Monthly Archives: ינואר 2016

הערה קצרה על בהלת הנדל"ן היהודית בסיפורי ברדיצ'בסקי

אחד מהמוטיבים המשניים המעניינים ביצירת ברדיצ'בסקי (1865-1921) – אגב, לפני כמה חודשים יצא הכרך השנים עשר במפעל הגדול של פרופ' אבנר הולצמן, פרויקט הוצאתם המוקפדת של כל כתביו של ברדיצ'בסקי (הוצאת "הקיבוץ המאוחד"), כרך שחותם את הוצאת הפרוזה הבדיונית העברית של הסופר (המרוכזים כעת בכרכים ז', י"א וי"ב), שהיה, כידוע, גם הוגה, פובליציסט וחוקר, וכתב גם פרוזה בדיונית ביידיש ובגרמנית; אני מקווה בימים הקרובים לפרסם מאמר ארוך על ה"קלאסיות" של ברדיצ'בסקי; וכל ההסגר הארוך הזה בכל זאת אינו פרודיה על פתיחת "האדרת" לגוגול, לפחות לא במודע – הוא הלהט הנפשי של כמה מגיבוריו ביחס לביתם, להט שבסיפורים אחרים שותף לו גם המספר, שמספר לנו על קורות בתים לא פחות, ולעתים יותר, משהוא מספר לנו על קורות אנשים.

כך, למשל, גיבור הסיפור הקצר "טוביה", מ-1899, על אף שאינו אמיד, גא מאד בהיותו בעל בית: "העיקר הוא לבר-נש, אם הוא בעל-בית". וכן: "ביתו ודירתו מילאו את רחשי נפשו וחביון לבו. תוכן חייו ועולמו היו ארבע אמותיו, ואך ארבע אמותיו" (כרך ז' במהדורת הולצמן). ולא היו ימים טובים לטוביה מימים אשר נצרך היה לעסוק בתיקונים בביתו, ב"בדק הבית", כותב ברדיצ'בסקי, ביטוי שבתנ"ך מיוחס לשיפוץ בית המקדש!
ויחד עם זאת, באותם ימי שיפוצים, משול טוביה העמל בתיקון ביתו דווקא ל"גוי", העמל במלאכת כפיים, ולגוי כהלכה: "מסיר את מעילו וחוגר את מכנסיו בחגורה ירוקה, כגוי עובד לכל חוקותיו והלכותיו".

רחמים ובוז רוחש טוביה לשוכרי דירות: "לגורל אנשים כאלה, שאין להם בתים לשבת בהם ושאנוסים המה לדור ב'שכנות' [כלומר, בשכירות] כל ימיהם היה נד בליבו וכבד לא כיבדם… חיים כאלה, באין בית לשבת בו, חיים בלי אופק ביתי בנוי על קרקע עצמי, לא היה מבין כלל".

תשוקת הנדל"ן היהודית הזו מופרזת כל כך אצל טוביה, מטאפיזית כל כך, עד שהוא לא מבין מדוע הגלות צריכה להסתיים…
"בעצם, עניין הגלות הוא אצל אשר-טוביה אך אמירה בעלמא. כל אחינו בני-ישראל, מלבד מועט דמועט, יושבים כאן וגם עיני הקדוש-ברוך-הוא משגיחות ביושבים כאן. בביתו יושב אשר-טוביה כל הימים, הכל יש לו, הכל. —".

ומי יודע? אם אין מנוס מהגאולה, אולי אז יתגלגל עמו גם ביתו לארץ ישראל:

"אמנם יש גם ארץ-ישראל מרחוק, וה'משיח' הלא אפשר כי יבוא בכל יום. – אבל אולי יתגלגל אז ביתו ויהיה נשוא [ויינשא] לאדמת-הקודש עם שאר בתי-כנסיות ובתי-מדרשות שבגולה".

על "אויבי הציבור", מאת מישל וולבק וברנאר-אנרי לוי, הוצאת "בבל" (מצרפתית: רמה איילון, 288 עמ')

פורסם לראשונה, בקיצורים מעטים, במוסף לספרות של "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הן וולבק והן לוי מגגלים את שמם. כך נכתב ב"אויבי הציבור". אמנם, לכאורה, רק על מנת להתעדכן בהתקפות עליהם, להכין את מתקפות הנגד, אבל, בכל זאת, זו דוגמה לכנות ולחושפנות המסוימות (הן בוודאי אינן לא מוגבלות) שיש כאן. ועוד דוגמה אחת: וולבק מספר באחד המכתבים, שהוא אוהב לעשות אהבה מתוך נמנום, תוך כדי שינה כמעט. לכך הוא מוסיף באירוניה קורצת "פרט אישי!!!". והשניים גם מתכתבים באריכות על הפרשה שהתפוצצה בעיצומה של ההתכתבות ביניהם מ-2008, פרשת הספר שכתבה אמו של וולבק וההתבטאויות הנוראות שלה נגדו. ועוד בעניינים האישיים: כשהם מדברים על אנשי ספרות ורוח כסלבריטאים, כלומר על מעמדם שלהם עצמם, ומסכימים שניהם שהם היו מעדיפים לוותר על פרסומם בציבור הרחב לטובת הכרה בקהל מצומצם יותר של משוררים ומלומדים – אני דווקא מאמין שיש בנפשם חלק מרכזי שאכן משתוקק לכך.

אבל עיקר העניין בספר נוגע לא לחייהם האישיים של השניים אלא לרעיונותיהם. ליתר דיוק, עניין מסוג אחד שמעורר הספר מצוי על הגבול שבין הרעיונות לבני האדם ההוגים אותם והוא ההמחשה שממחיש הספר כיצד חייהם של אנשי רוח ספוגים רעיונות ויצירות, זה האוויר שהם נושמים. אלה בני אדם קוראים וחיים על קריאתם ותענוג לקרוא את חוות דעתם היצרית על סופרים דגולים יותר או פחות בהיסטוריה של הספרות והרעיונות. וולבק ולוי משכנעים שהם אכן אנשי רוח כאלה. ויש בזה דבר מה מעורר השראה, למרות הנטייה להתהדר בהשכלה ובשמות גדולים שנוכחת כאן אצל ברנר-אנרי לוי.

אבל עניין נוסף הוא הרעיונות עצמם. "אין לנו שום דבר במשותף, כמו שאומרים, למעט נקודה אחת, מהותית: שנינו אנשים מאוסים למדי", פותח וולבק את ההתכתבות ("מאוסים" במובן של "שנואים"). וולבק מפרט בחן, וביכולת העלבה וביזוי עצמי כאחת, את ההשמצות: "כפוזאיסט קיצוני – הוא כותב על לוי – ומומחה בלהטוטי תקשורת – אתה מבזה אפילו את החולצות הלבנות שאתה לובש. מתחכך בשררה, טובל מילדות בעושר מגונה – אתה התגלמותו של השמאל-קוויאר […] פילוסוף עקר מחשבה אבל עתיר קשרים". ועל עצמו מצטט וולבק את ההאשמות הבאות: ניהיליסט, ריאקציונר, ציניקן, גזען, שונא נשים, סופר שטוח וחסר סגנון, כפרי נבער, פרובוקטור. אבל אכן, במובן מסוים, אין לשניים דבר במשותף. יש מחלוקת עקרונית אחת בין לוי לוולבק שמצויה בכמה מכתבים בלב הספר, והיא זו שהופכת את הספר למעניין במיוחד. והמחלוקת נוגעת בסוגיית ההומניזם, למרות שהם לא מנסחים אותה בדיוק כך. המילה "הומניזם" כוללת בתוכה כמה השקפות עולם: מותר האדם על שאר הבריאה, אהבת מין האדם וחמלה כלפי בני האדם. לוי נמצא בעמדה הפחות סקסית בוויכוח הזה, הוא אכן הומניסט שלם, ולמרות שהוא נפוח מעט ותרבותי במובן הסנובי לא מעט, ולמרות ההתהדרות שלו בציטוטים ממקורות יהודיים, למרות הסנטימנטליות הלוינסית שהוא מבטא – הרי שככלות הכל יש בעמדתו דבר מה מרשים. נכון, הוא מודה (בהדגשת נועזות הווידוי, שאינו נועז במיוחד), במשיכה שלו לדיווחים ממקומות אסון ברחבי הגלובוס (יוגוסלביה, אפריקה) יש בהחלט מניעים אישיים לא טהורים במיוחד (יצרי הרפתקה והתבלטות), אבל יש גם דבר מה אידיאליסטי ואכפתי באמת. ואני השתכנעתי שאכן כך הוא. וולבק, לעומתו, מציג עמדה מיזנטרופית מעט, שופנהאוארית לא מעט, ובכל מקרה לא סבור שמין האדם הוא מציאה גדולה, ושמותרו משמעותי. וולבק קרוב לכלבו קלמן (כמו שופנהאואר, אגב, שהיה קרוב לכלבו) ואילו לוי מצהיר שאינו אוהב במיוחד בעלי חיים. וולבק קרוב לעמדות מדעיות עכשוויות שעורכות רדוקציה ביוכימית לבני האדם. אבל הסיבה שוולבק הוא וולבק, כלומר הסופר החשוב בדורנו, הינה שלמרות המיזנטרופיות שלו, ואי האהבה למין האנושי, יש בו בהחלט חמלה גדולה על בניו של המין הזה. כך צריך לקרוא את ספריו: כהצבעה חומלת על כאבי העידן הנוכחי. כלומר, גם הוא הומניסט, ולו חלקי, למרות שהוא מנסה להתנער מזה. בראיון שנתן לפני שנים אחדות ל"פאריז ריוויו" אמר וולבק שתפיסת העולם העכשווית והמקובלת במערב היא מטריאליסטית ו"מטריאליזם, הבה נודה, הוא השקפת עולם מדכאת". זו כל תורת גדולתו של וולבק על רגל אחת בעיניי: מצד אחד ההכרה הלא מתחמקת שבעולם ללא אלוהים או מטפיזיקה, כפי שהוא העולם המערבי החילוני – אנו נותרים עם המטריאליזם. ובו זמנית ההכרה שיש דבר מה מדכא בהשקפת העולם הזו.

בלעתי את הספר הזה, טרפתי אותו, למעט הדפים האחרונים, הוא מסעיר ולכל הפחות מעניין. וולבק, בעל חוש ההומור והאירוניה הממזריים (לוי מואשם שהוא חסר הומור, והוא, ובכן, מתבדח על כך, אבל הקובץ מוכיח שהאשמה לא מופרכת), כותב שהוא ולוי "מהווים סמל מופתי להתנוונות המחרידה של התרבות והאינטליגנציה הצרפתיות, כפי שציין לאחרונה, בחומרה שצדקתה עמה, המגזין 'טיים'". הספר הזה הוא עדות שכנגד לפסק הדין של ה"טיים". ואם כי חוזרת ומהדהדת בראשי שאלתו של חברי, עירן דורפמן, שדווקא מחבב את וולבק, האם אני חושב שיקראו אותו עוד חמישים שנה? כי הוא, כלומר עירן, לא חושב כך, את סלין יקראו, לא אותו. אם כי השאלה, כאמור, מהדהדת בראשי, הרי שבהווה איני מכיר סופר מעמיק יותר ביחס להווה הזה, או, לכל הפחות, מי שמצליח להפוך את תמונת ההווה הזה לטראגית-מסעירה יותר.

על רבי מכר בכלל ובפרט על "אחד ועוד אחד", של ג'וג'ו מויס, בהוצאת "ידיעות ספרים" (מאנגלית: קטיה בנוביץ', 415 עמ')

פורסם לראשונה, בנוסח מקוצר, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בהקדמה המפורסמת ורבת-העניין של המשורר הרומנטי האנגלי הגדול, ויליאם וורדסוורת', לקובץ השירים המשפיע שלו ושל עמיתו, סמואל קולרידג', "הבלדות הליריות" (1802), כותב וורדסוורת' על המצב התרבותי, הירוד לדעתו, של אנגליה בזמנו – אותו הוא מנסה לשנות באמצעות שיריו שלו. מה שבני אדם צורכים כתרבות כיום, אומר וורדסוורת', הינם או עיתונים סנסציוניים שמספרים ברעש רב על התנודות האחרונות במלחמות הנפוליאוניות או רומנים ומחזות טיפשיים, מלודרמטיים, תזזיתיים. הפגיעה של העיתונות הצהובה ויצירות הספרות הצעקניות, אומר וורדסוורת', ברגישות הציבור הינה כפולה. הן פוגעות – בהיותן פשטניות ו"מאכילות בכפית" – ביכולתה של התודעה למאמץ רוחני אקטיבי (voluntary exertion), כלומר, הן הופכות את הצרכנים של התרבות הזו לפסיביים. והן מאיימות – בהיותן יצירות של שחור מול לבן, של קווים גדולים – ביכולתה של הנפש להבחין בדקויות, הן פוגעות במה שוורדסוורת' מכנה: discriminating powers of the mind.

האם עמדתו המרשימה של וורדסוורת' נגד "התרבות הנמוכה" של זמנו מתאימה לזמננו? האם הוא מסייע לנו בגיבוש עמדה מול רבי המכר העכשוויים? האם ניתן להשתמש בוורדסוורת' כדי להבין, למשל, מה רע בספריה של הסופרת הבריטית ג'וג'ו מויס, שספריה הם להיטים עולמיים וגם אצלנו הם נחטפים כלחמניות טריות, אם לחקות את הסופרת שאינה בוחלת בקלישאות?

התשובה שלי לשאלות הללו חיובית מכיוון אחד ושלילית מכיוון אחר. אבל תחילה אתאר מה שיש בספר החדש של מויס, שכמו קודמיו ישתחל בוודאי לרשימות רבי המכר גם בארץ. כמו בספריה הקודמים שראו אור בעברית ("ללכת בדרכך", "הנערה שהשארת מאחור"), גם בספר הזה יש רומן אהבה שנרקם בין בחורה פשוטה ו/או ענייה לגבר עשיר ו/או מתוחכם. כאן הגיבורה, ג'ס, היא אם חד הורית בעיר שדה אנגלית, שמגדלת את בנו של הפרוד שלה, נער "גותי" עדין נפש, ואת בתה הקטנה, גאונת מתמטיקה. ג'ס מתפרנסת בדוחק רב מעבודתה כמנקה בדירות נופש לעשירים במתחם סמוך לעירה וכן כברמנית. היא, למעשה, מתקרבת לקריסה כלכלית שלא מאפשרת לה לשלוח את בתה לבית ספר פרטי שהכיר בכישרונותיה המתמטיים יוצאי הדופן. ואז היא נפגשת באד. אד הוא הייטקיסט עשיר מאד, שבגלל טוב לב, מבוכה ופיזור דעת פָשע במסירת מידע פנים על החברה שהקים לסוחר בבורסה ועומד בפני משפט ואולי אף כליאה. אד, המדוכא וההרוס, מופיע כמושיעהּ של ג'ס כשהוא לוקח את משפחתה למסע לעבר סקוטלנד, שם עתידה להיערך תחרות מתמטיקה לילדים שאולי תְזכה את בתה של ג'ס בפרס שיאפשר גם את לימודיה בבית הספר הפרטי.

למרות שהרומן הזה, כמו קודמיו, הוא "רומן למשרתות" ממש, במובן זה שהוא בנוי על פנטזיית סינדרלה הנגאלת מאשפתות (אותה זו שהמשרתת מהביטוי מייחלת להתגשמותה), יש דווקא לא מעט לומר בשבחו. מויס ממחישה היטב את הסוגיה הדוחקת של הפערים הכלכליים, הויקטוריאניים כמעט בהיקפיהם, שמאפיינים את החיים במערב (ואצלנו, מסתבר, במיוחד) בעשורים האחרונים. יש כאן תיאור ריאליסטי למדי של עוני של אנשים עובדים, של מצוקות העוני, ושבח גם מגיע לסופרת על הבחירה העדכנית באיש הייטק להציג את הקוטב הנגדי. תשומת הלב שהרומן מפנה לסבל של נערים יוצאי דופן גם היא לא ראויה לגנאי. מחוץ לערך החינוכי הנ"ל, המתח הארוטי בין אד לג'ס מעורר ומושך לקריאה וכך גם המתח הכללי של העלילה (האם ג'ס תיחלץ ממצוקותיה? האם בתה תלך לבית הספר שמכיר ביכולותיה יוצאות הדופן? האם בנה ייחלץ מחברות הבריונים שממררים את חייו בבית הספר? האם אד, טוב הלב, ייחלץ מאימת גזר הדין שמרחף מעליו?). ויש גם מיומנויות ספרותיות מקומיות לא מעטות, למשל, השקעה ביצירת סבירות ואמינות בתוך הקווים המלודרמטיים הגדולים, או יכולת לבניית עלילה שלעתים היא ערמומית ומרשימה, מיומנויות שיוצרת מרקם חי, שנון, ומפתיע יחסית.

אבל מה שטען וורדסוורת' ביחס לרומנים הגרמניים הגותיים והמטופשים של זמנו רלוונטי בהחלט גם לכאן. מויס אכן פוגעת ב"כוחות המבחינים-מבדילים של הנפש". היא פוגעת בהם, ראשית, כי עיקר הטקסט משורטט כאן בקווים הגסים והבולטים של המלודרמה: עושר גדול, עוני גדול, נפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, מחלת סרטן סופנית (אביו של אד), גאונה במתמטיקה, נער וילדה רכים מול בריונים אלימים ועוד. והיא פוגעת באקטיביות של הקורא בגלל השימוש בקלישאות נוחות (העניים טובי הלב, איש המחשבים החנון, מבנה המסע החשוף של הרומן, קלישאת סינדרלה עצמה ועוד) ובסצנות שמעובדות כבר כמו לקולנוע, סצנות של "אקטינג-אאוט" שאינן מותירות את הרגשות בעמימותם אלא מוציאות אותם לאור בפעולה.

אבל לטעמי גם אם וורדסוורת' מנסח במדויק את הבעיה בטקסטים כמו זה של מויס, אני לא חושב שהטון שלו, עמדת הנזיפה וההטפה של וורדסוורת' בטקסט החשוב שלו, הולמים את טון העמדה שצריך לנקוט קורא מנוסה או מבקר בזמננו. אני מתקשה להשתכנע שהקוראים שייהנו – ואכן נהנים – מהטקסט הזה מסכנים משהו מהותי בנשמתם, למרות שאני כשלעצמי לא אקרא להנאתי לעולם בסוג הספרים האלה (אני, בפשטות, לא נהנה מהם). מניין נובעת ספקנותי? האם הספקנות שלי כלפי הטון של וורדסוורת' נובעת מרוח הזמן שאנו חיים בו, צייטגייסט שלטעמי כוללת תפיסה עדכנית של "יוסיף דעת יוסיף מכאוב" ("אם אין שכל – אין דאגות"), תפיסה שבאה, למשל, לידי ביטוי בהכרזה הפופולרית בשנים האחרונות על כך ש"הדחקה זה מנגנון הגנה מעולה", ולפיכך האנינות, שמוסיפה גם היא הרי מכאוב לאנין, מהססת לצאת למסע צלב כנגד הקהות? האם אני מסתייג מהטון השיפוטי של וורדסוורת' מכיוון שאני נענה לצייטגייסט אחר, כזה שאינו מייחס ערך רב לא רק לספרות (לרוב האנושות הספרות אינה צורך חיוני, כפי שהיא, בחלק מהזמן לפחות, עבורי), אלא גם לחיים עצמם, מכיוון שאנחנו, כך אני סבור, פחות יומרניים בעידן שלנו בציפיותינו מהחיים ומשכלולם, ויותר מתמקדים ב"להעביר אותה" ללא כאבים, ואם כך "מה זה כבר משנה" אם יקראו את ג'וגו' מויס או את ג'יימס ג'ויס? ואולי, באופן מלא פאתוס יותר, האם אני לא חושב שצריך לאמץ את הטון הנוזף של וורדסוורת', כיוון שהמאה העשרים לימדה אותנו שאנינות תרבותית אינה בהכרח מביאה לאנינות מוסרית? אולי לא תזיק קצת רגשנות, כזו שהספר הזה גדוש בה, לעולם אטום? ובהקשר זה: אני לא לגמרי משוכנע בטיעון שמושמע לעתים נגד רגשנות, על כך שהיא תזלוג מהספרות לפוליטיקה ותסרס את יכולתם של האזרחים לדון במצבם בצורה רציונלית. שהרגשנות מושלת בפוליטיקה ושעובדה זו היא רעה חולה, כל זה נכון – אבל לא בגלל הספרות התהליך הזה קורה (ובכלל התביעה מאזרחים להבין בצורה שכלתנית קרה את כל הסוגיות הציבוריות שעומדות על הפרק אינה מעשית ממילא בעיניי, כי היא תגזול את כל החיים). יש קצת מזה וקצת מזה וקצת מזה בספקנות שלי כלפי הטון של וורדסוורת'.

ועם זאת, העמדה שאני חושב שצריך לנקוט מול רבי מכר מהסוג הזה, אינה עמדה ניהיליסטית או עמדה של "הכל הולך". אנסה לנסח במשפטים הבאים את העמדה העקרונית שלדעתי אנשי ספרות מובהקים (ומבקרים בכללם) יכולים או אף צריכים לנקוט. זו עמדה חמקמקה שנעה בין התנשאות חומלת או חמלה מתנשאת לאדישות והפניית עורף לא מתלהמות כלפי סוג הספרים האלה. אולי אנסח אותה כך: העמדה כלפי ספריה של מויס דומה לעמדה של מי שבוחל במסג'יסטים שממליצים לו תדיר ללכת אליהם כי מהתנסות הוא רואה שהם אינם יודעים לעסות את השרירים הנסתרים והלא בולטים ומובנים מאליהם בגופו. מויס היא מסג'יסטית רשלנית מבחינתי. היא אינה מעסה את שרירי הנפש הנסתרים והדקים. אני צריך ללכת למסג'יסט אחר בשביל עיסוי נפש יסודי. ההתנגדות שלי לספרים של מויס, נדמה לי, אינה לפיכך מוסרית בעיקרה, אלא קוגניטיבית-רגשית. הספרות שאני מחפש ונהנה ממנה רבת ניואנסים רגשיים ואינטלקטואליים והיא פחות חושפת את המניפולציות הרגשיות שהיא מפעילה על הקורא (אזכיר: עלייה מאשפתות לגדולה ולהיפך, אהבה כנגד כל הסיכויים, חלכאים ונדכאים טובי לב וכו').

נדמה לי לעתים, שכדאי לשקול לוותר על חלק מהלהט של מבקרי העבר הדגולים, אך מבלי לזנוח את הסטנדרטיים הספרותיים וההבחנות שהם תיארו באופן מרשים. במילים אחרות: יש לחתור לקראת אנינות לא מיליטנטית.

על "כתבי הגות", של לב טולסטוי, הוצאת "כרמל" (מרוסית: דינה מרקון)

פורסם לראשונה, בנוסח מקוצר, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

אחד ההבדלים בין הניהיליזם שלנו לזה של המאה ה-19 הוא שזה שלנו בא אחריו, ולכן הוא ניהיליזם לאה, מאוחר. ולכן, כשאנחנו רוצים לראות ולחוש את המזעזע שבאבדן האמונה באלוהים והוודאויות בכלל אנחנו עדיין חוזרים אל ענקי המאה ה-19 שהתמודדו עם האבדן, שחשו בו בחריפות שעבורנו היא מעט זרה, לדוסטוייבסקי, לניטשה. ולטולסטוי.

הקובץ הזה מכיל טקסטים של טולסטוי בנושאי אמונה והגות קיומית. טולסטוי, סביב גיל חמישים, כשהוא במלוא אונו, כשהוא הסופר החשוב ביותר ברוסיה ואולי כבר באירופה כולה, חווה משבר קיומי חריף שממנו הוא יצא כאדם מאמין, כבעל גרסה נוצרית פרטית, שערורייתית בעיני הכנסייה הפרבוסלבית.
טולסטוי היה לא רק גאון, אלא אותו דבר נדיר "גאון מוסרי", כלומר מי שמשתמש בכוחותיו האינטלקטואליים יוצאי הדופן על מנת לסייע לאחיו בני האדם הנענים על מנת להקל על מצוקותיהם. ולכן גם שגיאותיו והפרזותיו נסלחות בעיניי, ולבטח אף הן מעניינות.

הטקסט הידוע ביותר מאלה שתורגמו כאן, ויש לברך ברכה גדולה את הוצאת "כרמל" על תרגומו, הוא ה"וידוי" שפרסם טולסטוי בשנות השמונים של המאה ה-19. זהו טקסט לא ארוך, ושלא כמו "הוידויים" של רוסו (רוסו הוא אחד ממקורות ההשפעה של טולסטוי באופן כללי) הוא מתמקד ביחסו של טולסטוי לסוגיית האמונה, כלומר זה "וידוי" שמצטמצם לפן הזה. אבל הקורא יצא נשכר, ראשית, מהיכולת הגאונית של טולסטוי לתאר את הבסיס המובן מאליו של החיים, להאירו באור חדש, ולעיתים אכזרי. כך, למשל, כשטולסטוי מונה כאן (והחלוקה לקבוצות היא אמצעי שמאפיין גם את הפואטיקה של טולסטוי) את האופציות הקיומיות הבסיסיות שנוקטים אנשים שאינם מאמינים באלוהים מול הפחדים הקיומיים שלהם (אימת המוות, הזקנה והמחלות). אלו הן הדרכים: אי-ידיעת הזוועה או הכחשתה ("אינך יודע, אינך מבין שהחיים הם רעה גדולה והבל גמור"); ההתמכרות לתענוגות, ה"אפיקוריזם" ("ביודעך את חוסר התוחלת שבחיים, אתה משתמש לפי שעה בטובות ההנאה שישנן"); ייאוש ("אף שהבנתָ שהחיים הם רעה גדולה והבל, אתה ממשיך לחיותם"); התאבדות ("לאחר שהבנתָ שהחיים הם רעה גדולה והבל, תשים להם קץ"). מעניינת מאד גם תפיסת האמונה של טולסטוי שמתבטאת ב"וידוי". האמונה מוצדקת בעיקר בגלל שהחיים אינם אפשריים בלעדיה, היא צורך קיומי, תנאי של החיים. גם אלה מבינינו, ואני ביניהם, שלא יכולים לקבל את התשובות של טולסטוי, יכולים להתפעל מהצגתה הבהירה המעמיקה והכנה של השאלה ואף להתנחם בנגיעה בכאבי הקיום של מי שאינו מאמין. כי הרי ההתעלמות מהכאב היא לעתים זו שמחריפה אותו במיוחד.

התפיסה הדתית של טולסטוי היא תפיסה מוסרית אולי בראש ובראשונה. הציווי לאהוב את בני האדם (ואף את החיות, לפי טולסטוי, שהיה צמחוני). לכן, על אף ארכנותו, יש עניין גם בטקסט שמובא כאן בשם "אמונתי מהי?" ובו טולסטוי מתעקש שהנצרות האמיתית מתנגדת להפעלת אלימות מכל סוג שהוא, כולל אלימות מערכת המשפט והחוק. גם טקסט ארכני נוסף שיש כאן, "על החיים", מעניין על אף ארכנותו כי בו טולסטוי לועג בכוח ובתבונה רבים להבטחות הכוזבות של המדע שמסביר את החיים בהסברים שאינם יכולים לספק את בני האדם. המדע כמשיח שקר – תובנה רלוונטית לזמננו לא פחות משהייתה לזמן הגאות הפוזיטיביסטית שבו כתב טולסטוי.

אבל הטקסט המעניין ביותר בקובץ, טקסט כביר ומפורסם מאד ששוב יש לברך בברכת יישר כוח את הוצאת "כרמל" על הבאתו לקוראי העברית, אינו עוסק לא בענייני אמונה ומטפיזיקה, ולא בענייני מוסר וחברה, כי אם באמנות. זו ההתקפה הידועה, ובחוגים מסוימים ידועה-לשמצה, של טולסטוי על שייקספיר וההערצה שהוא זוכה לה באירופה מזה מאות בשנים. זה הרי אחד מהדו-קרבות המעניינים ביותר שאפשר להעלות על הדעת: שני ענקי הספרות מתגוששים ביניהם. בניגוד למוניטין האקסצנטריים שיצאו למסה הזו בתרבות האנגלוסקסית, טולסטוי מפשיל שרוולים והוא מנומק ושיטתי להפליא, אין כאן ביטול כלאחר יד של זקן נרגן. הוא מנתח לגורמים את "המלך ליר" ומבהיר מדוע היצירה הזו מלאכותית, לא אמינה, משופעת בברק כוזב, מַלְאה. הוא מודה במקצת מהיכולות של שייקספיר, אבל כופר בחשיבותו ולמעשה קורע אותו לגזרים. לאחר מכן הוא מנתח מבחינה היסטורית כיצד השתרשה טעות כה בסיסית לשיטתו בתרבות המערבית. זו מסת ביקורת אדירה, שכתובה בהדר ובסמכותיות מלכותיים.

יש להרחיב רבות על המסה הזו, כי בצד טקסט נוסף של טולסטוי, "מה היא האמנות?" (שתורגם לעברית בידי א"ד גורדון!), יוצא כאן טולסטוי, ההוגה הדתי, להתקפה על מה שהוא חש, ובצדק – אם כי הוא לא אומר זאת במפורש – כי הומצא כתחליף לדת, הלא הוא דת האמנות, או דת התרבות. כסאטיריקן דתי וכהוגה דתי גאוני מתקיף טולסטוי בעוצמה רבה ב"מה היא האמנות?" את הדיסציפלינה האסתטית כולה, מבאומגארטן ועד ימיו (כולל קאנט), ובמסה הזו דנן את נסיך דת האמנות – שייקספיר. אלא שאפשר להתעורר למחשבות מרובות מההתקפות הטולסטויאניות, מבלי לקבל את מסקנותיו. אכן, בשייקספיר – שאני אוהב באופן אישי הרבה פחות מטולסטוי – יש בסיס מוצק ועשיר להשקפת עולם חילונית, טראגיקומית, יש, במילים אחרות, יריב ראוי לטולסטוי, ולא לחינם ניגש טולסטוי לדו קרב הזה נגד האמן החילוני הגדול שייקספיר.

כאמור, הניהיליזם שלנו, מי שאינם יכולים לעשות שקר בנפשם ולהאמין באלוהים, נקרש ולאה לעומת הלבטים הסוערים של בני המאה ה-19 כמו טולסטוי. גם עליית רמת החיים הכללית במאה העשרים מקהה את עוקצו של הניהיליזם המערבי. אבל האם זה נכון שקהה עוקצו? האם אין חזרתה של הדת בחברה שלנו לא קשורה לכך שאנשים לא מצליחים להכיל בסופו של דבר את הניהיליזם? והאם אין הנרקיסיזם שרווח בחברות שלנו תגובה מסוג אחר לאבדן האמונה, הגדלת "האני" בגלל חוסר היכולת לשאת מציאות שאין בה דבר מה "גדול מהחיים"? אבל יש עוד סיבה שהניהיליזם שלנו קהה קצוות והיא שאנחנו חיים, לטוב ולרע, בחברה שבה הטיפול הפסיכולוגי על כל מופעיו רווח. במציאות שלנו חלק מהספקות המטפיזיים שטולסטוי מביע נתפסים כמצוקה פסיכולוגית שיש לטפל בה. השאלה "למה לחיות? מה הטעם?" נתפסת לא כפילוסופיה אלא כפתולוגיה. ואכן, גם חלק מהמצוקות של טולסטוי יכולות להתפרש באופן פסיכולוגיסטי כ"מזוכיזם מוסרי" מופרז, תשוקה להכנעה ואי יכולת לשאת את זכויות היתר שלו הן כאציל רוסי והן כסופר מצליח. במידה ויש הקלה בסבל, הרי שהגישה הפסיכולוגית שלנו היא טובה. אבל עדיין מכרסם הספק שאנחנו לא רק מרוויחים ממשטר האלחוש הפסיכולוגי שאנחנו חיים תחתיו.