מעריכים בדיוק משום כך את אותם אנשי תרבות בודדים שמצליחים לבטא את הדבר שאיננו מסוגלים לאומרו מבלי להיות משעממים. הם מצליחים ליצור מהדבר שאיננו מסוגלים לאומרו סיור מהנה בטיילת שנבנתה על מצוקי מכתש תהומי. ובמילה אחת: סיפור.

רציתי לכתוב שקטע זה נכתב בעקבות קריאה בקובץ מסות גדול של מבקר הספרות היהודי-אמריקאי ליונל טרילינג (1905-1975), “Sincerity and Authenticity”. אבל זו תהיה בגידה בדבר שאיננו מסוגלים לאומרו. זה יהיה ניסיון להציגו בהקשר תרבותי. זה יהיה מחושב מצדי. ואם יש מאפיינים שנעדרים מהדבר שאיננו מסוגלים לאומרו הרי הם מחושבות ותרבות.

 

קצר על מדעי הרוח

מדעי הרוח נמצאים במשבר כבר כמה עשורים. סיבה פרוזאית אחת לכך היא שהם אינם מה שמכונה פרקטיים. מרטין איימיס, הסופר הבריטי, כתב פעם שהסיבה שהרבה פחות אנשים בבריטניה דנים ומתווכחים על ספרות ואמנות היום, בהשוואה לשנות הששים, נעוצה במילה אחת גסה בת ארבע אותיות: OPEC.  משבר הנפט שהחל בשנות השבעים סימן את עליית יוקר המחיה במערב, את תחילת התקופה שבה אנשים הוצרכו לעבוד קשה יותר. אין להם כיום זמן לתרבות כמו בשנות הששים העליזות. לנוכח מצבם הקשה של מדעי הרוח התארגנה לאחרונה יוזמה של אנשי אקדמיה ואנשי עסקים להצלתם. הרציונל הוא שמדעי הרוח הם אכן "פרקטיים", וצפונות בהם מיומנויות שדרושות בעולם העסקים.
לדידי, מדעי הרוח הם פרקטיים למדי. אנשים שנוטים למדעי הרוח ולאמנויות אינם אנשים טובים יותר מאנשים אחרים ומדעי הרוח והאמנויות אינם הופכים אנשים לטובים יותר. אנשים שנוטים למדעי הרוח ולאמנויות הם בעלי שטח פנים רגשי-נפשי גבשושי יותר ומדעי הרוח הם עיסוי הרקמות העמוק שנוגע בכל שטח הפנים הרגשי-נפשי הגבשושי הזה. מדעי הרוח אינם ערך, אלא צורך לאנשים מורכבי נפש-רגש.

 

קצר על כפירה בלא מודע

אתה מתבונן בריאיון עם המדען ש"הוכיח" בניסוי שפרויד טעה ואין דבר כזה לא מודע. זחוח, קר, רציונלי. ואתה אומר בלבך: נכון מאד, אדוני, לך באמת אין לא מודע.

 

קצר על תמיכה בליברליזם כלכלי

מדוע חלק מהאנשים תומך בשיטה הכלכלית הנוכחית (אף על פי שאינו מוטב שלה מלכתחילה)?
ברור, בגלל אהבה עצמית. אותו חלק מנבא שהוא ישגשג במערכת הנוכחית וכיוון ש"המצליחים" מתוגמלים כל כך בשיטה הקיימת, אותו חלק רוצה לזכות בכל הקופה.
השיטה, בהסבר הזה, מדברת אל הרהבתנות האנושית.

אבל, אני חושב, אנשים תומכים בשיטה הנוכחית גם משנאה עצמית. הם לא חושבים שמגיע להם. לכן הם תומכים בשיטה שקיים סיכוי רב שתדפוק אותם.
השיטה מדברת כך אל המזוכיזם האנושי. כוח רב כוח, שהכלכלנים, כמדומה, עוד לא הצליחו לכמת אותו.

 

קצר על תמיכה בליברליזם כלכלי ב'

ועוד סיבה מדוע אנשים אוהבים את השיטה הנוכחית. יש בה דרמה. יש עליות ונפילות וסיכונים. באוטופיה, או במערכת יציבה יותר כלכלית, בעלת רשת ביטחון, האנשים מפחדים שישעמם להם.
הקפיטליזם מדבר אל יצר המשחק של בני האדם, מדבר אל ה"הומו לודנס". הקפיטליזם מדבר אל יצר הסיפור של בני האדם, אל "החיה מספרת הסיפורים".

 

קצר על פריחת השירה העכשווית

פריחת השירה כיום (מבחינה כמותית גרידא) נובעת, אולי, מכך שאנשים מבקשים להם עבודה לא מנוכרת. השיר – כמוצר שכולו נובע מהאני ואף מיוצר ומשווק במשקו האוטרקי (מוח ומחשב וחיבור לאינטרנט, זה כל מה שצריך).
אבל השיר, במהותו הקונטינגנטית, האוורירית, הלא ממש הכרחית, אולי גם עורך פרודיה על עולם העבודה העכשווי שמייצר מוצרים לא נצרכים.

 

קצר על קסמה של חברת הצריכה

קסמה של חברת הצריכה מוסבר בשני אופנים עיקריים:
האחד – מוצרי הצריכה נענים לצרכים אותנטיים שיש בקרבנו. האדם משתוקק לדברים רבים ומגוונים וכשיש לו אפשרות – הוא ממלאם.
השני – מוצרי הצריכה אינם נצרכים לגופם. הם מסמנים חברתיים. אנחנו קונים את מוצרי "אפּל" (אם לקחת דוגמה קלישאית) לא בגלל שהם טובים יותר אלא בגלל שהם מסמנים אותנו חברתית (כמעודכנים, כמעודנים, כמשלבים בין תחכום טכנולוגי לאסתטיקה ועוד כל מיני שטויות מהסוג הזה של מעריצי ג'ובס).

אבל יש עוד הסבר לקסמה של חברת הצריכה:
אנחנו רוכשים מוצרים כי הם חדשים ואנחנו מתכלים.
אנחנו רוכשים עוד ועוד מוצרים, ומחליפים את הקודמים, כי הם צעירים-לעד ואילו אנחנו מזדקנים.

 

קצר על האנטישמיות של דוסטוייבסקי

ב"יומנו של סופר", כתב העת של אדם אחד שהוציא דוסטוייבסקי במחצית השנייה של שנות השבעים של המאה ה-19, השיב דוסטוייבסקי למבקר ספרות עברי שפנה אליו ושאל בתמיהה על האנטישמיות שלו, אנטישמיות אצל הסופר הגדול שכל סבל אנושי אינו זר לו.
דוסטוייבסקי, ייאמר לזכותו, ענה בהרחבה ובפומבי לשאלה (הוא הרי יכול היה פשוט לא להתייחס). אבל התשובה, למרבה הצער, חושפת את עומקה של האנטישמיות שלו (אם כי, חשוב לומר, זו לא אנטישמיות רצחנית חס וחלילה).
בכל אופן, יש משפט אחד של הסופר הרוסי שכמה משמאלנינו ישמחו עליו, אני מניח. דוסטוייבסקי כותב: "כיום יש ברוסיה 80 מיליון רוסים ושלושה מיליון יהודים. תמהני מה היה מצב הרוסים לו היה המצב הפוך, לו 80 המיליונים היו יהודים והרוסים רק 3 מיליון. אני די בטוח שמצבם היה אף קשה יותר ממה שהיהודים טוענים שהוא מצבם כיום".
עוד אומר דוסטוייבסקי, וזה משפט מעניין מאד ומעורר מחשבה (גם למי ששמאלנותו אינה אומנותו) "איני יודע הרבה על היהודים. אבל מה שאני יודע עליהם הנו שזו אומה שתמיד מתלוננת שנוהגים בה באופן לא הוגן, שתמיד מתלוננת שהיא נרדפת".

 

קצר על פרויד בארה"ב

את הריכוך שעברה הפסיכואנליזה בהגירתה לארה"ב, הפיכתה לאופטימית יותר ולכזו השמה דגש יותר על "יחסים" ולא על "מלחמת כל בכל" של האינדיבידואל באינדיבידואלים האחרים, כפי שתפס פרויד את החברה במידה והייתה נתונה לשלטון האיד, ניתן להסביר בהגירתה מאקלים מרכז אירופאי מורכב, אולי אף רקוב, יהודי ופסימי לאקלים האמריקאי האופטימי, ה"קליפורני", הפרוטסטנטי.
אבל ניתן להסביר את הריכוך הזה בדרך אחרת: פרויד היה גבר ורבים ממשיכיו החשובים היו נשים.

 

קצר על תפקיד המדינה בקפיטליזם

בהקשר של תפקיד המדינה, יש בביקורת הקפיטליזם העכשווי שני ענפים שונים, שחשוב להבחין ביניהם.

ענף אחד (המרקסיזם, למשל, וכן תפיסות סוציאל-דמוקרטיות) מצדד בהעצמת כוחה של המדינה (עד כדי הלאמה, במרקסיזם). הגוף החברתי הוא האחראי על חלוקת העושר בין הפרטים. לא "לסה פייר" כי אם "עשה פייר".

ענף אחר (מגמות אנרכיסטיות, למשל) מעודד את החלשת כוחה של המדינה. אצל הוגה חשוב כמו כריסטופר לאש, שרוחו היא סוציאליסטית במהותה, ניתן למצוא ביקורת נוקבת על מעורבות המדינה בחינוך ובשירותים החברתיים! מעורבות זו, לפי לאש, הופכת את הפרטים לחסרי אונים ותלויים במנגנון החברתי. הופכת אותם לילדים קטנים. המודרניות מכרסמת ביכולת של האינדיבידואל להתפתח ולהגיע לעצמאות.

הגות כמו הגותו של לאש, או זרמים מסוימים באנרכיזם, אינם כמובן – או אינם בדיוק – "ימניים", למרות הסתייגותם ממעורבות המדינה ולמרות שהחזון שלהם שונה מהותית מהחזון הסוציאליסטי. במקרה של הגותו של לאש: כמדומה, שהוא רואה לנגד עיניו חברה של אינדיבידואלים עצמאיים המתחרים ביניהם בתחרות לא נואשת ושאף אחד מהם לא צובר כוח רב מדי. חברה של "עסקים קטנים".

 

קצר על התרבות היום

חלק גדול ממה שמכונה "תרבות" היום הוא תחושת ההזדהות הנרקיסיסטית עם האמן המצליח. כלומר, ההצלחה היא קריטית לחוויית והגדרת התרבות (סו קולד).

לפיכך, במערכת כזו יש יתרון מובנה לאמנות שבה האמן עצמו נוכח בביצוע היצירה, כמו ברוקנרול. כיוון שממילא חלק מעצם הגדרת האמנות נעוץ בהזדהות עם מי שהצליח, נוכחותו בשר ודם רק מוסיפה להזדהות זו.

 

קצר על הבטן

המוח, אומרת הבדיחה הידועה, הוא איבר המין הגדול ביותר. אך שימו לב אל הבטן! הבטן, ואולי רק ככל שמתבגרים הדבר ניכר, האוצרת בתוכה זרמי חום נכמרים למגע, גועשים למגע (יוזכרו בהקשר זה גלי שרירי הבטן שלעתים נדרשים לגמירה הגברית והנשית).

(כמעט) ממש כקדמונים אני נוטה לאחרונה למקם באיברי הגוף השונים את ההיפעלויות. במוח – המחשבה. בלב – הרצון והרגש. באיברי המין – התשוקה. ובבטן – הסינתזה של כל אלה, של הראש והלב עם איברי המין; של הרצון והרגש עם התשוקה.

 

קצר על החמאה לנשים

ההחמאה לנשים, כך נדמה, מספקת את חלקן באופן שאצל הגברים רק המימוש המיני יכול לספק. לכן, הפתיין צריך להיות מתון במחמאותיו – שלא ייגמר הכל לפני שבכלל התחיל.

 

קצר על התפעלות מיופי נשי

האם גברים שיופי נשי מפעים אותם במיוחד חושקים בנשים מהן הם מתפעמים או מקנאים בהן?

 

קצר על סגידה דתית ליופי נשי

ספק-הומלס בעל זיפים ושלבושו מרושל כבן חמישים פלוס, הביט בתדהמה בשלוש יפהיפיות בתחילת שנות העשרים לחייהן, לבושות היטב ומאופרות, שפסעו לבאר אופנתי בסמוך לשדרות רוטשילד וקרא לעברן בכמעט אימה: "שמע ישראל! אתם [הטעות במקור] נפלתם עלינו מהחלל!".

 

שני פרדוקסים על תשוקה
א. ככל שאתה משתוקק יותר (ומתקשה להסתיר את זה) כן קטנים סיכוייך לספק את תשוקתך. וההיפך.
ב. מי שאין לו כלום – רוצה הכל. הוא לא מוכן, אולי אף לא יכול, להתפשר.
מי שיש לו קצת – מוכן להסתפק בשיפור-מה.

 

קצר על בדיקת צדקתו של שופנהאואר

שופנהאואר טען שהחיים הם טלטלה מתמדת בין סבל לשעמום.
מי שבא תמיד ומהר על סיפוקו – משתעמם, מתעקש שופנהאואר.
כל כך מתחשק, ולתפארת הפילוסופיה כמובן, לבדוק אם אכן צדק ההוגה הגרמני הגדול באשר לשעמום.

 

קצר על מין ואוכל

בוויכוח הנצחי מה מענג יותר, אוכל או סקס, יש להביא בחשבון את השיקול הבא: את האוכל אתה לא צריך לענג בתורו.

כשאתה אוכל פיצה – היא מענגת אותך. אבל אז דווקא לא מגיע הרגע בו אתה צריך לנבור בין הבצל, הזיתים והגבינה הצהובה ולמצוא את הדרך לגעת כיאות ברסק העגבניות, על מנת שתתפח החתיכה עד פקיעתה. זה יתרונו של האוכל על המין; האלטרואיזם העמוק שלו.

אולי זוגות צריכים להכריז על תורנות אהבה. "פעם אחת את תעשי הכל ותענגי אותי ומחר אני אעשה הכל ואענג אותך". ההדדיות הורגת את המין.

 

קצר על גמירה, שינה והקאה

הגמירה, השינה וההקאה הן שלוש פעולות גופניות שונות מאד לכאורה. אך דבר אחד משותף להן – על מנת להגיע אליהן, נדרשת הרפייה ושחרור ומה שמכונה בז'רגון הנלוז העכשווי: "אובדן שליטה". אנשים שמפחדים להקיא, מפחדים, פעמים רבות, מ"אובדן השליטה" וכך גם אנשים שמתקשים בגמירה או ששנתם נודדת.

 

קצר על הנאה רוחנית ממין

ישנם גברים – אולי גם נשים? – שההנאה המרכזית שלהם מהמין הינה ההנאה מההכרה שהם אשכרה עושים את זה, את הדבר הנחשק הזה. ההנאה שלהם מהמין היא שכלית בטיבה. הם לא מתענגים על המגע, המראה, הריח, הקולות – אלא על הידיעה.

 

קצר על שיאו של המין

ברגיל, נחשבת האורגזמה, זה "המוות הקטן" בניסוחם של הצרפתים, לשיאו של המין; "להגיע לשיא", הוא יופימיזם רווח לאורגזמה. אבל, נדמה לי, שלחלק מהגברים השיא הוא בקצה השני בדיוק של הריקוד המיני. השיא הוא ברגע בו האישה מתפשטת והיופי הזה שאין מושלו, גוף אישה עירום, נחשף לעיניהם.

מהשיא הזה אפשר רק ליפול. ככל שאנו מתקרבים לאישה הנחשקת, שנחשפה לעינינו במלוא הדרה, הולכת ומורעת הפרספקטיבה. הרי על מנת לראות את כולה, עלינו לעמוד במרחק של כמה מטרים ממנה. ובכן, אנו מתקרבים ומתקרבים, ומה אנו רואים? פטמה, שפתיים, ירכיים, עקב. נתחים, נתחים, יפים ומרגשים וקדושים אמנם – אבל התמונה הגדולה חסרה. כך אנחנו הולכים ומידרדרים עד לאורגזמה.

 

קצרים על ה"יציאה"

  1. באמצע הריקוד אתה מואס בו. הריקוד נועד לפתות, אתה חושב, כל אותה הבלטה ראוותנית של הגוף. והפיתוי משעמם, כמו כל אמצעי; הרבה יותר – בהתחשב בגדולתה של המטרה במקרה הזה.
    ולעתים אתה מתמסר לריקוד. הריקוד לא נועד לפתות אלא להנכיח לגוף את עצמו. הריקוד הופך למטרה.
    ואז אתה מבין לרען של הנשים שטוענות שהן "מתאפרות בשביל עצמן".
  2. האישה שאומרת לנו "כן", אחרי כל הנשים שאמרו לנו "לא", משכיחה את כל הסיעה האחרונה כאילו לא הייתה. ממש כך.
  3. אבל דווקא משום כך אנחנו מחפשים שוב את האחרות.
    העולם, כביכול – ובזכותה של זו שאמרה לנו "כן" – חזר להגיונו, ובעולם שחזר להגיונו הנשים רוצות בנו ממש כשם שאנחנו רוצים בהן. זה הרי כה פשוט וכה צודק. כה טבעי. כה הגיוני.
    אי לכך אנחנו ממשיכים הלאה. רק על מנת לגלות שההיגיון והשכל הישר סרו שוב מהעולם.
  4. האם נצליח לסלוח לנשים שאמרו לנו "לא"? לאן נוליך את הזעם? הזעם על הצורך לרדוף, להתבלט, להזיע, לסוב סביבן – בעוד הנשים נטועות במקומן כמו כוכב שבת, הסב רק סביב עצמו.
  5. כשאומרים על גבר שהוא שונא נשים או על אישה שהיא שונאת גברים אומרים זאת בביקורת. אבל אני מבין ללבן של שונאות הגברים כמו ללבם של שונאי הנשים.
    אצל השונאים הנ"ל, אושרם תלוי כל כך בבני המין השני – ולכן ברור שהתגובה לתלות תהיה שנאה. שונאות הגברים ושונאי הנשים הם אלה שאוהבים נואשות.
    לתרעומת – "פלוני שונא נשים!", יש להשיב: "אבל מה בדיוק יש לאהוב?!" את התלות?
  6. בחזרה, עוצרים לאכול. כביכול – אנחנו אומרים לעצמנו – בגלל שהאלכוהול מביא עמו את הרעב; אבל, למעשה, כפיצוי, כהשבעת יצר אחד כתמורה לרעב הכוסס של היצר האחר.
    כעת, מה אכפת היה לטבע להתיר לנו את פרס הניחומים התמים הזה? אלא שהטבע הוא זדוני, וככל שנפריז בניחומינו ביצר אחד כך נתפח ונתפח ונצמצם את סיכויינו להשביע את רעבוננו השני.

 

קצר על הפרעת ריכוז

אנחנו בבעיה. ומי שאומר שתמיד זה היה כך, שתמיד היה נדמה שהגיע "קץ ההיסטוריה" ו"כלו כל הקצין" – והנה הקץ לא בא והדברים הסתדרו – מי שאומר כך, אולי טועה הפעם? בפולקלור הבעיה הזו מוצגת בבדיחות הדעת, בעוקצנות ובהקנטה לא מוטרדות מדי. אבל אולי דווקא יש מקום לדאגה? ומילא הדור הזה, אבל מה יקרה בדור הבא?! האם יהיה הדור הבא?
הם הרי מוסחי דעת תמידיים. כל גירוי מזדמן סוחף אותם לתהום אך, למרבה הפלא, לזמן קצר. עד לבוא הגירוי הבא. כאילו בבוא הגירוי האחד – הכל נשכח; אך עוצמתו המהממת, הלא-אנושית, אינה עומדת בסתירה להתמכרותם הנלהבת לגירוי העוקב. הם מוצפי גירויים כיום, קופצים מדבר לדבר – ודבר לא נשאר! הם פשוט מתקשים להתמקד בנושא אחד, להתעמק בו ולהפוך ולהפוך בו מכל צדדיו.

תנו לגברים ריטלין!

קצר על "במכונית החדשה של אבא" ב'
לשלום חנוך יש שיר חביב, לא ממיטבו של הגאון הזה, "במכונית החדשה של אבא", שמו.

זהו שיר שיוצא נגד נהיגה לא אחראית בכביש, נגד שיכרון-הנעורים, שמובילים למוות. הבעיה שלי עם השיר הזה היא שהמסר שלו, הפואנטה, עומד בניגוד חריף לקצב וללחן המהירים והמלהיבים וכן לתכנים עצמם – ביטוי של רוח החופש והנעורים – המסעירים את הנפש גם הם בשלושת הבתים הראשונים שלו.
השיר הזה, בעצם, מכניס לעצמו גול עצמי. כי הטפת המוסר בסופו, "המסר" של הבית האחרון, חיוורים כל כך אל מול העוצמה של השיר, עוצמת דהרת החירות פראית, שבאה לידי ביטוי במילים, בלחן ובקצב של רובו.
השיר כמו אומר דבר אחד, אבל מאחורי הגב של האמירה האחראית, כמו קורץ בעינו: הרי החופש ופריקת העול יקרים יותר, מסעירים יותר, חשוב לציית להם יותר, מאשר לחוש האחריות היבשושי והאפרורי.

באופן דומה, אנשים שמצדדים בחברה פלורליסטית, בחברה דמוקרטית, בחברה חופשית, בחברה סובלנית – לא יכולים לצדד בכל אלה בטון, בסגנון וב"לחן" פנאטי ופונדמנטליסטי. אנשים שמהלכים אימים על כך שאם לא תתקבל תפיסתם המצדדת בחברה ליברלית – הרי שתצא אש מארז הדמוקרטיה שלהם ותשרוף את כל אטדי היער הפונדמנטליסטים, סותרים את עצמם מיניה וביה.
קצר על סופרים

לא מזמן השתתפתי בפאנל שדן ביצירתם של כותבים צעירים שהשתתפו בקורס כתיבה יוצרת. התלמידים התבקשו להקריא קטע מסיפוריהם לפני הדיון באותם סיפורים. תלמיד אחד, שהנו כותב מוכשר ועתיר פוטנציאל, מלמל את סיפורו בקול חלש ואף בקצב מואץ, כך שאי אפשר כמעט היה להבינו.
ובלבי חשבתי: הנה עוד הוכחה, אולי, שלתלמיד הזה יש כישרון; הוא לא קריין – הוא סופר. הוא לא רוצה לעמוד על במה – הוא רוצה לשבת ספון בחדר כתיבה.

 

קצר על הדרך לגן עדן שאינה רצופה כוונות טובות

הדרך לגן עדן לא תמיד רצופה כוונות טובות. הרבה פעמים מי שמתקוממים נגד החזקים, נגד עוולות ועושק, הם אנשים שסובלים מפגיעה נרקיסיסטית, אנשים שחלק בהם, מודע או לא מודע, סובל מהתחושה שהם-הם אלה שהיו צריכים להיות בעלי כוח והשפעה וכסף. הרבה פעמים אלה המוחים נגד עוולות ונגד אי צדק ונגד החזקים אכן פועלים מסוג של קנאה.

במקרים מסוימים מטרתם, הלא מודעת לרוב, יכולה להיות מנוסחת כך: אם אני לא ניצב בראש אז אין זה הוגן שמישהו אחר יהיה שם. לעתים, מלחמתם בחזקים היא בעצם מלחמתם בעצמם, ההכרה שלהם שתאוות הכוח וההצלחה שלהם אינה הוגנת בעצמה, הכרתם ששאיפתם מן הראוי שתהיה "להיות איש בין אנשים", שווה בין שווים, כמו שכתב סארטר (ועל כך ענתה לסארטר בסרקזם אחותו של קלוד לנצמן, מאהבתו של סארטר, כפי שמצוטט באוטוביוגרפיה של לנצמן: "כן, להיות איש בין אנשים, אבל העיקר שאתה, ז'אן-פול, תהיה הראשון בין האנשים הללו").

אבל כל זה לא משנה. כי מטרתם ראויה. הם, הסובלים מפגיעה נרקיסיסטית, פעמים רבות רודפי הצדק והרגישים לעוול הגדולים ביותר. רגישותם ורדיפת הצדק שלהם מדושנים-מזובלים בידי האגואיזם שלהם.

קצר על מקלוהן

שתי עובדות מעניינות על מארשל מקלוהן, ההוגה הקנדי המשפיע שהכריז על מותה של "תרבות הכתב": ראשית, מקלוהן תכנן להיות מבקר ספרות. הוא אף כתב מחקרים על ג'ויס. כן, כן, מקלוהן, נביא הטלוויזיה! שנית, מקלוהן המיר את דתו מפרוטסטנטיות לקתוליות והיה קתולי עד סוף ימיו.

זו עובדה מעניינת כי מקלוהן כרך את ביקורתו על תרבות הדפוס בביקורתו על הפרוטסטנטיות: הספר הגוטנברגי  ותפיסתו של מרטין לותר (שני אירועים היסטוריים סמוכים, יש לזכור!) – יצרו יחדיו אינדיבידואלים מבודדים, להבנתו. הספר, בעצם צריכתו האינטימית ובעוד איכויות שיש בו, והפרוטסטנטיות, בנתקה את המאמין מתלות בכנסיה. ויש קשר נוסף: הפרוטסטנטיות דרשה לחזור לכתבים עצמם, כלומר לספר עצמו, ולהתרחק מהמתווכים, מהממסד הכנסייתי.

החזון של הכפר הגלובלי, של חזרה לחברה שבטית, של חזרה לתרבות אוראלית, הוא, אם כן, סוג של חזון קתולי!

קצר על הפואטיקה של הגברים

הפנטזיה המינית היא הפואטיקה של הגברים. וחלק מהנשים, יש לעתים הרושם, סובלות מקנאת סופרים.

 

קצר על שקיעת הציניקנים

באתרי היכרויות נוהגים נשים וגברים רבים להגדיר את עצמם, בחשש מה, כ"ציניים קלות". אנשים מפחדים היום להצהיר שהם "ציניים".

להיות "ציני" זה אומר שאתה לא "מצליחן". כי לו היית הרי לא היית "מריר", לא היית "ציני"! להיות "ציני" פירושו שאינך בעל "חשיבה חיובית", והיאך אדם שרוצה לקדם את עצמו זונח כלי יקר ערך כל כך כ"חשיבה חיובית"?. להיות "ציני" פירושו שאינך חברותי ומשתף-פעולה, תכונות יקרות-ערך בעולם העבודה היום.
אנשים מתביישים ב"ציניות" שלהם. היותך "ציני" פירושו שאינך משתלב היטב. ולהשתלב זה הדבר החשוב ביותר.

 

קצר על הגז

פרשת חלוקת רווחי הגז ומסקנותיה הסופיות הממותנות של ועדת ששינסקי (כלומר, נוחות יותר לבעלי ההון מאשר מסקנות הביניים) – שאפילו הן, במיתונן, לא בטוח שייושמו ולא יטורפדו בכנסת – היא אחד האירועים המשמעותיים ביותר שקרו בישראל בשנים האחרונות.

מצטייר כאן בצלילות לא שכיחה מאבק מעמדי.

אחת הסיבות לצלילות הזו הוא המאבק שמתנהל בכנסת בין נבחרי הציבור מחד גיסא ונבחרי הציבור+לוביסטים של חברות הגז מאידך גיסא. בדרך כלל השוק מתנהל כביכול מחוץ לדמוקרטיה. הוא דבר מה ניטראלי. שאין מה לעשות מולו. הוא לא מפריע לאף אחד ולכן לאף אחד אסור להפריע לו. הוא אוטונומי.

ואילו כאן מתבהר בצלילות איך השוק מנסה, חזיתית, לבלוע את הדמוקרטיה. איך הדמוקרטיה יכולה בעתיד להצטמצם לזכותם של העניים לישון מתחת לגשר, כניסוחו הסרקסטי של מארקס.

אבל מה שמוסיף באופן דרמטי לצלילות המאבק המעמדי, שהתערפל כל כך בעשורים האחרונים, היא העובדה שמדובר כאן בכלכלה ישנה. יש משאב טבע. גז. משהו שניתן להריח אותו אם לא למששו. לא מדובר כאן בספקולציות פיננסיות מסובכות. לא מדובר כאן בטכנולוגיה מתוחכמת שהאדם ההדיוט מתקשה להבינה.

יצחק תשובה מזכיר בכך את "הברונים השודדים" של שלבים מוקדמים יותר בקפיטליזם. אם נציב אותו, נגיד, מול מארק צוקרברג. צוקרברג, שלכאורה לא לוקח כלום מאף אחד. צוקרברג רק קודח בזמן הפנוי שלנו ושואב אותו.

 

קצר על גזענות

הקמפיין הלא רשמי נגד הגזענות, למשל זה של עמודי הפובליציסטיקה של עיתון "הארץ", הוא פרויקט חביב אבל בעיניי חסר ערך.

אסביר: לטעמי, יש להבין שהגזענות הישראלית החדשה, שנאת הזרים והערבים ואף "השמאלנים", נובעת גם מטמטום ואטימות ודמגוגיה של המחוקקים דהאידנא (כמו גם מטמטום וקהות-חושים של חברה מותקפת גירויי מדיה מגוונים; זו גזענות מטומטמת והלומה של "פני שטח", לא גזענות מושרשת ותהומית), אבל התפשטותה בחברה נובעת מחוסר ביטחון אישי כלכלי+היעדר זהות קולקטיבית. במילים אחרות, בניגוד למראית העין: אין כאן עדות מדאיגה לעודף של זהות קולקטיבית אלא דווקא להיעדרה.

ויש קשר בין שני המרכיבים שמניתי: בחברה שבה אתה סובל מחוסר ביטחון אישי-כלכלי, כלומר בחברה תחרותית באופן קיצוני, הזהות הקולקטיבית מתכרסמת והולכת מבפנים.

או אז, כשאתה לא בטוח בגורלך האישי ולא בטוח בזהותך הקולקטיבית, בשיוכך הקולקטיבי, כשאתה בחרדה קיומית כזו,  כשאתה מעורער,  אתה ממהר לפצות על זה בהגדרות "חזקות" והיסטריות של זהותך ושיוכך: אני בתחרות עם כל היהודים האחרים, אני לא יודע איך ייראו ימי הזקנה והפנסיה שלי בקרב כל היהודים האחרים, אני מרוויח רק 4000 שח בחודש בקרב כל היהודים האחרים, אני חסר דירה בקרב כל הבַּלֶבַּתים היהודים האחרים, ולכן אכריז ביתר תוקף על שייכותי ליהודים האחרים.

אי אפשר להיות נגד גזענות בחברה הישראלית בלי לרצות לשנות רדיקלית את עוצמת התחרות בחברה הישראלית ואת חלוקת העושר בה (ואפילו, יש לשער, אי אפשר להיות נגד גזענות בלי לאהוד סוג מסוים של שייכות קולקטיבית לאומית שתעניק ביטחון עצמי וזהות יציבה יחסית, שהם המבוא והמפתח לנדיבות כלפי האחר).

זו הרי הייתה המסקנה ממלחמת העולם השנייה שהביאה להולדת מדינת הרווחה. המסקנה הזו נשכחה והלכה בעשורים האחרונים, כורסמה והלכה. חלוקה לא שווה באופן קיצוני של העושר בחברה+תחרות לא מרוסנת הם אלה שהביאו לעליית הפאשיזם.

לכן, כל פובליציסט (נגיד, גדעון לוי) שמתפלץ מהגזענות בחברה הישראלית, צריך לתמוך בהקמת מפלגה סוציאל-דמוקרטית ראויה לשמה, לפחות באותו להט שהוא מגלה במאמריו נגד הגזענות. אחרת, הוא וכל הפובליציסטים האנטי-גזעניים הדומים לו, יהיו לא יותר מאידיאולוגים של הניאו-ליברליזם, שמציעים לחברה הישראלית ניתוח פלסטי ("להילחם" בגזענות) בעוד היא זקוקה לכימותרפיה.

 

קצרים בעקבות תומס ברנהרד

  1. הופעת תרגום חדש ליצירתו של תומס ברנהרד, "מייסטרים דגולים" (תרגמה: רחל בר-חיים), היא סיבה לחגיגה ספרותית. והשאלה היא "למה?", כלומר מה הופך את היצירה הזו לקתרטית כל כך?

המוזיקליות של היצירה הזו מסבירה חלק ניכר מקסמה. למשל, ברנהרד בחזרותיו השונות והתכופות על משפטים, תוך עריכת שינויים זעירים בהם, עורך מעין וואריאציות שונות על אותו משפט מוזיקלי.

אבל נדמה לי, שהמוזיקליות הזו היא מוזיקליות של רוקנרול לא פחות, ואולי יותר, מאשר של מוזיקה קלסית. וזאת בגלל הזעם הגדול של הטקסט המוטח בפניך (ולמרות זאת התחושה בקריאה היא של "החלקה לתוך" או "היבלעות" או "היטמעות" או "הינשאות" ו"היסחפות", ולא "התנפצות" של הטקסט בך). הקתרזיס של ברנהרד מזכיר לי את הקתרזיס שיכול ליצור בך שיר רוק גדול. החוויה של הקריאה היא כמו בזמן האזנה לשיר רוק סוחף, זועם ושוטם (כולל זעם ושנאה עצמיים) בן ארבע דקות (נגיד, עולה על דעתי,  "Dancing in the dark" של ספרינגסטין).

הגדולה של ברנהרד היא שהוא כותב שיר רוקנרול סוחף ללא-הרף בן שלוש שעות (זמן הקריאה בקירוב) – ואת זה לא מסוגל לעשות אף אמן רוקנרול שאני מכיר.

1א. יתרונו הנוסף של ברנהרד על זמר הרוק הוא בהומור שלו. כלומר, בשילוב בין פאתוס להומור, כשהאחד אינו מבטל את משנהו. הרי הומור הוא אנטי-פתטי במהותו, והפאתוס הוא אנטי-קומי. זהו, בקיצור, שילוב תרכובתי קשה ביותר. הרוק, הרוק שאני אוהב, הוא יצירה מלאת פאתוס. יש בהחלט גם רוקיסטים הומוריסטיים. אבל אינני מכיר רוקיסט שבאותה יצירה עצמה משלב פאתוס והומור (אולי "מחכים למשיח", נגיד, אבל הפאתוס שם אינו מלוא-הפאתוס – במילים אם כי לא במוזיקה – ככלות הכל מדובר על אבדן כסף, כלומר נושא לא הרואי).

  1. ברנהרד הוא, לכאורה, סופר אנכרוניסטי מובהק. ביצירות שלו שאני מכיר הוא לכאורה מודרניסט באיחור אופנתי של מאה שנה. התרבות, אצל ברנהרד, היא תרבות גבוהה קלאסית: מוזיקה, פילוסופיה, ציור. אין אצלו תרבות פופולרית. השנאה שלו להמוניות היא גם שנאה אריסטוקרטית לשאר סוגי התרבות הקיימים, שאצלו אינם קיימים. הוא מודרניסט קנאי בעולם ששינה את פניו (כמו שריף גודמן בתוכנית נעורינו ללימוד אנגלית שהזמין חלב ומסביבו משנים בלי שהוא שם לב את התפאורה). אולי רק ה"רוקנרליות" המוזכרת של המודרניזם שלו הופכת אותו לבן זמנו.
  2. בעצם, המהלך הברנהרדי הוא בעל שני שלבים לפחות. הוא שונא את הכל חוץ מאת היצירות הגדולות. ואז הוא שונא גם את היצירות הגדולות (במקביל לשנאת עצמו). זה הכוח השלילי של הספרות, הקתרזיס שלה כשהיא מאיינת את הכל, שורפת את הכל, ואז אפשר סוף סוף לנשום קצת לרווחה, לחיות מעט.
  3. אצל ברנהרד אין ממש טיעונים. יש זעם. כך, למשל, כאן, כשגיבורו מתאר באריכות עד כמה הוא שונא את היידגר. הטקסט ממריא, הקתרזיס עצום, אבל ברנהרד אף פעם לא מסבירמהשונא גיבורו בהיידגר, איזה יסוד בדיוק. עוצמת השנאה היא "עילת הקיום" של הדפים המוקדשים לשנאת-היידגר, לא הטיעון. גם בכך הוא מזכיר את עוצמתה הלא-תבונית של מוזיקת הרוק.

 

קצר בהשראת סארטר

(בהשראת סארטר ב"מהי הספרות?"; סארטר אינו מציג כך את הדברים אבל ניתן לומר כי הם משתמעים מדיונו): מימזיס אין פירושו העתקה שקדנית של העולם. מתקיפי המימזיס והריאליזם רואים בסופר ובאמן המימטי מין זירוקס אנושי מגוחך ותו לא.

ולא היא. מימזיס, ברמה אחת, פירושו ניכוס הלא-אנושי לתודעה האנושית באמצעות המילים. הפיכת העולם הנתון, עולם הטבע האילם, האכזר, המתנכר – לרכושה של החיה האנושית. זו התגברות האנושי על הדומם. ברמה שנייה זו התגברות האינדיבידואל על ההמון באמצעות מילותיו החד פעמיות של הראשון. הפיכת העולם המשותף לחברת בני האדם לעולם פרטי.

 

קצר על מקורה של השקפת עולם

ההשקפה שהעולם הזה מונע רק על ידי תשוקת כוח ומין, על ידי כסף, היא הכרה נכונה מפרספקטיבה מסוימת. שמתי לב שכשאני מדוכדך, גובר בי צד ראיית העולם הניהיליסטית הזה. כשאני יוצא מהדכדוך – נראה לי העולם מקום עשיר ומגוון בהרבה; בני האדם מורכבים יותר, נדיבים יותר, אציליים יותר.

היוצא מכך הוא שההשקפה שהעולם הזה מונע רק על ידי תשוקת כוח ומין, על ידי כסף, היא הכרה נכונה מפרספקטיבה מסוימת מאד – קרי מהפרספקטיבה של הדיכאון.

כיוצא בו: השקפתו של בורדייה על כך ש"התוכן" ביצירות ספרות ותרבות ככלל הוא אמתלה להתבחנות תרבותית ולמאבק כוחות. זו השקפה נכונה מפרספקטיבה מסוימת. ואולי מאותה אחת שהוזכרה.

 

קצר על תפקיד החדשות

החדשות וה"אקטואליה" מתפקדות בחברה שלנו לא כמקור מידע, אלא כגורם חיברות. "להתמצא" בחדשות זה להיות חלק מהחברה, לדעת על מה מדברים, לדמיין קולקטיב, לעסוק בריטואל (הצפייה בחדשות). את האידיאולוגיה של הדורות הקודמים החליפה האינפורמציה,  אך גם לה יש תפקיד אידיאולוגי.

פעם פגשתי מישהי שלא ידעה מי זו נינט. זה היה מפחיד. היא הכריזה בעצם שהיא לא חלק מהחברה.

 

כמה הערות קצרות על בודריאר

א. הקיצוניות של בודריאר היא סוג של פונדמנטליזם, בכך הוא בן זמנו. לכן אולי הוא גם מוקסם מהטרור. כי גם הוא טרוריסט פונדמנטליסטי בשדה התיאוריה.

הפונדמנטליזם בעצמו הוא תוצר, בין השאר, של עידן המדיה והספקטקל (ובודריאר הוא ממשיכו של גי דבור, מחבר "חברת הראווה"): הצורך לקבל בולטות מחייב הגברה של הווליום.

ב. הפחד שמחריד את בודריאר הפוך לזה שהחריד את ניטשה: ניטשה חשש מהחד-פעמיות והזניחות של חיי אנוש ולכן הרהר באפשרות החזרה הנצחית כאפשרות גואלת.  בודריאר, בדיוק ההפך, חושש מהיקלשות הקיום בגלל השכפול האינסופי שלו (במדיה ובעתיד בשיבוט).

בספרו המעצבן, "פיתוי", בודריאר מדבר על כך שכמו שולטר בנימין דיבר על אבדן ה"אאורה" של יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני, כך השיבוט העתידי עתיד לבטל את ה"אאורה" של הסובייקט החד-פעמי.

ג. מה שחסר אצל בודריאר זה הבנה או אף התייחסות לכאב האנושי. הכאב הוא המייסד של הסובייקט החד-פעמי. כשכואב לי, אין זה משנה אם הונצחה דמותי במדיה, או שהשיבוט שלי מנהל שיחה עם עוד עשרה שיבוטים שלי בחדר הסמוך. כואב לי, לי החד-פעמי.

ד. יש אצל בודריאר, והמסורת האינטלקטואלית שהוא שייך אליה, משיכה למלאכותי ורתיעה מהממשי, ולפיכך ניסיונות (מבריקים בחלקם) להעלים אותו. כך הסקס לא קיים, קיימת רק סימולאקרה של סקס.

וולבק קרוב מאד לבודריאר, למרות החרפות שהוא המטיר עליו באחד מספריו. למשל, שניהם עסוקים מאד בסוגיית השיבוט. למשל, שניהם מבינים את המיניות כמשחק חברתי, כדרך למיון היררכי, ולא דווקא כפרויקט הדוניסטי. שניהם אינם סבורים שאנחנו חיים בחברה "משוחררת" מינית, ורואים בכך הטעייה רבתי (אם כי בעניין הזה האחרון, ובעצם גם בזה שלפניו, יש הבדל עמוק ביניהם).

ההבדל הוא שוולבק קשוב לממשי. הוא קשוב לסבל ולעונג כאחד. ולכן הנטייה המוקצנת של בודריאר הפונדמנטליסט לעבר הסימולאקרה, המאלחשת את כל הסתירות כביכול והמקלישה את הקיום, אינה מקובלת על וולבק. הקיום קיים כי הוא מסב סבל ויוצר עונג ממשי.

ה. מה שהופך את בודריאר המוקדם למעניין הנם, בין השאר, שני המאפיינים הבאים:

ה1. בודריאר המוקדם הנו הוגה שמושפע בלי להתבייש, ובלי סנוביזם צרפתי, מההגות האמריקאית. ב"חברת הצריכה", למשל, בודריאר מתייחס למקלוהן, לדיוויד רייזמן, לנורמאן או. בראון, לדניאל בורסטיין ועוד רבים. ביצירות מאוחרות הוא מתייחס לסונטאג ולסול בלו.

כיוון שאמריקה היא המולדת של ההווה, העולם ששממנו הפליגו ספינות ההווה אל העולם החדש, הבנתו של בודריאר את ההווה הזה היא כמדומה המעמיקה ביותר בקרב בני דורו הצרפתיים.

ה2. בודריאר המוקדם הוא כותב מורליסט שמתכחש לכך. הוא חדור להט מוסרי, ואפילו שנאה, כשהוא מנתח את התרבות העכשווית. הוא, כמובן, טוען שמורליזם הוא חסר ערך, שכל התנגדות לשיטה היא חלק מהשיטה וכו' אבל זה, חש הקורא, סוג של סתירה: יצירותיו ספוגות במורליזם. הוא דרקון תיאורטי שמנסה בהבל התיאוריה שלו לשרוף את כל השקר של התרבות העכשווית. בהמשך, נהיה בודריאר חמקמק יותר, ולטעמי גם חלוש יותר.

 

קצר על הימשכות נשית לאינטליגנציה

כשנשים, כך נאמר, נמשכות לאדיבות, למה בדיוק הן נמשכות? הן נמשכות להן פר-סה, או כאל כמצע קונטרסטי להתפרצות היצר והאלימות המינית המקווה שתבוא על רקעה? כלומר לאדיבות כשלעצמה או לאדיבות כתבלין מחדד?

 

קצר על הספרות כמטפורה

הספרות סובלת כיום מאירוניה וממטפורה הפועלות זו כנגד זו.

האירוניה –  עיסוק רוחני נחווה כאירוני בחברה שבה הגוף ניצב במרכז והרוח נתפסת כסובלימציה תחליפית.

המטפורה – בדיוק בגלל מצבה העגום של הרוח, וחרדתם מהאירוניה ביחס אליה, נחפזים אנשים להצילה, ולכן מבחינתם כל יצירת ספרות כשלעצמה היא ראויה, כי הספרות היא מטפורה לעולם הרוח כולו, שאותו יש לחוש ולהציל. "מה זה משנה מה קוראים – העיקר שקוראים".

 

קצר על תשוקה להשבעת תאווה

יש אדם שמשתוקק למילוי יצריו וחשקיו סתם, ויש שמשתוקק למילוים מטעמים רוחניים: על מנת לגלות שהוא זקוק לרוח גם כשחשקיו נמלאים.

יש אדם שרוצה להשביע רעבונו ויש אדם שרוצה שתהיה לו "פת בסלו", על מנת שלא יחוש רעב ויוכל לעסוק בדברים אחרים.

אלה שני טיעונים שונים במקצת.

 

קצר על איש רוח

לעיתים, להיות איש רוח פירושו לא להיות המוני ובנלי, כלומר לא לצרוח בקול גדול את התובנה הנכונה (חלקית) על עליונות הגוף.

 

קצר על כושר רוחני

הרוח מול הגוף צריכה להיות לוחמת גרילה. הגוף חזק ממנה, אבל היא יכולה לעקוץ אותו לעיתים מהאגפים, כשהוא לא מוכן. לשם כך היא צריכה להיות גמישה ומהירה ודקה.

 

קצר על יתרונם של פיליפ רות וסול בלו על בני הדור הצעיר בספרות היהודית-אמריקאית

הסיבה שפיליפ רות וסול בלו טובים יותר מהדור הנוכחי בספרות היהודית אמריקאית הצעירה, נעוצה גם בכך שהם לא צדקנים (כמו ספרן-פויר, למשל).

אחד הביטויים לאי הצדקנות היא הביקורת הפנימית שלהם על החברה היהודית. היותם יהודים אין פירושו סוג של מיתוג. אין פירושו "יידישקייט".

בלו ב"הקורבן" ורות בנובלה הראשונה הגדולה מ"שלום לך, קולומבוס" (ספר נהדר שתורגם לאחרונה בשנית, שאותו פרסם רות, חתן פרס נובל הבא יש לקוות, בגיל 26! בגיל הזה בקירוב, אם כי 13 שנה קודם לכן, פרסם גם נורמן מיילר, יהודי גאוני נוסף בספרות האמריקאית, את יצירת המופת שלו "הערומים והמתים"), באים חשבון הן עם מחיר המוביליזציה החברתית המהממת של היהודים בתרבות האמריקאית ביחס לחברה הגויית (בלו) והן ביחס ליהודים שלא הצליחו בחוץ לארץ, בפרפרזה על לוין (רות, שמתאר בנובלה סיפור אהבה בין צעיר יהודי סרקסטי ממוצא מעמדי צנוע ונסיכה יהודית עשירה ומפונקת, שאף ניתחה את אפה לשם היופי).

 

קצר על ביקורת הספרות

אני תופס את ביקורת הספרות כיום כחיפוש, חיפוש אחר הנושא שלה והגדרתה העצמית. לטעמי, כדאי לא לבוא עם הגדרה מן המוכן, כי הפרויקט של הספרות עצמה לא ברור כרגע. הספרות כהימור פסקלי, לא ברור עדיין אם זו משימה בעלת ערך. הביקורת לפיכך היא תהליך דינמי. כל מפגש שלי עם ספר הוא תוספת צלע במצולע דמיוני שבסופו, יש לקוות, ייווצר העיגול: והוא תפיסת מהותה של הספרות וביקורתה.

ועוד משהו: יש בביקורת משהו דיאלקטי, ולכן לא קבוע במסמרות, במובן זה שהיא מביעה מפגש עם ספר מסוים ברגע היסטורי-ביוגרפי מסוים.

מה שאני יודע בוודאות הוא מה לא, מה שקרי, מה מכאיב להרבה ולכן לא ראוי. אפשר לדעת מה לא. לְמה יש להגיד "לא". למשל, לא לסדר הטכנוקרטי-מריטוקרטי שאנחנו חיים בו. לא לספרות שמשקרת. לא לספרות שמייפה. לא לספרות של "כוכבים" המעודדת אימוץ של הזדהות נרקיסיסטית אצל הקוראים עם הסופר ה"כוכב", השאולה מתרבות הסלבריטיז. לא לספרות דלה שמתחזה לדבר האמתי.

 

קצר על פרוזה בדויה מול ספרי עיון

מזה כמה חודשים אני קורא לפני השינה ספרי עיון.

בעולמי הקטן, זו מהפיכה של ממש.

הקריאה לפני השינה הפכה להיות בשבילי הכרח זה מכבר. ובזמן המיוחד הזה, רגעי השקיעה של הנפש – כמו השמש, שברגעי שקיעתה תובעת את תשומת לבנו, אחרי שכל היום שוטטה בשמים באין פוקדה – אני מחפש את הטוב ביותר בשבילי, את היצירה מהיצירות שנמצאות לפני שבה אני חושק לקרוא יותר מכל. אני לא מוכן להסתפק, ברגעי הדמדומים אחרונים הללו, בשום תחליף שהוא. לא מוכן להתפשר. את הטוב ביותר בשבילי. מספיק כבר ויתרתי במהלך היום…

הקריאה לפני השינה, באופן מובן מאליו בשבילי, היא קריאה של פרוזה. המגע האינטימי של הפרוזה הוא זה שמעסה את שרירי הנפש היגעים ומכשירם למנוחה. המבט שממקד הסופר הטוב בגיבוריו, החסד שלו כמי שרואה אותם, מועבר דרך מנגנון הזדהות דק אל הקורא, אלי. כביכול, גם אני זוכה לחסד ההבטה, גם אותי יש מי שרואה ועלי חומל (לא חומל במובן זה שמייפה את פגמיי; לו עשה זאת הסופר לגיבוריו, ולקוראיו, לי, הרי שלא היה רואה אותם באמת). כך מגהצת הפרוזה את קמטי הנפש.

והנה, בחודשים האחרונים פניתי לקריאת ספרי עיון לפני השינה. לא אכזבה מפרוזה הולידה את הפנייה הזו (בעבר, לפני כמה שנים, מאסתי לכמה חודשים בקריאת פרוזה; בבחינתי מדוע כך אירע לי, גיליתי שקראתי ברצף כעשרה ספרים שלא היו טובים. לא היו טובים לי ובאותה שעה, על כל פנים). הפנייה הזו נבעה מהתלהבות מספרי עיון שנחשפתי אליהם: מבודריאר, מהברמאס, מליונל טרילינג מבקר הספרות היהודי-אמריקאי ועוד.

אבל הלילה, ליל התקדש יום הכיפורים, אני חוזר אל הפרוזה. יום הכיפורים תמיד גרם לי למלנכוליה. כשהייתי דתי – מאימת הדין. כשפסקתי להיות דתי – מההיתלשות מהחברה הדתית המתקבצת יחדיו מאימת הדין. כשנהייתי וותיק יותר בחילוניותי – מ…מאותם דברים שגורמים למלנכוליה גם ב364 ימי השנה האחרים, אבל שכעת יש זמן ושקט לספוג את רעלם במתינות סבלנית חודרנית.

אלא שספר עיון חידד את המלנכוליה שלי. התחלתי לקרוא הערב בספרו של ריצ'רד רורטי "קונטינגנטיות, אירוניה וסולידריות". קראתי כמה עשרות דפים בלי להבין הרבה (המלנכוליה פוגמת בכשרים האינטלקטואליים), אבל הרלטיביזם של רורטי, ובייחוד התחושה של שביעות רצון אקדמית מסוימת, ההרגשה שהוא אינו חש את הכאב שהשקפתו יכולה לגרום, גרמו לי להפסיק את הקריאה.

יצאתי לסיבוב בשכונה. האוויר הקריר בחוץ צינן אותי. חזרתי וידעתי מה בכוונתי לעשות עכשיו.

באחד הרגעים המרטיטים ביצירת ברנר, ב"מסביב לנקודה", מתאר ברנר איך אברמזון "תופס"  את חברו אוריאל דווידובסקי רגע לפני שהלה חשב להתאבד. תערו של דווידובסקי (או דבידובסקי?) נופל בקול צלצול מידו, והשניים מנהלים ביניהם שיחה הזויה ומרוסקת וכמו מתעלמת מהדרמה שזה עתה אירעה. דווידובסקי, שניתק את עצמו ממשפחתו, שואל פתאום את אברמזון בקול מרוסק על אמו. מה שלומה, הוא שואל, וכמו מבקש מאברמזון לדאוג לה אחרי מותו. הרגע הזה הוא המרטיט ביותר בסצינה הזו. רגע לפני שהכל נגמר נותר החשוב ביותר: לא הפילוסופיה שדווידובסקי האינטלקטואל הוגה בה, לא ניטשה ולא שופנהאואר שדעתו של דווידובסקי הבודד נתונה להם, נמצאים ברגעים האחרונים במחשבתו. כל המסכות, כל הקליפות, כל הפוזות, כל הטפל, כל הגאה, כל המתאווה, כל האינטלקטואלי, מוסר ברגעים הללו ונותר החשוב ביותר: האם.

כשחזרתי מהטיול הקצר שערכתי בשכונה חשבתי (להבדיל): לא לרורטי אני צריך ולא לבודריאר אני זקוק ואפילו לא לטרילינג ההומניסט. לא לדעות, לדעות שכנגד, לספקנות, לספקנות דוגמאטית וכו'.

אני זקוק לאינטימי ביותר, למבט הנבון והחומל ביותר. מבט שיביט בי, באינדיבידואליות החד פעמית שלי – הזניחה, וודאי, חסרת הצידוק, ללא ספק, הסותרת עצמה בלי בושה – אבל שזכאית על אף זאת, על אף הכל, במבט ובהכרה שהם הפרוזדור לאהבה.

ההגות היא, אם כך, כל השאר; הפרוזה, ברגעים מסוימים, האם.

 

קצר על הקריאה בלילה

יש אנשים שנרדמים במהירות. לא אני. המינימום שאני זקוק לו להירדמות הוא חצי שעה. חצי שעה לפחות של התרפות, גשר שעלי לחצות עד לגדת התנומה הגואלת.

בערבים, על מנת להפיל עלי תרדמה, אני מכין את עצמי לקראת הלילה העמוק. אני צופה בטלוויזיה בדיוק במידה הדרושה על מנת לחוש מיאוס ותחושת רמייה, אני סורק את אתרי החדשות ברשת על מנת לגלות שהעולם גדול ורב וענייניו הבוערים אינם ענייניי, אני פורק מעלי את התשוקה, אם היא דוחקת, אני שותה מעט אלכוהול או חלב מורתח בדבש, אני מעשן סיגריה אחרונה, אני מתקלח ונכנס זך-בשר למיטתי.

שנים ארוכות אני נוהג לקרוא במיטה לפני השינה. אני מיטיב את צמד הכריות לעורפי, פותח את הספר המונח על שידת הלילה, מיישר את הקיפול המשולש שהנחתי בדף אתמול, וקורא. אינני יכול להירדם, פשוטו כמשמעו, ללא קריאה מקדימה. לא בגלל שאינני נרדם אני קורא לפני השינה. אני קורא לפני השינה על מנת שאוכל לחצות את הגשר ולבוא בשערי התרדמה.

כשאני מיטיב את מבטי בדף ומתחיל בקריאה, לראשונה ולאחרונה במשך היום, אני הריבון בעולמי. אנשים ונשים, על סמטאות מוחם ומשעולי חייהם, נבראים על ידי. קו חייהם נפתח בקריאתי ויקופד כשאסגור עליהם את הספר. נופים סתמיים ועוצרי נשימה, ערים עשנות וימים עצומים, חדרים מרוהטים בטוב טעם, משרדים אפורים וקובות אפלוליות, אינם נכפים על תודעתי, כפי שנאנסה במשך כל היום שחלף. אני הוא הנוטה אותם כיריעה.

אבל עד מהרה אני מוותר מרצון על כתרי, ימי ריבונותי, שליטתי המוחלטת, תמים, ואני מתמכר להיפוכם: האִיוּן המתוק. כשאני קורא, לראשונה ולאחרונה במשך היום, אינני קיים. אנשים ונשים על סמטאות מוחם ועלילות חייהם ממלאים את קיומי שלי, באים על מקומי. האני הכבד כבגד – נפשט. טרדות קיומו וקידומו הפרוזאיות, שהעסיקו אותו כל היום שחלף – כענן כלוֹת.

וכשאני ממשיך וקורא אני פוגש בו לפתע שוב, באני. שונה ללא הכר – כמו במראה מגדילה או מקטינה – ואף על פי כן זהה; מפוצל לרסיסי אנשים ונשים, מפוזר בסמטאות מוחם ובעלילות חייהם, ואף – מוזר – מגולגל בנופים סתמיים ועוצרי נשימה, במדבריות, הרים וערים אפורות. כל קימוטי הנפש במהלך היום, גם קפליה המיקרוסקופיים, מתגהצים כך; כל פצעיה, אף הזערוריים שהודחקו בו-במקום, מאולחשים, כשאני קורא על כפיליי הרבים. כפיליי דובבים – וירווח לי.

על שידת הלילה בצד מיטתי מונחים כמה כרכים כך שאם אמאס באחד לא אצטרך לקום וללכת לספרייה על מנת להחליפו. קוצר רוח נורא מתלקח בי בשעה האחרונה הזו שבקץ היום. אינני יכול לשאת סופר שטועה בעובדות או סותר את עצמו, אינני יכול לשאת סופר שמכביר מילים לחינם, אינני יכול לשאת סופר שעלילתו מרופדת משמנים, אינני יכול לשאת סופר שמנצל במניפולטיביות את חולשותיי, אינני יכול לשאת סופר שמשקר או מייפה, אינני יכול לשאת סופר שאני חש חכם יותר ממנו, אינני יכול לשאת סופר שלא שב ממסעותיו ובאמתחתו תגלית על החיים או השפה, אינני יכול לשאת סופר שהאגו שלו חורג מהשורה, אינני יכול לשאת סופר שאני חש בצורך שלו להרשים אותי, אינני יכול לשאת סופר שזקוק ממני למשהו ושמבקש משהו ממני מלבד להעניק לו את האפשרות להעניק לי. וכשסופר לא מאכזב אותי, כשהספר נמצא נקי מקליפות ופגמים, מקוצר יד, רוע לב וחולשת דעת, אני מרגיש שמצאתי אי קטן ומוצק, בלב אוקיינוס גדול וגועש. אני מטפס על סלעיו של האי, מגיע כל עוד רוחי בי אל החוף החולי, נשכב על גבי – ונרדם.

 

כמה הערות קצרות על סדרת הטלוויזיה "מחוברים"

  1. לא ראיתי את "מחוברים" וכנראה שגם לא אראה. גם בגלל מה שאומר תכף, גם בגלל שאני עסוק, וגם בגלל שאני רואה טלוויזיה רק אם אני ממש חייב.

הייתי רוצה שהדברים הבאים לא ייקראו כרפלקס "אליטיסטי" פבלובי. אלה הרהורים בתנועה, שמבקשים להתגבש באופן תאורטי אך טרם התגבשו, ואותם אני מבקש לחלוק עם ששת קוראיי.

בזמנו, ל"מחוברות", הגבתי בעוינות אינסטינקטיבית מבלי לצפות בה. אח"כ צפיתי בכמה פרקים והם היו מעניינים בעיניי. אח"כ התחלתי להשתעמם ולהרגיש מרוקן.

אבל ההבדל המשמעותי בין "מחוברים" ל"מחוברות" אינו בכך ששם היו נשים וכאן גברים, אלא בכך ש"מחוברים" נעשה אחרי "מחוברות", כלומר ההחלטה להשתתף ב"מחוברים" נסמכה על ההצלחה של הסדרה הקודמת, ולפיכך היא החלטה מחושבת יותר, קרה יותר, פחות מסוכנת ויותר תועלתנית.

מה שמביא אותי להסתייגות הראשונה מ"מחוברים". מרקס דיבר על הקפיטליזם כ"הזנייה טוטאלית של המציאות": הכל עומד למכירה, לכל ערך יש תג מחיר. "מחוברים" מבטא את היגיון הקפיטליזם בשיאו: הפנימיות האנושית נמכרת כאן תמורת "הון סימבולי" וקידום עצמי. "את פרחי האור שלנו את פיזרת לכל רועה",  כדברי נתן יונתן, בשינוי אחד: "לכל רואה". יש כאן הרי עסק פשוט: אתה תביא את עצמך, כמו שאתה, תמכור אותו-אותך לנו, ותקבל בתמורה קידום עצמי. החלקים האינטימיים ביותר – פרושים ומנותחים – נמכרים באיטליז הטלוויזיוני.

"מחוברים" היא בעצם "האח הגדול" של האינטליגנטים. וכמו אחיה הגדול היא מתעסקת במכירה ומסחר: מכירה של הפנימיות ומסחר באינדיבידואליות.

  1. טיעון בעד הז'אנר – טיעון שאינו מבוטל בעיניי – הוא שהוא יוצר קתרזיס אצל הצופה: הצופה מגלה שכולם סובלים, מפוחדים, זקוקים, קטנוניים כמותו. חשיפת הפנימיות של "האחר" יוצרת תחושה דמוקרטית, תחושת שיתוף בין הסובייקטים במשא-החיים המכביד לפעמים.

אבל הטיעון הזה הופך למשני בגין החרפת התחרות שנלווית לאופי הדמוקרטי-לכאורה של הז'אנר. תשומת הלב שתופסת "מחוברים" יוצרת אווירה של חוסר-מנוחה, אווירה "יזמית", אווירה של מחטף, של זריזות במכירה וקנייה. מי שיעז יותר, ימכור את עצמו יותר – ירוויח יותר. מחוץ נותרו אלה שלא העזו מספיק, שהנם בעלי עכבות כאלו או אחרות, או שמזלם לא שיחק להם. "מחוברים" יוצרת כלכלת תשומת לב היפר-קפיטליסטית, שבה יש כאלה שהופכים לטייקונים של תשומת לב בן לילה, כמו בשנים אחר נפילת הקומוניזם ברוסיה כשכמה אוליגרכים זריזים השתלטו על נכסי המדינה. אי-השקט וחוסר-היציבות האלה, בלוויית הפערים בכלכלת תשומת הלב שנוצרים כתוצאה מהסדרה, מערערים את הצידוק הדמוקרטי לקיומה.

אבל, למעשה, הדמוקרטיות גופא של הז'אנר מחריפה את הדיכוי שבו: כולם, מסתבר, שווים, אבל יש כאלה שמדגימים את שוויונם בטלוויזיה ויש כאלה שנותרים מחוצה לה. עיקרון ההצלחה הופך להיות שרירותי ודכאני יותר דווקא לאור החשיפה הדמוקרטית שהז'אנר מתמחה בה.

בפרק המפורסם על "חרושת התרבות" ב"דיאלקטיקה של הנאורות" מדברים אדורנו והורקהיימר על מעבר של תפיסת "המצליחנות" מתפיסה של עבודה קשה לתפיסה סטטיסטית, המדכאת עוד יותר: "בכך משתנה הרכבה הפנימי של דת המצליחנות, שחוץ מזה ממשיכים לדבוק בה בנאמנות. במקום 'דרך חתחתים אל הכוכבים', הדורשת מאמץ, מודגשת יותר ויותר הזכייה בפרס. יסוד המקרה העיוור בהכרעה השגרתית איזה פזמון מתאים להיות להיט, איזו ניצבת – גיבורה, מועלה על נס על ידי האידיאולוגיה. הסרטים מדגישים את המקרה. על ידי הבטחת שוויון מהותי של כל הדמויות – להוציא את הנבל – עד כדי נידוי פרצופים חריגים – כמו גארבו – שאינם נראים כאילו ניתן לקדם את פניהם ב'הלו סיסטר', מקילה האידיאולוגיה תחילה על חיי הצופים. מבטיחים להם שכלל אינם צריכים להיות שונים ממה שהם, שהם עשויים להצליח באותה מידה בלא שיידרש מהם דבר שאינם מסוגלים לו. אך בו-בזמן ניתן להם רמז, שעם זאת אין תועלת במאמץ כלשהו, מאחר שאפילו לאושר הבורגני אין עוד קשר עם התוצאה הניתנת לחישוב של עבודתם-הם"

וכן:

"כמובן, ה'כוכבנית' אמורה לסמל את הפקידה הקטנה, אלא שבניגוד לפקידה במציאות, מעיל הפרווה הגדול נועד לה מראש כשחקנית. כך היא מראה לחברתה הצופה בסרט, לא רק את האפשרות שאף היא תופיע על הבמה, אלא עוד ביתר שאת את המרחק הגדול המפריד. רק אחת יכולה לזכות בפיס הגדול, רק אחת היא מפורסמת, ואם מבחינה מתמטית לכול סיכויים שווים, הרי בשביל כל יחיד הסיכוי הוא כה מזערי שמוטב לו מראש לוותר ולשמוח במזלו של הזולת, שעשוי היה להיות הוא-עצמו ואף על פי כן לעולם לא יהיה".

כלומר, הגילוי הדמוקרטי של הז'אנר – על השוויון בין בני האדם – רק מחריף את תחושת השרירותיות שבהיעדר השוויון בחלוקת תשומת הלב, ומעודד מחשבה מדכאת שמכיוון שאי-השיויון הזה הוא סטטיסטי, אין מה לעשות מולו.

  1. קשה להתעלם מכך שהן "מחוברות" והן "מחוברים" הורכבו ומורכבים בחלקם הגדול מאנשים כותבים, עיתונאים וסופרים. הסדרה מבטאת את משבר המדיום הספרותי והאמנות בכלל בזמננו. התשוקה שהיא חושפת היא תשוקתו של הכותב (או האמן בכלל) לדלג על המדיום, בהיות מדיום הכתיבה מדיום – שכשמו כן הוא – החוצץ בין האדם לקהל. למעשה, "מחוברים" היא הקצנה של התהליך שנהיה טבעי כל כך במה שמכונה התרבות העכשווית של ליווי היצירה, והיצירה הספרותית בפרט, בראיון עם הסופר. התהליך הזה כמו מציב את היצירה כמשנית לאישיות של היוצר. מכאן, המסקנה הכמו-לוגית המתבקשת היא פשוט לדלג על המדיום ולהביא את האדם במקומו.

כך ניתח דניאל בל את הפוסטמודרניזם (ב"הסתירות התרבותיות של הקפיטליזם"), כתשוקה לדילוג על המדיום:

"המודרניזם המסורתי חיפש להחליף את הדת או המוסר בהצדקה אסתטית לחיים; ליצור יצירת אמנות, להיות יצירת אמנות – זה בלבד מעניק משמעות למאמץ של האדם להגיע מעבר לעצמו. אבל בחזרה הזו לאמנות, כפי שמוכח אצל ניטשה, החיפוש עצמו אחר שורשי העצמי מסיט את החיפוש של המודרניזם מאמנות לפסיכולוגיה: מהמוצר ליוצר, מהאובייקט לנפש. בשנות הששים התפתח זרם רב עוצמה של פוסט-מודרניזם שמתח את ההיגיון של המודרניזם לטווחים הרחוקים ביותר. בכתבים התיאורטיים של נורמאן או. בראון ומישל פוקו, ברומנים של וויליאם בורוז, ז'אן ז'נה ועד נקודה מסוימת נורמאן מיילר, ובתרבות הפורנו-פופ שמצויה עכשיו מכל עבר, אפשר לראות שיא לוגי של הכוונות המודרניסטיות. ישנם כמה ממדים למצב הרוח הפוסט-מודרני. כך, הפוסטמודרניזם החליף לחלוטין את ההצדקה האסתטית לחיים בהצדקה אינסטינקטואלית. אימפולס ועונג לבדם הם אמתיים ומאשרי-חיים; כל השאר הנו נוירוזה ומוות. יתירה מזאת, המודרניזם המסורתי, ואין זה משנה כמה נועז היה, מיצה את האימפולסים שלו בדמיון, בתוך האילוצים של האמנות. בין אם דמוניות או רצחניות, הפנטזיות התבטאו באמצעות העיקרון המסדר של הצורה האסתטית. אמנות, לפיכך, על אף שהייתה חתרנית ביחס לחברה, עדיין השתרעה בצד הסדר, ובמרומז, בצד הרציונאליות של הצורה, אם לא התוכן. הפוסט-מודרניזם גולש מכלי הקיבול של האמנות" (ההדגשות שלי).

וכן:

"המזג הפוסט-מודרני תובע כי מה שקודם לכן מוצה בפנטזיה ובדמיון צריך להיות מוצג בחיים גם כן. אין הבחנה בין אמנות לחיים. כל מה שמותר באמנות מותר בחיים גם כן".

אבל בדילוג הזה על המדיום אובד דבר מה חשוב (ואינני מתייחס להשפעות הפסיכולוגיות המערערות של הסרת המסווה שחווה החשפן עצמו). אובדת היכולת המצננת שיש למדיום, כך שהחוויות האישיות מוגשות לסועד בטמפרטורה סבירה שמאפשרת עיכול מזין, מאפשרת לו ליטול משהו מהזולת בלי לחוש בנוכחותו החודרנית והמניפולטיבית של הזולת הזה; אובדת היכולת לסובלימציה, לניתוק ועיבוד של חוויות הנפש של הזולת במישור חיצוני להן, תוך ניכוסן אל האני החווה; אובד מה שמעניק הנימוס לחברה: כבוד הדדי בין הסובייקטים ואי כפייה של נוכחות אחת על משנה; אובדת הראייה של התרבות כמתנה שמעניק היוצר לקהלו, כאקט של נדיבות ואכפתיות. ואילו היוצר ללא המדיום מוחש כמי שלוקח הרבה יותר משהוא נותן; אובד המרחב האינטר-סובייקטיבי הניטרלי-יחסית של יצירת האמנות.

  1. וגם על מידת החשיפה האמיתית יש לחשוב. מה אומרים בז'אנר ומה מסתירים. האם בענייני כספים נחשפים כמו בענייני יחסים? אך גם בנושאים שלכאורה נחשפים בהם "כליל", מעניין מה מסתירים. הרי החשיפה בז'אנר הזה תמיד תהיה מסוגננת, תמיד תהיה גם מכסה ומסתירה. "תרבות ההמונים", בשונה מהפורנוגרפיה, היא זנותית וחסודה בו זמנית, כדברי אדורנו והורקהיימר, תמיד מפתה אך ברגע האחרון סוגרת את הדלת בפני המציצן. זהו ההיגיון המזוכיסטי-המציצני של תעשיית התרבות: "ללא הרף מונעת תעשיית התרבות במרמה מצרכניה, מה שהיא מבטיחה להם ללא הרף. מועד פרעון השטר על ההנאה, שניתן להם על ידי העלילה ואביזרי הסרט, נדחה בלי סוף; ההבטחה, שהיא בעצם ההצגה כולה, היא אשליה; היא לא תתגשם לעולםועל הסועד להסתפק בקריאת התפריט" (ההדגשה שלי).

 

  1. "מחוברים" – והעובדה שכותבים נוטלים בה חלק דומיננטי – היא תוכנית אנטי-תרבותית, למעשה, בדומה להגדרתה של התאוריה של בורדייה כאנטי-תרבותית. "מחוברים" מקבילה למגמה האינטלקטואלית הבורדייאנית שרואה בתרבות עצמה רק אמצעי לקידום עצמי: משחק בין מתחרים על ניצחון בשדה מסוים; או יצירה מלאכותית של שדה מסוים מבודל על מנת ליצור הון סימבולי (בורדייה). בראייה כזו התרבות עצמה מרוקנת מתוכן, היא נתפסת כמשנית לעיקרון הקידום-העצמי והשימור-העצמי. ולכן, על פי ההיגיון הזה, ניתן פשוט לדלג על התרבות – על כתיבת הספר, על כתיבת המאמר – ולהגיע לדבר עצמו: להופיע ב"מחוברים". כלומר להבאת עצמך באופן ישיר, לשימוש בעצמך על מנת לקדם את עצמך, בלי הסיבוב-הארוך-מדי והמיותר של יצירת התרבות, שנועדה הרי לאותה מטרה, לפי התפיסה הנ"ל.

כך נוצרת אנטי-תרבות.

 

קצר בגנות הדעתנות והאקטואליה

"אני, אין לי רעיונות! שום רעיון! ואין לדעתי משהו יותר המוני, יותר נדוש, יותר מגעיל מרעיונות! הספריות מלאות בהם! ובתי הקפה! …כל האימפוטנטים מתפקעים מרוב רעיונות! … והפילוסופים!… הרעיונות הם התעשייה שלהם!".

לואי-פרדינן סלין (מובא באחרית הדבר של אילנה המרמן ל"מסע אל קצה הלילה")  .

נכון, הוא היה פשיסט ואנטישמי, סלין; נכון, זו, במובן מסוים bad example, כמו שאמר הארי/וודי אלן לפסיכולוג שלו, אחרי ששאל אותו שאלה רטורית-כביכול: האם זה נורמלי שאני מפשיט בעיני רוחי כל אישה שאני פוגש בה, האם אדם מכובד, נשיא ארצות הברית, נניח, עושה זאת? ואז bad example וכו'. אבל בכל זאת, בכל זאת…

הדעתנות הישראלית היא מכה שאינה כתובה בתורה. לכל אחד יש דיעה ועל כל דבר וכל הזמן. כל ישראל פובליציסטים הם כל ימיהם, ורק לפי שעה הם רועים בברסלב או מתווכי דירות. זה לא רק עניין עממי (קלישאת נהגי המוניות וכדומה). להיפך, אפילו. זה עניינה של שכבת "האינטלקטואלים" הישראלית. להיות אינטלקטואל בישראל זה לייצר דעה בעד/נגד וינוגרד תוך חמש דקות. להיות אינטלקטואל-מעורב בישראל זה ללהג בסבר פנים חמור בעד/ונגד כניסה לעזה. להיות אמן משמעותי בישראל המתוחכמת זה להנפיק "אמירה" על "המצב". להיות "מבקר תרבות" בישראל זה לנתח את "הישרדות" או "הדוגמניות" ל"עומק". ואני אומר: להיות אינטלקטואל אמיתי בישראל של היום זה לסרב לכל זה. להיות אינטלקטואל-מעורב זה למאן לתת לעיתון להיות נותן הטון בתרבות. להיות אמן משמעותי בישראל זה להפנות את הגב ליריד ההבלים ולהמון המתהולל.

הדעתנות הישראלית, בתחום הפוליטי כבתחום התרבות, רק מסייעת לחרושת-החדשות הישראלית ולמירכוזה המחניק של התרבות הישראלית. כך נוצרים "אינטלקטואלים ציבוריים" כוזבים, צעקניים ורדודים ו"מבקרי תרבות" שהנם חלק בלתי נפרד מהשיטה. משת"פים.

הרי "הספירה הציבורית", כביכול, היא תעשייה ככל תעשייה. חרושת-החדשות הישראלית היא כתורה ש(לא) ניתנה מסיני ונמסרה לרפי רשף שמסרה ללונדון וקירשנבוים שמסרוה ליעקב ומיקי שמסרוה לגיא זוהר שמסרה למחרת לכל הפרשנים והכתבים "הבכירים" בעיתונים וברדיו ובאינטרנט, שמשכפלים ומנפחים את החשיבות הרת הגורל כביכול של דיוניהם וכך מאוששים את "הבכירות" שלהם-עצמם. הרי המעודכנות והדעתנות הפוליטית "הרצינית" היא המקבילה "האיכותית" להמולה העממית סביב התרבות הפופולרית הממוסחרת. לשתיהן, לדעתנות הרצינית ולתרבות הממוסחרת, אותו אפקט: כיווץ משתני-הקיום לפרמטרים בודדים (נינט; הצלחה כלכלית/אי הצלחה כלכלית; סלב/לא סלב; פלסטינים צדיקים/רשעים).

חרושת-החדשות וחרושת-פרשנות-החדשות וחרושת-פובליציסטיקת-החדשות וחרושת-האינטלקטואלים-הציבוריים וחרושת-הסאטירה-כביכול הישראליות מלבד שהן מנופחות בלי פרופורציה הן גם כוזבות. חלק ניכר משאלות החיים הציבוריים הבוערות תיפתרנה – אם תיפתרנה – רק בדרך של ניסוי וטעיה. כך יהיה – אם יהיה – עם הפלסטינים; כך יהיה עם הכלכלה. התיזות הגדולות אינן תקפות לגביהן. העמדה המוסרית אינה חד משמעית. הקורבן הוא גם תוקפן ולהיפך.

אני ממליץ בחום לשמוע חדשות פעם אחת ביום בלבד. וברדיו בלבד. הזמן הפנוי מדרמות מאיים בהתחלה. אחר כך קוסם. רגע אחד של שקט בבקשה. ואחריו עוד הרבה.

לגבש עמדה פוליטית. להצביע נכון פעם בארבע שנים. בשעת הדחק לצאת להפגנה. כל זה ניתן לעשות גם משמיעת עדי רבן בקול ישראל פעם ביום בלבד.

פעם אחת יצאתי עם בחורה לדייט. בחורה אמביציוזית. דעתנית. היא נהגה – ואולי עוד נוהגת – לקרוא את עיתון "הארץ" יום-יום מהתו הראשון לתו האחרון. פשוטו כמשמעו. היא הייתה מעודכנת ללא חסך. היא שאפה להיות מגישת-ספורט בטלביזיה. והרי ערוצי הספורט הפכו גם הם לפלטפורמה פובליציסטית למכת הלהג והדעתנות הישראלית. ערוצי הספורט בטלוויזיה – ערוץ 5 – הם המטאפורה לדעתנות הישראלית. מהומה רבה על מאומה. כולה, ספורט – וכמה דיבורים! (אגב, הבחורה זרקה אותי, ובכך גילתה סופית את חוסר מקוריותה המשווע).

הספרות היא הניגוד המוחלט למכת האקטואליה "הרת הגורל" והדעתנות הנפוחה מחשיבות עצמית. ספרות היא התכנסות, חרישיות, התמקדות באנושי, הפרטי, התמקדות ביופי, בדקויות, היסוס, תעייה, ספק, חוסר-ביטחון. הסיבה שסצינת השירה בארץ דהה כל כך נובעת בדיוק מבוהק המציאות הישראלית שגורם לכל נושא שאינו "חיים ומוות", כמו האקטואליה, להיראות מיותר. רק גמילה מהחשיבות-הכוזבת של העניינים "הגדולים" תאושש – אם תאושש – את סצנת השירה.

ומדובר בגמילה. כי מדובר בהתמכרות. נסו לחשוב על שבוע בלי חדשות. לא מרגישים את הקריז? את הרעד הבלתי נשלט? הישראלים מכורים לאקטואליה והדילרים הם כלי התקשורת שמשלשלים לכיסם את דקות הפנאי היקרות והבלתי-חוזרות שלנו כשהם מחככים ידיהם ומגחכים – ואף תמהים, לעיתים – על הולכת-השולל הקלה והפורייה כל כך.

השירה היא המדיום העדין ביותר ולא לחינם פריחתה האמיתית האחרונה אירעה בראשית שנות הששים, העידן היחיד בתולדות מדינת ישראל שהיה פה צל-צלו של קיום נורמלי. לא הרה-גורל. לא בעד ונגד, לא מתפוצץ ממוסר ומוסר-שכנגד.

האקטואליה והפוליטיקה והדעתנות והפובליציסטיקה הורגות את הניואנס. והניואנס, אם חפץ חיים הוא, צריך להשכים ולהורגם.

 

קצר על מקורה של אטימות הימין

התביעה של השמאל להפסקת הכיבוש נתקלת במשיכת כתפיים ואדישות מצד הימין. האם אנשי הימין הם אנשים רעים ואנשי השמאל אנשים טובים? האם לאנשי הימין לא אכפת לרמוס את זכויותיו של עם אחר? האם חלוקה לא שווה של גנים גרמה שבשמאל יהיו אנשים מוסריים ובימין לא?

אכן, ישנה מידה רבה של אטימות מוסרית בימין, שנובעת מפרנויה יהודית שנקרשה והפכה לאטימות ולסכי-עיניים מוסריים, ביחס לאחר. אבל זה לא כל העניין, לטעמי.

בחברה תחרותית, של כלכלה היפר-קפיטליסטית, התביעה של השמאל מהימין, רובו זעיר-בורגני ומעמד בינוני-נמוך ואף מעמד נמוך, נתקלת בחשדנות עמוקה, בניכור עמוק. ומוצדק בחלקו. כי הרי מציאות בלי כיבוש היא מציאות שלא תזיק מבחינת הכלכלה הנפשית לחלקים השבעים בחברה הישראלית. הם את זהותם מבססים על היותם אליטה (אליטה כלכלית ו/או רוחנית). ואילו ללא הכיבוש ייוותר הימין בעמדה כנועה מול האליטה של השמאל (הכלכלית ו/או הרוחנית). הפלשתינים, בלא מודע של הימין הזעיר-בורגני, הוא מה שהוא עצמו, הימין, ביחס לשמאל.

אם חברה תחרותית, אם חברה של סכין בין השיניים, של הישרדות קשה בלי תמיכה של החברה, מדוע שאוותר לאחרים? כדי לשוב להירמס בגבולות החברה שלי עצמי?

נכון, הימין – ויותר ממנו, המרכז נטול-הערכים, תומך הסטטוס-קוו – נתמך בידי חלק נכבד מהאליטה הכלכלית הישראלית. אבל גם לאליטה הזו, רעיון הוויתור נתפס כתלוש. בחברה שכולה בנויה כיום על תחרות ומקסום רווחים ורמיסת היריב הכלכלי,  עיקרון שעליו חלקים בשמאל המדיני אינם מערערים,  רעיון הוויתור נראה לא רציני. "מה, גם בעסקים אתה ככה? מוותר?!" אומר בלבו איש העסקים תומך "קדימה" לעמיתו איש העסקים תומך מר"ץ, "ברור שלא, אז מה ההיתממות הזו?!".

לכן, אי אפשר להיות ניאו-ליברל בכלכלה ולתבוע באופן אפקטיבי את הוויתור על הכיבוש.

 

קצר על המרקסיזם וסוגים אחרים של שמאל

מבחינה היסטורית המרקסיזם ביקש לבדל את עצמו – בין השאר – משני זרמים סוציאליסטיים מקבילים. זרם סוציאליסטי שביקש לטעון טענות בשם המוסר (למשל, כמדומני, פרודון ופורייה). כנגדו טען המרקסיזם שהוא אובייקטיבי, רציונלי ומדעי. כאילו התבייש המרקסיזם בטענות מוסריות, בהיותן "נשיות" אולי, בעיניו. עד היום, ניאו-מרקסיסטים מכובדים (אני חושב על פרדריק ג'יימסון) לא משתמשים בטיעונים מוסריים, לפחות גלויים, בניתוחם את העידן הנוכחי.

זרם נוסף שהמרקסיזם ביקש לבדל את עצמו ממנו היו הלודיסטים, אותם פועלים שבראשית המהפכה התעשייתית פנו לשבור את המכונות מתוך תפיסה, מוצדקת, שהמכונות ייתרו את עבודתם.  מרקס טען כנגדם שהם נאיביים. אי אפשר לעצור את הקדמה, מה גם שהקדמה, בחוקיות היסטורית קשיחה, תוביל למהפכה. התפתחות הטכנולוגיה, בתהליך דיאלקטי, תוביל לשחרור מעמד הפועלים.

מרקסיזם ומוסר, מרקסיזם ולודיזם.

כאוהד המרקסיזם – אחד מהישגי הרוח הגדולים ביותר מאז ומעולם; כשאדם אחד, קארל מרקס, נטל על עצמו להבין את המנגנון האדיר שרומס אותו ואת אחיו בני האדם –  השאלה שאני שואל את עצמי היא אם השמאל כיום לא צריך להשתמש בדיוק בטיעונים מוסריים ולא מדעיים (את זה הוא עושה בחלקו), והאם לא צריך להיות פשוט לודיסט בהקשרים מסוימים. למשל,  פשוט לא לראות טלוויזיה, מרגע שאתה מבין את מנגנון הדיכוי שטמון במכשיר הזה. או להתחבר לאינטרנט בצורה מבוקרת, כשאתה מבין את ההשלכות הבעייתיות של הטכנולוגיה הזו (שלה נלווית אידיאולוגיה פאר-אקסלנס, במובן המרקסיסטי של תודעה כוזבת, קונגלומרט של פוטוריסטים נוצצי-עיניים וחסידי הרשת ו"נפלאותיה"). שלא לדבר על/ב טלפון סלולרי.

 

קצר על התקפות שונות על ההומניזם

ההתקפה על הרעיון ההומניסטי (שמורכב משני חלקים: א. ייחודה של האנושות. ב.  וגם ייחודיותה של חוויית הפרט האנושי) באה היום משני כיוונים סותרים:

א. מתפיסות ניאו-אבולוציניסטיות, הרואות את האדם כחלק אינטגרלי מממלכת החי. ספרו של ג'ונתן ספרן-פויר על הצמחונות מסמל, למשל, את המעבר לתפיסה פוסט-הומניסטית שאינה מבדילה בין החיה לאדם. זה, לכאורה, נחמד ולא מזיק, אבל ישנו כאן פיחות דרמטי בחוויית הקיום האנושי.

ב. מהטכנולוגיה – שבאופן אירוני נולדה מיכולתו הייחודית של האדם ופיתוחה מבטא את תפארתו – שהופכת את הקיום האנושי למרג'ינאלי, לשולי, למולה.

הטכנולוגיות שהאדם עצמו פיתח, אינן מובנות לו, נוצצות ממנו, מדויקות ממנו, נראות לו נעלות עליו. זה נושא לא מדובר, אבל תחושת הנחיתות של הגוף האנושי מול החפצים המתוחכמים שהוא משתמש בהם דבר יום ביומו, ואינו מבין אותם עד תום (המחשב; הטלפון הסלולרי; המכונית), תורמת לתחושת פיחות בערך עצמי, תורמת לבואו של העידן הפוסט-הומניסטי.

ג. אבל יש גם התקפה שלישית על ההומניזם, הנובעת מהפרדה בין שני יסודות ההומניזם שציינתי, זה הכללי וזה שמצדד בייחודיות הפרט וחוויותיו האידיוסינקרטיות. האיום הזה נובע מתפיסתו של הפרט כחלק ממכלול האנושות; מתפיסה של הפרט כחלק מההומו סאפיינס ומהתרבות האנושית ללא הפרד. חיבורו של הפרט לחברה דרך תרבות ההמונים, הפרסום והאינטרנט, בעוצמה שמשטרים טוטליטריים יכולים להתקנא בה (הם לא שלטו ביעילות כזו בפנימיות הנפש), ביטול יכולתו של הפרט להיות נפרד, להיות בדול מהחברה.

ד. וגם ריבויה המספרי של האנושות, באופן שאין לו תקדים, הופך את הקיום של הפרט הבודד לזניח בהשוואה לקיום המין.

ה. כפי שהעירו מבקרי תרבות שונים: האידיאולוגיה של "פירוק הסובייקט", שנתפסת בחוגים אינטלקטואליים כהתקדמות רדיקלית, היא רציונליזציה לתהליך חברתי כללי, תהליך של חיברות גובר והולך, שנובע, בין השאר, ממעברו של הקפיטליזם מהשלב האינדיבידואליסטי שלו לשלב התאגידי ואז לשלב הגלובלי. הפרט נמחץ מול כוחות גדולים ממנו בהרבה.

ה. ויש התקפה חמישית על ההומניזם, הנובעת הפעם דווקא מעיוותה של ההשקפה על ייחודיות הפרט. הגשמתו העצמית של הפרט, המוחלטת, המנצחת, היא זו שנותנת ערך לחייו. לא קיומו אלא הצלחתו בקיום הזה. לא הקיום עצמו אלא מה שיש לך, מה שהשגת, מה שנטלת מהעולם, ומה שמייחד אותך על פני עמיתיך ומגביה אותך. הפרט חסר ערך כל עוד לא הפך את עצמו למנצח בהשוואה לאחיו-יריביו בני האדם.

 

קצר על ההבדל בין ביקורת תרבות אמריקאית לצרפתית

חברת הצריכה לפי דניאל בל וז'אן בודריאר, אמריקאי וצרפתי, מדגימה את ההבדל בין שתי המסורות הלאומיות הללו: בל, ב – The Cultural Contradictions of Capitalism, מ-1976,  מדבר על מעבר מכלכלה של צרכים (needs) לכלכה של תשוקות (wants).  בחברת הצריכה, לכן, אי אפשר להגיע אף פעם לרוויה, אי אפשר להגיע לסיפוק, כי טבען הפסיכולוגי של התשוקות הוא שאי אפשר להשביען.

בודריאר, ב"חברת הצריכה", מ-1970, מדבר גם הוא על המעבר מכלכלה של "צרכים" ל"חברת הצריכה", וגם הוא מדבר על חוסר היכולת להגיע לסיפוק בסוג החברה החדש שהתפתח במערב. אבל הסיבה שהוא נותן שונה מאד: בודריאר מדבר על מעבר מצרכים לכלכלה סטרוקטורלית, בה כל אובייקט צריכה יוצר "הבדל" וגיוון נוסף, ובזה ערכו. אם בעידן הקפיטליסטי המוקדם הערכים ניתנים לחלוקה, כפי שמרקס ניתח אותם, ל"ערך שימוש" ו"ערך חליפין" – השולחן משמש לכתיבה אך גם ניתן למכור אותו בשוק הפשפשים במאתיים שקל – הרי שב"חברת הצריכה" לשולחן נוסף ערך סימון (השולחן החום העתיק כמסמן מסורת או טעם טוב, השולחן הפונקציונלי כמסמן "ניקיון", קורקטיות ויצרנות וכן הלאה). היכולת ליצירת הבדל היא דבר אינסופי – ולכן היכולת להגיע לסיפוק אינה קיימת.

בקליפת אגוז, זה ההבדל בין המסורת האינטלקטואלית האמריקאית לזו הצרפתית. האמריקאים מדברים על סובייקט ועל הפסיכולוגיה שלו, הצרפתים לא מאמינים בפסיכולוגיה האינדיבידואלית ולא בסובייקט, אלא במערכת, בסטרוקטורה, בחברה או אף במה שמעבר לחברה, במערכת דמויות שפה, שבתוכה הסובייקט מבקש ליצור לו מקום ביחס לאחרים. האמריקאים מדברים על תשוקה קונקרטית ומילויה הרגעי, הצרפתים מדברים על תשוקה ל"הבדל". אצל בל, הצרכן מקיים יחס ישיר עם המוצר הנצרך; אצל בודריאר, הצרכן מקיים יחס עם הצרכנים האחרים באמצעות המוצר הנצרך.

ביקורת תרבות אמריקאית חשובה נוספת מצויה בספרו של האמריקאי כריסטופר לאש, The Culture of Narcissism, מ-1978."הערך הסטרוקטוראלי"  עליו מדבר בודריאר ניתן להמשגה כתופעה פסיכולוגית, כתופעה נרקיסיסטית: השולחן אינו רק בעל ערך כחפץ עליו אני כותב או אותו אני מוכר בשוק הפשפשים. השולחן מקבל ערך מההבדל, כלומר מהרושם שהוא יוצר על אחרים.  הנרקיסיזם הוא תלות באימפקט שהאישיות של הנרקיסיסט עושה על סביבתה.

הבעיה במסורת הצרפתית היא שבשלב מסוים, כפי שבודריאר עצמו טען בהקשר אחר, התיאוריות שלה נהיו "תיאוריות צפות", שלא מתקשרות עם מציאות קונקרטית. התוצאה היא דרגת הפשטה ומורכבות גוברת והולכת. התיאוריות הצרפתיות מתקשרות בינן לבין עצמן אך עזבו את כדור הארץ שלנו.

 

קצר על וולבק והמסורת הצרפתית

אחת הנקודות החשובות ביותר לגבי וולבק, הרדיקלית ביחס לדור שקדם לו בצרפת, הינה שוולבק הוא סופר ולא רק אינטלקטואל. היותו סופר מחייבת אותו להיות דאון טו ארט'. הוא אינו יכול לשגות בתיאוריות, כמו שקרה לבודריאר. הרי בודריאר בהמשך הקריירה שלו טען שסקס כבר לא קיים, יש רק סימולאקרה של סקס בעולם העכשווי. להשקפה כזו הגיבורים של וולבק מתייחסים בבוז מוצדק. מול המתוחכמות התיאורטית של בודריאר או פוקו ביחס לסקס הם מציגים אוטוריטה משלהם:  האוטוריטה של הסבל.

סקס קיים, כי סבל מהיעדר סקס, או מדירוג חברתי סקסואלי נמוך – קיים.

וזה, בעצם, גם הבדל שלא נותנים עליו את הדעת בין התיאורטיקנים הצרפתיים של שנות הששים (דרידה, פוקו, דלז, בארת, לאקאן, בודריאר, ליוטאר ועוד) לבין דורם של סארטר וקאמי שהם תיעבו או ביטלו כל כך. סארטר היה פילוסוף אבל סארטר היה גם סופר.  בעוד שאיש מההוגים הצרפתיים של שנות הששים לא היה סופר.  אף לא אחד.  בצד הברק של חלקם, זו בדיוק נקודת התורפה שלהם: סופר (לא כל סופר, אבל בהכללה) מוכרח לעגן את התיאוריות במציאות קונקרטית. הוא לא יכול להתנתק מהמציאות ולנסח תיאוריה מבריקה אך לא רלוונטית. דרידה, פוקו ודלז לא שונים מסארטר רק בגלל שהם זנחו את הפנומנולוגיה, האקזיסטנציאליזם, הדיאלקטיקה, הגל, הסובייקט וכו' לטובת סטרוקטורליזם ופוסט-סטרוקטורליזם. הם שונים מסארטר גם בכך שהוא סופר והם לא.

 

קצר על הפוליטיזציה של הספרות

את השימוש הפוליטי בספרות בעשורים האחרונים, המושפע מפוקו בין השאר (למשל אדוארד סעיד), צריך להבין לא רק כמהלך "רדיקלי", אלא כמהלך נואש. לשימוש הפוליטי הזה קדמה תחושת ריקון התוכן של האמנות. מה שכונה "התרבות הגבוהה" איבד מהמוגדרות שלו. מה זו "תרבות גבוהה"? למה היא נחוצה?

זה לא מהלך רדיקלי אלא מהלך נואש ואפילו ניסיון הצלה במסווה של ביקורת,  ניסיון הענקת תוכן למה שלא מבינים יותר מה תוכנו ומה עיקרו. איננו יודעים מה הצורך בפלובר, אז לפחות נראה צורך אחד שיש בו: ההדגמה שהוא נותן לאוריינטליזם.

זו הסיבה שאני לא מעריך במיוחד ביקורת פוליטית על ספרות. היא בנויה על הדחקה והכחשה, חוסר אומץ, התעלמות מהסוגיה הבוערת יותר לכל מי שעוסק בספרות כיום והיא: מה זו ספרות? למה היא טובה?

מי שמדגים טוב יותר מכולם את הריקון הזה של התוכן באמנות ובספרות הוא בורדייה. בניתוחים האנטי אינטלקטואליים שלו (כך מכנה אותו בביקורת ובצדק פרדריק ג'יימסון:"אנטי-אינטלקטואלי") ואנטי אמנותיים. האמנות לפי בורדייה היא דבר ריק, רק שדה של אפשרות למשחקי כוח.

המושג "הון סימבולי" מבטא את המיזוג בין האמנות לשדה הכלכלי. האמנות איבדה את המובחנות שלה בחברה ונספחת לקפיטליזם ולתחרות הכלליים.

בורדייה הוא הוגה שיש להתגבר עליו.

 

שניים קצרים על המלחמה

  1. האנתרופולוגים העלו למודעות את מוסד ה"פוטלאץ'" הקדום; המוסד הנהוג בחברות פרימיטיביות של בזבוז ראוותני, שנועד להפגין את כוחו של המבזבז.

אם אינני טועה, נתפס ה"פוטלאץ'" כגישה חלופית לקפיטליזם: חליפין שיוצאים מהסכימה הקפיטליסטית הנוקשה והקטנונית של רווח והפסד; הפוטלאץ' כ"לארג'יות" לא-קפיטליסטית; חליפין של הון ונכסים כנגד סטטוס.

האם החדווה שמפעפעת בנו בעל כורחנו עם הסתמנות התקדרותם של ענני מלחמה נובעת גם – מלבד החדווה הלא נשלטת מהתקרבותו של אסון גדול, שיאפיל על אסון חיינו הקטנים; מחוץ לשמחת ההרפתקה, שתחלץ אותנו משיממון היומיום – מהיציאה הזמנית מסדר החליפין הקטנוני של הקפיטליזם? הינה החדווה על הבזבזנות הראוותנית והלא מחושבת של המלחמה (על כך שכל פגז עולה עשרות אלפי שקלים, כפי שהסבירו, בהתפעמות כך נדמה, הפרשנים בעימותים הקודמים)?

  1. לכאורה מה רע בחיים של הווה נצחי, בחיים של "אירועי" מדיה שמתפוצצים ודועכים כמו להבות על פני השמש – כמו דעיכתו של עוד כוכב נולד או התלקחות בגבול הצפון? לכאורה מה רע באי התקדמות, באיבוד הווקטור, של החיים הפוסט-מודרניים, בהיעדר האוטופיה, בסכיזופרניה, שהיא ההתמכרות להווה, כמו שהגדיר ג'יימסון את תפיסת הזמן הפוסטמודרנית?

לכאורה מה רע בזניחת התקווה המשיחית והתמסרות להווה נצחי עליז?

אלא שאין זה נכון שאבדה לנו התקווה לשינוי, אין זה נכון שאנחנו חיים בהווה נצחי של אירועי מדיה מתחלפים. כל אירוע מדיה – מדיווח על גירושי סלבריטאים ועד יציאתו של סרט בכיכובו של "ליאו", מרצח ילדים ועד התלהטות חזית הדרום – צופן בחובו, מעצם החידוש שבו, את התקווה האוטופית, המשיחית, המודרניסטית, התקווה לשינוי רדיקלי. התקווה שהדברים ישתנו מהיסוד, שנתקדם הלאה, שדבר לא יהיה כשהיה. זאת למרות שאנחנו יודעים שמה שהיה הוא שיהיה (לא שתמיד יירצחו ילדים – אני מדבר כאן על תופעה צורנית – אלא ששינוי קיומי רדיקלי, שנרמז והובטח מעצם פריצתו לתודעה של "אייטם" מדיה חדש ורענן, ולא משנה תוכנו, שינוי כזה לעולם לא יתרחש). להיטותנו אחר אירועי המדיה מוזנת מתקוותנו הכמוסה, הלא רציונלית, שהחדש שנתוודע אליו מבשר שחר חדש, ארץ חדשה ושמש חדשה.

המדיה, באירועיה המוחלפים תדיר, מתחזה ליוצר מודרניסטי רדיקלי: מה אצלו הציווי האסתטי של "עשה את זה חדשני" צפן בחובו את ההבטחה לשינוי מהפכני של החיים במלאותם, לא רק של האמנות – כך גם המדיה כביכול, בתחלופת האייטמים שלה, בתאוות החדש, מרמזת על ימות משיח הניצבים כביכול אחרי כותלנו.

ומכאן התחושה החמצמצה כשהאירוע חוזר ונספג בתוך השמש הגדולה של המדיה, ואנחנו צונחים כנגדו ושבים אל קרקע ההווה הקשה, המאובקת, המוכרת, של כוכב השֶבֶת שלנו.

 

קצר על מבקרים ללא חזון אוטופי

מבקר הספרות הרוסי, ויסאריון בלינסקי, בן המאה ה-19, זנח לזמן מה את עמדותיו הרדיקליות מפני שטעה או חשב שטעה בהבנת הגל.

"הממשי הוא הרציונלי" כתב – כמדומני זה הניסוח – הגל, ובלינסקי חשב או שטעה לחשוב שהגל מקדש את הקיים (פרשנות אחרת למשפט היא הפוכה לגמרי, והיא: שרק מה שרציונלי הוא בר קיימא, ומה שלא רציונלי עתיד לימוג עד מהרה; זו הפרשנות שאחז בה לבסוף בלינסקי כשהתעשת ושב לעמדותיו המהפכניות).

קיימת נטייה דומה אצל מבקרי ספרות ומבקרי תרבות (למשל, חלק ממבקרי הטלוויזיה): אלה מבקרים שמקדשים את הקיים מתוך השקפה שהקיים הוא המוצדק. מה שקיים סימן שהוא בעל ערך. הממשי הוא הרציונלי.

הביקורת היא לפיכך רפורמיסטית בטיבה. כיצד ניתן לשפר בתוך מערכת נתונה. זו ביקורת ספרות ותרבות בלי קוטב אוטופי. בלי היכולת לדמיין מצב עניינים אחר לחלוטין.

הביקורת היא לפיכך אימננטית.  בתוך מצב תרבותי נתון "ארץ אחרת" יותר טובה לעיתים מ"מועדון לילה". יונית לוי היא קריינית ביקורתית יותר מדני קושמרו. "כוכב נולד" היא תוכנית לא רעה בעונה הזו.  מיכל שלו מרגשת יחסית.

זה מה יש.  ובתוך היש ניתן לערוך הבחנות ניואנסיות. המבקרים הללו אינם מרשים לעצמם לחשוב שהמערכת בכללותה שמייצגים "ארץ אחרת" ו"מועדון לילה", יונית לוי ודני קושמרו, "כוכב נולד" ומיכל שלו – היא מערכת פסולה.

זה, אגב, ערכו העקרוני של המדע הבדיוני. המדע הבדיוני הוא צורת האמנות הבולטת שמאפשרת לנו לנסות לדמיין קיום אחר מעיקרו.  לנסות לדמיין אוטופיה.

הניסיון הזה חשוב לא רק בגלל דימיון העתיד. הוא חשוב בגלל ההווה.  האוטופיה היא הלא-מקום של העתיד השולח אלינו נציג המתיישב בגומחה בהווה שממנה מבוקר ההווה הזה.

 

קצר על המדיה והרגשנות

אני לא בטוח שהגישה ה"רפורמיסטית" למדיה היא צודקת (כלומר, לו רק היו השדרים יותר מאופקים, לו לא הייתה העיתונות צהובה וכו'). ייתכן שצריך לחשוב על המדיה מעיקרה כדבר משחית. לערוך ביקורת מדיה טרנסצנדנטית ולא אימננטית. כי הרגשנות היא צדה האחר, ואולי "תצורת-התגובה", של האדישות. פשוט, איננו בנויים לכל כך הרבה אינפורמציה, לשאת כל כך הרבה אבדנים. אנחנו יכולים לשאת בכאב מידע על מוות בכמויות סבירות ומתוך תגובה אישית. אבל הדיווח המדיאלי על מוות מכל קצות הארץ אינו יכול לרגש אותנו. הוא יכול לפיכך להיות אדיש או להוביל לאדישות או להיות רגשני (כלומר מוגזם, מופרז ובעצם לא אותנטי).

 

קצר על שירה תלויה על עצים

אם צריכים עדות נוספת להידלדלות הרוח בישראל הרי אלו קטעי השירה התלויים להם ברחובות תל אביב. דווקא מה שהיה אמור להעיד על תרבותיות אנינה מעיד על וולגריות, חוסר טעם ניווני וחוסר אינטליגנציה. השירים מרוסקים ומתוכם מחולצים רק השורות הידועות ביותר של המשוררים, קרי אלו שהולחנו, אלו שאינן זקוקות לאזכור כי הן שגורות כמעט בכל פה.

זהו מיזם שהפך להיות בעצם מיזם אנטי-שירי ואנטי-תרבותי. ובהתאם, את מרב תשומת הלב קיבל, כמדומני, המעצב של הכרזות ולא השירים עצמם. כלומר, המסביב, הקישוט, הוויזואליה, לא המהות.

 

קצר על הקשר בין הטיפול הכושל במשט התורכי והספרות

חזרתם של סופרים לזירה ולשיח הציבוריים בשנות האלפיים, אחרי היעדרותם בשנות התשעים, הוסברה, בין השאר על ידי, עד כה בגין העובדה שהשאלות הגדולות על אודות המטה-נרטיב הישראלי חזרו לדיון בעקבות האינתיפאדה השנייה, ועמן הצורך במספרי הסיפור הלאומי. וזאת לאחר שנות התשעים בהן היה הרושם שהסיפור הלאומי מתרסק לרסיסים, הוא והצורך בו, ועמו גם המאסטר-מספרים שלו והצורך בהם.

אבל כעת אנחנו עדים לשלב אחר, חדש, שהוא זה שמוביל למעורבות הבולטת של הסופרים היום בשאלות השעה (כמובן, מדובר בעיקר בשלישייה הידועה).

הסיבה היא פרוזאית (תרתי משמע): היעדר הדמיון המשווע של ההנהגה הישראלית והצורך באנשים שאמונים על היכולת לדמיין מציאות אחרת, או שיכולים לדמיין רגשות של בני אדם אחרים.

הטמטום התרבותי הכללי של תרבות ההמונים, בתוספת הסגידה למדעים המדויקים ומדעי הכסף, שמאפיינים את החברה הישראלית בשני העשורים האחרונים – הפכו אותה למטומטמת ביחסי אנוש. הרי הטיפול במשט הוא דוגמה של טמטום אלמנטרי ביחסי אנוש, וחוסר יכולת לדמיין תגובות של מערכת אנושית מורכבת.

הספרות נותרה אולי המקום היחיד בישראל של חשיבה ממוסדת "מחוץ לקופסה"; בניגוד לכל "שיטות" הניהול, האסטרטגיה, הפרסום והשיווק אותן "לומדים" באוניברסיטה, כלומר לומדים איך להקפיא את המחשבה באופן שיטתי וממושטר.

לא לחינם, אם כך, דווקא הדור הוותיק של הסופרים הוא שנחלץ למלא את הוואקום (ראו למשל מאמרו של גרוסמן היום ב"הארץ", שטוען דברים אלמנטריים בתכלית על סמך יכולת הדמיון והניתוח הגמישות והאלמנטריות של הספרות). אנחנו חיים על אדי הדלק של תרבות הכתב העשירה שהייתה בישראל עד לפני שלושה עשורים. לא בטוח שבעתיד יימצאו רזרבות כאלה בקרב סופרינו (ולהקצין שמאלה מסופרי הדור הקודם באופן מכאני וב"אדיפאליות" מהונדסת ומודעת אינו מעיד על רעננות מחשבה בקרב סופרי הדור הצעיר, אלא על הבעיה עצמה).

כל מי שיודע להבחין בין רומן טוב לרע, כלומר מי שמבין מעט בבני אדם ו/או בניואנסים, לא היה שוגה באופן קולוסאלי כל כך כמו בטיפול במשט.

חברה שלא קוראת ספרות מתוחכמת ועמוקה היא חברה מטומטמת – ונהיינו חברה כזו.

 

רשימות קיץ על רשמי קיץ בניו יורק

היי ה.,

מה שלומך? מה נשמע בארץ?

אני מבלה בניו יורק. אוכל מצוין ואפילו זומם ללכת לפיטר לוגר ולאכול את הסטייק הטוב בעולם. למרות הבאזז סביב ג'ונתן ספרן פויר וספרו הצמחוני, אני מחזיק בהשקפה שצדקנות יתר יכולה לגרום לפריצה של אגרסיות במקום אחר (בבחינת, "במקום שלא צולים בעלי חיים, ישרפו בני אדם"). התרבות שלנו מלבה את התשוקה והאגרסיות ביד אחת ומרחיקה את הלגיטימציה לספקן ולו במעט בידה האחרת. יש גם קשר בין הקיטש של ספרן פויר כסופר לעמדה הצדקנית הצמחונית שלו.

עם זאת העיר מתגלה כמאד סטרילית ומאד מבויתת. לא פרועה כמו לונדון וברלין. כמו מומיה של העיר הפראית מהקולנוע של שנות השבעים ("נהג מונית", לדוגמה, ואפילו "הרומן שלי עם אנני"), גופה שהוציאו את תכולתה החיונית ושמרו את חיצוניותה, סימולאקרה של כרך אורבני מלא אפשרויות וסכנה, ששוחזר בלי האפשרויות והסכנה (כך הן, במחשבה שנייה, גם יצירותיהם המאוחרות של הקולנוענים הניו יורקים הגדולים של שנות השבעים…). כולם יפים וסטרייטים (במשמעות המקורית של המילה) עד השורש. כאילו הם לא ממש מזדיינים. במיוחד הגברים מטרידים משהו: אלה גברים נונשלנטיים, רזים, מטופחים, חתוליים, לא יוקדים במבטי זימה כמו בארץ (כך מדווחת ק', שבכלל גורסת שאנשים נעים כאן במסלולים צפופים אך מקבילים, שכביכול לעולם לא ייפגשו, הלכסון, של המבט או המחווה, נחווה כלא יאה). אבל התחושה שלי היא שהם נענים באופן מתוח, כמו מיתר פנימי, לקול של הנשים, מתאימים את עצמם לסוג הגבריות הנתבעת מהם (אדישה כביכול, מטופחת וכו'; מושג ה – cool   על שלל משמעויותיו המתגלות כמסרסות), צייתניים. פעם כתבתי על "צופן דה וינצ'י" שבמרכזו מצוי המתח בין התרבויות הפרוטסטנטיות לאלה הקתוליות בכל הקשור ליחסים בין גברים לנשים. הקתולים חווים את הפמיניזם האנגלו-אמריקאי הפרוטסטנטי כמסרס. ויש משהו בהשקפה הזו לדעתי. כך גם סבורה ק'.

ניו יורק (מנהטן) בקיצור היא מגרש משחקים גדול של ילדים, זה הרושם שלי. לא מאיימת, נוחה ומציעה תענוגות מתונים כמו אוכל וכדומה. ניו יורק היא הרבה יותר "סיינפלד" מאשר "סקס והעיר", הרבה יותר משחקית-ילדותית מאשר סקסית-פרועה. לא נראה לי שאמצא כאן מסיבות הדוניסטיות פרועות כמו בלונדון גם אם אחפש, ואולי אחפש. בכל מקרה, הערב נלך לברוקלין כי על פי שמועה ברוקלין מעט יותר פראית וססגונית.

העיר גם הרבה פחות אינטלקטואלית מלונדון (ויש קשר כנראה בין אינטלקט לסקרנות מינית, כמו שגורס הדוקטור הווינאי): הרבה פחות עיתונים רציניים (וגם פחות צהובונים! כי יש קשר אולי בין שפע אינטלקטואלי לשפע טראשי?) וחנויות הספרים שדגמתי עד כה מכילות מבחר בדיחתי בהשוואה ללונדון. "בארנס אנד נובלס" בשדרה החמישית המכריזה על עצמה "החנות הגדולה בעולם" היא בדיחה בהשוואה לחנויות לונדון. ומדפי ה"קריטיקל תיאורי" שלה מצויים, כמו להמחיש את אי-אינטלקטואליותה, ממש מאחור, כמעט ברחוב האחורי, באזור שלא סיימו לבנות, לטייח ולצבוע בחנות. בבחינת: מי שרוצה להיות אינטלקטואל ולקרוא את בודריאר – זה המקום שלו. עם זאת ק' סבורה שהעניין הוא שכאן המסחר האינטרנטי בספרים דומיננטי ומייתר את החנויות, ואל לי להיחפז ולקפוץ למסקנות. עם זאת 2: אנשים קוראים ספרים בווילג' היכן שק' ודירתה המדהימה נמצאות. וספרים מרשימים בעיקרון.

ק טוענת שהאמריקאים הם אומה צייתנית ומסורסת. אומה של ילדים טובים. אני רואה שיש אמת בדבריה וזה מעורר אותי למחשבה על ההבדל בין הפראות האמריקאית של הסיקסטיז אותה אני חוקר בעבודת הדוקטורט שלי למבוייתות ולמשטור של ההווה. אומה של "רובוטים מאושרים" חזה הסוציולוג הרדיקלי מילס בשנות החמישים. התחושה שלי היא שהרובוטיות היא השאיפה, ופה ושם מבצבץ כמו להכעיס האדם: בכעס מזדמן, בתשוקה לא הולמת, בעלבון חושף תכולה בשר ודמית ולא מחווטת.

הסירוס הכללי מסביר אולי את הסרקזם האמריקאי המיוחד, הנשי משהו כשהוא מבוטא מפי גברים, הטון המתלונן-אגרסיבי, רב ההמצאה לעיתים בביטויי התלונה-אגרסיה. העוינות הכבושה שאין לה פתחי מילוט מוצאת לה אפיק מילולי כשמתאפשר לה.

לק' יש גם תיאוריה משעשעת על האתוס הפרוטסטני: לדעתה יש הרבה אבטלה סמויה אצל האמריקאים אבל בגלל האתוס של "עבודה, עבודה, עבודה" הם מתחזים בפני אחרים ובפני עצמם לאנשים עסוקים מאד שלא מבטלים רגע. כך אנשים משתמשים ברטוריקה של "וורק, וורק, וורק" בעוד בעצם הם לא עושים הרבה…כפי שגרסה ק', ונוכחתי בכך הבוקר, כחמישה אנשים עובדים יחד בעסק גדול בגננות מול ביתה, שוקדים על עקירה ושתילה שלא ברורות תכליתן ולא ברור הצורך במצבת כוח אדם גדולה כל כך לתכליתן הלא ברורה הנ"ל. אבל סבר פניהם רציני ושקדני.

ק נהייתה קצת ציונית בעקבות השהות בניכר כי היא סופגת עוינות אנטי ישראלית פה ושם וזה מעניין גם כן.

ואולי האכזבה החלקית שלי מהעיר נובעת מכך שניו יורק כבר אינה בירת אימפריה? האימפריה נדדה מכאן, ונמצאת במקום אחר.

טוב, זהו בינתיים, אולי אקח כמה משפטים מהמייל הזה ואכתבם בימים הקרובים בבלוג המתייבש שלי אבל לך הם נמסרו הראשונים!

נשיקות

א.

 

קצר על הראיון כמשל

הראיון העיתונאי, אמר לי לפני שנים עיתונאי מנוסה ממני, הוא סיטואציה כוחנית. בתחילתו, כל הכוח נתון בידי המרואיין. בסופו, כל הכוח מצוי בידי המראיין.

כך הם, חשבתי, במובן מסוים, יחסי הגבר והאישה לפני ואחרי המשגל.

 

קצר על היחס בין מבקר לסופר

מארשל מקלוהן מדבר על אמצעי המדיה האלקטרונים כהארכה והרחבה של החושים הטבעיים; אמצעי המדיה כשלוחות של הגוף.

בדומה לכך יכולים להיות גם יחסים, יחסים אידיאליים, סימביוטיים, בין מבקר לסופר. הסופר ביצירתו הוא שלוחה מלאכותית מסייעת של תודעת המבקר; כלי להארכה ולהרחבה של גישושיו, כלי להגשמת תשוקותיו ותקוותיו הספרותיות.

 

קצר על "דה-מרקר"

"דה-מרקר" עובר שינוי מעניין בחודשים האחרונים. זה ממש שינוי אסטרטגיה. ראוי לשים לו לב. "דה-מרקר" החדש נאבק בטייקונים ובמונופולים במשק.

נכון שתמיד "דה-מרקר" אהד במובן מסוים את הבורגנות האמידה, האינדיבידואליסטית כמעט, ולא את הטייקונים והתאגידים, אבל הוא בהחלט בהחלט השתתף ב – ותרם ל – פולחן הטייקונים. כל זה משתנה מול עינינו והדבר מעיד על אחד משינויי העומק החשובים בחברה הישראלית בשנים האחרונות.

 

קצר על האדם כמכונה מוזרה

בהקשר של הדיבורים בעשורים האחרונים על אינטליגנציה מלאכותית, התוהים על  – או חרדים מ – האפשרות שהאדם שווה למכונה, כדאי לחשוב על העובדה המוזרה שאחד מתכונות האדם הינו שהוא מכונה שתדיר מכשילה את עצמה, מכונה שפועלת לעתים בכוונה תחילה בחוסר יעילות. האדם הוא מכונה מוזרה מאד שתוחבת מקלות בגלגליה שלה ושלעיתים אף משמידה את עצמה.

ההיגיון העקום הזה לכאורה של מכונת האדם הוא זה שהביך כל כך את פרויד. למשל, החזרה הכפייתית של נפגעי הלם קרב אל הסיטואציה שגרמה להם להלם, שאותה פרויד לא הצליח להסביר במניעים תועלתניים. זו הייתה חזרה אובססיבית שבפירוש לא ניתן להצדיקה בתועלת כלשהי שבאה לאינדיבידואל. ולכן הזדרז פרויד לזנוח תפיסה נאיבית של האדם ולהגות בקיומו של יצר המוות. להגות בכך שהמכונה האנושית כוללת רכיב שמתוכנת לחסל את עצמו או לא להתנגד לכך.

 

קצר על קריאת מבקרי תרבות

על מנת לכתוב ביקורת תרבות מעניינת צריך השכלה רחבה בביקורת תרבות קודמת. השכלה כזו היא הכלים של ביקורת התרבות, כמו מברג ופלאייר פטנט לשיפוצניק. ואת הכלים האלה יש לבדוק אם הם מתאימים לפתרון הבעיה. בבחינת "תביא לי רגע את אדורנו והורקהיימר. לא, זה עדין מדי, אני לא מצליח לשלוף. יש לך סארטר קטן? מה זה, הוא עקום! טוב, תביא לי לוקאץ' אחד ותקפוץ לקנות פה ליד ותביא זימל קצר".

 

קצר על קטע קצר מהמם של אדורנו והורקהיימר

באחד הקטעים המהממים בפרק על חרושת התרבות ב"דיאלקטיקה של הנאורות" שואלים אדורנו והורקהיימר לפתע מה יקרה אם כל תרבות ההמונים תיעלם יום אחד במפתיע מחיינו. ככה סתם תתפוגג לאוויר הדק (כמו שאומרים באנגלית). מי יתאבל עליה? מי יקונן? אולי, אומרים אדורנו והורקהיימר, האישה שאולם הקולנוע היה המקום היחיד בו יכלה לפוש מעט מטרדות חייה (כלומר לפוש בלי להסתכל על הסרט! רק מעצם העובדה שהיא לא נתונה בחושך האולם לפיקוח).

ואני שואל גם: נניח תעלמנה כל אלפי היצירות היוצאות אצלנו חדשות לבקרים, בכל התחומים, מוזיקה, ספרות, קולנוע וכו'. מה יקרה? האם נתאבל? האם נשב שבעה? האם נקונן מרה? האם חיינו יהפכו למשעממים וחדגוניים?

ואולי ההפך: שקט נפלא וארוך ישרור לפתע בעולם, כשאבן מקיר ואמן ממקלֵט לא יזעקו נואשות לתשומת לבנו. נוכל סוף סוף לשמוע את עצמנו. ואולי אף לא נגיע למסקנה שמגיעה אליה גיבורת "סוף הדרך" המופתי של ג'ון בארת, שהקשיבה לעצמה וגילתה כי "אין שם כלום בפנים".

הרי הריבוי המהמם של מוצרי התרבות, במיוחד במוזיקה כמדומה, עצם הריבוי, מעורר שאלות חריפות: האם יכול להיות שיש כל כך הרבה יופי בעולם? כל כך הרבה דברים חשובים לאמרם?

 

קצר על "פירוק הסובייקט" א'

הפרויקט של "פירוק הסובייקט" נולד מתוך כוונות טובות, כוונות אמנציפטוריות, כוונות שחרור. אבל הדיאלקטיקה ההיסטורית הפכה אותם לפרוייקט דכאני. אנשי מדעי הרוח, הם במיוחד, ששמעו על "פירוק הסובייקט" ועל כפיפותו לדיסקורסים גדולים ממנו, מדכאים את עצמם. הופכים לחסרי אונים בעיני עצמם. "פירוק הסובייקט" הופך לנבואה שמגשימה את עצמה. ואילו מחוץ למדעי הרוח, אנשים שלא שמעו על פירוק הסובייקט, פועלים במלוא המרץ. יצחק תשובה חושב על עצמו שהוא סובייקט לא מפורק ומוצא גז.

היסטוריה עתידית של הרוח, אם תיכתב, תידרש לשאלה כיצד מלכדו את עצמם מדעי הרוח במחצית השנייה של המאה ה-20. כיצד הפכה רכישת הדעת בתחומים הללו הכשרה לדיכוי עצמי, ספקות עצמיים, סקפטיות כדרך חיים, סירוס.

זו, אגב, חקירה מרתקת, סיבה כשלעצמה להישאר בתחום מדעי הרוח.

 

קצר על פירוק הסובייקט ב'

"פירוק הסובייקט" משול לפירוק ועד העובדים של האני, כך שחלקיו המפורדים של האני נותרו חסרי הגנה מול בעלי הכוח וההון. מי שתומך ב"פירוק הסובייקט" משול למי שיוצא נגד העבודה המאורגנת.

 

על ביקורת אידיאולוגיה מסוג אחר

ביקורת האידיאולוגיה החל מהמאה ה-18 היא ביקורת על הייצוג השקרי של מצבם, שנותנים לעצמם בני אדם בהתאם לאינטרסים שלהם.

כך בוקרה האידיאולוגיה מעמדה מעמדית, ובעשורים האחרונים גם מעמדה פמיניסטית.

אבל, עד כמה שידוע לי, לא נעשתה מעולם ביקורת אידיאולוגיה מהכיוון הבא: הצנזורה שמפעילים על עצמם גברים מאימת הנשים. הספרה הציבורית מלאה בניסוחים של גברים שעברו ייפוי ומיתון לטובת האוזן הנשית. הניסוחים הללו הם אידיאולוגיים במובן זה שהם תיאור מעוות של מצב שנובע מיחסי כוח חברתיים (כי לא רק לגברים יש כוח על נשים, כמו שכמה גברים ונשים שתורמים לאידיאולוגיה המוזכרת הזו בדיוק טוענים, גם ההפך הוא הנכון).

גיבורו של ג'וזף הלר, ב"דיוקן האמן כאיש זקן", מתפאר מדי פעם שהעז לומר דברים מסוימים "גם בחברה מעורבת". זו אכן תעוזה, לעיתים.

 

קצר על שנאה יוקדת למיזנטרופים

"אני לא סובל אותו. אני שונא מיזנטרופים".

 

קצר על חולייה חסרה בביקורת התרבות

בני אדם, כך ייתכן, מתמסרים להבלים התרבותיים מתוך הערכה עצמית נמוכה. הם מרגישים ראויים להם.

זו אולי החוליה החסרה בביקורת התרבות א-לה אסכולת פרנקפורט, שדיברה על הולכת שולל של ההמונים. לא בהכרח. ההמונים בזים לעצמם ולכן מקבלים מה שנותנים להם למרות שהם יודעים שזה זבל. "אני זבל ולא מגיע לי אלא לצרוך זבל".

 

קצר על טעויות הגהה בעיתונים

"פעלתי מול כמה מחבלים שהיו עם סכינים ואלות", סיפר סרן ר' בבית החולים, "דרכתי את הנשק כשראיתי אחד מהם מתקרב אליי עם סכין ויריתי פעם אחת". עוד אמר: "אני חושבת שעבדנו מצוין"

זה ציטוט מ – Ynet . קראו לי פאנטקסטואליסט, אבל יש קשר בין טעויות ההגהה הרבות כל כך באתרי העיתונים, ב"הארץ", ב – NRG וב – Ynet  כאחד, מכת מדינה ממש, לשלומיאליות שהתגלתה במבצע המתואר בכתבה בלב ים. מין טמטום כללי, גולייתי, חוסר תשומת לב לפרטים, שמתבטא הן בים והן ברשת, הן בדקדוק והן בדקדוקי העניות (כביכול), שיש לברר ולדקדק לפני כל פעולה כוחנית.

ואולי זה הלא-מודע, או הסב-טקסט, שגרם למפקד להרגיש "כמו נקבה" (או לעורך, להרגיש כך כלפיו).

 

קצר לטישרט

הצעה לטי-שרט מודפסת: "השמנתי כי הפסקתי לעשן, בסדר?"

אקסטרה לארג'.

 

קצר על הבעיה עם הכלכלנים

עומר מואב, יועץ שר האוצר לשעבר, מדבר על העלייה בתנאי החיים הראליים של השכבות הנמוכות בעשורים האחרונים, אם כי מודה כי יש גידול בפערים בין שכבות האוכלוסייה.

קנאה, תסכול ותחושת אינאונים חברתית הם גם פקטורים ב"רמת החיים".

זו הבעיה עם כלכלנים: הם לא סוציולוגים.

 

קצר על איבוד הפרטיות

מדברים הרבה על הסכנה באיבוד הפרטיות. למשל בהקשר של הפייסבוק – מתריעים על הסכנה הזו.

בעוד שבחברה שלנו אנשים מתים לאבד קצת פרטיות. מתים שמישהו ישים לב.

 

קצר על צריכת חדשות

מדי פעם צריך להזכיר: מה שמכונה "החדשות" בערוצים המסחריים הפך מזמן לבידור. מסחור הרצינות ומסחור המציאות. חדשות כמוצר צריכה.

אנחנו הרי "צרכני" אקטואליה.

 

קצר על אדפטציה לעומת רצון לעוצמה בימינו

הישרדות היחיד והמין באמצעות אדפטציה לתנאי החיים הקיימים לעומת הרצון לעוצמה. דרווין לעומת ניטשה.

זו , כמדומה, הביקורת של ניטשה על דארווין: החיים אינם מאבק הישרדות אלא מאבק על הגדלת העוצמה, שלהשגתו מוכנים פרטים להסתכן במוות.

אנחנו, לעומת עידן קודם, מודרני, חיים בעידן שבו הרצון לעוצמה מתגשם באמצעות באדפטציה. עידן דרוויניטשי. לנצח דרך פיתוי ולא דרך כיבוש. דרך "נטוורקינג" ו"מינגלינג" ולא דרך אלימות ועימות. באמצעות פרסום ולא באמצעות חקיקה.

סלבריטאי מול נפוליאון. אובמה לעומת היטלר.

 

קצר על האפשרות ליצירת מופת כיום

לו יצוייר שהיה נכתב היום "זכרון דברים" או "תמול שלשום" או "אצל" של גנסין. האם היינו חווים אותו כ"יצירת מופת"?

שאלה קשה.

כי, כמדומה, משהו בתנאים התרבותיים הנוכחים אינו מאפשר קיום של יצירת מופת בחוויה שלנו.

דבר-מה ביכולת שלנו להתבטל, להשעות את "האני", להתפעם – אבד.

ואולי, במילים אחרות, מה שאבד הנו היכולת לחוות טרנסצנדנטיות. אנו כבולים. איננו יכולים להמריא.

ואולי, במילים באמת אחרות: כולנו סובלים מהפרעת קשב.

 

קצרים על אמנים "מתחזקים"

  1. מה הסיבה לכך שכל כך הרבה שחקנים ופרפורמרים "מתחזקים?"

אולי בגלל שה"התחזקות" היא המשחק והפרפורמנס ה"אולטימטיבי".

א. קודם כל היא כוללת שינוי חיצוני מובהק, "משחק" במובן הבסיסי של הביטוי, שינוי בגדיך ומראך החיצוני, "התחפשות".

השינוי גורר כמובן תשומת לב, שגם אחריה תרים שחקנים ופרפורמרים.

חלק מגל המתחזקים דהאידנא הוא המשך המשחק באמצעים אחרים. כלומר המשך הניסיון להשיג תשומת לב.

ומכיוון שמשחק הוא גם מטפורה לחברה שלנו בה כולם "מתחפשים", מחפשים להיות "אינדיווידואליסטים" ולכן מתחפשים, בכדי להבחין את עצמם מהעדר – חלק מגל המתחזקים דהאידנא הוא המשך "האינדיווידואליזם" המערבי  הכללי באמצעים אחרים: הניסיון להשיג מובחנות חברתית, קומבינציה טובה ומעניינת יותר במשחק הסימנים החברתי.

ב. אבל ה"התחזקות" היא גם הזדמנות לשחק משחק טוטאלי בהרבה, משחק "אולטימטיבי", כמו שאומרים:

א-לה שיטת סטניסלבסקי אתה יכול לנסות לשכנע את עצמך שאתה באמת מאמין שיש אלוהים, והופה! "נכנסת לדמות" ואתה באמת מאמין. ההישג מרשים בהרבה מ"כניסה לדמות" רגילה. כי השינוי כאן הוא קוסמי. לא רק אתה עברת מ"לא מאמין" ל"מאמין". בגין יכולות המשחק שלך העולם כולו "נכנס לדמות" ומתחפש לעולם בעל תכלית.

  1. "מתחזקים" זוכים לאהדה בחברה תחרותית כמו החברה שלנו כי הם מכריזים שהם מגבילים את עיקרון התחרות שלהם, ש"יש להם אלוהים".

זו הסיבה שאנשים אוהבים סלבריטאים "מתחזקים": הם מכריזים שהניצחון שלהם בשדה כלכלת תשומת הלב, היותם "סלבריטאים", הוא ניצחון שהם שמים לו רסן. הם "פחות מפורסמים מהקב"ה", אם לעשות פרפרזה על האמרה המפורסמת של לנון.

 

קצר על פופוליזם של התרבות הגבוהה

אחת מהתופעות המעניינות של השנים האחרונות הוא הופעת פופוליזם מסוג חדש: הופעת הפופוליסט של התרבות גבוהה. מי שצווח את נחיצותה.

זן חדש שלא חל ולא חש שהמדיום שלו פוגע במסר.

 

קצר על "אפשרות של אי"

לטעמי, "אפשרות של אי" מעניין בגלל הטיפול של וולבק בנושא "ההצלחה", קונספט שמסרס היום כל יכולת לביקורת חברתית מהימנה. המבקר גם הוא משתתף במשחק ה"הצלחה" הכללי, ולא מצליח לייצר נקודה ארכימדית מחוצה לה. זה מה שהופך את הרומן הזה לתוספת משמעותית בקורפוס של וולבק, כי הרי רוב התמות (כולל החזון הא-מיני העתידני) כבר הופיעו ביצירות הקודמות.

 

קצרים על כלי נשק במלחמת המינים

  1. נשים אורבניות הולכות ומידקקות, הולכות ונהיות חדות. כמו סכין (כמו סכין הן גם הבלטות מודגשות אחרות של הגוף הנשי האורבני, גם הלא דקיק).

הגוף – ככלי נשק. הנשיות – ככלי נשק.

אולי העקב הגבוה אינו פֶטיש בגלל שהוא מזכיר איבר מין גברי, כפי שהדבר מוסבר כמדומני בפסיכואנליזה.

איבר המין הגברי והעקב כאחד מזכירים שניהם כלי נשק – חנית. הנשים האורבניות הופכות אט אט לזין זקוף – רזות, קשיחות וקשוחות.

  1. מגפת המגפיים גבוהי העקב – מגפה ביזארית במיוחד בהקשר של האקלים הישראלי, שאינו מסביר רגליו למגפיים – צריכה גם היא להיות מוסברת כלקוחה מעולם האסוציאציות המלחמתי: המגפיים כפריט לבוש של לוחם, קוזק, קלגס. חשבו על ההבדל בין אישה מוגפת במגפיים לאישה שהשילה מגפיה: אלו שתי ישויות שונות (לא קדשה/קדושה כמאמר הקלישאה. אולי: לוחמת/חולמת? לא. זינה (הנסיכה הלוחמת)/מזינה? גם לא).

 

קצר על סופיזם צרפתי

א. פוקו – אהה, אתם חושבים שאתם "השתחררתם", ושהמין "משוחרר", לא, לא, פתאים! אתם מדוכאים יותר בגלל השיח על המין (בעוד שאנחנו מדוכאים יותר לא בגלל השיח אלא בדיוק בגלל השחרור גופו, בגלל החזרה ל"מצב הטבעי" בתחום הרבייה).

ב. דרידה – חשבתם שהדיבור נעלה על הכתיבה. לא, לא, פתאים! הכתיבה נעלה על הדיבור (בעוד שההפך בדיוק: הן הכתיבה והן הדיבור הן פרקטיקות שנמצאות במצור בעידן הפוסטמודרני, ואם כבר, הכתיבה חלשה בו יותר מהדיבור, כמו שהיטיב להבין מקלוהן).

 

קצר על הסחת דעת

מה שמכונה התרבות בזמננו היא ניסיון גדול להסחת דעת (הסחת דעת "מהמוות", רגילים לומר. אבל המוות דווקא מנחם בדרכו. הסחת דעת משוליותינו בעולם הזה, עד המוות, המוות הדמוקרטי דווקא, האנושי). כך גם המין: עיסוק שההנאה הממשית שהוא מצליח להסב לנו בתרבות העכשווית קטנה מהסחת הדעת שהוא מספק לנו בהגותנו בו. מה שמעלה את המחשבה שהיא, הסחת הדעת, הינה אולי התועלת המרכזית שהמין נועד להסב לנו.

 

קצר על הקיום האורבני

על מנת לשרוד בקיום האורבני, גברים חייבים לפתח אדישות ליופי נשי, שהגיע במרחב המחיה האורבאני לרמת שכלול בלתי נסבלת. ככל שמשתכלל היופי הזה – חייב הגבר לפתח אדישות גוברת והולכת.

כך נוצר מין מאזן אימה מוסלם, כמו לקוח מעידן המלחמה הקרה, כשעל כל נשק חדש שצד אחד פיתח, פותח כנגדו נוגדן שייעודו ליירט את אותו נשק חדש, ואז שקד הצד השני על נשק חדש יותר וחוזר חלילה.

כך גם נוצר פרדוקס פסיכולוגי: הסלמת המיניות יוצרת בצד התמכרות מינית גם אדישות מינית. הפתיינות האינסופית שהסביבה האורבנית מרעיפה על הגבר (וזו תופעה שנשים בפירוש אינן מבינות אותה) היא מלחמת התשה שלבסוף יכולה אכן להתיש.

או כך יש לקוות.

 

על הנשיות הסקסית כגאדג'ט

הדרגות המפותחות שהגיעו אליהן הטכנולוגיות העכשוויות שמתמקצעות בהבלטת היופי הנשי ויכולת הפיתוי של הגוף הנשי (החל מסטודיו סי וכלה בביגוד מתוחכם, בעיקר זה שבאופן מתוחכם מפתה תוך כדי הצנעת הפתיינות) הפכו את גוף האישה לגאדג'ט, שחלק מהניכור ומהפסינציה שהוא יוצר דומה לניכור ולפסינציה שיוצרים גאדג'טים: הם מכשירים מתוחכמים, לא אנושיים.

 

קצר על המין כיציאה מהעצמי

המין הוא יציאה מהעצמי, ולמעשה יש בו יסוד של ניכור עצמי. לכן בלשון העממית (נדמה ש)רווח הביטוי "איבדתי את עצמי" בהקשר של תשוקה עזה שפקדה את הדובר וחלפה וכעת הוא מסתכל על עצמו בהשתוממות.

המין הוא יציאה מהעצמי, הסחת דעת, ניכור עצמי. והשפעתו עלינו גדולה כל כך כיוון שאיננו יודעים מה משמעותו ותכליתו של היעדר הניכור העצמי, ובמילים ישירות יותר איננו יודעים מה תכליתו של העצמי.

 

קצר על ביקורת תרבות כטיפול שורש

ניתן להמשיל את ביקורת התרבות לטיפול שורש.

רופא השיניים משתמש בכלים הדקים ביותר שברשותו על מנת לנקות את תעלות העצבים הרקובים של השן החולה.

כך מבקר התרבות מנסה להשתמש בכלי הניתוח החדים ביותר שברשותו ולהגיע להגדרות הדקות והמדויקות ביותר של תרבות זמנו על מנת שיוכל לנקות אותה מריקבון.

השן הבריאה – כלומר תוצאתו של טיפול שורש מוצלח – היא שן מתה. גם התרבות הבריאה – כלומר כזו שכבר לא מכאיבה ליחיד בעקבות ביקורת התרבות החדה והמדויקת שלו – היא אולי זו שמונחת לפניו מתה.

הניתוח הצליח – התרבות מתה.

 

קצר על הפיכת הספרות למוצר צריכה

כשאומרים שהספרות הפכה להיות מוצר צריכה צריך להבין מה הכוונה. אין הכוונה שהספרות הפכה להיות מוצר "מהנה". עונג אינו דבר שלילי. אברהם מנוחין, גיבורו של ברנר ב"מן המיצר", "הקדוש החילוני" המוצלח ביותר של ברנר, אמר בצדק (בציטוט חופשי): "בעיקרו של דבר, אין לנו דבר חשוב מהעונג".

כשאומרים שהספרות הפכה להיות מוצר צריכה הכוונה צריכה להיות שהספרות חדלה לחפש אחר ביטויו של משהו חיצוני לה,  והפכה להיות חיפוש אחר קומבינציה מוצלחת בהשוואה לקומבינציות מתחרות. זו מהות "חברת הצריכה": מוצרים שאינם עונים כבר על צרכים קונקרטיים, אלא מתחרים מול מוצרים אחרים על הבדלים סגנוניים.

 

קצר נגד ה"ניו אייג'"

את ה"ניו אייג'" הוולגרי לא חייבים להפריך באמצעים מדעיים. כלומר, לא חייבים לערוך ניסוי ולבדוק אם באמת יש אמת במזלות, למשל. אפשר גם להתנגד לו מוסרית: לא די שעולם הטבע הוא שרירותי, אנטי-אנושי, אתם באים להוסיף לי מערכת נוספת שאינה תלויה במעשיי, במידותיי הטובות או הרעות?

"האדם המורד" באבסורד מורד ב"טבעי" ובעל טבעי" כאחד.

 

קצר על רעיון הקדמה בזמננו

פרסומת ל"ויינדואוז 7" מדברת על הצורך להתקדם, וממשילה את המעבר ל"ווינדואוז 7" למעבר מכביש החוף לכביש 6 ומאנציקלופדיה לוויקיפדיה.

מה שמעניין כאן הוא שנוצר תלכיד אידיאולוגי בין רעיון "הקדמה" הגדול בן המאה ה-18 והפחד החברתי "הקטן" בן זמננו של "להישאר מאחור".

מה שעוד מעניין זה שהצורך להתקדם הוא צו חסר "תוכן": כי וויקיפדיה אינה "טובה" יותר מאנציקלופדיה, ולכביש 6 חסרונות ידועים משלו. "צריך להתקדם" כי "צריך להתקדם".

 

על הפונקציה הסוציולוגית של הסלבריטאים

האידאולוגיה של העידן שלנו מציגה אותו כעידן אינדיווידואליסטי, כמעט-אטומיסטי.

אבל האמת היא שכוחו של החברתי בעידן שלנו עצום. חישוק החברתי הוא, למשל, אחד התפקידים הסוציולוגיים של הסלבז.

עיני החברה כולה הנשואות לעבר הידוענים הנן המקבילה בת זמננו לעליות לרגל למקדש בירושלים.  שתי התופעות יוצרות לכידות חברתית.

גיא פינס כל ערב כתפילת ערבית.

 

קצר על ביקורת תרבות בזמננו

ההישג הבסיסי ביותר של ביקורת תרבות בזמננו הוא עצם קיומה. זאת כיוון שהאידיאולוגיה של זמננו מציגה את תרבות הזמן הזה כדבר הטבעי והפשוט ביותר שקיים, כזה שלא מצריך שום פרשנות; הבולט בולט כי הוא פשוט טוב, המוצלח מוצלח כי הוא מוצלח. אין פשוט מה לפרש ולפרשן.

 

קצר על יוסיף דעת יוסיף מכאוב

המכתם "יוסיף דעת יוסיף מכאוב" מקבל משנה תוקף בדורנו. הגסים, הלא משכילים, הטיפשים, הלא מתוחכמים, אינם חשים ואינם חלים שהכל כבר נעשה ונאמר, שהאנושות מיצתה את עצמה, ניסתה הכל, היא סוג של חזרה חלולה על עצמה (כל זה מפרספקטיבה מסוימת).

זו אחת הסיבות לניצחון הגסות על הלא גסות, הבערות על החוכמה, בדורנו. חולשת הדעת של המשכילים שבעת ההיא, כלומר הזאת, יידומו. החכמים יודעים שהיו חכמים לפניהם, בעוד הטיפשים לא יודעים או זוכרים שהיו בעבר חכמים ואף טיפשים כמוהם בדיוק.

 

קצרים על בר רפאלי

אנשים רציניים לא מתעניינים בבר רפאלי ובליאונרדו דיקפריו. אנשים רציניים צופים בפורנו.

אדורנו כתב כמדומני שתרבות ההמונים היא זנותית ומתחסדת בעת ובעונה אחת. אנשים רציניים לא צורכים את תרבות ההמונים. הם או סופגים תרבות או צורכים פורנו.

 

קצר על מבקרים וקליקות

מבקר צריך להיות בחייו המקצועיים פרש בודד, אקדוחן, כמו שטבע (תרתי משמע, ועל כך – אני מאד מקווה שלא – להלן) דוד אבידן (או גבריאל מוקד?).

בחייו האישיים מבקר יכול להיות אדם חברותי מאד. אפילו מומלץ לו להיות כזה. לא זו אף זו: מבקר יכול לאהוב כבני אדם סופרים שאינו מחשיב את כתיבתם ולשטום כבני אדם סופרים שהוא מעריך את כתיבתם. ולאהוב לא כחיות מחמד לא מזיקות, כלומר לאהוב לא בגלל שהוא לא מעריך את כתיבתם, ולשטום לא מתוך הערצה וקנאה, כלומר לשטום לא בגלל שהוא מעריך את כתיבתם; אלא לאהוב-לאהוב, כי הם בני אדם שרמנטיים, חמים, פיקחיים, אינטלקטואלים מרשימים או בעלי אינטליגנציה רגשית חריפה, ולשטום ולבוז כי הם בני אדם מרוכזים בעצמם, חורים שחורים, ערפדי אנרגיה, בעלי אופי של קמראדים-חברי מפלגה פנטיים וצחיחים.

אבל להיות קליקאי בחיים המקצועיים זו מכת מוות מקצועית.

ויש קליקאים ויש קליקאים. דבר שאין צריך לאומרו הוא שהקליקאי המצוי, כלומר לא הקליקאי אלא הלקקאי, זה שאינו מוציא דבר גנאי מפיו אלא בסיטואציה הבטוחה ביותר, ובכן דבר שאין צורך לאומרו שזה אינו מבקר ספרות. זו חיה אחרת.

אבל יש את הקליקאי שהספרות אכן בוערת כאש בעצמותיו, אבל גם הוא אינו בשל להיות מבקר. וזהו סימנו של הקליקאי הזה: כל יצירה של סופר שהקליקאי סימנו אי אז, בשנות השמונים או הששים, למאה ה-20 או ה-19, כסופר אמת, תזכה לביקורת אוהדת, וכל יצירה של סופר שהקליקאי סימנו אי אז כהורס אל הקודש ולא בזכות, תזכה לביקורת עוינת.

בקיצור, הקליקאי אינו עורך מפגש עם יצירה, הוא עורך מפגש עם סופר. בקיצור נוסף, המבקר הקליקאי לא נותן לעצמו להפתיע את עצמו.

מי שרוצה להיות מבקר ספרות צריך להיות מוכן נפשית לבקר את מי שהילל בעבר ולהלל את מי שביקר בעבר; צריך להיות מוכן נפשית לכך שחברים לא יהיו לו בתחום הספרות, למעט אלה שיכולים להכיל עמדה כזו ממנו, ונער יספרם.

 

קצר על ביקורת ותוקפנות

חז"ל אמרו שמי שנולד במזל של רוצח, טוב יעשה אם יהיה שוחט. כך ימתיק את מזלו – יספק את תאוות הרצח באופן מעט פחות מזיק.

מבקר הוא מקצוע שיש בו תוקפנות לא מעטה – ואכן, בדומה למה שגרסו חז"ל זה מקצוע שמתאים לרוצחים שחפצים להמתיק את טבעם.

 

קצר על ההפרזה של מבקרי תרבות גדולים

מבקרי התרבות הבולטים הם מגזימנים מיומנים, טוטליטריים בדרכם, למצער בעלי חוש למיתוג. הרי בחיים הכל למחצה, לשליש ולרביע, אין מוחלט. נכון, יש תופעה כמו "קדימות הסימולאקרות", עליה כתב בודריאר, אבל יש גם אזורי קיום אחרים. נכון, יש תופעה של "אבדן האמון במטה נרטיבים" של ליוטאר, אבל יש גם אזורים אחרים, נרחבים מאד אגב, כפי שציינו מבקריו. נכון, יש מצב של "תרבות נרקיסיסטית", כפי שכתב כריסטופר לאש, אבל יש גם הפרעות נפשיות-תרבותיות אחרות המאפיינות את התקופה, למשל, סכיזופרניה, כפי שכתב ג'יימסון בעקבות דלז וגואטרי, ואף אזורים נטולי הפרעות.

מבקרי תרבות גדולים צריכים להיות מעט אטומים,  ואולי אף מעט מעגלי פינות, מה שמיניה וביה מפחית מגדולתם.

 

קצר על אתגר שבפני ביקורת תרבות

היכולת לאתר ולתאר מצבי ביניים, מצבים לא מוחלטים, היא אתגר למבקר התרבות. אני חושב מזה זמן על מין מצב ביניים כזה, שאני מכנה אותו בעקבות דוסטוייבסקי, מצבו של "הרוצה להאמין". ב"שדים", כמדומני, אחת הדמויות היא לאומן רוסי שגורס שללא שיבה לאמונה הפרבוסלבית גורל התרבות הרוסית ואף המערבית האתאיסטית נחרץ. "אבל", שואלים אותו, "הכל טוב ויפה והגיוני, אבל באלוהים, באלוהים אתה מאמין?", והלאומן המעמיק משיב בגמגום, "אני…אני…אני אאמין באלוהים".

אני חושב שזה קטע שימושי לתיאור אזורים שלמים בנפש ובתרבות. למשל, זה מצב ביניים שמתאר את היחס לתרבות הגבוהה אצל רבים מהרגישים, המעודנים והעמוקים בשוחריה. הם לא בטוחים בנחיצותה ובסמכותה, אבל הם לא מוכנים להשליך אותה אחרי גוום כמו שהומלץ בזמן הגאות של העידן הפוסטמודרני. הם חשים שמשהו חיוני מאד יאבד לאנושות עם הוויתור על התרבות הגבוהה, אבל מצד שני חשים חוסר ביטחון ביחס אליה, ביחס למהותה ולתפקידה. הם "רוצים להאמין" בנחיצותה. הם "יאמינו" בתרבות הגבוהה.

מצבים נפשיים רבים הם מצבי ביניים. אבל אפשר להעביר חיים שלמים במצבי ביניים כאלה. למשל, באי הכרעה בין חופש וסקס לאהבה ומחויבות. לפעמים זה המצב: מצב ביניים הוא מצב הקבע שלנו.

 

קצר על "התרבות הגבוהה" והדת א'

מושג התרבות הגבוהה נולד כתחליף לדת. ולכן, למשל, הפופ ארט הוא לא רק זרם באמנות, אלא הוא החילון של התרבות, המקבילה לחילון של החברות המערביות במאה ה-19.

 

קצר על "התרבות הגבוהה" והדת ב'

יש בין הדת לתרבות דמיון מבני: היכולת של האינדיבידואל להתבטל בפני משהו גדול ממנו. זה העיקר ברעיון התרבות הגבוהה. ולכן המפגש בין "תרבות הנרקיסיזם" האופיינית לתקופתנו לרעיון התרבות הגבוהה מוליד סתירה מהותית. כלומר, כשיותר משבן אדם רוצה לבטא משהו,  הוא רוצה לבטא מישהו.

 

קצרים על התשוקה אל הבנאלי

  1. "אני אוהב אותך חזק", שר גידי גוב שיר חדש.

אני אוהב אותך חזק גם כשאת עייפה
אני אוהב אותך גם כשאת מדוכדכת
אני אוהבת אותך חזק גם כשאת עצבנית
אוהב אותך חזק גם כשאת פרועה

אני אוהב אותך חזק, אפילו כשאת לא לובשת
את השמלה הכי יפה, הכי יפה שלך
אפילו, כשלא צבעת את העניים בשחור
אפילו שלא התבשמת או עשית את תסרוקתך

אני אוהב אותך חזק, חזק חזק חזק
ולא יעזור לך אם את עייפה או מדוכדכת
אני אוהב אותך חזק, חזק חזק חזק
ולא יעזור לך אם את עצבנית, פרועה

אני אוהב אותך, לא יעזור לך כלום
לא תצליחי להעביר את אהבתי
אני אוהב אותך חזק, חזק חזק חזק
אפילו כשלא לבשת את השמלה הכי יפה שלך

המילים כל כך בנליות, מביכות. האם גוב נכנע לגל הזמר המזרחי הקלוקל ששוטף את הארץ? האם ביקש מאחד מפזמונאיה של הניאו-מזרחית לכתוב לו שיר?

לא. מסתבר שזה שיר בפרויקט של גלי צה"ל "עוד מעט נהפוך לשיר". הפרויקט הזה בעייתי מבחינות אחרות (הקיטש הלא ייאמן המובנה בפרויקט של הלחנת "שירי" נופלים), אבל אני רוצה להתייחס לבעייתיות אחרת שהוא מבטא: רימום הבינוניות והבנליות.

הלחנת המילים הבנליות מסמנת חוסר יכולת להתרומם מפני השטח, השחתת השפה על ידי ייחוס ערך לסתמי, אבדן היכולת לקודש בשפה כי קודש נשען על הבחנה בין קודש לחול, כלומר בין טוב לרע, או בין טוב לטוב הימנו. אבל הלחנת המילים מסמנת גם יותר מכך, היא חושפת תופעה אחרת, לא חוסר ואבדן יכולת אלא תשוקה לבינוניות,  קידוש הבנליות. ובמילים אחרות התמכרות לקתרזיס של הבינוניות והבנליות.

ובעצם יש לכך קשר ישיר לפולחן המוות ולקיטש של הפרויקט כולו: הרי "הקודש" של השיר הזה לא נובע מהמילים, כי הן הרי סתמיות, אלא מהמוות של כותב המילים במלחמה. המוות הוא שמקדש את המילים.

ועוד משהו: גידי גוב הוא זמר. אבל גידי גוב גם משתתף פעיל מאד לאחרונה בפרסומות. בדומה להנמכת הגדרות של הפזמון, התרת הכניסה לתחום הזה לכל שרבוט, לכל דכפין או נדחף, גם הטשטוש בין המסחרה לאמנות יוצר שוב את חוסר היכולת לקדושה באמנות.

  1. גם בסדרת הטלוויזיה "מחוברות" הקתרזיס נבע מכך שכולם מתגלים כשווים, הסלבריטאים למחצה והאלמונים, לכולם קשה, כולם בני אדם, אין קיום נפלה, יוצא דופן. שובהקתרזיס של הבנליות והבינוניות.
  2. אינפלציה של משוררים, עליך ישראל. בויינט מתפרסם מדי זמן שיר של משורר נוסף לא מוכר, נציג נוסף במין שורה אינסופית של משוררים הרשומים כולם במרשם האוכלוסין, שבעה מיליון. "כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'", טענו קורח ועדתו. כולם נביאים, כולם משוררים. אבל אם כולם נביאים וכולם משוררים, אין נבואה ואין שירה. נבואה ושירה בנויה על רעיון של קדושה. וקדושה הנה הפרדה בין רמות שונות. אם כולם משוררים, הרי שגם הכל שירה. התוצאה היא בינוניות ובנליות. אבל זו (חלק מ) המגמה: הקתרזיס של הבינוניות והבנליות.
  3. אבל חלק מהתופעות הללו נובעות גם מעניין אחר: מתחושה של ריקנות גדולה שיש במרכז: תחושה שאין לשירה ולאמנות "תוכן", אין "מה" לבטא, שהשירה או האמנות היא "שדה" שבו מתחרים על תפיסת מקום. התחושה היאשהתשוקה לביטוי היא העניין עצמו, ומי שמשתוקק יותר הוא, מיניה וביה, "משורר" או "אמן" גדול יותר.

 

קצר על שנאת היפה

צריך לדבר על שנאת היפה. רגש חשוב, חיוני, אצילי אפילו. שנאת היפה באמנות, שנאת היפה בבני האדם. זו לא קנאה. לא רק קנאה. האני חש מוחלש לנוכח היפה. חש ניכור עצמי. היפה בחוץ – ובפנים מה?

האני נלחם על חייו. ההכרח לא יגונה. אבל יש גם יופי, לא רק הכרח שלא יגונה, במלחמה הזו של האני על חייו. במאבק האדיר מול רודנות היפה – יש הרבה יופי.

 

קצר על שני סוגים של ניהיליזם

הניהיליזם אצל ניטשה כרוך באירוניה. האדם שחדל להאמין באלוהים, חדל להאמין בדבר, האדם שהגיע למסקנה בדבר מוצאו החייתי, בדבר גורלו המקרי, האדם שאינו מאמין יותר בהישארות הנפש, בנצחיותו, מתייחס מעתה ואילך אל חייו בחוסר רצינות. הוא חי ומבטל את ערך החיים, הוא חי ובז לחיים, הוא חי באווירה כפולה של "הכל חשוב ולא חשוב", כניסוחה הקולע של ורד קלפטר – הוא חי באירוניה.

ניטשה, בהיותו הוגה דתי (זו הרי שגיאה חמורה לראותו כהוגה חילוני), ביקש להילחם בהפחתת המשקל האדירה הזו של הקיום, בהשלכות תפיסתו של הקיום כמקרי, חסר תכלית ותוחלת, חייתי ובר חלוף. בין השאר בחן ניטשה את רעיון "החזרה הנצחית" כאפשרות שתחזיר ותעניק לקיום את המשקל שנגרע ממנו, תחזיר לו את כובדו, מוצקותו, ערכו. החזרה האינסופית הופכת כל צעד לבעל חשיבות, כל הכרעה ורגע לנצחיים.

הניהיליזם של דורנו קשור גם הוא לאירוניה. אבל תוכן האירוניה שונה. תחושת הפחתת המשקל האדירה של הקיום האנושי כיום אינה נובעת רק מכך שאנחנו חשים שאנחנו חיות שנוצרו באקראי לחיים של ארעי. למעשה, האירוניה היא בחלקה תחושה הפוכה במאה ושמונים מעלות. האירוניה נובעת (גם) מכך שאנחנו חשים לעיתים שאנחנו משחקים תפקיד שכבר שוחק אינסוף פעמים. לא רק באמנות רבים חשים היום שאינם יכולים לחדש, כי "הכל כבר נעשה". רבים חשים כי אינם יכולים לחדש גם בעצם קיומם. כשהם אוהבים הם מרגישים שהם משחקים תפקיד של אוהב, כשהם שונאים תפקיד של שונא, כשהם משתעממים תפקיד של משתעממים, כשהם מודעים לעצמם, לכך שהם אוהבים, שונאים, משועממים, הם משחקים תפקיד של מודעים לעצמם. החיים הם לא "באמת", הם חיים מ"יד שנייה", הם שכפול של חיים אחרים. התחושה היא שאנחנו, ולו נהיה המורכבים שבאנשים, פשוט מטבע נוסף שיוצר במִטְבּעה הוותיקה של האנושות, הוותיקה מדי. מטבע שחוק כבר.

לתחושת האירוניה הזו רעיון "החזרה הנצחית" אינו מהווה רפואה, כמובן. תחושת "החזרה הנצחית" כאן היא הרי בדיוק המחלה.

זו לטעמי הכוונה של בודריאר בסימולאקרה. כאן גם הטעות בהבנה של האינטואיציה הגאונית של בודריאר בדבר הסימולאקרה: אין מדובר בטשטוש ההבדל בין הבדיון למציאות. החשיבות של בודריאר אינה בכך שהוא "ניבא" או דיבר על הריאליטי. המאיים בסימולאקרה, מה שכרסם את תודעתו של בודריאר ולא נתן לה מנוח, הנה התחושה העמומה אך המפחידה שאנחנו, בקיום שלנו, רק חוזרים על תסריט שכבר נכתב ואף שוחק אינסוף פעמים. הקיום שלנו עובר הפחתת משקל אדירה בגלל שהוא מאבד מייחודיותו וממקוריותו בעולם של שפע ייצוגים, מאבד בתחושתנו,  חש בודריאר.

אבל בעצם גם על האירוניה הזו דיבר ניטשה ב"במה מזיקה ומועילה ההיסטוריה לחיים", לא? ואף הציע לה אולי סוג של פתרון שניתן לנסחו בפרפרזה על שלמה ארצי: "בואו ונשכח – נחיה".

נ.ב.

יש עוד אירוניה שבודריאר (בפרשנות שלי) מתייחס אליה במקומות אחרים: המעבר של הקיום לקיום שטוח ו"סטרוקטורליסטי", כלומר לקיום פרטי שמקבל את ערכו לא מקיומו-הוא אלא מיחסו למתחרים שלו באותו "משחק לשון". לא מיחסו למהות שכבר לא ניתן לגעת בה. במובן זה, הסופר חש שהוא נאבק לא לבטא משהו שברצונו לבטא, אלא נאבק להיות טוב יותר בתחומו מהסופרים האחרים. כל התרבות של "הטוב בתחומו", קשורה לאבדן קשר עם מציאות חיצונית מסוימת. במובן זה, יש הלימה בין "וועדת המידרוג" של מוסף הארץ ולאיפיון שניתן שם בזמנו, כמדומני, לדוד גרוסמן כ"הסופר הטוב בתחומו".

 

קצר על יעקב ומיקי

כש"לונדון" ו"קירשנבאום" מעבירים את השידור ל"יעקב" ו"מיקי" נחלפת לנגד עינינו תרבות אחת באחרת. הפאמיליאריות והסנטימנטליות הישראליות החדשות והכוזבות, שמתבטאות בשימוש בשמות הפרטיים, לעומת היעדר הפאמיליאריות כביכול, ולמעשה מרחק נכון, שמתבטא בכינוי בשם המשפחה של בני הדור הקודם.

"ירון" ו"מוטי" תקראו לחברים שלכם.

 

קצר על יציאה מחושבת מהארון

"יציאה מהארון" של מפורסמים הופכת אט אט מהצהרה בעלת חשיבות חברתית לצעד מחושב בניהול הקריירה. במילים אחרות: אנשים לא נשארים בארון מפחד, אלא מפני שהם מבקשים לצאת מהארון ברגע הנכון לקריירה שלהם. במילים אחרות-אחרות: חלק מהאנשים כועסים על כך שמוציאים אותם בעל כורחם מהארון (מעשה נבלה, בלי קשר) כי הם רצו לעשות זאת במועד מתאים יותר לצורכי פרסום מוצרם התרבותי.

 

קצר על ביטויים מהטלוויזיה

דרור רפאל בתכניתו החביבה יחסית (אם אתם בתור לרופא שיניים, למשל, או אם סיימת את "האתיקה" של שפינוזה ואתם צריכים קצת הסחת דעת לפני "ההקדמה לפנומנולוגיה של הרוח" של הגל), שואל אשה דתיה, בלי כוונה הומוריסטית, אם היא שומרת "במרחק נגיעה". הטלוויזיה המסחרית חודרת לכל סדק בתרבות הישראלית, ממלאה הכל כמו מים, מטביעה גם את שפת היומיום.

"עם כל הצער שבדבר", אמר פוליקר באחד מהרגעים בסרט התעודה עליו. היה לי ברור שפוליקר מצטט – ובלי כוונה! כבובת פיתום! זה העיקרון פה – את "ארץ נהדרת" בחיקוי שלה לפואד.

זה רגע חשוב מאד בעיניי, מערער: אחד מגדולי זמרנו ויוצרנו נזקק למטבע לשון של תוכנית טלוויזיה פופולרית, מרכין את ראשו מבלי משים למדיה חזקה משלו, כפי שהוא גם עושה בעצם, במובן מסוים, בעצם השתתפותו בסרט.

 

קצר על היצמדות לאדמה

אני רוצה לומר משהו לא פופולרי ב"מילייה" שלי: אני מחשיב את עצמי כשמאל ציוני (לא סוציולוגית, עם זאת; אני לא קשור לרקע הסוציולוגי של השמאל הציוני) ואני בעד פתרון שתי המדינות. ועדיין, אני חושב שאנחנו מזלזלים מדי בטיעון של המתנחלים שללא קשר מוחשי לחבלי ארץ בעלי חשיבות בהיסטוריה היהודית יתערער משהו בסיסי במחויבות שלנו לארץ הזו ומאליו גם במחויבותנו לחברה שמתקיימת עליה.

מרוב לעג מוצדק לפולחן המקומות הקדושים שכחנו לדעתי עובדה פשוטה, שללא קשר ואפילו פוטנציאל לקשר (כלומר, הידיעה שהכותל, שלא נבקר בו מיוזמתנו לעולם, כי הוא מקום קודר, פרימיטיבי, משמים, מזוהם ומכוער, ניצב בכל זאת מאחורי כותלנו; מה שחז"ל כינו "פת בסלו"; הנשוי אינו מועד לחטוא בענייני מין כי יש לו אישה בבית, כמו שמי שמזון מצוי בסלו אינו מועד לחטוף אוכל מכל הבא ליד) לארץ ישראל ההיסטורית הקונקרטית, קְשרנו למקום הזה יימצא נקלש, נגרע, נפחת, נפגג.

הרי האירוניה הגדולה של ההיסטוריה הובילה את היהודים במאה ה-20 להתנחל דווקא בחבלי ארץ בעלי חשיבות משנית מבחינה היסטורית-יהודית. בארץ פלישתים, או בנחלת שבט דן, שבט בהחלט לא חשוב במיוחד, או בנחלת בנות צלופחד בעמק חפר, נחלת נשים, או הלאה וצפונה, באזור חיפה ועכו, שהתלמוד מתלבט אם הינה ארץ ישראל כלל ועיקר, או בעמק יזרעאל של בעלות אוב, איזבליות, יהואים זרים ומוזרים למיניהם וממלכת ישראל החוטאת.

ב"ימי צקלג" לועג יזהר לסוגיה אם צקלג עליה נלחמים בתש"ח היא עיר מקראית. אבל מאמץ הלעג מסגיר את העובדה שזו סוגיה חשובה בעצם. וגם המבט שמשיטים הלוחמים כפעם בפעם אל ההרים הסגלגלים שבמזרח, כלומר אל נחלת יהודה, שממנה, כמו טוען הטקסט בעקיפין (או במפורש, אלף עמודים, לך תזכור), מוענקת לגיטימציה מעורפלת למאבק בכברת ארץ באדמת פלישתים, כברת ארץ שאולי בכל זאת דוד המלך בזמן גלותו התהלך ושכן בה.

פעם חשבתי שבעידן היי-טקי וגלובלי אין חשיבות לקרבה החושנית לאדמה, שזה עניין שזמנו תם. היה זה בתקופה שעברתי בעצמי מהכפר אל העיר.

אבל אינני בטוח בכך היום. אולי בגין געגועיי כעירוני לילדותי ונערותי בכפר. לאדמה ולדממה הכפריות. ולאופק בו ניבטו במעורפל ובימי אחרי-גשם הר גריזים והר עיבל.

אולי בגלל שההתעקשות הפלשתינית של העשור האחרון, הצומוד, עוררו אותי מתרדמתי המערבית הדוגמאטית.

 

קצר על המתנחלים כמגזר

המתנחלים עצמם איבדו חלק נכבד מהאוטוריטה של טיעוניהם, בגלל – שבמקביל לחלקים בחברה הישראלית כולה – הפכו גם הם למגזר, מגזר שדואג לאינטרסים שלו ונחשד, ובצדק, בשימוש בטיעונים ממלכתיים כהסוואה לשתדלנות מגזרית.

 

קצר על אחד ממקורות כוחותיה של הספרות האמריקאית

פיליפ רות, בתגובה לפולמוס שניצת לפני כמה חודשים בעקבות הכרזתו האווילית של מזכיר ועדת פרס הנובל על בידודה ואי הרלוונטיות של הספרות האמריקאית, הצהיר בצדק על חוסנה של הספרות האמריקאית ועל היותה הספרות המעניינת ביותר של המחצית השנייה של המאה ה-20 (בסיגנון שלי).

רות צודק.

עד גיל 30 לא התעניינתי במיוחד בספרות האמריקאית והייתי מכור לרוסים הגדולים של המאה ה-19 ולצרפתים שעד דורם של סארטר וקאמי, אבל מאז עברתי גיור לחומרה והפכתי לחסיד של הספרות הגדולה הזו, שבארץ הושפעו סופרנו דווקא מהסופרים הלא נכונים שלה: קארבר, למשל.

קארבר הוא אולי הצ'כוב האמריקאי (אני לא מעריך במיוחד את הפרוזה של צ'כוב, בניגוד למחזות; למרות שפעם, כשראיינתי את דן צלקה המנוח, הוא ניבא שכשאזקין אעריך את הפרוזה הזו, ואף תקענו כף בהתערבות שאם אוהב את צ'כוב בעוד כ"ה שנים אזמין אותו לבקבוק קוניאק וההפך. ועד היום איני יודע אם הוא ידע כבר שלא יהיה כאן בעוד כ"ה שנים). אבל לספרות הזו יש כמה כמעט-דוסטוייבסקים (בלו? רות?), גוגולים (הלר?), טולסטויים (אפדייק? נורמן מיילר?), שדווקא מהם פחות התרשמו בארץ.

וחשבתי לי שעובדת נוכחותה של הספרות האמריקאית בתעשיית הסרטים ההוליוודית, עובדה שמוזכרת לעיתים כעדות לחולשת הספרות (בבחינת "לא קראתי את הספר, אבל ראיתי את הסרט"), היא דווקא חלק מחוסנה של הספרות הזו.

כי הרי, באמת, מה הייתה עושה הוליווד בלי חומרי הגלם של הספרות האמריקאית? בלי "based on a novel"?  חשבו על זה, זו עובדה מדהימה: בארצות הברית, ובה בלבד, הספר הוא חומר הגלם, הבסיס, הלוז, למדיום רב העוצמה ביותר של תקשורת ההמונים: הקולנוע האמריקאי. זה לא מחליש את הספר לעומת תרבויות בהן אין קשר הדוק בין הקולנוע לספרות, אלא דווקא מחזקו.

 

קצר על שירים "אלטרנטיביים"

האזנה בגלגל"ץ לשיר "אלטרנטיבי" משולה לגילוי שנחשף לעיניי פעם על כך שאת הסרט העדין "הדוור" הפיק תאגיד אמריקאי גדול על ידי חברה-בת כ"סרט עצמאי", "אלטרנטיבי". האלטרנטיבי" כחלק ממנגנון שיווקי.

