על "כתבי הגות", של לב טולסטוי, הוצאת "כרמל" (מרוסית: דינה מרקון)

פורסם לראשונה, בנוסח מקוצר, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

אחד ההבדלים בין הניהיליזם שלנו לזה של המאה ה-19 הוא שזה שלנו בא אחריו, ולכן הוא ניהיליזם לאה, מאוחר. ולכן, כשאנחנו רוצים לראות ולחוש את המזעזע שבאבדן האמונה באלוהים והוודאויות בכלל אנחנו עדיין חוזרים אל ענקי המאה ה-19 שהתמודדו עם האבדן, שחשו בו בחריפות שעבורנו היא מעט זרה, לדוסטוייבסקי, לניטשה. ולטולסטוי.

הקובץ הזה מכיל טקסטים של טולסטוי בנושאי אמונה והגות קיומית. טולסטוי, סביב גיל חמישים, כשהוא במלוא אונו, כשהוא הסופר החשוב ביותר ברוסיה ואולי כבר באירופה כולה, חווה משבר קיומי חריף שממנו הוא יצא כאדם מאמין, כבעל גרסה נוצרית פרטית, שערורייתית בעיני הכנסייה הפרבוסלבית.
טולסטוי היה לא רק גאון, אלא אותו דבר נדיר "גאון מוסרי", כלומר מי שמשתמש בכוחותיו האינטלקטואליים יוצאי הדופן על מנת לסייע לאחיו בני האדם הנענים על מנת להקל על מצוקותיהם. ולכן גם שגיאותיו והפרזותיו נסלחות בעיניי, ולבטח אף הן מעניינות.

הטקסט הידוע ביותר מאלה שתורגמו כאן, ויש לברך ברכה גדולה את הוצאת "כרמל" על תרגומו, הוא ה"וידוי" שפרסם טולסטוי בשנות השמונים של המאה ה-19. זהו טקסט לא ארוך, ושלא כמו "הוידויים" של רוסו (רוסו הוא אחד ממקורות ההשפעה של טולסטוי באופן כללי) הוא מתמקד ביחסו של טולסטוי לסוגיית האמונה, כלומר זה "וידוי" שמצטמצם לפן הזה. אבל הקורא יצא נשכר, ראשית, מהיכולת הגאונית של טולסטוי לתאר את הבסיס המובן מאליו של החיים, להאירו באור חדש, ולעיתים אכזרי. כך, למשל, כשטולסטוי מונה כאן (והחלוקה לקבוצות היא אמצעי שמאפיין גם את הפואטיקה של טולסטוי) את האופציות הקיומיות הבסיסיות שנוקטים אנשים שאינם מאמינים באלוהים מול הפחדים הקיומיים שלהם (אימת המוות, הזקנה והמחלות). אלו הן הדרכים: אי-ידיעת הזוועה או הכחשתה ("אינך יודע, אינך מבין שהחיים הם רעה גדולה והבל גמור"); ההתמכרות לתענוגות, ה"אפיקוריזם" ("ביודעך את חוסר התוחלת שבחיים, אתה משתמש לפי שעה בטובות ההנאה שישנן"); ייאוש ("אף שהבנתָ שהחיים הם רעה גדולה והבל, אתה ממשיך לחיותם"); התאבדות ("לאחר שהבנתָ שהחיים הם רעה גדולה והבל, תשים להם קץ"). מעניינת מאד גם תפיסת האמונה של טולסטוי שמתבטאת ב"וידוי". האמונה מוצדקת בעיקר בגלל שהחיים אינם אפשריים בלעדיה, היא צורך קיומי, תנאי של החיים. גם אלה מבינינו, ואני ביניהם, שלא יכולים לקבל את התשובות של טולסטוי, יכולים להתפעל מהצגתה הבהירה המעמיקה והכנה של השאלה ואף להתנחם בנגיעה בכאבי הקיום של מי שאינו מאמין. כי הרי ההתעלמות מהכאב היא לעתים זו שמחריפה אותו במיוחד.

התפיסה הדתית של טולסטוי היא תפיסה מוסרית אולי בראש ובראשונה. הציווי לאהוב את בני האדם (ואף את החיות, לפי טולסטוי, שהיה צמחוני). לכן, על אף ארכנותו, יש עניין גם בטקסט שמובא כאן בשם "אמונתי מהי?" ובו טולסטוי מתעקש שהנצרות האמיתית מתנגדת להפעלת אלימות מכל סוג שהוא, כולל אלימות מערכת המשפט והחוק. גם טקסט ארכני נוסף שיש כאן, "על החיים", מעניין על אף ארכנותו כי בו טולסטוי לועג בכוח ובתבונה רבים להבטחות הכוזבות של המדע שמסביר את החיים בהסברים שאינם יכולים לספק את בני האדם. המדע כמשיח שקר – תובנה רלוונטית לזמננו לא פחות משהייתה לזמן הגאות הפוזיטיביסטית שבו כתב טולסטוי.

אבל הטקסט המעניין ביותר בקובץ, טקסט כביר ומפורסם מאד ששוב יש לברך בברכת יישר כוח את הוצאת "כרמל" על הבאתו לקוראי העברית, אינו עוסק לא בענייני אמונה ומטפיזיקה, ולא בענייני מוסר וחברה, כי אם באמנות. זו ההתקפה הידועה, ובחוגים מסוימים ידועה-לשמצה, של טולסטוי על שייקספיר וההערצה שהוא זוכה לה באירופה מזה מאות בשנים. זה הרי אחד מהדו-קרבות המעניינים ביותר שאפשר להעלות על הדעת: שני ענקי הספרות מתגוששים ביניהם. בניגוד למוניטין האקסצנטריים שיצאו למסה הזו בתרבות האנגלוסקסית, טולסטוי מפשיל שרוולים והוא מנומק ושיטתי להפליא, אין כאן ביטול כלאחר יד של זקן נרגן. הוא מנתח לגורמים את "המלך ליר" ומבהיר מדוע היצירה הזו מלאכותית, לא אמינה, משופעת בברק כוזב, מַלְאה. הוא מודה במקצת מהיכולות של שייקספיר, אבל כופר בחשיבותו ולמעשה קורע אותו לגזרים. לאחר מכן הוא מנתח מבחינה היסטורית כיצד השתרשה טעות כה בסיסית לשיטתו בתרבות המערבית. זו מסת ביקורת אדירה, שכתובה בהדר ובסמכותיות מלכותיים.

יש להרחיב רבות על המסה הזו, כי בצד טקסט נוסף של טולסטוי, "מה היא האמנות?" (שתורגם לעברית בידי א"ד גורדון!), יוצא כאן טולסטוי, ההוגה הדתי, להתקפה על מה שהוא חש, ובצדק – אם כי הוא לא אומר זאת במפורש – כי הומצא כתחליף לדת, הלא הוא דת האמנות, או דת התרבות. כסאטיריקן דתי וכהוגה דתי גאוני מתקיף טולסטוי בעוצמה רבה ב"מה היא האמנות?" את הדיסציפלינה האסתטית כולה, מבאומגארטן ועד ימיו (כולל קאנט), ובמסה הזו דנן את נסיך דת האמנות – שייקספיר. אלא שאפשר להתעורר למחשבות מרובות מההתקפות הטולסטויאניות, מבלי לקבל את מסקנותיו. אכן, בשייקספיר – שאני אוהב באופן אישי הרבה פחות מטולסטוי – יש בסיס מוצק ועשיר להשקפת עולם חילונית, טראגיקומית, יש, במילים אחרות, יריב ראוי לטולסטוי, ולא לחינם ניגש טולסטוי לדו קרב הזה נגד האמן החילוני הגדול שייקספיר.

כאמור, הניהיליזם שלנו, מי שאינם יכולים לעשות שקר בנפשם ולהאמין באלוהים, נקרש ולאה לעומת הלבטים הסוערים של בני המאה ה-19 כמו טולסטוי. גם עליית רמת החיים הכללית במאה העשרים מקהה את עוקצו של הניהיליזם המערבי. אבל האם זה נכון שקהה עוקצו? האם אין חזרתה של הדת בחברה שלנו לא קשורה לכך שאנשים לא מצליחים להכיל בסופו של דבר את הניהיליזם? והאם אין הנרקיסיזם שרווח בחברות שלנו תגובה מסוג אחר לאבדן האמונה, הגדלת "האני" בגלל חוסר היכולת לשאת מציאות שאין בה דבר מה "גדול מהחיים"? אבל יש עוד סיבה שהניהיליזם שלנו קהה קצוות והיא שאנחנו חיים, לטוב ולרע, בחברה שבה הטיפול הפסיכולוגי על כל מופעיו רווח. במציאות שלנו חלק מהספקות המטפיזיים שטולסטוי מביע נתפסים כמצוקה פסיכולוגית שיש לטפל בה. השאלה "למה לחיות? מה הטעם?" נתפסת לא כפילוסופיה אלא כפתולוגיה. ואכן, גם חלק מהמצוקות של טולסטוי יכולות להתפרש באופן פסיכולוגיסטי כ"מזוכיזם מוסרי" מופרז, תשוקה להכנעה ואי יכולת לשאת את זכויות היתר שלו הן כאציל רוסי והן כסופר מצליח. במידה ויש הקלה בסבל, הרי שהגישה הפסיכולוגית שלנו היא טובה. אבל עדיין מכרסם הספק שאנחנו לא רק מרוויחים ממשטר האלחוש הפסיכולוגי שאנחנו חיים תחתיו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מרית בן ישראל  On ינואר 14, 2016 at 3:57 PM

    סמכותיות זה ההפך מחירות וזה גם מה שאני מתעבת בטולטסטוי, את ה"סמכותיות" על כל נפיחותה המוחצת וסמיכותה המחניקה. אני מעדיפה לחטט בפחי זבל ולא לשבת אל שולחנו. אני בעד שייקספיר. הוא לפחות לא מפריע לי לנשום.

    • מסכימה  On ינואר 14, 2016 at 9:38 PM

      מסכימה. אם כי קראתי רק את הנובלות המפורסמות שלו והן לא לעניין לטעמי.. גם קראתי איפשהו שהצד הרעיוני של טולסטוי הוא ממש לא הצד החזק שלו. אז קצת צניעות.. אפשר להבין שקנאתו בשקספיר יוקדת ומכאן הקטילה המגוחכת, סליחה.. ולאריק גלסנר, תודה על המאמר של ברנר.

      • אריק גלסנר  On ינואר 14, 2016 at 9:50 PM

        נו, נו 🙂 כדאי לקרוא את מלחמה ושלום ואת אנה קרנינה ועוד רבים וטובים…גם כותב כמו הרולד בלום שמתייחס למאמר על שייקספיר כמעשה אקסצנטריות לא מוריד את טולסטוי מגדולתו. חלק ממה שמרתק במאמר הנה העובדה שהוא נכתב על ידי אחד מגדולי הכותבים בכל הדורות על עמיתו.

        אני, בכל אופן, לאי בודד, אקח את מלחמה ושלום ולא את המלט, אותלו, המלך ליר ועוד ששה מחזות שייקספירים אפילו.
        אם כי, יש להודות, באי בודד יהיה בכל מקרה בודד – גם עם מלחמה ושלום.

      • מסכימה  On ינואר 17, 2016 at 5:40 AM

        לאריק גלסנר: אם אתה אומר אקרא. תודה..

  • מיקי  On ינואר 14, 2016 at 6:28 PM

    מרית
    אולי קל לך יותר כך – מאשר להתאמת עם השאלות שהוא מעלה?

  • אריק גלסנר  On ינואר 14, 2016 at 6:46 PM

    למרית – טולסטוי היה אדם מורכב, לא צריך לומר (ולך בפרט), ויש בכתיבתו חמלה וחדירה פסיכולוגית נדירה, אולי יחידאית במינה בספרות, ללבם של אנשים אחרים. אכן, היה בו גם צד פוריטני ולא-בדיוק-רודני, אבל נחרץ.
    אגב, אחד המעריצים המבקרים החודרים שלו ביותר היה י.ח. ברנר ואני ממליץ לקרוא את מאמר ההספד של במות טולסטוי, מאמר שמופיע ברשת.

  • אריק גלסנר  On ינואר 14, 2016 at 6:47 PM

    http://benyehuda.org/brenner/baaretz_065.html

    כאן. אם כי יש שם טעות דפוס כבר בפתיחה

  • מסכימה  On ינואר 14, 2016 at 9:41 PM

    מסכימה עם מרית.

  • מרית בן ישראל  On ינואר 16, 2016 at 9:55 PM

    בינתיים התגלגל לידי הספר וקראתי את המסה על שייקספיר, וזה אפילו יותר גרוע ממה שדמיינתי. ושייקספיר אפילו אינו משורש נשמתי. גם לי יש הסתייגויות בצד ההתפעלות, אבל זה פשוט מביך (באי הבנת הנקרא, הייתי שמחה להסביר לו את כל הדברים שנראו לו מיותרים ומטופשים) ומכעיס באופן שבו הוא משתמש במילה "טבעי" כמכשיר דיכוי. כמו שהיו אומרים פעם על הומוסקסואליות שזה "לא טבעי". כל מה שחורג מאיזה קו ששורטט בדמיונו נקרא, כלומר מוקע כ"לא טבעי" (צירוף שמופיע מספר מגוחך של פעמים במסה, עשרות אם לא מאות, ומתחרה אולי רק במספר הפעמים שמופיע הצירוף הנוזפני "בלתי הולם") וכשהוא מצקצק על "וולגריות" הוא בכלל נשמע כמו דודה, כמו מרים תעסה גלזר נגד יונה וולך. ובסוף פשוט יוצא המרצע מן השק – הוא שונא את שייקספיר כי הוא חילוני, כי הוא בלתי רליגיוזי באופן עמוק, ולפיכך הוא גם לא "חינוכי", משחית נפשות צעירות. יותר מכל הוא הזכיר לי את פרופסור בר מ"נשים קטנות" כשספרי המתח שחררו את הסבונרולה הפנימי שלו, (אני מצטטת את פרופסור בר מתוך פוסט שכתבתי נגד נשים קטנות)
    "שנואה עלי המחשבה כי נערות צעירות תראינה דברים כאלה. אמנם נמצאים כאלה הנהנים מזה. אך אני הייתי מעדיף לתת בידם אבק שריפה מאשר קש גרוע זה." וגם: "אין להם זכות להטיל רעל במרקחת על מנת שיאכלוה תינוקות… ושמא ייטיבו לעשות אם יפשטו נבלה בשוק ולא ימצאו לחמם ממקור נרפש זה." וגם "ברצון רב הייתי שורף את כל דברי הספרות הדומים," גמגם הפרופסור."
    בשביל טולסטוי כולנו תינוקות כאלה שזקוקים להכוונה ולחינוך, אלאס.

  • מרית בן ישראל  On ינואר 21, 2016 at 8:27 PM

    סליחה על ההתפרצות. לא יצא לי שפריץ מאז שאיזו בלוגרית הסבירה שהורים במדינת עולם שלישי מסוימת מוכרחים למכור את הילדות שלהם לזנות. פשוט סבלתי מאד מעודף חינוכיות בילדותי והספרים יברך אותם האל, היו ההפך הגמור. הם בדקו את כל האפשרויות, הם איפשרו לבחור. להתהפך. וכשטולסטוי מנסה למשטר את האושר הזה, הילדות שלי מתחילה לכאוב כמו פציעה ישנה.

    • אריק גלסנר  On ינואר 21, 2016 at 9:24 PM

      מובן, מרית. התגובה אליו מובנת לגמרי. טולסטוי הפוריטני הקיצוני מציק אפילו לי, ואולי בייחוד בגלל שאני אוהב אותו כל כך.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: