על "אויבי הציבור", מאת מישל וולבק וברנאר-אנרי לוי, הוצאת "בבל" (מצרפתית: רמה איילון, 288 עמ')

פורסם לראשונה, בקיצורים מעטים, במוסף לספרות של "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הן וולבק והן לוי מגגלים את שמם. כך נכתב ב"אויבי הציבור". אמנם, לכאורה, רק על מנת להתעדכן בהתקפות עליהם, להכין את מתקפות הנגד, אבל, בכל זאת, זו דוגמה לכנות ולחושפנות המסוימות (הן בוודאי אינן לא מוגבלות) שיש כאן. ועוד דוגמה אחת: וולבק מספר באחד המכתבים, שהוא אוהב לעשות אהבה מתוך נמנום, תוך כדי שינה כמעט. לכך הוא מוסיף באירוניה קורצת "פרט אישי!!!". והשניים גם מתכתבים באריכות על הפרשה שהתפוצצה בעיצומה של ההתכתבות ביניהם מ-2008, פרשת הספר שכתבה אמו של וולבק וההתבטאויות הנוראות שלה נגדו. ועוד בעניינים האישיים: כשהם מדברים על אנשי ספרות ורוח כסלבריטאים, כלומר על מעמדם שלהם עצמם, ומסכימים שניהם שהם היו מעדיפים לוותר על פרסומם בציבור הרחב לטובת הכרה בקהל מצומצם יותר של משוררים ומלומדים – אני דווקא מאמין שיש בנפשם חלק מרכזי שאכן משתוקק לכך.

אבל עיקר העניין בספר נוגע לא לחייהם האישיים של השניים אלא לרעיונותיהם. ליתר דיוק, עניין מסוג אחד שמעורר הספר מצוי על הגבול שבין הרעיונות לבני האדם ההוגים אותם והוא ההמחשה שממחיש הספר כיצד חייהם של אנשי רוח ספוגים רעיונות ויצירות, זה האוויר שהם נושמים. אלה בני אדם קוראים וחיים על קריאתם ותענוג לקרוא את חוות דעתם היצרית על סופרים דגולים יותר או פחות בהיסטוריה של הספרות והרעיונות. וולבק ולוי משכנעים שהם אכן אנשי רוח כאלה. ויש בזה דבר מה מעורר השראה, למרות הנטייה להתהדר בהשכלה ובשמות גדולים שנוכחת כאן אצל ברנר-אנרי לוי.

אבל עניין נוסף הוא הרעיונות עצמם. "אין לנו שום דבר במשותף, כמו שאומרים, למעט נקודה אחת, מהותית: שנינו אנשים מאוסים למדי", פותח וולבק את ההתכתבות ("מאוסים" במובן של "שנואים"). וולבק מפרט בחן, וביכולת העלבה וביזוי עצמי כאחת, את ההשמצות: "כפוזאיסט קיצוני – הוא כותב על לוי – ומומחה בלהטוטי תקשורת – אתה מבזה אפילו את החולצות הלבנות שאתה לובש. מתחכך בשררה, טובל מילדות בעושר מגונה – אתה התגלמותו של השמאל-קוויאר […] פילוסוף עקר מחשבה אבל עתיר קשרים". ועל עצמו מצטט וולבק את ההאשמות הבאות: ניהיליסט, ריאקציונר, ציניקן, גזען, שונא נשים, סופר שטוח וחסר סגנון, כפרי נבער, פרובוקטור. אבל אכן, במובן מסוים, אין לשניים דבר במשותף. יש מחלוקת עקרונית אחת בין לוי לוולבק שמצויה בכמה מכתבים בלב הספר, והיא זו שהופכת את הספר למעניין במיוחד. והמחלוקת נוגעת בסוגיית ההומניזם, למרות שהם לא מנסחים אותה בדיוק כך. המילה "הומניזם" כוללת בתוכה כמה השקפות עולם: מותר האדם על שאר הבריאה, אהבת מין האדם וחמלה כלפי בני האדם. לוי נמצא בעמדה הפחות סקסית בוויכוח הזה, הוא אכן הומניסט שלם, ולמרות שהוא נפוח מעט ותרבותי במובן הסנובי לא מעט, ולמרות ההתהדרות שלו בציטוטים ממקורות יהודיים, למרות הסנטימנטליות הלוינסית שהוא מבטא – הרי שככלות הכל יש בעמדתו דבר מה מרשים. נכון, הוא מודה (בהדגשת נועזות הווידוי, שאינו נועז במיוחד), במשיכה שלו לדיווחים ממקומות אסון ברחבי הגלובוס (יוגוסלביה, אפריקה) יש בהחלט מניעים אישיים לא טהורים במיוחד (יצרי הרפתקה והתבלטות), אבל יש גם דבר מה אידיאליסטי ואכפתי באמת. ואני השתכנעתי שאכן כך הוא. וולבק, לעומתו, מציג עמדה מיזנטרופית מעט, שופנהאוארית לא מעט, ובכל מקרה לא סבור שמין האדם הוא מציאה גדולה, ושמותרו משמעותי. וולבק קרוב לכלבו קלמן (כמו שופנהאואר, אגב, שהיה קרוב לכלבו) ואילו לוי מצהיר שאינו אוהב במיוחד בעלי חיים. וולבק קרוב לעמדות מדעיות עכשוויות שעורכות רדוקציה ביוכימית לבני האדם. אבל הסיבה שוולבק הוא וולבק, כלומר הסופר החשוב בדורנו, הינה שלמרות המיזנטרופיות שלו, ואי האהבה למין האנושי, יש בו בהחלט חמלה גדולה על בניו של המין הזה. כך צריך לקרוא את ספריו: כהצבעה חומלת על כאבי העידן הנוכחי. כלומר, גם הוא הומניסט, ולו חלקי, למרות שהוא מנסה להתנער מזה. בראיון שנתן לפני שנים אחדות ל"פאריז ריוויו" אמר וולבק שתפיסת העולם העכשווית והמקובלת במערב היא מטריאליסטית ו"מטריאליזם, הבה נודה, הוא השקפת עולם מדכאת". זו כל תורת גדולתו של וולבק על רגל אחת בעיניי: מצד אחד ההכרה הלא מתחמקת שבעולם ללא אלוהים או מטפיזיקה, כפי שהוא העולם המערבי החילוני – אנו נותרים עם המטריאליזם. ובו זמנית ההכרה שיש דבר מה מדכא בהשקפת העולם הזו.

בלעתי את הספר הזה, טרפתי אותו, למעט הדפים האחרונים, הוא מסעיר ולכל הפחות מעניין. וולבק, בעל חוש ההומור והאירוניה הממזריים (לוי מואשם שהוא חסר הומור, והוא, ובכן, מתבדח על כך, אבל הקובץ מוכיח שהאשמה לא מופרכת), כותב שהוא ולוי "מהווים סמל מופתי להתנוונות המחרידה של התרבות והאינטליגנציה הצרפתיות, כפי שציין לאחרונה, בחומרה שצדקתה עמה, המגזין 'טיים'". הספר הזה הוא עדות שכנגד לפסק הדין של ה"טיים". ואם כי חוזרת ומהדהדת בראשי שאלתו של חברי, עירן דורפמן, שדווקא מחבב את וולבק, האם אני חושב שיקראו אותו עוד חמישים שנה? כי הוא, כלומר עירן, לא חושב כך, את סלין יקראו, לא אותו. אם כי השאלה, כאמור, מהדהדת בראשי, הרי שבהווה איני מכיר סופר מעמיק יותר ביחס להווה הזה, או, לכל הפחות, מי שמצליח להפוך את תמונת ההווה הזה לטראגית-מסעירה יותר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אלכס אנסקי  On פברואר 1, 2016 at 8:57 AM

    קורא למד קונה את הספר מספר לחברים ונהנה. תודה גלסנר.

  • אריק גלסנר  On פברואר 2, 2016 at 9:29 AM

    תודה רבה, אלכס.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: