על "המחסל", של חגי ליניק, הוצאת "הספריה החדשה"

פורסם לראשונה בשינויים קלים במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"בשנייה הראשונה הציפה אותי תחושת התעלות. בשיאה נגעה בעומק הלב, ולפתע התפוגגה, נטשה, החליקה פרוקה ומאושרת אל המרחב, שבה הביתה, השאירה אותי ריק. ההוא שכב שם על הקרקע, כמאה מטר ממני, מת. אני הרגתי אותו". זו הפתיחה היפה של "המחסל", הרומן החדש של חגי ליניק, שספרו הקודם ("דרוש לחשן") זכה בפרס ספיר ב-2011.

הספר הוא מונולוג, "קדחתני" כמו שגורסת הקלישאה הביקורתית, של מחסל-צלף, מוכשר מאד במקצועו, שפרש ממקצועו זה בו עבד בשירות כוחות הביטחון הישראלי. הוא מהרהר על מעשיו בעבר, על המוות שגרם, נתקף בייסורי מצפון מצד אחד ("לאחר שאתה הורג, הגוף מתעמר בך, לאנושות יש אחוות בשר") ובפרנויה, אולי פרנויה מוצדקת, ששולחיו חשים שלא ניתן יותר לבטוח בו והמחסל עתיד להיות בקרוב מחוסל ("התחלתי לחשוד שאולי הם הגיעו למסקנה שאני מקרה אבוד והם מעוניינים למסור אותי לידיים זרות"). בין הרהוריו וזיכרונותיו השונים הקשורים למקצועו, הגיבור "שוזר", כמו שגורסת הקלישאה הביקורתית, זכרונות מעברו, למשל, מילדותו כבן לאם חד הורית גרמניה ולא יהודייה (דמות דומה הופיעה ב"דרוש לחשן") בעיירה קטנה או מושבה, וכן מתאר את יחסיו עם נשים ואת העבודות שבהן הוא עובד.

הגיבור הוא ואריאציה על הארכיטיפ הישראלי של "יורה ובוכה". ולקלישאה הספרותית הזו – הוואריאציה שמוגשת כאן אינה מספקת על מנת להופכה לרעננה, להחיותה. העובדה שהרומן "כתוב היטב", כלומר בעל משפטים מצוחצחים ומלוטשים, רק הופכת את הספר, מהבחינה הנדונה כעת, ל"קלישאה כתובה היטב". אבל בעיה יותר חמורה, ולבטח יותר אירונית ברומן שגיבורו הוא גיבור-פעולה, הינה היעדר העלילה או דלותה. ישנו כאן הרבה הרבה מלל וחיבוטי נפש אבל לא קורה הרבה. לא קורה הרבה לא במישור העלילה החיצוני וגם לא במישור הרגש הפנימי, רגש שחוזר שוב ושוב על אותן תחושות בסיס של ניחומים ופרנויה. ישנו גיבור שהתחרט על מעשיו ושמפחד שיתנכלו לו – זה בערך סך כל הפעולות שיש כאן. חומרי הילדות שנדונים כאן, כמו גם הסגנון המאני, או ההיפר אקטיבי, מורגשים כמי שבאו לנפח את הטקסט (חומרי הילדות), או להמחיש באופן מלאכותי את בהילותו (הסגנון), להסתיר שלמעשה הרומן דל הן בהתרחשות והן ברגש. כדי להמריץ את העלילה הכניס הסופר אנקדוטה שבה בפאב שכונתי פלט הגיבור סוד מדינה באוזני עיתונאי. אבל העיבוי הזה של הרומן מורגש גם הוא כניפוח מלאכותי ובעצם כוואריאציה נוספת על אותו טווח רגשי ועלילתי מוגבל של הרומן (חרטה, פרנויה). והנה עוד דוגמה, מקומית הפעם, לניפוח של הטקסט. הזכרתי את האם הגרמנייה של הגיבור. וכך הוא אומר לשולחיו משירות הביטחון: "אתם יודעים טוב מאד מאיפה היא באה, מאיזו מדינה. מהאסון האנושי שלכם באה הירושה שלי. מהעץ שאתם אוהבים לקנן בו, מהדם הגרמני. ואמרתי להם, כשמתחשק לכם אתם יודעים טוב-טוב ליהנות מפירות האסון. ממי למדתם להקים את תנועות הנוער, וממי למדתם את תרבות הגוף? הם שתקו. על תסמונת שטוקהולם שמעתם? צעקתי". הגיבור היורה ובוכה הקלישאי משתמש בקלישאה טלנובלית נוספת, כזו שמושמעת תדיר בביקורת נגד ישראל (איזה קטע! הנרדפים לשעבר הפכו לרודפים בהווה! כמה מעניין! כמה עמוק!). אני לא מתווכח עם צדקת העמדה עצמה, אלא מציין את העובדה שמבחינה אסתטית זו עמדה שחוקה-כבר, זולה וסנסציונית. בספרות, בניגוד לפוליטיקה, רצוי להימנע מקלישאות, ובספרות ובפוליטיקה כאחת רצוי להימנע מעמקות מדומה.

אני חושב שהספר הזה, של כותב בעל כישרון שהוכח ברומן הקודם, רומן שאמנם לא התלהבתי ממנו אבל היה בו בכל זאת משהו מרשים, מדגים תופעה רחבה יותר בתרבות הספרותית של ההווה. התחושה היא שהספר הזה נכתב "בכוח", בהתאמצות, כלומר מתוך רצון "לכתוב עוד ספר", דבר מה מתבקש לכאורה במיוחד אחרי הזכייה בפרס הקודם (הכה בברזל וכו'). אבל אם אין מה לומר לא חייבים לכתוב (המסר הפובליציסטי שמצוי כאן בתשתית, שאיני מפקפק שבוער בסופר, שניכר שהוא אכפתי לגבי המציאות הישראלית, ויש להעריכו על כך – צריך, עם זאת, למצוא לעצמו מוצא אחר). נכון, זה לא תמיד קל. זו גם דילמה אמיתית כי סופרים רבים חוששים, ובצדק, שבאקלים הספרותי הנוכחי, של ריבוי כותרים וחולשה של מוסד הביקורת, לו לא ייוותרו בתודעה על ידי פרסום תדיר של ספרים לא יזכו להכרה על פרסום מצומצם אך מובחר. ובכל זאת. ובכל זאת קוהלת צדק כשאמר "בני היזהר מעשות ספרים הרבה". ואכן הוא פרסם רק שלושה ספרים לפי המסורת (שיר השירים, משלי וקוהלת). והוא הרי היה החכם באדם.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • josef  On דצמבר 19, 2015 at 8:27 PM

    נהדר כתמיד.
    מן הסתם אתה מודע לכך שהציטוט ששמת בפיו של קהלת אינו זהה למקור, וגם לא בהכרח
    הפרשנות היחידה.

  • אריק גלסנר  On דצמבר 19, 2015 at 8:44 PM

    "היזהר עשות ספרים הרבה", צודק.

  • שמואל לרמן  On דצמבר 21, 2015 at 10:59 AM

    צודק. אכן, רוב הספרים שנכתבים היום נכתבים "מתוך רצון לכתוב עוד ספר", כדבריך. יש גם תחושה שסופרים "מחפשים" נושא לכתוב עליו. זה מה שקורה כשאין בשביל מה לקום בבוקר. וכשאין בשביל מה לקום בבוקר, אין בשביל מה לקום בבוקר ולכתוב. יש הרבה כותבים טובים, טכנאים מצוינים, בלי שום DRIVE. זה אולי קשור לסוף העידן של האידיאולוגיות, לטוב ולרע. אין גם רצון לגלות משהו חדש על העולם, על בני אדם. הכל הושטח, ומה שנותר זה פרסום, כסף וסקס. קח, למשל, סופרת מוכשרת: צרויה שלו. היא כותבת על מערכות יחסים, אבל אלוהים, מה היא מחדשת? האם הפסיכיאטר המחוזי או העובדת הסוציאלית של המועצה האזורית לא תספר לי יותר על מערכות יחסים?
    שמואל לרמן

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: