על "סילנד", של נגה אלבלך, הוצאת "עם עובד" (166 עמ')

פורסם לראשונה בשינויים קלים במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

המסורת הספרותית העברית הרלוונטית ביותר למציאות הישראלית הנוכחית היא המסורת של יהושע קנז. היא רלוונטית דווקא משום שהיא הכי פחות הולמת את פניה של המציאות הישראלית בהווה. זו מסורת צוננת ומתבוננת, נעדרת רגשנות ואף נוטה לאכזריות, מסורת שמדגישה את הניכור של היחיד, הטירוף או ההתמכרות לאמנות שלו, דווקא על רקע של מסגרות ישראליות קולקטיביות חונקות (הצבא, תנועת הנוער, המושבה, המוסד הסיעודי, הבניין המשותף הישראלי). אם נדונו לחיות על החרב, לפחות נחיה – כלומר את חיינו שלנו, מזכירה לנו המסורת של קנז. המעלה הבסיסית של "סילנד" נובעת בעיניי מכך שהסופרת פועלת במסורת הזו אך מבלי להיות חקיינית שלה. היא מציגה כאן גרסה רכה אך לא רכיכה של קנז. ישנה כאן כתיבה במסורת הקנזית, אמנם הרחק משיאיה, אבל החמימות המפתיעה והלא מניפולטיבית או מזויפת שמזריקה הסופרת למורשת הזו, ובמפתיע, דווקא מחזקת את רושמהּ.

שלוש דמויות ראשיות בסיפור המסופר בגוף שלישי, מסופר בטון מאופק אך לא עצור, מרוחק מעט אך לא צונן. שתיים מהן הם דיירים בודדים בבניין תל אביבי (נדמה לי שלא מוזכר בפירוש שהבניין תל אביבי, אבל זה הרושם). האחד, נתן כרמי, פנסיונר שעבד עשרות שנים בבנק. כרמי הוא חסיד גדול של מוזיקה קלאסית. בפתח הרומן אנו רואים אותו מתרעם על שכנים בבניין שהכניסו חול לחדר המדרגות. הנה, אם כן, האלמנטים הקנזיים עוברים לפנינו בסך: עריריות, אמנות, בניין משותף, אלימות כבושה. אבל בסטייה מקנז, האנושיות והחום בדמותו של נתן גוברים על הצדדים הקשים שבקיום שלו. כשהוא מגלה שבבניין מסתתר מהגר עבודה מבולגריה, שברח מהמעסיק הישראלי המרושע שלו והוא נטול דרכון, הוא מחליט לארח אותו בביתו ולסייע בידו. כמובן, העריריות של נתן נוטלת חלק בהחלטה הזו. אבל הסופרת מעצבת את דמותו באופן משכנע כך שצרכים נפשיים לא מודעים אינם מתפרשים כמניעים היחידים לפעולתו. יש גם אנושיות ומוסריות. גם זה האדם. הדמות השנייה בבניין היא גליה, מורה רווקה צעירה. גם בגליה יש צדדים אפלים: "גליה ישבה בחדר המורים ההומה משיחות, ורגש חדש ושקט רחש בה […] יצר התעללות, צורך לא מוכר לרדות בילדים, להטיל עליהם משמעת בדרכים לא רכות". בהמשך היא מנהלת פרשיית אהבים עם אח של אחת מתלמידותיה והיא משתתפת איתו בצילום ושידור באמצעות האינטרנט של משגלים משותפים (בהתחלה כשפניה מוסתרות במסיכה). אבל הקנזיות הקשה, מפתה לומר "הגברית" (ואולי גם "המודרניסטית"), ממותנת גם כאן. ביצר הסדיסטי שהתגלה בה ביחס לתלמידיה גליה משתפת את עמיתותיה ("'מה את שקטה כזאת?' שאלה אותה חוה. 'סתם, מהרהרת ביצר הסדיסטי שהתגלה אצלי בשיעור האחרון'"), וכך, במודעות העצמית לקיומו, מקהה את עוקצו. ואילו מופעיה הליליים באינטרנט מתפרשים לה כסוג של תקשורת בין אישית. מתפרשים גם כמרד בתרבות הסמארטפונים המופשטת וחסרת גוף (התקשור באמצעות המכשיר) שהיא מזהה אצל תלמידיה בני הדור החדש. גליה והחבר שלה (וכך כמדומה גם הסופרת) מפרשים, ובאופן מוטעה לדעתי, את אופנת תכניות הריאליטי כרצון ביחס אנושי חם: "'לאנשים יש צורך להיחשף, צורך שיכירו אותם […] הם כמו אמנים, הם רוצים לזכות בהכרה, רק לא על האמנות שלהם אלא על עצם קיומם". הערוץ האינטרנטי הפורנוגרפי שהם מייסדים מתפרש להם כסוג של אמנות, כהמשך התשוקה לזכות בהכרה. שבח מגיע לסופרת על מיקוד המבט בסוגיה החשובה מאד הזאת, אבל הטעות שלה נעוצה בהתעלמות מהאופי התחרותי הבדלני של המאבק על תשומת הלב: אנשים רוצים להופיע בטלוויזיה לא רק כי הם רוצים לזכות ב"הכרה", אלא כי הם רוצים להיות טייקונים של תשומת לב, כלומר סלבריטאים, הם רוצים לזכות בהכרה יותר מאחרים. בכל מקרה גליה, כמו נתן, אוהדת את סבלו של העובד הזר הבולגרי ומסייעת לנתן בתכנית לחלצו מהמצוקה שבה הוא שרוי. הניכור הקנזי הופך לחמימות אנושית, דיירי הבניין המשותף פועלים במשותף על מנת להגן על הזר – וכל זה מבלי לגלוש לקיטש.

מכיוון שהניכור וההיחלצות מהניכור ניצבים בלב הספר הזה, גם הקטע הפוסטמודרני הקצר בו מספרת לנו לפתע הסופרת על חייה שלה ("גם אני יוצאת החוצה עכשיו, מוציאה את עצמי בכוח מבין השורות […] אני יושבת כאן וכותבת. סביבי קירות עמוסי ספרים"), אינו נחווה לא כמניירה ולא כנרקיסיזם (כפי שניתח ברוב עניין מבקר התרבות כריסטופר לאש, בספרו "תרבות הנרקיסיזם", את הנכחת הסופר בספרות האמריקאית של שנות הששים והשבעים). יש כאן הלימה למהלך הכללי של הרומן: הסרת החציצות בין בני אדם.