 

קצר על תוקפן של תיאוריות

תיאוריות רוחניות ופילוסופיות אני סבור שיש למדוד לא רק לפי קריטריונים של אמת ושקר אלא לפי ריבוי הויטליות או דילול הויטליות שהן מסבות. ולכן אני סבור שצריך להיאבק בתיאוריות של "פירוק הסובייקט" כי הן מדללות את הויטליות.

 

קצר על רגשות סינתטיים

אולי הבעיה שלנו עם צריכת רגשות סינתטיים היא בעיה של פיגור טכנולוגי. הרגשות הסינתטיים שאנחנו מתבקשים לצרוך עדיין מוחשים לנו, האנינים, ככאלה, כלומר כסינתטיים, נותר פער בינם לבין הרגש האותנטי אותו הם משכפלים. אנחנו בעידן ביניים, בקיצור. בעתיד, ייתכן מאד והרגשות הסינתטיים ישתכללו כדי כך שנוכל לצרוך אותם – אפילו אנחנו, האנינים – בלי טעם הלוואי הסוכרזיתי העכשווי.

 

כמה הערות לא שיטתיות וחטופות על "בדרכים"

א. קרה לי דבר משונה עם היצירה הזו. את "בדרכים" נטלתי לפני כשתים עשרה שנה לידיי בציפייה ובתשוקה גדולה ולא הצלחתי אז לסיימו. הספר הנחיל לי מפח נפש עצום. הוא נדמה לי כספרות פטפטנית, שטחית, חסרת ערך ובעיקר משעממת. והנה, אני קורא בו כעת, ואני אחוז בהתפעלות כמו בדלקה: איזו יצירת מופת כבירה! איזה סחף נהר אדיר ומטלטל!

מה אירע? האם הפרסום של הנוסח המלא כעת משנה כל כך את היצירה? ואולי זה התרגום של שאול לוין (למרות שהמתרגם הקודם הוא מתרגם נחשב, ובצדק)?

ב. על גב העטיפה מצוטט בוב דילן המביע את הערצתו ל"בדרכים". עובדה היסטורית מרתקת היא שמבשרי הסיקסטיז היו אינטלקטואלים וסופרים, אנשי המילים, בעוד בסיקסטיז היו גיבורי התרבות מוזיקאי רוק. שנות החמישים השמרניות ייצרו שורה של גיבורי תרבות אמריקאים חתרניים שהיו ברובם הוגי דעות, סופרים ומשוררים: גינזברג ובורוז וקרואק ונורמן או. בראון, הם דוגמאות בולטות.

ג. מותר לי לטפוח לעצמי על השכם? טפיחונת קטנה? קראתי את היצירה ואמרתי לעצמי, "אבל זה ממש סלין, איך לא ראיתי בקריאה הראשונה את עוצמת השטף המילולי הסלינית שיש כאן, שמתחברת לשטף הקונקרטי של התנועה ביבשת האמריקאית (אצל סלין התנועה היא תלת-יבשתית)? אבל קרואק ידע בכלל מי זה סלין?". והנה, בעמוד 364, נזכר קרואק בזמן הנסיעה בחשמלית בדטרויט בכך שסלין נסע בחשמלית הזו גם כן (הוא מתכוון כנראה לגיבורי "מסע אל קצה הלילה").

ד. עוד השפעה וודאית לטעמי על קרואק היא של הסופר הגדול, בן דורם של המינגוויי ופיצ'ג'ראלד, תומס וולף (תרגם שניים מהרומנים הגדולים שלו בדרכו המיוחדת אהרון אמיר). ההיקסמות הארוטית של שניהם מהיבשת האמריקאית, מהנסיעה על גבה.

ה. צריך לשים לב לנקודה מרכזית באפוס הנוודי והכביכול מצ'ואיסטי הזה. הגיבור, קרואק, חי עם אמו! היא הנוכחות היציבה הקבועה מאחורי כל מסעות הנדודים. ממנה הוא נוסע ואליה הוא שב. כדי להבין את הייחודיות של הסיטואציה, ושל הספר הגדול הזה, צריך רק להיות קשוב למלוא האפקט הקומי הלא מכוון שמקופל בגב העטיפה: "ג'ק קרואק […] חייו עברו בנדודים ברחבי ארצות הברית ובמגורים עם אמו תוך מרדנות בלתי נלאית בצורות החיים המקובלות ובערכים השמרניים של החברה הממוסדת". אתם מבינים? "מרדנות בלתי נלאית" ו"מגורים עם אמו"…

אולי זה מה שהפריע לי בתור קורא צעיר מדי ששמע שמועות מבטיחות על הספר הזה: מה זה הדבר הזה? זו היצירה הפרועה שהובטחה לי? גיבור שחי עם אמו?

ו. כי היצירה הזו היא ממש ממש לא מצ'ואיסטית. היא מקפלת בחובה תיאור של גבריות סופר-מורכבת ומתוסבכת. זה חלק ממה שהופך אותה ליצירת מופת, השילוב בין תשוקת המסע הגברית לגבריות השברירית והמתוסבכת שנחשפת בספר מבלי משים, בלי מודע (אני חושב שבאמת בלי מודע).

דוגמאות על קצה המזלג לגבריות השברירית: קרואק מאוהב ממש בשותפו למסע, ניל קסדי הפרוע, שמתנהג אליו לעיתים בנבזיות (עיינו במיוחד בעמ' 305, בדיאלוג ביניהם, בו אומר קרואק "שנינו הרגשנו נבוכים ולא בטוחים במשהו"); הוא תמיד, כמעט תמיד, לא משיג את הבחורות, וכשהוא כבר משיג הוא נשאר לגור עם הבחורה ולפרנס בזיעת אפיו את משפחתה, הכוללת ילד שאינו שלו; הוא אחוז ומטולטל בין דחפים סותרים של הקמת משפחה מחד גיסא (כן, כן! קרואק "האנטי-בורגני" כותב: "האמנתי בבית טוב, בחיים שפויים ובטוחים, באוכל טוב, בבילויים, בעבודה, באמונה ובתקווה. מאז ומתמיד האמנתי בדברים אלה. במידה של תדהמה קלטתי שאני אחד האנשים היחידים בעולם שבאמת מאמינים בדברים האלה בלי לטרוח להפוך אותם לפילוסופיה של המעמד הבינוני" – עמ' 298) ותשוקת מסעות, שהיא גם בריחה מאישה (עיינו באותו עמוד למטה וכן בעמוד 294: "בקצה הדרך האמריקאית יש גבר ואישה שמתעלסים בחדר מלון", יפה, לא?); כשהוא מנסה לשכב עם חברתו של ניל, בעידודו של הלה ובנוכחותו, ועל מיטת אביו (!) של קרואק, הוא פשוט לא מצליח לבצע את המעשה (245); כשהוא צופה בבחורה יפה באופן יוצא דופן הוא אומר: "אחחח בחורה כזו מפחידה אותי" (עמ' 343); קרואק מפחד להיקשר לבחורה צעירה כיוון שהוא חושש שיפתח "מערכת יחסים בוגרת" (עמ' 334) דווקא עם אמהּ!

רומן גדול.

 

קצר על ההבדל בין דיכאון לחרדה

אם צריך לבחור אז חרדה עדיפה. בנקודות, ברור, לא בנוקאאוט. החרד חרד בדרך כלל מהעתיד: משהו יקרה, הוא לא יוכל לעמוד במטלה מסוימת, הוא ייכשל. בעוד למדוכא אין גם הווה ואין עבר, קל וחומר שאין עתיד. החרד חרד שיקרה לו משהו, אבל הוא עצמו מעט מובחן מהמשהו הזה שאולי יקרה לו. ואילו המדוכא מתקיף ישירות את עצמו. החרדה היא למי שיש לו משהו והוא חושש לאבדו. למדוכא אין דבר משלו, כך לפחות הדיכאון משכנעו. החרדה מתקיפה כמו מבחוץ ואילו הדיכאון עולה מבפנים. אבל כאן יתרונו המסוים של הדיכאון: הדיכאון ממרכז את "האני" סביב כאבו ואילו החרדה מערערת את "האני" הזה לנוכח ההתקפות והפלישות מבחוץ. "האני" כמו מתפוגג למול עוצמת החרדות, למול הסופה שלהן, וקור זוחל במקומות שבהן שכן פעם "האני" בחדריו לבטח.

 

קצר על משפט מיומניה של וירג'יניה וולף

יש משפט ביומנים של וירג'יניה וולף, שראו אור בעברית לפני כמה שנים (הוצאת "כתר"; תרגום: אלינוער ברגר), ששהנו בעל חשיבות רבה. המשפט הולך בערך כך: "החלטתי לא לבוז לעולם למה שאיני מסוגלת להשיגו".
חלק ממהלך החיים הבריא גורם לנו, פעמים רבות, לבוז למה שמעבר ליכולותינו. כך, באופן בריא, אם כי לא תמיד מדויק, מתארים לעצמם אנשים בעלי קשיי פרנסה את חיי העשירים כמנוונים ומשועממים ולא אותנטיים ועסיסיים כמו חייהם שלהם. כך, למשל, בחורה שהכרתי לפני שנים ארוכות הייתה נוהגת לומר על מסיבה שבה לא זכתה בתשומת לב מספקת: "נכנסתי לשם ואף אחד לא מצא חן בעיניי – אז הלכתי". את המציאות, כלומר את העובדה שהיא לא זכתה לתשומת לב, היא עיוותה, מבלי להיות מודעת לכך, להיפוכה. העיוות הזה, שכולנו מתעוותים בו, כולנו ממעיטים פעמים רבות בערכם של מצבים או אנשים שממעיטים את דמותנו – הנו תנאי לבריאות נפשית. אבל הוא בכל זאת עיוות המציאות. להצליח להתבונן במציאות כהווייתה ולא לקרוס תחתיך, להצליח לא לבוז למה שאינך מסוגל להשיגו, כדברי וירג'יניה וולף, ועם זאת לא לבוז לעצמך – זו מדרגה רוחנית נדירה. מה מרוויחים מזה? ראשית, ריאליזם צונן והכרת מציאות. אולי גם דרבון לשאפתנות. ואולי, בדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר – יכולת להכיל את כל הטוב והזוהר בתוככי הנפש, יכולת להתמלא מעושר העולם בלב פנימה, בלי להזדקק לבעלות עליו.

 

שני קצרים על מה שניתן ללמוד מהדיכאון

  1. אחד המאפיינים המרכזיים של מצב רוח רע, או דיכאון, הוא איבוד העניין בעולם החיצוני. האדם המדוכא עסוק מאד בעצמו, בדרך מיוסרת אמנם ושכמובן אינה ראויה כלל לביקורת, אבל ללא יכולת להיחלץ מדבקותו זו בעצמו לטובת התבוננות בזולת או בעולם. כשאנחנו במצב רוח רע אנחנו, פעמים רבות, מוכיחים את עצמנו על כך שאיננו טובים מספיק, איננו חכמים מספיק, איננו מוצלחים מספיק. אנחנו אובססיביים ביחס לאי מספיקותינו. אבל מעבר לערך השלילי שאנחנו מייחסים לנו עצמנו אנחנו, כשאנחנו מדוכדכים, בפשטות אובססיביים ביחס לעצמנו.
    הרגעים בהם אנחנו יוצאים מחשכה לאור גדול, הרגעים בהם אנחנו יוצאים מהדכדוך, מתאפיינים, פעמים רבות, לא בכך שאנחנו מרגישים פתאום טובים, חכמים ומוצלחים. ישנו, לדעתי, שלב שקודם לכך. היציאה מהגלות של העצב אל הגאולה של השמחה מתאפיינת, פעמים רבות, קודם כל בכך שאנחנו שוב סקרנים ביחס לעולם. העולם שוב מעניין אותנו. ולאו דווקא, בתחילת היציאה מהדכדוך, בגין מקומנו בתוכו. העולם פשוט נראה מסקרן – נקודה.

מה שיוצא מהתובנה הזו, הינו שהיא מעניקה הגדרה מפתיעה של הבסיס לבריאות הנפשית. הבריאות הנפשית אינה דווקא פעילותנו האינטרסנטית, חתירתנו "להשיג" דברים מהעולם. הבריאות הנפשית היא קודם-כל סקרנות לא-אנוכית: יכולתנו להיות מתבוננים בעולם סביבנו.

  1. תכונה נוספת של הדכדוך, בצד אנוכיותו הקיצונית, הינה שהוא מעודד חשיבה בשחור ולבן. יש טובים ורעים, חכמים וטיפשים, מוצלחים וכושלים – והאדם המדוכדך סבור שהוא מוגדר לפי הקוטב השלילי בצמדים הללו. אבל היציאה מהדכדוך אינה מאופיינת דווקא בחשיבה ההפוכה, כלומר בכך שהמדוכדך חש שהוא טוב, חכם, מוצלח. היציאה מהדכדוך הינה, בראש ובראשונה, ניתוץ החשיבה הדיכוטומית הזו. העולם, מגלה האדם היוצא מהדכדוך, הנו מקום מורכב יותר מכזה שבו מושלת חלוקה בינארית פשטנית; העולם גם הרבה פחות תחרותי ממה שהוא דימה לעצמו, מגלה הנגאל מכאביו הנפשיים. יש הרבה דרכים להיות "טוב", "חכם" או "מוצלח" ויש גם הוויות שאינן בהכרח נתונות לדירוג ויש גם מקום לכולם. במציאות אין רק שחור ולבן; יש בה צבעים מלוא הספקטרום. והצהוב אינו "טוב" יותר מהירוק; אלה בפשטות שני צבעים שונים.

היוצא מהאפיון הזה של הדכדוך הוא שכל תפיסת עולם בינארית ותחרותית באופן קיצוני, כזו שמחלקת את בני האדם למוצלחים וללא מוצלחים, למנצחים ולמפסידים (למשל, התפיסה הפרוטסטנטית על כאלה שנגאלים, אם הם משגשגים כלכלית, וכאלה שאינם נגאלים, אם הם אינם – תפיסה שניצבת בשורשי הקפיטליזם) – היא בעצם השקפת עולם שיש בה יסוד דכאוני.

 

קצר על התפעמות משירי פופ גדולים

המסתורין המפעים שנרמז לנו מכמה להיטי פופ ורוק לועזיים גדולים נובע, בחלקו הלא מבוטל, מאי הבנתנו עד הסוף את המילים.

 

קצר על סירוב לאהבה

כשאנחנו מסרבים לאהבה המוצעת לנו אנחנו חשים לעתים תעוקה. זו האחרונה נובעת מתחושתנו שאנחנו נוהגים באופן לא-הישרדותי בדחותנו את החום שהעולם הקר והקמצן זימן לנו לפתע באורח כה נדיר.

 

קצר על אוטופיה וקריאת ספרות

הפילוסוף המרקסיסטי הלא-אורתודוקסי, ארנסט בלוך, טען שהדחף האוטופי, ליצירת חברה טובה יותר ולתיקון עולם, קיים, באופן מונמך, בחוויות רבות בחיי היומיום, כמו פרסומות מסוגננות או מוצרי צריכה קורצים, שמרמזות לנו על עולם אחר, על קיום מופז והרמוני. כמו, מוסיף אני, האור האלוהי שנשבר לניצוצות, אותם יש להעלות. אני מהרהר בכך שבכל פתיחת ספר חדש מופיע בעצמה רבה הרגש האוטופי: אנחנו נרגשים לקראת אפשרות הכניסה לעולם מפתיע, דחוס ומשמעותי יותר – עולם אחר.

 

קצר על סקר מידת הדתיות של הישראלים

כאתיאיסט הרבה פחות מפריע לי השיעור הגבוה של המאמינים באלוהים בקרב הישראלים מאשר השיעור הגבוה של אלה הסבורים שהיהודים הם "עם נבחר". מי שמאמין שהוא עם נבחר הרבה פעמים אין לו אלוהים.

 

קצר על לשבת לבד בחדר

אמרתו של הפילוסוף, בלז פסקל, כי "כל אומללותו של האדם נובעת מאי יכולתו לשבת בשקט לבד בחדרו" אינה תופסת בזמננו. בשקט, בחדרו, כל העולם כולו פולש אל האדם לבלבלו ולעתים לאמללו דרך המחשב האישי.

 

קצר על פילוסופיה ומין

כל חוות דעת על המין תלויה – אם להיות וולגרי ואף, לצורכי הבהירות ופישוט, מעט לא מדויק  – במרחק שלך מהאורגזמה האחרונה. ככל שהמרחק סמוך, אתה לא מייחס למין חשיבות רבה. ככל שהמרחק רב, המין הופך לחזות הכל. כך שעל המין אף פעם אי אפשר לדבר בצורה נחרצת.

 

קצר על הערה על עישון של אחרים

חלק מהמעירים לאחרים על עישון במקום ציבורי, או חלק מההערה על עישון של חלק מהאנשים המעירים לאחרים, נובע לא מהסלידה מעשן הסיגריה אלא מהחיבה להערה לאחרים. זו תוקפנות כללית ושגורה שיש לה לפתע מוצא מהוגן כביכול, אליבי צח למהדרין.

 

קצר על פקק תנועה

לכל מי שנרתע בסלידה מהמיזנתרופיה שמבוטאת באמרה של סארטר "הגיהינום הוא הזולת", או מתיאורי היעדר הנחת בתרבות של פרויד, מומלץ להיזכר ברגשות שעלו בו בפעם האחרונה שהוא נתקע בפקק. פקק תנועה הוא המחשה טובה מאין כמוה של החיים בחברה ושל מועקותיהם. פקק תנועה הוא הלווייתן החברתי במוחשיותו: אתה רוצה להגיע הביתה, אבל גם כולם רוצים להגיע הבייתה – ולכן עליך להמתין, להשתגע ולהמתין. החברה היא פקק תנועה אחד גדול.

 

קצר על כוחה של מחמאה מזויפת

מחמאה מזויפת פועלת אף היא על המוחמא שמכיר בזיופה מכיוון ש: א. יש בנו את היכולת להכחיש לרגע את תודעת הזיוף ולהתמכר למחמאה. אנחנו "נכנסים לתפקיד" לכמה רגעים ו"משחקים" מי שמקבל מחמאה אמתית. ב. אנחנו נהנים מכך שמישהו התאמץ לזייף בשבילנו מחמאה. כלומר, נמצאנו ראויים למאמץ מצד מישהו, שהיה הרי יכול פשוט להתעלם ולשתוק כדג קר.

 

קצר על מטריאליזם רדיקלי וההתנגדות לו

ההשקפה המטריאליסטית הקיצונית, שרווחת בקרב אגפים שונים במדעי הטבע, וזולגת משם לתפיסה המקובלת – במודע או לא במודע – בציבור הרחב, ואשר ההתמודדות איתה היא בעיניי האתגר הרוחני הגדול של דורנו, מתומצתת בניסוח הבא של הפילוסוף דניאל דנט (מגדולי תומכיה ומבטאיה): "יש רק סוג אחד של דבר (stuff), והוא החומר – הדבר אותו מנתחת הפיזיקה, הכימיה והפיזיולוגיה – והתודעה היא איכשהו תופעה פיזיקלית. בקצרה, התודעה היא המוח".

ובכן, הטענה המדענית (scientism) הזו, לפיה מדעי הטבע (פיזיקה, כימיה, ביולוגיה ונגזרותיהם) יכולים או יוכלו בעתיד להעניק לנו תיאור שלם או אפילו הסבר של ה כ ל, כולל חיי האדם במלואם – מעוררת התנגדות.

אבל כשבוחנים את השורש העמוק של ההתנגדות הרי שהוא נעוץ בעלבון, בפגיעה נרקיסיסטית. האדם רןצה לשמור על ייחודו. הוא נעלב מכך שהוא מושווה לחומר שמנותח על ידי הפיזיקה והכימיה, ואף לצמחים ולחיות שמנותחים על ידי הביולוגיה.

(לכן, אגב, אמנים, פעמים רבות, עוינים את החשיבה המדעית. אמנים הם, בהכללה, נרקיסיסטים יותר מהממוצע ולכן הם נעלבים יותר מהחשיבה המדעית)

אז אם שורש ההתנגדות הוא כל כך מפוקפק מבחינה פסיכולוגית האם היא מוטעית? האם אין ההשקפה המדענית פשוטה יותר וישרה יותר ופחות עיוורת לעצמנו ולמניענו?

אלא שההשקפה המדענית מפוקפקת לא פחות. גם מבחינה פסיכולוגית (יש תאווה בלהפחית בערך האדם – תאווה מזוכיסטית, סדיסטית ותאוות ההשתחררות מאחריות; יש גם תאווה להיראות כמי שללא מורא צועד באורח מסקני גם אם המסקנות אינן נעימות לאוזניו). אבל יותר מכך בגלל התעלמות אדירה ממה שמאפשר את המדע הזה מלכתחילה.

האדם חוקר את היקום ואת היצורים החיים בו. ואילו גרמי השמים, הצמחים והסוסים אינם חוקרים את האדם. האינטואיציה הבסיסית הזו של הפילוסופיה בעת החדשה – דקארט וכו' – שמחלקת את העולם לסובייקט צופה ולאובייקט נצפה, מסולקת מהתודעה המדענית.

כך שלא רק ההתנגדות לחשיבה המדענית, אלא גם היא עצמה מתערערת כשמסתכלים פנימה.

 

קצר על כריזמה של שחקן

הרבה פעמים כשנדברים מבקרים על "כריזמה של שחקן" אני תוהה מי מאתנו בעצם לא היה מרגיש ואף נראה כריזמטי לו הייתה מצלמה מתמקדת בו והוא לא היה לא נצפה כפי שרובנו הינם, ולו היה מוצב במשך כשעה וחצי במרכזה של התרחשות ולא בשוליים כפי שקורה לנו בחלק ניכר מחיינו הרגילים?

 

 

קצר על הפרדוקס של ביקורת הרומן המודרנית

הרעיון שרומן צריך להציג דמויות מורכבות ומקוריות, "חד פעמיות" ורעננות, אידיוסינקרטיות במובן מסוים, הוא רעיון ליברלי בבסיסו. הנה ניסוח מפורסם של הליברליזם הזה: "אין סיבה לכך שהקיום האנושי כולו ייבנה על פי דפוס אחד או דפוסים מעטים. אם ניחן אדם בשיעור סביר של שכל ישר וניסיון הרי דרכו שלו בעיצוב קיומו היא הטובה ביותר, לא משום שהיא הטובה ביותר כשהיא לעצמה, אלא משום שהיא דרכו שלו. אין הבריות דומים לבני צאן, ואפילו הצאן אינן דומות זו לזו עד כדי כך שאין כל הבדל ביניהן. אין אדם יכול להשיג מעיל או זוג נעליים שיתאימו לו אלא אם נעשו לפי מידתו, או אם יש לו מלוא המחסן לבור מתוכו; והאם קל יותר להתאים לו חיים מאשר מעיל, או שמא הבריות דומים זה לזה בכל בניינם הגופני והרוחני יותר מאשר בצורת רגליהם?" ("על החירות", ג'ון סטיוארט מיל, תרגום: אהרן אמיר, הוצאת "שלם"). אבל גם הרעיון שהמחבר צריך להיות מקורי וחדשני, מפליא אותנו בהישגיו ורצוי "גאון" – הוא רעיון אינדיבידואליסטי-ליברלי בבסיסו.

אחד הפרדוקסים של ביקורת הפרוזה המודרנית הינה שהיא מצדדת במדיום ליברלי בבסיסו ועושה זאת בכלים שאינם ליברליים באופיים: התערבות בעסקי הזולת, כמו-צנזורה. המזג והפרקטיקה הביקורתיים אינם בדיוק ליברליים (ועדות מאלפת לכך היא המאבק של המבקר הויקטוריאני הגדול, מתיו ארנולד, בליברליזם, המוקצן לטעמו, של אותו ג'ון סטיוארט מיל).

ביקורת הפרוזה כמו-כופה את הסופרים להיות חופשיים.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: