על "כתבים נבחרים", של פרנסואה דה לה-רושפוקו, הוצאת "הקיבוץ המאוחד" (מצרפתית: יוסי אסודרי)

פורסם בשינויים במדור הספרותי ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

1. "החשק לדבר על עצמנו, ולגלות את מומינו מהצד שחפצים אנו היטב להראותם, מבטא חלק גדול מכנותנו". 2. "מאומה אינו נדיר יותר מטוב לב אמיתי: אותם אלה הסבורים שהם ניחנים בו אין להם בדרך כלל כי אם נחמדות או חולשה". 3. "דבר אינו מונע כל כך להיות טבעי כַחשק להיראות כן". 4. "מעט אנשים יודעים להיות זקנים". 5. "אנו מגיעים חדשים לגמרי לגילאים השונים של החיים, ולעתים תכופות אנו חסרים בהם ניסיון, חרף מניין השנים". 6. "היעדרות מחלישה את התשוקות הפחותות ומגבירה את הגדולות, כפי שהרוח מכבה את הנרות ומציתה את האש". 7. "מיאון לשבחים הוא משאת לב להיות משובח פעמיים". 8. "קשישים אוהבים לתת כללי הליכות טובים, כדי להתנחם על שאינם עוד במצב לתת דוגמה רעה". 9. "אפשר למצוא נשים שלא היו להן מעולם פרשת אהבים, אך נדיר למצוא כאלה שלא היו להן מעולם כי אם אחת".

זהו מבחר קטן מקובץ האמרות המפורסם הזה, שכתב האציל, הפוליטיקאי והמצביא הצרפתי, פרנסואה דה לה-רושפוקו (1613-1680). רושפוקו הוא בן "המאה הגדולה" בצרפת, המאה ה-17, שמשופעת בגדולי ספרות ורוח. אם כי מעניינת מאד מאד הטענה שלו שמופיעה כאן על כך שעדיף לקרוא יצירות של אנשי מעשה, כמוהו, על פני יצירות של אנשי ספר מובהקים, שמעולם לא הכירו את החיים והם רק כותבים עליהם. הקובץ הקלאסי הזה מתורגם לראשונה במלואו לעברית (כולל תוספות מעניינות), בתרגום גברי ובעל הוד כראוי לאמרות, אם כי לעתים רחוקות יש ניסוחים שלא היו נהירים לי ולעתים פחות רחוקות התנסחויות תרגום והערות שוליים אקסצנטריות.
העוצמה של ה"הרהורים או אמרות ואמרי שפר מוסריים", כפי שנקרא הקובץ העיקרי כאן, מושתתת על שלושה אדנים: הצורה הקצרה והדחוסה, התוכן רב העומק ודמות המחבר שנבנית במוחו של הקורא כאדם נבון מאד ומפוכח מאד, על סף הציניות והמרירות, אדם שחושף את היומרנות האנושית במגוון צורות. אם אתמקד בדוגמאות שהבאתי לעיל, הרי שהאמרות 1 (על כך שכנות היא לעתים סוג של נרקיסיזם), 2 (על כך שאל להתבלבל בין טוב לב לנחמדות וחולשה), 4 (על כך שזקנה היא סוג של מיומנות שיש להתלמד בה) ו-8 (על כך שהחמרה במוסר באה פעמים רבות מחוסר אונים לחטוא; לא פלא שניטשה אהב את רושפוקו) – הרי שאלו מצטיינות בעיקר בתוכן המעמיק שלהן. ואילו אמרות 3, 6, 9 ו-5 מצטיינות גם מבחינה צורנית בהתנסחות שנונה. השימוש בפרדוקס, או בפרדוקס המדומה, ב -3 ו-5 (מי שמאד משקיע בלהיראות כן הוא דווקא הכי פחות כזה; אפשר להיות צעיר גם בגיל העמידה וגם בזקנה), היחסים הכמו מתמטיים ב – 7 ו – 9 (רצון באפס שבחים הוא רצון בשבח כפול שניים; אישה – או שיש לה אפס פרשיות אהבים או שיש לה הרבה, לעולם לא אחת) והשימוש במטפורה קולעת ב – 6 (האש שמכבה אך גם מלבה).
ניתן לראות עד כמה הדחיסות הצורנית חשובה לכוחם של ה"הרהורים" באמצעות התוספת שהובאה כאן ושנקראת "הרהורים שונים", אותה פרסם רושפוקו בנפרד. אלה הרהורים מאלפים בשלל נושאים ("על האמת", "על החֶברה", "על האהבה ועל החיים" וכו'). אבל ככלל עוצמתם קטנה יותר מעוצמת האמרות של הקובץ הראשי וזאת משום שהם ארוכים יותר. הם חסרים את הדחיסות של הקובץ המרכזי.

המגמה המרכזית של רושפוקו היא מוסרית באופייה, ולמרות שהוא כמעט אינו מתייחס לנצרות או לאלוהים, ושאלה טובה אם הוא אדם מאמין בכלל, היא אפילו ניתנת לתיאור כ"נוצרית". כפי שכתב פעם ט.ס.אליוט היסוד המרכזי של השקפת העולם הנוצרית היא התפיסה של האדם כיצור פגום וחוטא. זה הבסיס: לא אלוהים ולא התנהגות מוסרית. גם כאן יש תאווה להקהיית היהירות האנושית. אם מונטיין, שחי כמאה שנה לפניו, ומוזכר כאן פעם אחת ללא התפעלות יתירה, מייצג איזו צרפתיות ספקנית ואנושית-מתוקה, הרי שרושפוקו מייצג צרפתיות נחרצת וכמעט מיזנטרופית (שכדוגמתה אולי ניתן להביא את פסקל, בן זמנו). האויב המרכזי של רושפוקו הוא מה שהוא מכנה "האהבה העצמית". זו אותה אנוכיות דמונית, ההתרכזות הקטנונית שלא תיאמן בנו-עצמנו, שמאפיינת את בני האדם במעשיהם הגדולים והקטנים ביותר. אבל הקריאה בקובץ מסבה לקורא דווקא התרוממות רוח, שאינה נובעת רק מהיסודות שהוזכרו לעיל (הצורה, התוכן ודמות המחבר שעולה מהקובץ). הקובץ הזה, בַדיוק שיש בו בראיית בני האדם כמו שהם, יוצר תחושה של התרוממות מעל המצב האנושי העלוב. היכולת לרפלקסיה, להתבוננות עצמית בתכונות הרעות והקטנוניות שלנו במלואן, מבטאות באופן פרדוקסלי את גדולת האדם. להתרוממות הרוח גורמת גם התחושה של "גירוש שדים" שיש בקובץ, תחושה תרפויטית שבעצם האיתור המדויק של חולשותינו אנחנו נחים מהן ולו לשעה, למשך הקריאה ואף מעט לאחריה.

אם הייתי מישהו אחר, מישהו שסובר שטוב להתחנף לתרבות העכשווית בשביל לקרב את אנשי ההווה ליצירות קלאסיות, ל"תרבות גבוהה", הייתי כותב שרושפוקו בעצם "צייץ", הוא כתב מעין ציוצי טוויטר שנונים. אבל בהיותי מי שאני אומר רק שהקובץ הזה הוא לבטח אחד מקומץ הספרים שראוי להכיר שראו אור בעברית בשנה האחרונה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: